פלוני ואח' נ' כאן בונים בע"מ

1.התובע מס' 1, פלוני, עסק ביום 15.03.2015 בביצוע עבודות טיח בביתו של ביבי חוני, שביוקנעם. במהלך עבודתו טיפס התובע על פיגום שהוקם לאורך קירות הבית. בסיום יום העבודה ביקש התובע לרדת ולנסוע לביתו. תוך כדי ירידה נפל התובע מגובה של כ-6 מטר לארץ ונחבל בגופו.

בתביעתו בתיק זה עותר התובע לחייב את הנתבעים, מעסיקתו- חברת כאן בונים בע"מ, מזמין העבודה- ביבי חוני וחברת הכשרה חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את אחריותם של אלו, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. להליך הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי בתביעה לשיפוי בגין תגמולים ששילם ושהוא עתיד לשלם לתובע.

רקע

2.התובע מס' 1, פלוני (להלן: התובע) הוא תושב ש' יליד שנת 1955. במשך שנים רבות עסק התובע בעבודות טיח בבניין. בחלק מהשנים הועסק כשכיר ובחלק עבד כעצמאי ואף העסיק עובדים (ראו דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי, צורף כמוצג נ/2).

בחודש 11/2014 התקשר מר ביבי חוני (להלן: חוני) עם חברת כאן בונים בע"מ (להלן: החברה הקבלנית) בהסכם לביצוע עבודות לבניית תוספת על בית מגורים ברח' האיריסים 50 יוקנעם (הסכם העבודה צורף כנספח 1 לתצהיר התובע). מדובר היה בפאושלי לביצוע תוספת בנייה על בית מגורים קיים. החברה הקבלנית מצידה התקשרה עם התובע והעסיקה אותו בעבודת הטיח באתר הבניה. אין חולק כי התובע נשכר על ידי החברה הקבלנית כעובד שכיר והחברה הקבלנית שילמה את שכרו (תלושי השכר סומנו כנספח 17 לתצהיר התובע).

3.התובע החל עבודתו באתר, כך טען, בחודש פברואר 2015. לצורך ביצוע עבודות הבנייה, לרבות עבודות הטיח, הוקם פיגום על הקיר החיצוני של הבית. לענייננו רלבנטי הפיגום בצד המבנה בקומה השנייה. מעדותו של התובע מתברר כי מדובר היה בפיגום תלוי, כלומר פיגום המעוגן בגג המבנה (עמ' 8). לגרסת התובע תחתית הפיגום הייתה קרובה לרצפת מרפסת הקומה השנייה. מהקומה השנייה ירד גרם מדרגות בנוי ללא כל מעקה בצדו (ראו תמונות גרם המדרגות נספח 3 לתצהיר התובע).

4.במהלך יום העבודה ביצע התובע עבודות הכנה לטיח הכוללות גם התקנת רשת (ראו פרוטוקול, עמ' 8). עם סיום העבודה ביקש התובע לרדת מהבניין. הואיל והפיגום התלוי הגיע בתחתיתו סמוך לרצפת המרפסת, נאלץ התובע לעבור מתחתיו ולהגיע לגרם המדרגות (שם, עמ' 9-8). התובע מבהיר כי בין הפיגום לרצפה היה מעבר צר בגובה של כ-70 ס"מ (עמ' 8, שורה 37).

5.התובע מספר כי התכופף כדי לעבור מתחת לפיגום, ישב על אחוריו, והחליק לכיוון המדרגות. הואיל ולמדרגות לא היה כל מעקה, הוא המשיך והחליק אל מחוץ למדרגות ונפל לארץ (עמ' 9, שורה 15). התובע פגע באבנים ופסולת בנין. עובדים אחרים של החברה הקבלנית שעסקו בעבודות במקום אחר בבניין, שמעו את צעקותיו ונזעקו לעזרתו (עמ' 9, שורה 36), (להלן: התאונה).

6.לגרסתו של התובע, הוא לא הכיר כל דרך אחרת לרדת מהקומה השנייה. לדבריו הוא ירד מספר פעמים באותה דרך אולם בפעמים הקודמות הצליח להיצמד לקיר מימין. במועד האירוע לא הצליח בכך, נטה לצד שמאל וכך החליק ונפל.

7.ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כי הוא סובל מחבלות רבות בגופו ובין היתר משברים דו צדדים בגפיו. התובע טופל, נזקק למספר ניתוחים ואושפז עד ליום 18.06.2015 (ראו סיכום אשפוז סומן כנספח 5 לתצהיר התובע). גם לאחר ששוחרר מהאשפוז נזקק התובע לטיפולים שונים ואף אושפז שוב מספר פעמים (ראו סיכום אשפוז מיום 14.12.2015). התובע הגיש תביעה לקבלת נכות מעבודה מהמוסד לביטוח לאומי.

8.המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, וקבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% מיום השחרור מן האשפוז ועד ליום 31.12.2016, ונכות צמיתה בשיעור של 64%. הוועדה הרפואית החליטה להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ולהעמיד נכותו היציבה של התובע בשיעור של 96%. להחלטת הוועדה להפעיל את תקנה 15 קדם דיון בוועדת רשות שהוקמה לעניין, בה נקבע כי "הפגיעה הקשה (של התובע - ר' ס') תמנע ממנו מלחזור בכלל לעולם העבודה".

למען שלמות התמונה יצוין, כי גם ועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי שדנה בתביעת התובע לקבלת קצבת שירותים מיוחדים, קבעה לתובע נכות זמנית בשיעורים גבוהים (100% עד ליום 31.1.2017 ו- 80% מיום 1.2.2017 ועד ליום 31.12.2017).

9.ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה לאורתופדיה, בדק את התובע ביום 9.3.2017, וקבע כי שילוב הממצאים הרפואיים ברגלו השמאלית של התובע מדמה מצב של קטיעת השוק, וכי ברגל ימין הודגמה הגבלה ניכרת בתנועה. בגין הנכות ברגל שמאל קבע ד"ר קליגמן כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 55% וכן נכות אסתטית בשיעור של 10%, ובגין נכותו ברגל ימין נותרה לתובע נכות בשיעור של 20%. ד"ר קליגמן הוסיף וקבע כי לתובע נכות נוספת בשיעור של 10% בגין הגבלת התנועה בקרסול ימין. לאור כל אלו, קבע ד"ר קליגמן כי נכותו האורתופדית המשוקללת הצמיתה של התובע בגפיים התחתונות הנה בשיעור של 67.6%.

בדומה למוסד לביטוח הלאומי, ד"ר קליגמן הוסיף וקבע, כי בהתחשב במכלול מגבלותיו של התובע וסוג עבודתו, יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), ולהעמיד את נכותו התפקודית על 100%.

התביעה וההליכים

10.לאחר קבלת חוות הדעת, הגיש התובע את התביעה העומדת להכרעה בפני. בתביעתו תבע נזק כללי, ונזק מיוחד בסך כולל של 980,000 ₪.

