גדר הדיון
הדיון הוחזר לבית משפט השלום, בהתאם להחלטת בית המשפט העליון (רע"א 688/16 דדוש נ' דפנה, לא פורסם, מיום 7.7.2016 להלן: רע"א) על פסק הדין (ע"א (מחוזי-י-ם) 16597-07-15 דפנה נ' דדוש, לא פורסם, מיום 30.12.2015, להלן: הערעור) שקיבל ערעור על פסק דינו של כב' השופט י' שמעוני (ת"א (שלום-ים) 10-10-60238 דדוש נ' דפנה, לא פורסם, מיום 21.5.2015, להלן: פסק-הדין). לאחר שפסל את עצמו כב' השופט שמעוני מלדון בהליך שהוחזר, הועבר המשך הדיון בפני.
כפי שתואר בהליכים ובפסקי הדין, הנתבע ושותפו יזמו עסקת נדל"ן, לבניית ומכירת תשע יחידות דיור במעלה אדומים והציעו לתובע שותפות חלקית. התובע השקיע סכום בשווי של שני מגרשים, ובתמורה סוכם בין הצדדים, כי יזכה ל-60% מהרווח שיניב כל מגרש לאחר מכירת יחידת הדיור שתבנה עליו. בנוסף, נתן לנתבעים הלוואה בסכום של 200,000 ש"ח.
אין מחלוקת, כי הפרויקט לא הושלם על-ידי הנתבעים והתובע השלים את בניית שתי היחידות עליהן שילם. הצדדים נחלקו בשאלה, האם השתכלל ביניהם חוזה חדש, ששינה את תנאי החוזה המקורי, ולפיו ההלוואה שנתן התובע לנתבעים, הפכה לתשלום שניתן להם כחלק מיציאת התובע מהשותפות. לטענת הנתבע, התובע רצה לצאת מהעסקה, כך שהמגרשים שקנה יישארו ברשותו ולא תהיה כל שותפות בין הצדדים ברווחים העתידיים. משכך, התחייב לשלם לנתבע ושותפו 400,000 ש"ח עבור הטיפול במגרשים ובתמורה לוויתורם על הרווח העתידי שמכירתם צפויה הייתה להניב. לטענתו, הצדדים הסכימו כי הסכום של 200,000 ש"ח, שניתן בראשית הדרך כהלוואה, יקוזז מסכום זה בהתאם ל"נספח ה", המהווה חוזה חדש, בו הסכים התובע שההלוואה תהפוך לתשלום. בית משפט השלום קבע, כי אין לתת למסמך זה תוקף של חוזה ודחה את טענת הנתבע בנוגע לשינוי אופי ההלוואה. בערעור שהגיש הנתבע, קבע בית המשפט המחוזי, כי נספח ה' הוא חוזה מחייב ולאור קביעה זו, הושב הדיון לבית המשפט השלום לחישוב החיובים ההדדיים.
בקשת רשות הערעור שהגיש התובע, נדחתה. בית המשפט העליון, גידר את המחלוקת בין הצדדים, שנגעה לתוקפו של נספח ה' ולשאלה האם יש לראות בו חוזה מחייב שנכרת בין הצדדים, ששינה את תנאי ההתקשרות המקוריים והפך את ההלוואה לתשלום. נפסק, כי בית המשפט המחוזי עיין בתשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט השלום, וגזר ממנה את המסקנה, כי יש לראות בנספח ה' חוזה מחייב. בעוד בית משפט השלום, שם את עיקר המשקל על קשיים שהתעוררו בגוף החוזה ובנוסחו, בית המשפט המחוזי הסתמך על עדות התובע, שסוכם בין הצדדים כי ישולם לנתבעים סכום של 400,000 ש"ח שמתייחסים לרווח העתידי, ולכך שהתובע ידע להסביר מחיקות ואי-בהירויות שהופיעו בגוף החוזה. בית המשפט המחוזי קבע, כי בין הצדדים השתכלל חוזה המשקף הסכמות חדשות אליהן הגיעו הצדדים, המשנה את תנאי ההתקשרות המקוריים. בית המשפט העליון פסק, שכפי שעולה מפסקי הדין, יש צדדים לכאן ולכאן, בהתחשב בכך שהמסמך מושא המחלוקת אינו ברור כדי הצורך, מצב המקשה על ההכרעה השיפוטית. אך עם זאת, המחלוקת בין הצדדים אינה חורגת מהשאלה העובדתית, האם נספח ה' נחתם על-ידי הצדדים במטרה לכרות חוזה משפטי מחייב. נקבע, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מעוגן בעובדות ובדין, אף שהיה מקום להרחיב במידת מה.
