קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים ואח' נ' בלו ליס בע"מ ואח'

 צדדי ג'

1. ראמי אבו אל היג'א - ע"י עוה"ד אבו-אל-ניל

2. חליל סלאמה

1. ביום 25.7.2010 התרחשה תאונת דרכים. רכב שבו נהג אסף ברזני פצע הולכת רגל (להלן יכונה "הרכב"). בעת התאונה לא היה לנהג רישיון נהיגה תקף ונהיגתו לא היתה מכוסה בפוליסת ביטוח חובה. בשל כך, תבעה הנפגעת את נזקיה מהתובעת (להלן "קרנית"), שפיצתה אותה ביוני 2013 בתשלום 146,874 ₪. נגרמו לה גם הוצאות נלוות, ובסה"כ הוציאה 159,999 ₪. בסיכומי הצדדים האחרים לא נטען דבר בנוגע לסכומים אלה והם אינם במחלוקת.

2. "קרנית" טוענת שנתבעות 1 ו -2 היו והן עדיין בעלות הרכב או בעלות החזקה המשפטית בו. לטענתה הן איפשרו לו לצאת משליטתן הפיסית כך שלבסוף הגיע לידי ברזני. "קרנית" דרשה מהנתבעים השבת הסכום שהוציאה בשל התאונה. נגד שניים מהנתבעים ניתן פסק-דין בהעדר הגנה. הנתבעות 1-2 מגמדות את זכויותיהן ברכב וטוענות שלמעשה מכרו אותו ואיבדו כל שליטה עליו הרבה לפני התאונה. הן שלחו הודעות צד ג' למי שרכשו את הרכב בהמשך ומהם התגלגל לידי ברזני. לטענתן, עסקות מאוחרות אלה והנהיגה בידי ברזני מנתקות כל קשר סיבתי בינן לבין נהיגתו של ברזני. לטענתן, הזכויות שיצרה שרשרת העסקות המאוחרות, שוללות את מעמדן כמחזיקות או בעלים. אף שהן הגישו סיכומים וגם סיכומי תשובה שבהן התייחסו לטענות צד ג'1, לא מצאתי בסיכומיהן כל טענה הנוגעת לחבות מי מצדדי ג'. הן אף לא ביקשו בסיכומים כל סעד נגד צדדי ג'. מכאן שהודעת צד ג' פשוט נזנחה בסיכומים.

3. המחלוקת העיקרית במשפט נגעה למעמד המשפטי של הנתבעות 1 – 2 ולמשמעות שיש לייחס להשתלשלות הזכויות המשפטיות בינן לבין שאר הצדדים. מרבית הראיות שהובאו ומרבית טענות הצדדים התגלו כלא נחוצות כלל להכרעה – שהרי כל העובדות הנחוצות להכרעה אינן במחלוקת. שילוב הוראות סעיפים 7 ו – 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 מקנה ל"קרנית" זכות חזרה כנגד קבוצה מצומצמת של אנשים. יש לה זכות חזרה נגד הנהג שגרם לנזק ולא היה מבוטח. זהו אסף ברזני שנגדו כבר ניתן פסק-דין בהעדר הגנה. ל"קרנית" זכות חזרה גם נגד בעלים או מחזיק של הרכב בעת התאונה שהתיר לאדם לנהוג בלי ביטוח המכסה את נהיגתו. זכות חזרה זו של "קרנית" מותנית בכך שהתנהגות המחזיק או הבעלים לקתה "באשם המתבטא בידיעה, פזיזות, בעצימת עיניים, או למצער ברשלנות, דהיינו, אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא מבוטח." (א. ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה 4, עמ' 549).

4. הנתבעת 1 רשומה עד היום ברשות הרישוי כבעלת הרכב. ביום 23.10.06 היא הקימה יחד עם "איילון אחזקות בע"מ" את הנתבעת 2 (כאשר המניות חולקו ביחס 49% – 51%). בהסכם הועברה לנתבעת 2 הבעלות במכוניות רבות שעד אז היו בבעלות הנתבעת 1 ובהן הרכב שבו נהג בהמשך ברזני. ביום 22.3.07 נכרת הסכם נוסף, שלפיו תמשיך נתבעת 1 להחזיק במכוניות בנאמנות עבור הנתבעת 2 ולא תבוצע העברת בעלות. ביום 25.5.2010 השלימה "איילון אחזקות בע"מ" את רכישת חלקה של הנתבעת 1 בנתבעת 2. ביום 3.5.2010 התקשרה הנתבעת 2 בחוזה עם "רכב הכרמל עוספיה בע"מ" למכירת הרכב (יחד עם עוד 3 מכוניות). ביום 30.5.2010 הוא נמכר לצד ג' 1 שמכר אותו ביום 2.7.2010 לצד ג' 2 וממנו כנראה הגיע לברזני.