11.המוסד לביטוח לאומי טוען כי שילם וישלם לתובע בגין הפגיעות שנגרמו לו דמי פגיעה, גמלאות ודמי שירותים מיוחדים סך כולל של 484,980 ₪ (מהוון). ביום 3.8.2017, הגיש המוסד לביטוח לאומי בקשה להצטרף כתובע נוסף לתביעה. הבקשה הוגשה בהתאם להוראות סעיפים 328 -331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, המקנים למוסד לביטוח לאומי זכות לתבוע מצד שלישי שאחראי לפגיעת מבוטח, שיפוי על הגמלה ששילם המוסד לביטוח לאומי למבוטח. יוער, כי בשים לב להיותה של החברה הקבלנית מעסיקתו של התובע, ובהתאם להוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי, הופנתה תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי כלפי חוני והמבטחת בלבד.

12.ביום 23.8.2017, בשים לב להסכמת התובע ובהיעדר תגובה לבקשת המוסד לביטוח לאומי מצד מי מהנתבעים, נעתרתי לבקשה והוריתי על צירופו של המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף לתביעה.

13.בתחילת ההליכים הגישה החברה הקבלנית כתב הגנה ללא ייצוג משפטי, בו טענה כי במועד התאונה לא שימשה כקבלן באתר שכן חודש וחצי קודם לכן פרץ סכסוך בין מנהלה לבין חוני שבעקבותיו הפסיקה את עבודתה במקום. עוד נטען, כי חוני המשיך להעסיק את עובדיה של החברה הקבלנית, והתובע ביניהם, באופן פרטי, ושילם להם את שכרם ישירות. החברה הקבלנית הוסיפה והסבירה כי בטעות ובתום לב, המשיכה להנפיק לתובע תלושי שכר גם עבור תקופה שבה לא הועסק על ידה. לגופה של התאונה נטען, כי החברה הקבלנית חייבה את חוני להתקין מעקה בטיחות מעץ לאורך המדרגות, וכי זה אכן הותקן והוסר רק לאחר התאונה במזיד. החברה הקבלנית הודתה כי הפיגום עליו עבד התובע בעת התאונה שייך לה.

14.לאחר הדיון המקדמי שנערך ביום 1.10.2017, הודיעה המבטחת כי היא מבטחת גם את אחריותה של החברה הקבלנית וביקשה לראות בכתב ההגנה שהוגש מטעמה ומטעם חוני ככתב הגנה מטעם כל הנתבעים. בכך ייתרה את המחלוקת בשאלה מי העסיק ת התובע ביום התאונה.

15.ביום 17.9.2017 נבדק התובע על ידי מומחה מטעם הנתבעים, ד"ר שי פריימן. גם ד"ר פריימן קבע כי מצב רגלו השמאלית של התובע הנו "בכי רע", כלשונו, ומדמה קטיעה של הגפה. ד"ר פריימן העמיד את נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בשיעור של 55%.

תמצית הטענות

16.הצדדים חלוקים ביניהם בשלושה עניינים; אחריות הנתבעים או מי מהם לנזקים שנגרמו לתובע, לרבות בעניין חלוקת האחריות ביניהם; אשמו התורם של התובע; והיקף הפיצוי המגיע לו. אין למעשה מחלוקת כי ככל שימצאו הנתבעים או מי מהם אחראי לפיצוי התובע, אחריותם זו מכוסה בפוליסת הביטוח שהוציאה חברת הביטוח. אין גם מחלוקת כי ככל שחוני ימצא אחראי, תהא למוסד לביטוח לאומי זכות שיפוי כנגדו, בהתאם להיקף אחריותו לנזקי התובע.

17.לעניין האחריות טוען התובע כי החברה הקבלנית וחוני התרשלו כלפיו והפרו חובות חקוקות בנוגע לבטיחות העובדים בבנייה. התובע מדגיש כי הועסק על ידי החברה הקבלנית, היא שילמה את שכרו ואף חתמה על טופס אישור למוסד לביטוח לאומי (טופס 250). התובע טוען גם כי חוני אחראי לנזקיו בהיותו מזמין העבודה. התובע מבהיר כי הסכסוך שפרץ בין חוני לחברה הקבלנית אינו פוטר אף אחד מהם מאחריות כלפיו.

18.לטענת התובע, בעקבות החבלות שנגרמו לו בתאונה, נשבר מטה לחמו והוא אינו יכול להתפרנס. התובע מבהיר כי בשל מצבו הוא נזקק לעזרת צד שלישי צמודה. עזרה זו ניתנת לו עד היום על ידי בני משפחתו ועל ידי קרובת משפחה המקבלת שכר עבור כך. על כן מבקש הוא כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי בגין נזקיו והפסדיו בעבר ובעתיד אותם העריך בסך כולל של 2,859,287 ₪.

19.הנתבעים כולם טוענים כי התובע הוא עובד ותיק ומנוסה שאף שימש כעצמאי והעסיק עובדים בתחום הטיח. על כן, כך לטענתם, אחראי התובע לנזקים שנגרמו לו באשמתו שלו. לטענתם, התובע "אילתר" דרך לירידה מהקומה השנייה ונמנע מלהשתמש בדרך הירידה שהוכשרה לכך מצדו השני של המבנה. כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 סבור כי עיקר האשם רובץ על כתפו של חברו. הנתבעים כולם סבורים כי נזקיו של התובע נמוכים בהרבה מהנטען ונופלים מסכום תגמולי הביטוח שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי.

20.אעיר כי הצדדים חלוקים גם בשאלה כיצד יחושבו הפיצויים המגיעים לתובע בגין הפסדים בעתיד. כלומר מהי ריבית ההיוון לפיה יחושבו ההפסדים העתידיים; האם 2% כקבוע בתקנות המוסד לביטוח לאומי או 3% בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון עד כה.

דיון והכרעה

21.השאלה הראשונה בה יש לדון היא שאלת האחריות לקרות התאונה. כבר בפתח הדברים אבהיר כי הגעתי למסקנה שהאחריות רובצת על הנתבעים בלבד וכי אין להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

אחריות החברה הקבלנית

22.על נסיבות אירוע התאונה העיד רק התובע. הנתבעים לא זימנו עד כלשהו. על פי גרסת התובע הוא נאלץ לעבור תחת הפיגום, שהיה בגובה של 70 ס"מ, על מנת להגיע לגרם המדרגות היורד לחצר. לגרם מדרגות זה לא היה כל מעקה.

מתיאור זה של התובע מתחייבת המסקנה כי הקמת הפיגום הייתה רשלנית שכן נדרש ממי שאחראי על הקמת פיגום להבטיח אפשרות סבירה ובטוחה לעליה ולירידה. הקמת פיגום שאינו מותיר פתח למעבר, עולה כדי התרשלות. גם הותרת גרם מדרגות המשמש עובדים לעלות ולרדת לצרכי עבודה ללא מעקה, מהווה התרשלות שהרי ניתן וצריך לצפות כי עובדים יתקשו בעליה ובירידה וכי הם עלולים לסטות לכיוון החצר וליפול. אחריות כפולה ומכופלת יש במצב שבו ברור כי היורד במדרגות נאלץ לעבור תחת פיגום נמוך, לשבת על הארץ ולהחליק במורד המדרגות. כל בר דעת יכול וצריך לצפות כי במצב זה, היורד עלול להחליק אל מחוץ לגרם המדרגות וליפול.

23.לטענה כי ניתן היה לרדת בדרך אחרת לא הובאה כל ראיה. יתרה מזו, לא הובאה גם כל ראיה כי העובדים הונחו לרדת בדרך אחרת או באופן אחר. התובע העיד כי לא ידוע לו על ירידה אחרת ודי בכך כדי לסתור את הטענה שהתובע "אלתר" מסלול ירידה מסוכן.

