אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בן יצחק נ' טל

בן יצחק נ' טל

תאריך פרסום : 11/05/2022 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום בת ים
59729-08-20
14/04/2022
בפני השופטת:
רונית אופיר

- נגד -
התובעת:
חוה בן יצחק
עו"ד טייטלמן
הנתבע:
שוקי טל
עו"ד שרון
פסק דין
 
 

לפניי תביעת לשון הרע על סך של 350,000 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעת, גב' חוה בן יצחק (להלן: "התובעת" או "בן יצחק") כנגד שכנהּ, מר שוקי טל, הוא הנתבע (להלן: "הנתבע" או "טל").

רקע ועיקרי טענות הצדדים

  1. התובעת היא דיירת בבניין הנמצא ברחוב יוספטל 118 בבת ים (להלן: "הבניין"). הנתבע הוא שכנהּ של התובעת לבניין.

  2. לטענת התובעת, היא שימשה כחברת וועד הבית המשותף של הבניין מחודש ינואר 2018 עד סוף חודש דצמבר 2019. במהלך שנת 2018 פנו התובעת ושותפה לנציגות ועד הבית לנתבע בדרישה לשלם חוב כספי הכולל הוצאות תחזוקת הרכוש המשותף ודמי וועד בית מחודש אוקטובר 2012 ואילך. במענה לכך, טענה התובעת, החל הנתבע להטרידה ולהכפיש את שמה ברבים.

  3. כך, פירטה התובעת, פרסם הנתבע במספר הזדמנויות, בכתב ובעל פה, כי התובעת "מתחזה, גנבת, שקרנית, סחטנית, רמאית ועוד" וכיוצא באלו אמירות. הדבר נעשה, בין היתר, על ידי תליית מודעות על לוחות המודעות הכללי בבניין, בסמוך למעלית ועל גבי דלת ארון החשמל בלובי הבניין. לכתב התביעה צורפו חמישה פרסומים בכתב אשר נטען כי הנתבע פרסם:

    • הפרסום הראשון ערוך כמכתב נושא תאריך 4.1.2019. הפרסום מופנה לדיירי הבניין ונושא כותרת שעניינה "דרישה לבחירת ועד בית כחוק" (להלן: "הפרסום הראשון"). בפרסום הראשון נטען כי התובעת הכתירה עצמה באופן לא חוקי כגזבר וכיו"ר ועד הבית. בפרסום זה נדרשה התובעת להפסיק את פעילותה "הבלתי חוקית", ולהציג לאלתר מאזן כספי בגיבוי חשבוניות. עוד נטען בפרסום הראשון בין היתר כי נשלחה לתובעת התראה "שהזימה דרישה כספית כוזבת של גב' בן יצחק לניסיון סחיטה מהח"מ". הפרסום נחתם במילים "משפחת שוקי".

    • הפרסום השני שאינו נושא תאריך, מנוסח בצורת מכתב המופנה לדיירי הבניין ולתובעת, ונושא כותרת שעניינה "דרישה לזימון אסיפה כללית של דיירי הבניין החייבת להתקיים פעם בשנה" וחתום על ידי "משפ' שוקי" (להלן: "הפרסום השני"). במסגרת פרסום זה מפרט הכותב את ההליכים שהתקיימו באגודה לתרבות הדיור; טוען כי התובעת היא "מתחזה"; כי אסיפת הדיירים שנטען שהתקיימה ביום 24.1.2018- לא התקיימה; וכי "התנאים החלים על הפרוטוקול הופרו כזה שזויף שאין לו נפקות מלבד תרבית והיצג שווא" (כך במקור – הח"מ).