5. בחוזה מיום 3.5.2010 בין הנתבעת 2 ל"רכב הכרמל עוספיה בע"מ", סחרה הנתבעת 2 ברכוש שהיה לכאורה בבעלות הנתבעת 1. לפי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". בחוזה המכר קבעו הצדדים מנגנון אחר להעברת הבעלות – ואין כל צידוק להתעלם ממנו (כפי שמבקשות למעשה הנתבעות 1-2). תוצאה זו הן מנסות להשיג על-ידי הפניה להגדרת "בעלים", שבפקודת התעבורה ובפקודת ביטוח רכב מנועי , שם הוחלו חובות בעלים גם על המחזיק ברכב שכור, או ברכב שחל עליו הסכם של "מקח אגב שכירות". לשיטתן, ריבוי העסקות שנעשו ברכב מחייב שהן לא יחשבו "בעלים". התובעת סבורה ששאלת הבעלות היא בראש ובראשונה שאלה של קניין ויש לבררה בהתאם – ועמדתה נראית לי עדיפה. הוראות הפקודות שצוטטו לא רלבנטיות לענייננו. אין להן תחולה ישירה על חוק הפיצויים וממילא, לא מדובר ברכב שכור או בעסקה של "מקח אגב שכירות". אוסיף, שההוראות שצוטטו נועדו להרחיב אחריותו הפלילית של מחזיק ולא למעט מחובת הזהירות של בעלים כרצון הנתבעות 1-2. אכן, כאשר בחנו בית-המשפט את מושג הבעלות לצורך סעיפים 7 – 9 לחוק הפיצויים הם נזקקו בראש ובראשונה לדיני הקנין.

6. התמורה החוזית למכירת 4 מכוניות נקבעה לסך 226,500 ₪. מהם שולם במזומן סך 37,750 ₪ ונקבעו עוד 5 תשלומים בשיקים דחויים. בניגוד לרושם שעוררו הנתבעות 1-2, ברור לגמרי מה קבע החוזה לענין הבעלות. בסעיף 3 נכתב: "הבעלות ברכב תשאר על שם המוכר עד לפרעון מלא התשלומים עפ"י הסכם זה". סעיף 4 מורה על שיעבוד הרכב לטובת המוכר ובסופו מצהיר הקונה "כי אין חזקתו ברכב מקנה לו שום זכויות כנגד המוכר למעט זכות שימוש..." סעיף 5 קובע כי "עם פירעון מלוא התמורה עפ"י המוסכם בהסכם זה, תועבר הבעלות ברכב לידי הקונה ו/או לטובת מי שהקונה יורה...". סעיף 10 מותיר בידי המוכרת זוג מפתחות של הרכב.

7. לשון ההסכם ברורה. היא לא טעונה פרשנות או עדות חיצונית להבנת נסיבות עריכתו או כוונת מנסחיו. הנתבעת 2 מסרה מיידית ל"רכב הכרמל עוספיה בע"מ" את "זכות השימוש". נקבע שעם השלמת התשלום המלא עבור הרכב ורק אז תעבור גם הבעלות ברכב לקונה. הגיונו של חוזה כזה ברור. המוכר מוסר לקונה זכות שימוש ושליטה פיסית במטלטלין בטרם שולמה מלוא התמורה החוזית. בעסקה כזאת יש סיכון: המכירה היא לסוחר רכב. ברור שמכאן והלאה צפויה שרשרת של העברת זכויות והרכב ילך ויתרחק מהשליטה הפיסית של המוכרות. האינטרסים שלהן נהנו מהגנה באמצעים אלה: א) שיקים דחויים. ב) רישום הנתבעת 1 כבעלים במשרד הרישוי. ג) שיעבוד הרכב לטובת הנתבעת 2 (לפי החוזה. בפועל גם משועבד הרכב לאיילון חברה לביטוח בע"מ). ד) בידי הנתבעת 2 נותר רכיב (קלוש) של שליטה פיסית – סט מפתחות.

8. הנתבעות 1-2 מבקשות להנות מיתרונות הבעלות בלי לשאת במחירה. עם הגשת התביעה התהפכו האינטרסים שלהן. קודם כדאי היה להן לשמר זיקה קניינית חזקה ככל האפשר לרכב. כעת כדאי להן להרחיק עצמן מזיקה כזאת. עד ההגנה, מר גולדנברג, עשה כמיטב יכולתו בעדותו להמעיט ממשמעות הטקסט החוזי שצוטט קודם ולהמעיט במשמעות הזיקה הקניינית שנותרה לנתבעות 1-2. ערכה של עדות כזאת הוא קטן הן מפני שהיא מותאמת לשינוי האינטרסים של הנתבעות 1-2 והן מפני שהיא נוגדת לשון ברורה של מסמך שניסחו הנתבעות עצמן.