24.התובע הועסק כעובד שכיר של החברה הקבלנית. אין שמץ ראיה על הסכסוך הנטען בין חוני לבין החברה הקבלנית או על הפסקת ההתקשרות ביניהם.

גם טענת באת כוח המוסד לביטוח לאומי בסיכומיה כי החברה הקבלנית פעלה למעשה כחברת כוח אדם, אינה מעוגנת בראיות. להיפך, מהסכם ההתקשרות מתחייבת המסקנה כי החברה הקבלנית קיבלה על עצמה לבצע את כל עבודת הבניה. בהסכם נאמר "העבודה הינה פאושלית, כוללת, ע"פ תכניות אדריכלות וקונסטרוקציה מצורפות והמחיר הינו סופי ומוחלט, וכולל את כל העבודות הנדרשות עד למסירת מפתח".

25.אחריותו של מעביד לבטיחותם של עובדיו אינה שנויה במחלוקת ובית המשפט שב והדגיש את אחריותו של מעביד לנזקים שנגרמו לעובדיו במהלך עבודתם (ראו למשל ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (21.3.1999), ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982); ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985); ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507(1989); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 604-603 (1982)).

26.נוסיף כי גם אם התובע עשה שימוש בדרך ירידה מאולתרת, אף שהדבר לא הוכח, אין בכך לפטור את המעביד- החברה הקבלנית מאחריות, שכן מעביד צריך לצפות גם התנהלות בלתי זהירה של עובדיו (ראו ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585 (1964); ע"א 240/87 הנ"ל; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010)).

27.מכאן ברור כי החברה הקבלנית הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה כאשר לא דאגה לדרך ירידה בטוחה לעובדים, לא הדריכה ולא כיוונה אותם כיצד לעלות ולרדות ובכך שלא דאגה להתקנת מעקה בטיחות במדרגות היורדות.

אחריותו של חוני

28.אחריותו של חוני לנזקי התובע מבוססת על היותו "מזמין" העבודה. עם זאת אחריותו של חוני מצומצמת מזו של החברה הקבלנית שהרי אין טענה כי חוני הוא בעל מקצוע, מיומן. חוני התקשר עם חברה קבלנית שתבצע עבורו את כל העבודות והוא רשאי היה לצפות כי החברה הקבלנית תדאג גם לבטיחות עובדיה. עם זאת בכך אין די על מנת לפטור את חוני מכל אחריות.

29.אחריותו של מזמין לנזקים שנגרמו לעובדו של קבלן משנה יכולה להיות אחריות ישירה, בין בגדרי עוולת הרשלנות או בגדרי עוולת הפרת החובה החקוקה, או במסגרת האחריות השילוחית לעוולות של קבלן משנה (ראו ע"א 4114/90, בן שושן נ' כריכיה קואפרטיבית בע"מ, פד"י מח(1), 415, 424 (1993); ע"א 7130/01, סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח(1), 1, 17 (2003); ע"א 411/73, ע"א 467/73, ע"א 518/73, ע"א 519/73 פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח(2) 145, 149 (1974); ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233 (1992); ע"א 971/90, 1311 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421 (1992).

30.טענת ההתרשלות של חוני מבוססת על כך שחוני היה מגיע לאתר עוקב אחר התקדמות העבודה ואף משתתף לעיתים במתן הנחיות והוראות לעובדים. כאמור העד היחיד שהעיד על נסיבות התאונה היה התובע עצמו. בתצהירו ציין התובע כי חוני היה מגיע לאתר בסופי השבוע (סעיף 18 לת/2). לטענתו לא היה באתר מנהל עבודה ולא מפקח כלשהו. חוני לא העיד ולא הגיש כל תצהיר.

מזמין עבודה אינו יכול לפטור עצמו מכל אחריות בכך שיתקשר עם קבלן לביצוע עבודות הבנייה. מזמין סביר המגיע למקום העבודה, יכול וצריך לוודא כי נשמרות הוראות הבטיחות וכי ננקטים אמצעי בטיחות להבטחת שלומם של העובדים באתר. כאשר המזמין רואה כי העבודה באתר הבנייה מסכנת את העובדים, הוא אינו יכול להתעלם מכך ולהסתפק בכך שהתקשר עם קבלן לביצוע העבודות. העדרם של יחסי עובד ומעביד בין המזמין לעובדי הקבלן אינו מספיק כדי לפטור את המזמין מאחריות כלפיהם.

במקרה הנוכחי דומה שכל בר דעת שהיה מגיע לאתר היה מבחין כי קיים קושי בירידה מהפיגום וכי בהעדר מעבר בטוח, ומעקה בצד המדרגות, עלול מי שיורד בהן ליפול ולהיפגע. חוני כמזמין העבודה, יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשות התאונה והייתה מוטלת עליו חובה לנקוט באמצעים למניעת הסכנה. אילו היה חוני מעיד כי דרש מהחברה הקבלנית לדאוג לכל סידורי הבטיחות, להתקנת מעבר בטוח או לדאוג להתקנת מעקה, ייתכן כי היה בכך די כדי למלא את חובתו אולם חוני נמנע מלהגיע לבית המשפט ולא מסר כל גרסה. יתרה מזו, אין חולק כי בין חוני לחברה הקבלנית התגלעו מחלוקת שבעקבותיהן הפסיק מנהל החברה הקבלנית להגיע לאתר. בין אם חוני החל להעסיק בעצמו את העובדים ובין אם הסתפק במתן הנחיות לעובדים, הדבר מטיל עליו אחריות כלפיהם. על כן יש לראותו כמי שהתרשל כלפי התובע בכך שלא דאג לפיקוח נאות ולא דאג להבטיח כי לעובדים יהיה מעבר בטוח לירידה.

31.די בקביעה כי חוני התרשל כדי לקבוע אחריות ואין צורך לבחון גם האם יש מקום להטיל עליו אחריות מכוח הפרת הוראות חובה חוקית.

32.למעלה מן הדרוש אזכיר כי המחוקק היה ער לצורך בהבטחת סביבת עבודה בטוחה לעובדים בענף הבניה. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח – 1988, קבעו הוראות מפורשות בעניין אמצעי בטיחות שיש לנקוט על מנת להבטיח את בטיחות העובדים. התקנות מטילות את האחריות לשמירת כללי הבטיחות על מבצע הבניה והפועלים בשמו. התקנות מתייחסות גם למצב שבו המזמין, או בעל הנכס, מתקשר עם קבלן ראשי לביצוע כלל העבודות באתר וקובעות כי במקרה שבו המזמין הטיל את ביצוע עבודות הבניה על קבלן ראשי, יראו בקבלן כמבצע עבודה, החב בכל החובות לשמירת בטיחות העובדים (ראו תקנה 6 לתקנות, וכן ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל (10.05.2016); ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 682, 690 (2003)).

33.במקרה הנוכחי התקשר חוני עם החברה הקבלנית בהסכם פאושלי לביצוע כל עבודות הבניה. לכאורה די בהסכם זה כדי לפטור את חוני מאחריות ישירה על פי תקנות הבטיחות. עם זאת, ראינו כי נטען שבין חוני לחברה הקבלנית התגלע סכסוך שבמסגרתו בוטל ההסכם. לכאורה עם ביטול ההסכם והתקשרות עם קבלני משנה שונים, שב חוני להיות אחראי על הבטיחות ושב למעמד של מבצע הבניה החייב במילוי כל הוראות תקנות הבטיחות.