    • הפרסום השלישי ערוך כמכתב מחודש אוקטובר 2018 וממוען לתובעת, למר כפיר מור יוסף ולדיירת בשם דליה אלשייך. על פי כותרתו ענייננו של המכתב ב"דרישה משלושת המכותבים אשר שמם נקוב דלעיל לחדול מפעולת גביית כספים בלתי חוקית עבור וועד הבית ולאלתר" והוא חתום על ידי "משפחת שוקי דירה 9" (להלן: "הפרסום השלישי"). בפרסום זה חוזר הכותב על הדברים שצוינו במסגרת הפרסום הראשון והשני ופונה בדרישה לפנות את המקלט בבניין. במכתב זה מפורטת התנהלות ארוכת שנים, והוא מעלה, בין היתר, טענות הנוגעות לנוכחות של אורחים בבניין; תקלות במעלית ותשלומים לא סבירים או לא מאושרים. לקראת סופו של המכתב טוען הכותב כי "כל ניסיון לגבות כסף הוא בבחינת ניסיון להתעשר על גבם של הדיירים".

    • הפרסום הרביעי ערוך כמכתב אשר אינו נושא תאריך המופנה לדיירי הבניין, כאשר בתחתיתו נמצא מכתבה של עוה"ד נירה בנימין מיום 25.4.2018 (להלן: "הפרסום הרביעי"). בפרסום זה נטען כי התובעת "איננה משמשת ועד בית חוקי ומפרסמת דברים שחוטאים לאמת" כי התובעת "פועלת כמתחזה לועד בית" ועל כן "כל המפקיד כספים בידיה... שם כספו על קרן הצבי". המכתב כאמור מפנה למכתבה של עו"ד בנימין הממליצה, מבלי לפגוע בכל טענה או עמדה, ברוח השכנות הטובה לקיים אסיפה כללית ולבחור ועד בית הדין ולו על מנת שלא תהיינה מחלוקות בנושא.

    • הפרסום החמישי והאחרון, ערוך כמכתב נושא תאריך 11.2.2018 המופנה לאגודה לתרבות הדיור ביהוד, והוא חתום במילים "משפחת שוקי". במכתב זה נטען, כי רישום הבניין באגודה אינו חוקי שכן התובעת ומר מור יוסף "התחזו" כוועד בית לצורך רישום הבניין. לצד תיאור ההתרחשויות בישיבה ביום 17.9.2017, צוין, כי בהעדר נציגות כחוק של הבניין, ההתקשרויות עם נותני שירותים אינה כדין ובלתי מחייבת. יצוין כי מכתב זה קדם למכתבה של עו"ד בנימין, שצורף במסגרת הפרסום הרביעי.

  4. לטענת התובעת פרסומים אלו הוציאו דיבתה רעה ופגעו במוניטין שלה והם מהווים פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"). ויש לפסוק בגינם פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של 140,000 ₪ לכל פרסום בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. מטעמי אגרה הוגבלה התובענה לסך של 350,000 ₪.

  5. אציין, כי כתב התביעה, כמו גם נספחיו, אינו מפרט את הטענות הנוגעות לפרסום לשון הרע בעל פה, שיוחסו לנתבע.

  6. הנתבע בכתב הגנתו טען כי מדובר בתביעת השתקה, אשר הוגשה בעקבות תביעה אחרת אותה הגיש הנתבע עצמו כנגד בן זוגה של התובעת, שי בן יצחק (בתיק ת"א 30031-12-19. להלן: "תביעת הנתבע"). עוד טען הנתבע כי התובעת מסתירה עובדות מהותיות מבית המשפט. תביעת הנתבע עוסקת באירוע שאירע במהלך ישיבת דיירים שנערכה בספטמבר 2017, במסגרתו גידף שי בן יצחק את הנתבע ואף תקף אותו פיזית וגרם לו חבלות קשות. כתוצאה מכך הורשע שי בן יצחק על פי הודאתו בעבירות איומים ותקיפה. בעקבות האמור, הוגשה תביעת הנתבע הכוללת סעדים בגין נזקי גוף ולשון הרע. כפי שטוען הנתבע, במסגרת תביעת הנתבע הוצא צו עיקול זמני בסכום של 350,000 ₪, סכום הדומה באופן שאינו מקרי לסכום התביעה כאן.

