ת"א 60149-12-14 ברוקר נ' אוטמזגין

1.בהתאם לבקשת המבקש ניתן ביום 29/12/14 צו עיקול זמני במעמד צד אחד כנגד המשיב על כספים המוחזקים אצל כונס הנכסים, עו"ד ויספלד, ועד לגובה סכום התביעה דנן. המשיב הגיש בקשה לביטול העיקול בטענה, כי אין הצדקה להותרת הצו הזמני על כנו לאור חוסר בעילת תביעה כנגד המשיב, קיומו של פס"ד בין הצדדים שנתן תוקף להסכם הפשרה ביניהם והיותה של התביעה קנטרנית וחסרת בסיס. לטענת המשיב, המדובר בתביעה מופרזת ומופרכת לדמי שכירות, אשר אינם מגיעים למבקש, ואשר לא פירטה את דבר פסק הדין שיצר מעשה בית דין והשתק פלוגתא ביחס לטענות המבקש, ואת ריבוי ההליכים המשפטיים שנקט הוא ואשר הביאו לעיכוב הליכי הכינוס וביצוע פסק הדין. עוד נטען, כי במאזן הנוחות יגרם למשיב נזק גדול יותר, שכן הכספים שיגיעו לקופת הכינוס לאחר מכירת הנכס נועדו לרכוש למשיב ולמשפחתו נכס אחר ומציאת פתרון מגורים חלופי. כמו כן, הודגש, כי לא הוכח חשש להכבדה על ביצועו של פסק הדין וכי בעניין זה נטענה טענה כללית וסתומה מצד המבקש.

2.בתגובה טען המבקש, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה, אינו מהווה מעשה בית דין אלא לעניין הבעלות בדירה בלבד לפי תביעה שהגיש המשיב בעצמו. ואילו, העילה לתשלום דמי שכירות ראויים לא הועלתה כלל במסגרת אותה התביעה בבימ"ש המחוזי. כמו כן, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של המשיב אשר פנה מלכתחילה בבקשת הלוואה מאת המבקש, ולאור אי תשלום דמי שכירות במשך 46 חודשים שבהם גר המשיב בנכס.

3.לאחר הדיון שהתקיים בפניי, ולאור טענות הצדדים וסיכומיהם, מצאתי להורות על הותרת העיקול הזמני על כנו עד להכרעה בהליך העיקרי נשוא תיק זה ועד בכלל. בחינת עילת התביעה מגלה, כי למבקש עילת תביעה המתבססת על ראיות מהימנות, לכאורה, כעולה מכתב התביעה ומן הנספחים שצורפו לה באשר לחיוב המשיב בדמי שכירות ראויים בגין התקופה בה התגורר בנכס עד לפינויו ומכירתו במסגרת הליכי כינוס הנכסים. טענות המשיב למעשה בית דין והשתק עילה/פלוגתא, הינן בבחינת טענות הגנה ראויות, אשר יבחנו וידונו בפני בית המשפט הדן בהליך העיקרי, ואין בפני בית המשפט, בשלב זה, להידרש לניתוח טענה משפטית זו או לטענה עובדתית אחרת, אלא כל שעל בית המשפט הוא לבחון אם התביעה אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים ואין הוא דן בניתוח מקיף של הראיות. במסגרת זו, אין לומר כי התביעה מחוסרת יסוד וסיכויים, ולפיכך, מתקיימת עילת תביעה לכאורה.

4.בחינת מאזן הנוחות מגלה, כי הנזק שייגרם למבקש גדול יותר מזה שייגרם למשיב ממתן צו העיקול, שכן המדובר בכספים אשר ממילא מצויים בידי כונסי הנכסים ואשר צריכים להיות מחולקים למבקש ולמשיב, ועל כן, אי הנוחות שתגרם למשיב מסתכמת בטענה לפיה אין הוא יכול לרכוש דירה חלופית כל עוד הכספים מעוקלים ואינה בבחינת נזק משמעותי לעומת הנזק שייגרם למבקש אם הכספים יחולקו וזה יוותר אל מול שוקת שבורה, ככל שינתן פסק דין לטובתו. מה גם שאין העיקול חל על כל כספי הכינוס, כי אם על חלק קטן מהם העולה כדי 10% בלבד.

5.הטענה בדבר אי גילוי מלא והסתרת קיומו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי אינה נכונה מבחינה עובדתית, שכן פסק הדין עצמו הוצג כנספח לכתב התביעה, ועל כן, אין ממש בטענה לחוסר ניקיון כפיו של המבקש בעצם הגשת הבקשה למתן הצו הזמני מלכתחילה.

6.באשר ליסוד ההכבדה, על בית המשפט לשקול אם קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק הדין ובמסגרת זו עליו להתחשב בסכום התביעה וביכולתו הכלכלית של הנתבע לפרוע את החוב, כאשר סכום התביעה מהווה אינדיקציה כשלעצמו. נראה כי במקרה שבפניי אין ספק כי סכום התביעה גבוה יחסית ואילו טענת המבקש למצבו הכלכלי הקשה של המשיב לא נסתרה אלא חוזקה בעצם טענת המשיב כי כספים אלו שאצל כונסי הנכסים נדרשים לו לצורכי רכישת דירה ושבעיקולם לא יוכל הוא לרכוש את הדירה. די בכך להוות ראיה לכאורה כי אין בידי המשיב יכולת כלכלית לפרוע את החוב נשוא כתב התביעה אלמלא יעוקלו כספים שצפויים להתקבל ו/או שכבר התקבלו אצל כונסי הנכסים.

7.לאור האמור לעיל, מצאתי כי המבקש עמד בתנאים הקבועים בתקנות 362 ו- 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, לצורך מתן צו העיקול, אף לאחר דיון במעמד שני הצדדים, ולפיכך, הנני מותיר את צו העיקול שהוטל אצל כונס הנכסים ביחס לכספי מכירת הנכס, על כנו.

8.המשיב ישא בהוצאות הדיון ובשכר טרחת עו"ד בסך של 2500 ₪.