הואיל ועל היחסים שבין חוני לחברה הקבלנית לא הובאו כל ראיות איני יכול לקבוע ממצאים ברורים ואסתפק בכך שמצאתי כי חוני אחראי באחריות ישירה מכוח רשלנותו.

34.כאמור חוני עשוי להימצא גם כאחראי באחריות שילוחית למעשיה ומחדליה של החברה הקבלנית. המקור להטלת אחריות שילוחית למעשיו של קבלן עצמאי מצוי בסעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המורה:

לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;

(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;

(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;

(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;

(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא-כדין.

אין ראיה ואין טענה כי חוני התרשל בבחירת החברה הקבלנית, התערב בעבודתה באופן שגרם נזק, אישרר את הקמת הפיגום על ידה וכדומה. הצדדים לא הרחיבו בטענות בדבר אחריותו השילוחית של חוני ועל כן אמנע מכך גם אני ואסתפק בקביעת האחריות הישירה מכוח עוולת הרשלנות.

אשם תורם

35.הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. התובע היה, כך נטען, עובד מנוסה שבעבר אף היה עצמאי שהעסיק עובדים בתחום עבודת הטיח. התובע עבד לבדו באותו יום, הכיר היטב את המקום, ובחר לרדת במדרגות מהן נפל במקום לבחור בדרך ירידה אחרת.

36.את טענת הנתבעים לפיה יש להטיל אשם תורם על התובע יש לבחון בראי הכלל המנחה בפסיקה לפיו במקרה בו מדובר בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, לא בנקל יוטל אשם תורם על העובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור. ההצדקה המרכזית לכלל האמור היא כי ברגיל, המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או לכל הפחות למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת (ע"א 1815/09 הנ"ל; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (31.8.2011)).

37.במקרה הנוכחי אין להטיל על התובע אשם תורם בשיעור כלשהו, שכן לא שוכנעתי כי הוא האשם בתאונה באופן בולט, או כי נטל סיכון בלתי מחושב וממשי. ההפך הוא הנכון. הנתבעים עצמם מציינים, כי התובע התיישב על מנת לעבור מתחת לפיגום. כלומר, התובע נקט משנה זהירות כשירד מהפיגום, ולא התייחס אל פעולה זו בקלות ראש.

38.ודוקו, טענת הנתבעים לפיה באתר היה פיגום נוסף, נוח ובטוח יותר לירידה, לא הוכחה. לא הובאו תמונות של הפיגום הנוסף, לא הובאו עדויות של עובדים אחרים באתר, לא נטען וממילא לא הוכח כי העובדים הוזהרו שלא לרדת מהפיגום ממנו ירד התובע וכיוצא בזה. למעשה, לא הוכח בעניין זה דבר, פרט להצהרת הנתבעים בעניין.

39.נזכיר גם את שאמרנו לעיל, כי על המעביד לצפות גם התנהלות רשלנית ובלתי זהירה מצד העובד, והטלת אשם תורם על העובד במקרים כאלו לא תעשה כדבר שבשגרה. מכאן, שאף אם התובע התרשל באופן ירידתו מהפיגום - וזאת כאמור לא הוכח בענייננו ולו בראשית ראיה, אין בכך בהכרח כדי לשלול את אחריותו המלאה של המעביד.

חלוקת האחריות בין הנתבעים

40.הנתבעים 1 ,2 מבוטחים שניהם בפוליסה לביטוח אחריות אצל המבטחת ועל כן, בסופו של יום, התגוננו יחדיו. הואיל ואין מחלוקת לעניין הכיסוי הביטוחי הרי שביחסים שבין התובע לנתבעים אין חשיבות לחלוקת האחריות ביניהם. עם זאת לצורך ההכרעה בתביעת המוסד לביטוח לאומי יש חשיבות לחלוקת האחריות שכן המוסד אינו יכול לתבוע שיבוב ממעבידתו של התובע אלא רק מצד שלישי שגרם באשמו לנזקי התובע (ראו סעיף 328לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]).

41.חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף תיעשה בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, "[...] על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". בהלכה נקבע כי החלוקה תיעשה בהתאם למידת אשמתם המוסרית של המעורבים (ראו ע"א 746/76 עזבון המנוח עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל פ"ד מח(3) 207 (1994); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ (06.07.2011)).

42.כאשר בוחנים את המקרה הנוכחי דומה שעיקר האחריות רובצת על כתפי החברה הקבלנית. החברה הקבלנית היא שהעסיקה את התובע, היא שהייתה אחראית למתן הוראות בטיחות לעובדים ולהתקנת אמצעי הבטיחות, למינוי מנהל עבודה, והיא שהייתה אחראית להקמת הפיגום ולהבטחת דרכי עליה וירידה בטיחותיות לעובדים. ככל שהתגלעו מחלוקות בינה לבין חוני, היה עליה להבטיח כי גם בהעדרם של מנהלי החברה הקבלנית תשמר בטיחותם של העובדים. אחריותו של חוני כמזמין, גם אם התרשל כאשר לא הקפיד על שמירת כללי הבטיחות באתר ולא הקפיד על בטיחות העובדים, פחותה מזו של החברה הקבלנית שנשכרה לשמש כקבלן מבצע.

על כן אני סבור כי יש להטיל על החברה הקבלנית 75% מהאחריות ועל חוני 25% מהאחריות בלבד.

הנזק

43.כאמור לעיל התובע נפל מהמדרגות לארץ ונחבל בכל חלקי גופו. התובע פונה לבית החולים רמב"ם שבחיפה שם אובחן כי הוא סובל משברים רבים בגפיו ובין היתר משבר בברך שמאל, בקרסול וכף רגל שמאל, שבר בפטישון בקרסול ימין, שבר בעצם הקלנקאום ברגל ימין. התובע אושפז בבית החולים למשך כשלושה חודשים במהלכם בוצעו בו מספר ניתוחים ובוצע קיבוע חיצוני לרגל. במהלך האשפוז התגלה זיהום ברגליו שחייב אף הוא טיפול רפואי וכן נדרש טיפול בצלקות שנגרמו.

44.לאחר שחרורו מבית החולים שהה התובע בביתו. בחודש 12/2015 אושפז התובע בשנית בשל חשד לזיהום בשוק רגלו השמאלית. גם לאחר שחרורו מאשפוז זה נזקק התובע לטיפולים רבים, טיפולי פיזיותרפיה, תרופות לשיכוך כאבים וטיפול בזיהומים.

45.בעקבות הפגיעות האמורות נותר התובע מוגבל בתנועות הגפיים. הוא מוגבל ביישור רגלו השמאלית, כף רגלו הימנית מעוותת והוא מתהלך בעזרת קביים או הליכון. התובע מתקשה בביצוע פעולות רגילות בבית ונעזר בבני משפחתו. לדבריו, לאחר השחרור מהאשפוז נזקק לעזרה מלאה. כיום הוא נשאר בביתו רוב הזמן יושב, מתקשה לעלות ולרדת במדרגות, ומתקשה בעבודת הבית השונות.