  7. לטענת הנתבע, חלקם הגדול של המסמכים שצורפו לכתב התביעה מזויפים, וחמשת הפרסומים שצורפו לכתב התביעה הם פרסומים ישנים מהשנים 2018 ו-2019. עוד טען הנתבע כי התביעה לא מפורטת וחסרת פרטים, ולא צוין בה בפני מי נטען שהפרסום בוצע ומה הן הנסיבות בהן הדבר נעשה. הנתבע הוסיף וטען, כי הוא נאבק זה שנים רבות למען שקיפות בניהול ענייני נציגות הבית המשותף ועמידת הנציבות בדרישות החוק, תוך שהוא חושף אי סדרים בניהול ענייני הבית המשותף. לטענתו, בעקבות אירוע התקיפה וישיבת הדיירים שהתקיימה ביום 17.9.2017, ובעקבות רצון הנתבע לפעול משפטית כנגד בן הזוג, החלה התובעת להתנכל לנתבע תוך דרישות לתשלום חובות נטענים. שיאה של ההתנכלות, כך נטען, בתובענה שהוגשה בחודש מרץ 2019 לכבוד המפקחת על המקרקעין בחולון כנגד הנתבע, אמו, רעייתו ובתם. בהמשך, לטענת הנתבע, ובעקבות הגשת תביעת הנתבע ורישום העיקול בפנקסי המקרקעין, הוגשה תובענה זו.

  8. ביחס לפרסום הראשון, ציין הנתבע, כי מדובר בדרישה לגיטימית לקיום בחירות כדין לנציגות הדיירים. לטענתו הוא נאלץ לפרסמו בפומבי על לוח המודעות של הבניין מאחר ודרישותיו לקיום בחירות כדין לנציגות הדיירים לא נענו, ולאחר שהמכתבים שנשלחו לתובעת – הוחזרו על ידי הדואר. בקשר לפרסום זה, טען הנתבע להתקיימות הגנת "אמת הפרסום" והגנת "תום הלב" המנויות בסעיפים 14, 15(2), 15(4) ו-15(8) לחוק.

  9. ביחס לפרסום השני, ציין הנתבע, כי מסמך זה "עבר על ידי התובעת מניפולציה גסה", תוך שהתובעת מחקה את תאריכו (31.1.2019). הנתבע ציין, כי מדובר בדרישה לגיטימית לזימון אסיפת דיירים, וזאת בהמשך לפרוטוקול כוזב שמולא ונחתם בדיעבד של אסיפה שכביכול התקיימה ביום 24.1.2018 (אך הפרוטוקול נחתם בדיעבד אך בשלהי שנת 2018). לטענתו הצגתה של התובעת כיו"ר נציגות הדיירים באותה תקופה ללא שנבחרה כדין משמעה התחזות. על כן, גם ביחס לפרסום זה, טען הנתבע להתקיימות אותן הגנות.

  10. ביחס לפרסום השלישי טען הנתבע כי פרסום זה נתלה על לוח המודעות בסוף ינואר 2018, ומדובר על מענה "לפרסום רצוף שקרים ובדיות" מצד התובעת כלפי הנתבע שנתלה כשעתיים לפני כן. גם ביחס לפרסום זה טען הנתבע לאותן הגנות.

  11. ביחס לפרסום הרביעי טען הנתבע כי מדובר במסמך מזויף. לטענתו, התובעת "חיברה" שני מסמכים- האחד, טקסט שככל הנראה נכתב על ידי התובעת ומכתבה של עו"ד בנימין. לטענת הנתבע, מדובר במצג שווא המנסה לייחס את "החיבור" שבין המסמכים לנתבע. הנתבע הכחיש כי פרסם את הפרסום הרביעי. לטענתו, גם במכתבה של עו"ד בנימין "בוצעה מניפולציה" והושמט ממנו החלק התחתון בו מצוין כי העתק ממכתב זה נשלח לנתבע.