התביעה והתביעה שכנגד
התובע הגיש תביעה כספית בסך 350,000 ש"ח והנתבע ושותפו הגישו תביעה שכנגד בסך 314,189 ש"ח, שעניינן ההתקשרות בין הצדדים.
התובע טען, כי שילם לבקשת הנתבעים 100,000 ש"ח עבור כל אחד משני המגרשים שרכש, כהלוואה למינוף הפרויקט. הנתבעים התחייבו להחזיר לתובע את ההלוואה בתוך שנתיים וכן את הסכומים ששילם עבור שני המגרשים ורווחים שיופקו ממכירת כל אחת מהיחידות. אלא שהנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם, לא השיבו את ההלוואה, ובנוסף ובניגוד להצהרותיהם הותירו חובות על שני המגרשים בסך של 150,000 ש"ח. מכאן נגזר סכום התביעה 350,000 ש"ח.
הנתבעים טענו מנגד, כי אותם 200,000 ש"ח לא היו הלוואה, אלא שימשו להוצאות הרבות שנדרשו להוצאת הפרויקט לפועל. על פי ההסכם החדש על התובע לשלם להם שכ"ט קבוע מראש בסך 400,000 ש"ח תמורת עבודתם בפרויקט, והם ידאגו למימונו. כן הוסכם שהסכום 200,000 ש"ח, יקוזז כנגד שכר הטרחה. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי הוציאו הוצאות לא מבוטלות עבור הנתבע ויתרת חובו כלפיהם עומדת על סך של 314,189 ש"ח.
ביום 26.2.14 ניתן פסק דין נגד הנתבעים, לאחר שלא הגישו סיכומים במועד. בערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, בוטל פסק הדין בנוגע לנתבע 2. ביחס לנתבע 1, עומד פסק הדין בעינו, כך שפסק הדין התייחס לנתבע 2 בלבד.
מעמדו של פסק הדין
לטענת התובע, פסק הדין לא בוטל והקביעות העובדתיות שבו נותרו על כנן. הערעור לא שינה את ממצאיו העובדתיים, אלא רק את מסקנתו המשפטית בעניין אחד בלבד, בו הושב הדיון. בקשת רשות הערעור נדחתה בהיעדר טעם מיוחד החורג מעובדות ההליך המסוים וללא צו להוצאות. נטען, כי על יסוד הקביעות העובדתיות בפסק הדין והממצאים העובדתיים שלא בוטלו, אין השלכה מעשית למסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי ביחס להשתכללות הסכם נוסף בין הצדדים נספח ה'-ה1 (להלן: הנספח) עם ביטול עסקת הבסיס, שכן אין מחלוקות עובדתית שגם ההסכם בנספח לא קוים על-ידי הנתבעים. נקבע, שהנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי התובע אף לא לפי הנספח (פסקאות 4, 13 לפסק הדין).