46.המומחים מטעם הצדדים קבעו לתבוע נכות רפואית בשיעורים דומים. המומחה מטעם התובע, ד"ר קליגמן, העמיד את נכותו הרפואית של התובע על כ- 68%, ואילו המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר פריימן, העמיד אותה על 55%. הפער בין המומחים, שהערכותיהם קרובות, מקורו בחישוב אחוז הנכות בגין הפגיעה ברגלו השמאלית של התובע, ובהקניית נכות בגין הפגימה בגפה העולה על הנכות בגין קטיעתה.

אין צורך להכריע במחלוקת שבין המומחים בדבר אחוז הנכות הרפואית המדויק של התובע, שכן בנסיבות תיק זה אין קורלציה הכרחית ומדויקת בין אחוז הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית.

47.מתיאור מצבו הרפואי של התובע, ומהעדויות שהובאו, אין ספק כי הנכות שנגרמה לתובע מונעת מהתובע להשתכר. מרבית חייו עבד התובע כטייח. ביצוע עבודת טיח מחייב עמידה ממושכת על הרגליים, ולעיתים אף על הברכיים. נדמה כי אין באמת חולק שהתובע אינו מסוגל כיום, ואף לא יהיה מסוגל בעתיד, לשוב ולבצע עבודות מעין אלו (כפי שקבע גם המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל). עוד יש להביא בחשבון, כי בעת התאונה היה התובע כבן 60, וכי מאז חלפו למעלה משלוש שנים. גילו של התובע, יחד עם נכותו, יקשו עליו לשוב ולהשתלב בשוק עבודת הכפיים, ואין לצפות ממנו לרכוש בשלב זה של חייו מקצוע חדש. בנסיבות אלה, אני סבור כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 100% (ראו והשוו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 251-226 (מהדורה חמישית), תשס"ג-2003; ע''א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3) 792 (1995)). ראשי הנזק הרלוונטיים יחושבו, אפוא, בהתאם לכך.

שיעור ההיוון לחישוב הפסדי התובע

48.בטרם אדון בראשי הנזק השונים שנתבעו על ידי התובע, ראוי להקדים מספר מילים בדבר שיעור היוונם של סכומי הפיצויים בגין נזקים עתידיים.

49.מושכלות יסוד הם, כי על מנת להעמיד את הפיצוי לנפגע בערכו הריאלי, יש להוון תשלומים להם יהיה זכאי הנפגע בעתיד, המשולמים לו במועד מתן פסק הדין. תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההיוון) עוסקות באופן בו יהוונו קצבאות המוסד לביטוח לאומי, כלומר יחושב ערכן הנוכחי של קצבאות שעתיד המוסד לשלם בעתיד. עד לאחרונה עמד שיעור הריבית לפיו יהוונו קצבאות המוסד על שיעור של 3%. בחודש אוקטובר 2017, נכנס לתוקף תיקון לתקנה 15(1) לתקנות, אשר הפחית את שיעור הריבית לפיו יש להוון את קצבאות המוסד מ- 3% ל- 2%.

50.חשוב לציין כי בתי המשפט פסקו בעבר כי הפסדיו העתידיים של נפגע התובע פיצויים מהמזיק יחושב בהתאם לאותו שיעור ריבית שנקבע בתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי, כלומר הפסדיו העתידיים של הניזוק יחושבו על פי היוון בריבית של 3% ((ע"א 469/74 זדה נ' בכר, פ"ד ל (1) 169 (1975)). בית המשפט הבהיר בע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(1) 529 (1997) כי בחירת שיעור ריבית זהה לזה המשמש להיוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי נועד למנוע עיוות בפיצוי שעלול להיווצר מקום שמסכום הפיצוי ינוכו גמלאות המוסד. וכך מציין בית המשפט:

המטרה אותה ביקש להשיג בית-המשפט בעניין זדה, כאשר קלט את שיעור ההיוון שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי(היוון) מתשל"ד, הייתה למנוע עיוות במתן הפיצוי לניזק, אשר היה נוצר אלמלא הושוו שיעורי ההיוון המשמשים להיוון קיצבאות המוסד לביטוח לאומי ולהיוון סכום פיצויי הנזיקין. עיוות זה היה נוצר מכיוון שהקצבה המתקבלת מהמוסד לביטוח לאומי מנוכה מסכום הפיצויים אשר אותו נדרש המזיק להעביר לניזק. כתוצאה מכך, היוון קיצבת הביטוח הלאומי לפי שיעור היוון נמוך יותר בהשוואה לשיעור בו מהוון סכום הפיצוי הנותר גורם לקיפוח הניזק, ומביא לכך שיקבל סכום הנופל מנזקו הממשי. כך גם להיפך: כאשר שיעור ההיוון של קיצבאות הביטוח הלאומי גבוה יותר משיעור ההיוון של סכום הפיצוי הנותר, זוכה הניזק לפיצוי הגבוה מכפי נזקו בפועל.

עם זאת בית המשפט לא קבע הוראות בדבר התאמה אוטומטית של שיעור ההיוון לפיו יחושבו הפסדי הניזוק בבית המשפט לשיעור הריבית שייקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי. להיפך, בית המשפט הדגיש כי שיעור ההיוון נקבע על ידו בהתאם להנחה כי הניזוק יוכל להשקיע את כספו בהשקעה בטוחה שתניב לו, לאורך כל השנים הצפויות בעתיד, תשואה בשיעור דומה (ראו גם ע"א 830/76, 836/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589 (1979); ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לג(2) 256 (1979). הלכות אלו קבעו למעשה חזקה עובדתית לפיה שיעור ריבית היוון של 3% משקף תשואה סבירה להשקעה עם סיכון מצומצם, שתאפשר לניזוק לשמור על ערך הפיצוי הניתן לו על פני כל תקופת ההפסד.

51.ניסיונות שנעשו לשכנע את בית המשפט כי החזקה בדבר שיעור הריבית להיוון ההפסדים העתידיים לניזוק, אינה תואמת את שיעור התשואה ממנה יכול הניזוק ליהנות בהשקעה בטוחה, נכשלו וההלכה ולפיה שיעור ההיוון יעמוד על 3% נותרה בעינה. כך בע"א 2099/94 הנ"ל בחן בית המשפט את חוות הדעת שהוגשו לעיונו בעניין שיעור הריבית על השקעות וקבע כי אין בהן די כדי להצדיק את שינוי ההלכה. בית המשפט הדגיש באותו מקרה כי בפני ניזוק פתוחים אפיקי השקעה מרובים, החל מאגרות חוב ממשלתיות, קרנות נאמנות, קופות גמל ועוד. עוד הדגיש כי בדרך כלל מדובר בהשקעות לתקופות ארוכות, לעיתים עשרות שנים, ולכן קשה לבסס את שיעור הריבית על נתונים רגעיים.