  12. גם ביחס לפרסום החמישי טען הנתבע שהוא עבר מניפולציה על ידי התובעת, אשר מחקה מהמסמך המקורי את חותמת האגודה לתרבות הדיור. לטענתו, התובעת עשתה כן במטרה ליצור את הרושם כאילו הנתבע הוא שתלה את המכתב על לוח המודעות, ולא כך הוא. מסמך זה, טען הנתבע, לא הופץ מעולם על ידו בקרב שכני הבניין אלא נמסר לאגודה לתרבות הדיור בלבד במסירה אישית. לימים הוא צורף על ידו לכתב הגנתו בתביעה שהוגשה כנגדו על ידי נציגות הבניין, והתובעת ככל הנראה לקחה אותו מכתב הגנה זה תוך שהיא מבצעת בו לשיטתו "מעשה זיוף חמור". גם ביחס לפרסום זה נטענו הגנת "אמת הפרסום" ו"אמת דיברתי".

  13. לטענת הנתבע, יש מקום לדחות את התובענה, אך ככל שבית המשפט ימצא לנכון לקבלה, ולו בחלקה, יש להקטין את הפיצוי לו זכאית התובעת למינימום האפשרי, על יסוד סעיף 19 לחוק (הקלות בפסיקת פיצויים).

    דיון והכרעה

  14. אין מחלוקת כי הפרסומים הראשון, השני, השלישי והחמישי נעשו על ידי הנתבע. אין גם מחלוקת כי פרסומים אלו הובאו לידיעת צדדים אחרים זולת התובעת. ביחס לפרסום החמישי טען הנתבע כי הוא לא נתלה על ידו בלוח מודעות הבניין, אולם אין מחלוקת כי הוא נשלח על ידו לאגודה לתרבות הדיור.

  15. טענות הצדדים מעלות מספר שאלות, עובדתיות ומשפטיות, הדורשות הכרעה. שאלות אלו דורשות הכרעה בשאלת הפרסומים שנעשו על ידי התובע והאם אלו מהווים לשון הרע כמובנם בחוק; האם עומדות לנתבע ההגנות הנטענות על ידו, הן באשר לאמת הפרסום הנוגעת לטענה כי התובעת לא שימשה כנציגת ועד הבניין המשותף והן באשר להגנות תום הלב הנטענות.

    א. הפרסומים שפורסמו על ידי התובע

    הפרסומים הראשון, השני, השלישי והחמישי

  16. הנתבע לא מכחיש בכתב הגנתו את תוכנם של הפרסום הראשון, הפרסום השני, הפרסום השלישי והפרסום החמישי. אומנם הוא מעלה מספר טענות ביחס לפרסומים אלו, אך בהעדר הכחשה בדבר תוכנם או עצם פרסומם- יש לקבל את טענות התובעת לעניין זה.

  17. גם בעדותו אישר הנתבע את תוכן הפרסומים, ביאר מדוע סבר שנכון לפרסמם ואף עמד על האמור בהם. כך, לשיטתו של הנתבע היה הכרח לפרסם את הפרסום הראשון באופן בו פורסם וזאת נוכח החרמתו על ידי דיירי הבניין ובהעדר אפשרות אחרת לתקשר עימם (עמ' 27 ש' 27; עמ' 28 ש' 1- 3; עמ' 29 ש' 20- 21).

  18. ביחס לפרסום השני אישר הנתבע בעדותו את תוכן הפרסום וציין כי הדביק את המכתב בלובי הבניין בשעה 2:53 בבוקר בעקבות פרסום של התובעת (נ/9 לתיק מוצגי ההגנה; עמ' 27, ש' 12; עמ' 29 ש' 28- 29 וש' 32).

  19. כך גם ביחס לפרסום השלישי, הנתבע עמד מאחורי הפרסום וציין כי עומד מאחוריו גם היום (עמ' 30 ש' 2- 7).

  20. גם רעיית הנתבע, הגברת אביגיל טל, אישרה ציינה כי בשל "חרם" הדיירים על הנתבע ועליה, נאלצו "להתכתב" עם הדיירים באמצעות הפרסומים (עמ' 34 ש' 28).

  21. התובעת ועדיה העידו אף הם לעניין זה. מר כפיר מור יוסף אישר כי הפרסום הראשון נתלה בחדר המדרגות (עמ' 8 ש' 14) וכך גם הפרסום השני (שם, ש' 18). גם לגבי הפרסום הרביעי ציין כי נתלה "חד משמעית" (שם, שורה 27). מר מור יוסף העיד כי "כמעט רוב הדברים שמועלים כאן היו בחדר המדרגות, סוג של הקנטה" (שם, בש' 18). עדותו זו של יוסף לא נסתרה בחקירתו הנגדית.