בהיעדר כל עובדה חדשה ועל יסוד הממצאים העובדתיים שבפסק-הדין, פועל יוצא הוא ביטול והשבה, לא רק של הסכם אחד שלא קוים, שלשיטת הנתבע השתכלל לפני שהצדדים נפרדו בפועל. תוצאתו המעשית של פסק הדין נותרת ביטול והשבה: על הנתבע לשלם לתובע 200,000 ש"ח - סכום ההלוואה שהלווה התובע לנתבעים יחד ולחוד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.08 ועד לתשלום המלא בפועל, בקיזוז סכום של 89,045 ש"ח - הוצאות שהוציאו הנתבעים עבור בתי התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2009 ועד לתשלום המלא בפועל. לכך יש להוסיף הוצאות משפט משמעותיות לאור התנהלות הנתבעים, וגלגולי התובענה עד שכב' השופט שמעוני פסל עצמו לאחר שהנתבע הביא במכוון לפסילתו על-ידי התנהלות מתריסה ופוגענית.
לעומת זאת, טען הנתבע, כי הערעור ביטל את התוצאה המשפטית, למעט הקביעה כי התובע שכנגד שילם עבור מגרשי התובע סך 89,045 ש"ח. הבטלות הינה לכל ממצא עובדתי ו/או משפטי שבפסק הדין. משבוטלה ההכרעה השיפוטית שבו הרי כלל ההכרעות שבו, לא רק שאינן בבחינת השתק פלוגתא, אלא אף מעורערות ונוטות להיפוך. היות וההכרעה השיפוטיות בוטלה ונהפכה על-ידי ערכאת הערעור, הרי שכל ממצא שנדרש לו בית המשפט "בדרכו" אל אותו תוצאה שבוטלה, לא רק שאינו בבחינת "ממצא שיפוטי מוכרע" אלא אף קרוב יותר להיות ההיפך והדבר תלוי במידת חיוניותו לצורך ההכרעה השיפוטית שנהפכה על-ידי ערכאת הערעור.
בהתאם להלכה הפסוקה, הקביעות ה"לבר אופרטיביות" בפסק הדין יוצרות מעשה בית דין (רעא 5071/10 עיריית תל-אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ, לא פורסם, מיום 18.10.2010). השתק פלוגתה מונע מבעלי דין להתדיין פעם נוספת בפלוגתה שנדונה בהתדיינות קודמת בין הצדדים והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי, בהתקיימות ארבעה תנאים: זהות הפלוגתה שנדונה; לבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט לגבי אותה פלוגתה; ההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתה פוזיטיבית; ההכרעה בפלוגתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן.
באותו עניין נקבע, כי אין לומר כי פסק הדין בוטל על-ידי ערכאת הערעור בשל שינוי הקביעה האופרטיבית בו, כך שלא ניתן לומר שהפלוגתאות שהוכרעו בהליך הראשון היו הכרחיות להכרעה במחלוקת. כל ששונה בפסק הדין בערעור הוא הקביעה האופרטיבית ולא נקבע דבר לעניין תוקפם של יתר חלקי פסק הדין. גם בענייננו, בהעדר הוראה מפורשת, אין לומר כי פסק הדין בערעור ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. לפיכך, פסק הדין עומד על כנו, תוך תיקון קביעה מסוימת בו. אין בשינוי כדי לאיין את כל ממצאי בית המשפט. במצב דברים זה, פסק הדין שומר על כוחו המחייב, למעט אותו חלק ששונה בערעור. הדבר מתחייב, בין היתר, מטעמי יעילות ניהול ההליך. הצדדים לא ביקשו לשמוע ראיות נוספות והממצאים נפסקו על סמך העדויות והתרשמותו של בית המשפט. לפיכך, ממצאי פסק הדין עומדים על כנם ויוצרים השתק.
ההסכם החדש - נספח ה'-ה1
בפסקה 18 לפסק הדין מופיע תיאור המסמך בנספח ה' ובנספח ה'1 (בו לפי הערעור השתכלל ההסכם, נמחקה המילה בכותרת "ולא" והוסף תאריך בכתב יד 17.12.07):