בע"א 467/77 הנ"ל הבהיר בית המשפט כי שינוי החזקה מחייב הבאת ראיות משכנעות לעניין אפיקי ההשקעה השונים העומדים לניזוק. וכך אומר שם השופט ברק:

אכן שעורי ההיוון שנקבעו על ידי בית המשפט העליון מבוססים על ההנחה כי התובע ישקיע את כספו בהשקעה בטוחה השומרת על הערך הריאלי של הכסף, ואף תעניק לתובע ריבית בשעור שלושה עד חמישה אחוזים. אם אמנם המציאות הכלכלית הינה כי השקעה כזו אינו אפשרית, והערך הריאלי של הכסף אינו נשמר, כי אז יש מקום להרהר אחר שעורי ההיוון שנקבעו בעבר. דא עקא, שבא-כח התובע לא הביא כל ביסוס כלכלי לטענתו. בענין כגון זה, כאשר מבקשים מבית המשפט העליון לשנות הלכה המבוססת על מציאות כלכלית שאבד עליה הכלח, יש להניח את הבסיס העובדתי למציאות הכלכלית החדשה. על התובע להביא בפני בית המשפט דלמטה נתונים כלכליים באשר לאפשרויות ההשקעה העומדות לרשות התובע, ועל המידה שבה שומרות השקעות אלה על הערך הריאלי של הכסף תוך מתן תשואה ראויה לתובע. בענינים אלה אין לשופטי בית משפט זה ידיעה שיפוטית. בטעון שבפנינו טען בא-כח התובע כי אין להשיג בשוק ניירות הערך השקעות בטוחות, הצמודות הצמדה מלאה, והמעניקות תשואה ראויה. לעומתו טען בא-כח הנתבעים כי ניתן להשיג השקעות כאלה בשוק. בחללו של אולם נזרקו שמות של תכניות חסכון שונות, אשר תנאיהן שונות ומשונות. לא זו הדרך לקבוע הלכה בענין זה. בטרם יוכל בית משפט זה לקבוע הלכה בשאלה חשובה זו, יש להניח בפניו בדרך של הבאת ראיות כדין בפני בית המשפט דלמטה - בסיס עובדתי איתן, המבוסס על האפשרויות הכלכליות המצויות בשוק. בנטל זה לא עמד התובע. מטעם זה הייתי דוחה את טענתו זו של בא-כח התובע.

גם בפסקי דין מאוחרים יותר עמד בית המשפט על הכלל ולפיו על בעל דין המבקש לשנות את החזקה ולשכנע כי בשל השינויים במציאות הכלכלית יש לקבוע שיעור ריבית השונה מהשיעור שנקבע בהלכה (3%), אינו יכול להסתפק בטיעון כללי, אלא עליו להביא ראיות משכנעות לכך (רע"א 8047/99 אליגולשווילי נ' יסקוביץ (1.5.2000); ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל, (05.06.2012)). ודוקו, שינוי ריבית ההיוון על פי תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי אינו מספיק כדי להביא לשינוי שיעור הריבית לחישוב הפסדיו העתידיים של ניזוק שכן החזקה לפיה הריבית תהא בשיעור של 3% אינה מבוססת על זהות והתאמה של שיעורי הריבית לחישוב הפסדי הניזוק לריבית על פי תקנות ההיוון אלא על הערכה של התשואה הסבירה על השקעותיו של הניזוק.

52.אין חולק כי הפחתת ריבית ההיוון שנקבעה בתקנות ההיוון מ - 3% ל - 2%, יצרה קשיים רבים ועלולה להביא לעיוות הפיצוי באותם מקרים בהם יופחתו תגמולי המוסד לביטוח לאומי שמקבל הניזוק מהפיצוי שייפסק לו בתביעה כנגד המזיק (לפירוט והרחבה בסוגיה ראו ת.א (מרכז) 53580-05-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (15.3.2018)). בעקבות זאת ניתנו החלטות שונות של בתי משפט בערכאות הדיוניות. בחלק מהמקרים נקבע כי אין לסטות מהחזקה שנקבעה בהלכות בית המשפט ובחלק מהמקרים נעתרו בתי משפט לבקשות והורו כי גם הפסדיו של הניזוק יחושבו על פי שיעור הריבית שבתקנות ההיוון כלומר על פי ריבית של 2%. מחלוקות אלו הגיעו גם לפתחו של בית המשפט העליון בע"א 3751/17 וע"א 4268/17, המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) בע"מ נ' פלוני, הנדונים במאוחד. בהחלטתו מיום 12.2.2018 הורה בית המשפט העליון כי הדיון יידחה על מנת לאפשר לוועדה שהוקמה על ידי המדינה להביע עמדתה ודחה בקשה למתן צו לעניין שיעור הריבית ב"תקופת הביניים" עד למתן פסק הדין. עד היום טרם פורסמה חוות הדעת של הוועדה והדיון בערעורים טרם הסתיים.

53.ניתן לראות כי לעת הזו, החזקה שנקבעה בעניין זדה ובפסקי הדין המאוחרים לו ולפיה הפסדי הניזוק לעתיד יחושבו על פי ריבית היוון של 3%, נותרה על כנה. דומה כי כל עוד לא שונתה החזקה האמורה על ידי בית המשפט העליון מצווים כל בתי המשפט להמשיך ולהחיל את החזקה. לא ייתכן כי בכל הליך יידרש בית המשפט לשמוע ראיות לעניין שיעור ריבית ההיוון לחישוב ההפסדים ולשמוע ראיות לעניין התשואה הסבירה על השקעה של כספי הפיצוי. בית המשפט העליון צפוי לקבוע עמדתו בעניין בקרוב והבאת ראיות בכל אחד ואחד מאלפי התיקים המתנהלים בבתי המשפט בכל הארץ אינה מעשית ואינה סבירה. יתרה מזו, לקביעת שיעור ריבית היוון אחיד ישנה חשיבות רבה, לא רק לצורך פישוט וייעול ההליכים אלא גם כדי להבטיח אחידות בפסיקה, ולהבטיח את יציבות חברות הביטוח שצריכות לכלכל את צעדיהן ולשמור עתודות לתשלום פיצויים לניזוקים בהתאם.

54.כמובן שאין להתעלם מהעיוות הנוצר בשל שיעורי ההיוון השונים. עם זאת צריך לזכור כי קביעת שיעור ההיוון לחישוב הפסדי הניזוקים רלבנטית גם לאותם מקרים שבהם אין מקום לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כלומר באותם מקרים בהם לא נוצר כל עיוות. זאת ועוד, את העיוות הנוצר ניתן לתקן בדרכים שונות ולאו דווקא בהתאמת ריבית ההיוון לחישוב הפסדי הניזוק לריבית ההיוון על פי תקנות ההיוון.

תקנות ההיוון קובעות את הריבית לפיה יחשב המוסד לביטוח לאומי את הגמלאות העתידיות שיקבל זכאי וכן לצורך חישוב תשלומים עתידיים שצפוי המוסד לשלם לנפגע במסגרת תביעת שיבוב כנגד צד שלישי (סעיף 333 לחוק הביטוח הלאומי). עם זאת אין בחוק הביטוח הלאומי או בתקנות ההיוון כדי למנוע מבית המשפט לחשב את התשלומים העתידיים שצפוי המוסד לשלם בדך אחרת כלומר על פי שיעור היוון שונה.

55.במקרה הנוכחי לא הובאו שום ראיות על שיעור התשואה הצפויה על השקעה סבירה של כספי הפיצוי ודי בכך כדי להביא למסקנה כי את הפסדיו של התובע יש לחשב על פי שיעור ההיוון הקבוע בחזקה, כלומר לפי ריבית של 3%. עם זאת כדי למנוע עיוות ופגיעה בתובע, יחושבו גם הגמלאות שצפוי המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובע על פי אותו שיעור.