  22. הגברת אסתר יאיר ציינה בעדותה כי הפרסום הראשון נתלה ליד המעלית בבניין וכי "כל מי שנכנס ראה את זה" (עמ' 11 ש' 21) , וכך גם הפרסום השני (שם, ש' 27). ביחס לפרסום השלישי ציינה כי הפרסום נתלה על לוח המודעות (עמ' 12 ש' 13).

  23. לבסוף, גם הגברת דליה אלשייך, שהעידה מטעם התביעה, העידה כי כל הפרסומים נמצאו בבניין, במעלית ואף במספר עותקים (עמ' 15 ש' 14); וכי היא נחשפה אליהם וקראה אותם (שם ש' 16).

    הפרסומים גם תועדו בצילומים שנשלחו בהתכתבויות טקסט (מוצגים ח ו-ט' לתיק מוצגי התביעה).

  24. ביחס לפרסום החמישי, המכתב ששלח הנתבע לאגודה לתרבות הדיור, הנתבע אישר בעדותו את שליחת המכתב מיום 11.2.2018 לאגודה לתרבות הדיור, ואף ציין כי האגודה קיבלה אותו והטביעה חותמת "נתקבל" ביום 26.2.2018 (עמ' 27 ש' 20- 22; מוצג נ/18 למוצגי ההגנה). מששלח הנתבע את המכתב לצד שלישי, זולת התובעת, הרי שגם אם לא תלה אותו על לוח המודעות בבניין, עצם שליחת המכתב לאדם נוסף, זולת הנפגע (התובעת), היא בגדר פרסום (סעיף 2 לחוק).

  25. לאור האמור, הרי שהנתבע חיבר ופרסם את הפרסומים הראשון, השני, השלישי והחמישי.

    הפרסום הרביעי

  26. הנתבע הכחיש את חיבורו של הפרסום הרביעי. אקדים ואומר, כי מהראיות שהוצגו לפניי לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת פרסום זה על ידי הנתבע.

     

  27. הנתבע ציין בעדותו כי אומנם תלה את מכתבה של בנימין (עמ' 27 ש' 34), אך הכחיש בתוקף את חיבור מכתב זה עם "החלק הנוסף", כפי שתואר מעלה. פרסום זה, בניגוד ליתר הפרסומים בכתב, לא נחתם על ידי הנתבע. העדים, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, העידו כי אומנם נחשפו לפרסום זה (עדותה של הגברת יאיר בעמ' 11 ש' 33) אך לא סתרו את עדות הנתבע לפיה הוא לא אחראי על חיבור פרסום זה. בהעדר ראיה לסתור, ונוכח העובדה כי הנתבע אישר את שאר הפרסומים ואף עמד מאחוריהם במסגרת עדותו, מצאתי את עדותו זו של הנתבע כעדות מהימנה. על כן, לא הוכח כי הנתבע חיבר או תלה את הפרסום הרביעי ודין טענות התובעת לעניין פרסום זה להידחות.

    פרסומים בעל פה

  28. כפי שהעידה התובעת, בנוסף לפרסומים האמורים בכתב נעשו פרסומים נוספים שיש בהם לשון הרע גם בעל פה (עמ' 21 ש' 24- 25). לעניין זה העידה גב' אלשייך, בעדות שהותירה רושם מהימן ומציאותי, אשר העידה כי הנתבע היה אומר דברים דומים גם בעל פה: "שוקי אף פעם לא פחד להביע את דעתו בקול רם ובצעקות כשהיינו מתאספים הוא היה שובר לנו את הישיבות.... הוא היה מעיר את ההערות האלה שלו" וכשהתבקשה ליתן דוגמאות באשר לדברים שנאמרו השיבה: "עבריינית, נשואה לעבריין, גנבת" (עמ' 15 ש' 19- 29).