הפסדי שכר וזכויות סוציאליות - לעבר ולעתיד

הפסדי שכר בעבר

56.בשנתיים שלאחר האירוע התובע לא עבד כלל. שכרו בתקופה הסמוכה לאירוע עמד על 4,500 ₪. סכום זה כשהוא צמוד להיום עומד על סך של 4,550 ₪ .התובע אמנם הצהיר כי השכר שקיבל בפועל היה כפול מזה שצוין בתלוש השכר שלו, אולם טענה זו לא הוכחה. על כן יש לפסוק לתובע הפסדי שכר לעבר בגין מלוא המשכורת החודשית שהרוויח ביום התאונה ועד היום, (4,550 ₪*42 חודשים) כלומר 191,100 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, ועל כן יעמוד הפיצוי ברכיב זה על סך של 197,921 ₪ .

הפסדי שכר בעתיד

57.התובע נפגע קשה ברגליו ואינו יכול לשוב לעבודה. כל חייו עבד התובע בעבודת כפיים כטייח ואין כל אפשרות מעשית כי ישוב לעבודתו זו. התובע במצבו ובגילו גם אינו יכול למצוא כל עבודה אחרת ועל כן יש לחשב את הפסדיו לעתיד מתוך הנחה כי לא ישתכר כלל.

התובע טוען כי משכורתו הייתה צפויה לעלות בתקופה שלאחר התאונה ולכן יש לחשב את הפסדיו לעתיד על פי שכר חודשי גבוה יותר. לטענה זו אין כל תימוכין בראיות. התובע לא היה עובד קבוע של החברה הקבלנית ולא קיבל ממנה שכר באופן רציף; לא הוכח כי שכרו של התובע עלה באופן עקבי עם השנים (בין אם אצל החברה הקבלנית ובין אם אצל מעסיקים אחרים), וגם השכר אותו קיבל בסמוך לתאונה - בשים לב לגילו ולמקצועיותו - לא מעיד על מגמת עליה. על כן, אין בידי אלא לפסוק את הפסדי השכר לעתיד על סמך נתוני העבר.

את הפסדי השכר לעתיד יש לחשב עד הגיעו של התובע לגיל 67, הגיל בו צפוי היה כי יפרוש לגמלאות כשכיר (ראו: ע"א 3049/93 הנ"ל). מכאן, שיש להעמיד את הפסדי השכר לפי שכר חודשי של 4,550 ₪ למשך 44 חודשים (שנותרו עד שימלאו לתובע 67 שנים). על כן יעמוד הפיצוי בשל הפסד שכר בעתיד על סך של 133,312 ₪ (מקדם היוון 292.9697*4,550 ₪)

הפסד הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים

58.התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפסד הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים, בהתאם להוראות צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א). בפסיקה מקובל לחשב את הפסדי ההפרשות הפנסיה לפי - 12% מהשכר. בעבר קבעתי כי חישוב זה אינו מדויק (ת.א 15453-03-09 ברהום נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (16.9.2009). ציינתי שם כי יש להתחשב בהסדרי הפנסיה השונים של כל עובד ולהתחשב בתקרת ההפרשות כמתחייב לפי צו ההרחבה. כן הוספתי כי גם בעת מתן פיצוי על הפסדי ההפרשות, יש להתחשב בהאצת התשלום, דהיינו להתחשב בכך שהניזוק מקבל את כספי ההפרשות כיום אף כי אילו היה המעסיק מפריש את התשלומים לקרן הפנסיה, לא היה העובד זכאי לקבלם לפני הגיעו לגיל הפרישה (בדרך כלל העובד לא יוכל לקבל את הסכומים שיצטברו לטובתו בתשלום אחד אלא יוכל לקבל קצבה חודשית בלבד).

במקרה הנוכחי הצדדים לא התייחסו לאפשרויות השונות והניחו כי הפסדי ההפרשות הם בשיעור של 12% ועל כן אעשה כך גם אני, מבלי שיש בפסק דיני זה כדי לשנות מההערות שהבאתי ת.א 15453-03-09 הנ"ל.

בהתאם, הפסד ההפרשות בעבר הוא (12% * 197,921) בסך של 23,750 ₪. הפסד ההפרשות לעתיד הוא (12%* 133,312 ₪ ) בסך של 15,997 ₪.

עזרת צד' ג'

59.התובע טוען כי בשל מצבו הרפואי והקשיים מהם הוא סובל הוא נזקק בעבר ויזדקק בעתיד לעזרה. התובע זימן לעדות את בנו, ע' ואשתו א'. שני אלו סיפרו על העזרה המוענקת על ידי בני המשפחה לתובע. מהעדויות עולה כי בעת אשפוזו, ואף לאחר שחרורו, נעדרו בני המשפחה מעבודתם כדי להיות עם התובע ולתמוך בו. כיום, לאחר שמצבו התייצב, הוא עדיין נעזר בבני משפחה. אשתו, כן נטען שינתה את שעות עבודתה ומסייעת לו בבוקר ולאחר סיום העבודה . שאר בני המשפחה מתחלקים בעזרה כאשר מדי יום הם דואגים כי מישהו מבני המשפחה יכנס לביתו של התובע ויעזור לו. לאחרונה החלו להעסיק קרובת משפחה שהיא גם שכנה, המגיעה מידי פעם לעזור לתובע. התובע ואשתו העידו כי אותה קרובת משפחה קבלה תשלום ללא קבלות וללא רישום.

60.דומני כי לא יכולה להוות מחלוקת על כך שהתובע נעזר בבני משפחה ששהו ליד מיטתו בעת אשפוזו וסייעו לו בביתו לאחר ששוחרר מאשפוז. גם כיום לאחר שמצבו התייצב התובע עדיין זקוק לעזרה והוא אינו יכול לבצע את כל המטלות שביצע בעבר לבדו. עם זאת, התובע אינו זקוק לעזרה בכל שעות היממה, הוא מתהלך בכוחות עצמו, בעזרת קביים והליכון, יכול להתלבש, להתרחץ, לאכול וכדומה לבדו. התובע זקוק לעזרה של מספר שעות ביום כדי להקל עליו בתפקודו.

61.בני המשפחה סייעו ומסייעים לתובע אולם לא הציגו נתונים על הפסדי השכר שנגרמו להם או על תשלומים ששילמו לקרובת המשפחה. על כן אין מנוס אלא לקבוע את הפיצויים להם זכאי התובע על דרך האומדנה . ודוקו, התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת בני המשפחה, רק ככל שזו חורגת מעזרה רגילה ושגרתית שמעניקים בני משפחה זה לזו גם ללא קשר לתאונה כלשהי. לאור האמור אני מעריך את הפיצוי בגין עזרת בני המשפחה בעבר ועד היום בסך של 75,000 ₪.