  29. הנתבע לא סתר טענה זו בעדותו ולא הובא כל עד מטעמו לעניין זה, ועל כן מצאתי כי התובעת הוכיחה את הפרסומים בעל פה, כפי שאלו תוארו על ידי העדה אלשייך. עם זאת, התובעת וגב' אלשייך לא נקבו במספר הפעמים בהם נעשו פרסומים בעל פה אלו, על כן אני רואה את כלל הפרסומים שנאמרו בעל פה כפרסום אחד.

    ב. האם יש בפרסומים משום לשון הרע

  30. סעיף 1 לחוק קובע כי:

    לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:

    1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

    2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;

    3. לפגוע באדם, במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו;

      ...

      בסעיף זה-

      "אדם"- יחיד או תאגיד;....

  31. המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי הקורא הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בהתאם למבחן זה אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה זו. "המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסום פלוני עלולים להוות לשון הרע כנגד אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי, במהותו, לאמור: לא קובע מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע אלא הקובע כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" (ע"א 28/95 פדרמן נ' טרנר, פ"ד נו(1) 411, 420 (1995); כן ראו בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558; א. שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז- 1997), עמ' 109).

  32. בעניינו, הנתבע העיד באופן מפורש כי כוונתו הייתה לחשוף את הפעילות "הבלתי חוקית", לשיטתו, של התובעת המתחזה להיות נציגות הבית המשותף, שעה שלטענתו היא אינה כזו.

  33. כך, בפרסום הראשון (מכתב מיום 4.1.2019), כתב הנתבע כי התובעת "הכתירה את עצמה גם כגזבר וגם יו"ר וועדת הבית שלעצמו זה לא חוקי" (כך במקור – הח"מ); וכי "כיוון ואין וועד בית חוקי, חובה על הגב' בן-יצחק להפסיק פעילותה הבלתי חוקית בעליל ולפרסם מודעה...".

  34. כך גם בפרסום השני (31.1.2019) המופנה לדיירי הבניין והתובעת טען התובע כי התובעת היא "מתחזה" וכי פרוטוקול אסיפת דיירי הבניין הנושא תאריך 24.1.2018 זויף ומהווה "פרוטוקול כוזב" "שאין לו נפקות מלבד תרמית והיצג שווא".

  35. במסגרת הפרסום החמישי ציין הנתבע כי התובעת התחזתה כוועד בית.

  36. התובע מייחס לתובעת בפרסומים אלו כהונה שלא כדין כנציגות הדיירים, התחזות וזיוף פרוטוקול, וזאת כדי להכשיר גביית כספים מהדיירים שלשיטתו הינה גביית כספים לא כדין. פרסומים אלו מקיימים את ההגדרות שבסעיף 1(1) ו- 1(2) לחוק ומהווים פרסום לשון הרע על התובעת.

  37. באשר לאמירות בעל פה, העידה אלשייך (עדות שלא נסתרה) כי הנתבע כינה את התובעת בכינויים כגון "עבריינית, נשואה לעבריין, רמאית, גנבת". לא יכולה להיות מחלוקת כי גם כינויים אלו הן בבחינת אמירות שיש בהן כדי להשפיל את התובעת ולגרום לתחושת בוז כלפיה ומהווים לשון הרע.

  38. באשר לפרסום השלישי, במסגרתו טען התובע כי גביית הכספים מהדיירים היא ניסיון להתעשר על גבם של הדיירים, הרי שפרסום זה נטען באופן כללי כלפי נציגות הבניין במסגרת השגות הנתבע אודות גביית הכספים, ולא באופן פרטני כלפי התובעת. על כן לא מצאתי כי פרסום זה מהווה לשון הרע כלפי התובעת דווקא, ויש להבינו בהקשר הכללי של המכתב ובמסגרת הביקורת המובעת בו כלפי כלל נציגות הבניין ופועלה.

    ג. הגנת אמרת דיברתי- סעיף 14 לחוק

  39. טענתו המרכזית של הנתבע, היא כי אמירותיו חוסות תחת ההגנה שבסעיף 14 לחוק, שכן מדובר בפרסומי אמת ויש עניין ציבורי בפרסומם.

  40. לא מצאתי לקבל טענה זו.