62.התובע יזדקק לעזרה גם בעתיד ועד סוף תוחלת חיו. אמנם גם מי שלא נפגע בתאונה כלשהי עלול להזדקק בגיל מבוגר לעזרה אולם ברור כי התובע במצבו יזדקק לעזרה מוגברת אותה אני מעריך ב-3 שעות ביום. בהתאם זכאי התובע לפיצוי לעתיד בגין עזרת צד שלישי בסך של כ-3,500 ₪ לחודש ועד תום תוחלת חיו הצפויה הפיצוי יעמוד על סך של 567,000 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

63התובע טוען כי הוציא הוצאות רפואיות בסכומים ניכרים, וכי הכיסוי שניתן להן על ידי קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי אינו מלא. התובע לא צירף ולו ראיה אחת להוכחת סכומים שונים שהוציא ולא כוסו על ידי קופת החולים או על ידי המוסד לביטוח לאומי. כמו כן, נקודת המוצא היא כי התובע זכאי לקבל את הטיפולים הרפואיים על ידי קופת החולים בה הוא חבר, בהתאם להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, בכפוף לתשלום השתתפות עצמית. יחד עם זאת, יש לפצות את התובע הן עבור ההשתתפות העצמית אותה יידרש לשלם, הן עבור הוצאות פתאומיות שלא ניתן לדרוש בגינן החזר והן עבור הוצאות נסיעותיו לבדיקות ולטיפולים השונים שהוא מקבל כיום ויקבל בעתיד. אציין כי התובע העיד כי מעולם לא החזיק ברישיון נהיגה וכי בני המשפחה או העובדים נהגו להסיעו. על כן אין גם מקום לפסיקת הפסדי ניידות מפורשים.

בהיעדר ראיות והערכות קונקרטיות כאמור, מצאתי לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בדין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד על סך של 50,000 ₪ ובגין הוצאות ניידות מוגברת בעתיד בסך של 50,000 ₪ נוספים.

התאמת דיור

64.התובע טוען כי בשל מוגבלותו, הוא זקוק להתאמת דיור (התאמה של חדרי האמבטיה והשירותים בבית, התקנת מאחזים וכיוצ"ב). גם ראש נזק זה לא הוכח. התובע לא צירף ראיות כלשהן להוכחת טענותיו, גם לא כאלה שברי כי יכול היה לצרף בקלות, כגון תמונות של החדרים בהם הוא מבקש לבצע התאמה. התובע לא צירף גם כל חוות שעת של מומחה בדבר פירוט ההתאמות הנדרשות ועלותן. בשים לב לכך, אינני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

נזק לא ממוני

65.התאונה הסבה לתובע נזקים קשים. הוא נפל מגובה רב, ונפגע קשות בשתי רגליו. כתוצאה מכך, הוא אושפז בבית חולים לתקופה ארוכה, עבר מספר ניתוחים וטיפולים נוספים, אשר צפוי כי יזדקק להם עד לתום חייו. התובע ובני משפחתו אף הצהירו, כי סכנת כריתת רגלו של התובע לא חלפה, וכי זו מטרידה את מנוחתו של התובע יומם וליל. הפגיעה בתובע אף מונעת ממנו לשוב למעגל התעסוקה, להיות חלק פעיל ומועיל בביתו, ואף מקשה עליו את היציאה מביתו. מובן כי בשל כל אלו הוא זכאי לפיצוי. אני קובע, כי התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך של 350,000 ₪.

ניכויים

66.המוסד לביטוח לאומי טען בתביעתו כי שילם וישלם לתובע בגין פגיעתו גמלאות בסך של 484,890 ₪ (מהוון). במסגרת הגשת הראיות פירט המוסד את התשלומים ששילם בעבר עד לחודש מרץ 2018 (בסך הכול 112,447 ₪) וצירף חוות דעת לגבי היוון תשלומי הקצבאות בעתיד (סומנה ת/3). חוות דעת זו נערכה על פי הריבית הקבועה בתקנות ההיוון, כלומר לפי ריבית בשיעור של 2% ולא בריבית בשיעור של 3% כפי קבעתי לעיל.

את תגמולי הביטוח ששילם המוסד ושהוא עתיד לשלם לתובע יש כמובן לנכות מהפיצוי. עם זאת, מאחר ואין בפני חוות דעת לעניין היוון תגמולי המוסד בעתיד, המחושבת לפי ריבית בשיעור של 3%, לא ניתן לערוך את החשבון הסופי (ודוקו, מחישוב הגמלאות לעתיד יש לנכות את קצבת הזקנה שהתובע עתיד לקבל). על כן החישוב הסופי של ניכויי הגמלאות ייעשה רק לאחר הגשת חוות דעת משלימה, כמפורט להלן.

סיכום הפסדי התובע:

67.א. הפסדי שכר בעבר- 197,921 ₪

ב. הפסד שכר בעתיד- 133,312 ₪

ג. הפסד הפרשות לפנסיה בעבר- 23,750 ₪

ד. הפסד הפרשות פנסיה בעתיד- 15,997 ₪

ה. עזרת צד ג' בעבר- 75,000 ₪

ו. עזרת צד ג' בעתיד- 567,000 ₪

ז. הוצאות בעבר ובעתיד- 100,000 ₪

ח. נזק לא ממוני- 350,000 ₪ 

סה"כ: 1,462,980 ₪

מסכום זה יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי בעבר ובעתיד.

תביעת המוסד לביטוח לאומי

68.למוסד לביטוח לאומי לא עומדת כל תביעה כנגד החברה הקבלנית שהייתה מעבידתו של התובע. כנגד חוני זכאי הוא לשיפוי רק בהתאם להיקף אחריותו כלומר ל- 25% מסכום הגמלאות. בפני רק נתון לגבי גמלאות העבר, עד חודש מרץ 2018. חישוב הגמלאות לעתיד שצורף לעדויות המוסד, לא נערך על פי שיעור הריבית שקבעתי לעיל, כלומר של 3%, אלא לפי שיעור הריבית על פי תקנות ההיוון. על כן אין מנוס אלא להורות לצדדים להשלים את החסר ולהגיש בתוך 21 יום מקבלת פסק דין זה חישוב מעודכן של גמלאות המוסד לביטוח לאומי שיחושבו על פי הריבית כאמור.

סוף דבר

69.בשים לב לכל האמור אני קובע כי החברה הקבלנית כאן בונים בע"מ וחוני ביבי אחראים ביחד ולחוד לפצות את הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו וכי אין לייחס לתובע כל אשם תורם. כמו כן אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים 1- 2 היא 75% על החברה הקבלנית ו-25% על חוני.

בהתאם, ובשים לב לפירוט נזקי התובע כאמור בפסקה 67 לעיל, אני מחייב בזה את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 1,462,980 ₪ בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי כפי שיפורטו בחוות הדעת שתוגש ותאושר. התשלום יבוצע 30 יום לאחר אישור סכום הניכויים על ידי בית המשפט.

המוסד לביטוח לאומי יגיש חוות דעת עדכנית, בגדרה ייערך היוון על פי שיעור הריבית של 3% עד ליום 23.10.2018.

כמו כן אני מחייב את הנתבעות 2 ו-3 לשפות את המוסד לביטוח לאומי בסך השווה ל- 25% מסך גמלאות המוסד לביטוח לאומי כפי שיפורטו ויאושרו על ידי בית המשפט.

לכל הסכומים האמורים יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20%+מע"מ.

כמו כן, ישיבו הנתבעים לתובע את אגרת בית המשפט ששולמה על ידו וכן ישפו אותו על שכר המומחה ששולם על ידו. התובע ימציא קבלות על התשלומים תוך 21 יום. לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל.

התיק יבוא לעיוני לקבלת חוות הדעת העדכנית לעניין גמלאות המוסד לביטוח לאומי ביום 24.10.2018.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ט, 25 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.