  41. כעולה מפרוטוקול בחירת ועד בית מיום 24.1.2018 (צורף כמוצג א' למוצגי התביעה) באסיפת הדיירים שהתקיימה באותו יום נבחרו התובעת ומר מור יוסף לנציגות הבית המשותף. על פרוטוקול זה חתומים 9 דיירים, למעט הנתבע, שלא השתתף בישיבה.

  42. מפרוטוקול בחירת ועד בית מיום 7.1.2019 (צורף כמוצג ב' למוצגי התביעה) עולה כי בישיבה שהתקיימה באותו יום נבחרו התובעת ומר מור יוסף לנציגות הבית המשותף. גם על פרוטוקול זה חתומים 11 דיירים, למעט הנתבע, שלא השתתף בישיבה.

  43. טוען הנתבע כי ישיבות אלה מעולם לא התקיימו. אולם הנתבע ורעייתו לא נכחו בישיבות האמורות, משום שלטענתם הם לא הוזמנו להשתתף בהן (עמ' 9 ש' 9; עמ' 33 ש' 3- 6) ועל כן אין הם יכולים להעיד אודות שאירע בישיבות אלו. פרט לעדותו ולעדות גב' בן יצחק, לא הובאו ראיות נוספות מטעם הנתבע.

  44. מנגד, גרסת עדות עדי התביעה מוכיחה אחרת. מר מור יוסף העיד "חד משמעית" כי האסיפה התקיימה וכי הדיירים שצוין כי בפרוטוקול שהשתתפו בה אכן חתמו עליו. כפי שהעיד "רוב השכנים חתמו על הפרוטוקול ובחרו בחיה להיות בוועד הבית ביחד איתי" (עמ' 7 ש' 17- 27, כפי שהעיד חיה זו חווה- התובעת). כך גם העיד באשר לישיבה משנת 2019 (עמ' 8 ש' 1- 2).

  45. מר מור יוסף העיד כי האסיפה משנת 2018 התקיימה למרות מזג האוויר הגשום אולם בשל תנאי מזג האוויר הכינוס הועבר לדירת אחת הדיירות, הגברת אלשייך (עמ' 9 ש' 28- 33). עוד העיד כי הדיירים חתמו על טופס הפרוטוקול המלא- לאחר שמולאו פרטיו (עמ' 10 ש' 2). כן העיד כי כל הדיירים הוזמנו להשתתף באסיפה וכי ההזמנה לאסיפה פורסמה (שם, ש' 6).

  46. גם גב' יאיר וגב' אלשייך העידו באופן דומה. גב' יאיר אישרה את חתימתה על הפרוטוקול; תיארה את מפגש הדיירים שהתכנסו תחילה בכניסה לבניין, ובשל מזג האוויר המשיכו את האסיפה בדירתה של אלשייך. גב' יאיר העידה כי התובעת ומור יוסף נבחרו לנציגות הבית המשותף (עמ' 11 ש' 7- 14). עוד העידה כי כך נעשה גם בשנת 2019 והתובעת נבחרה שוב לנציגות הבניין (שם, שורות 15- 18). גב' יאיר העידה כי ההזמנה לאסיפה נתלתה על לוח המודעות בכניסה לבניין (עמ' 13 ש' 1- 4).

  47. גב' אלשייך, אשר כיהנה כנציגת הבית המשותף שנים רבות קודם לתובעת ומור יוסף, גם היא העידה כי האסיפות התקיימו וכי הפרוטוקולים משקפים את ההחלטות שהתקבלו בהן (עמ' 15 ש' 1- 12; עמ' 16 ש' 33- 36; עמ' 17 ש' 1- 3). אלשייך ציינה כי הובא טופס ריק מהאגודה לתרבות הדיור, ומולאו בו פרטים באסיפה והדיירים חתמו על הטופס כשהפרטים כבר מצוינים בו (עמ' 17, ש' 4- 10).

  48. על כך יש להוסיף את עדות התובעת אשר עמדה על גרסתה כי הפרוטוקולים משקפים את אשר התרחש, וכי לא מדובר על זיוף (עמ' 19 ש' 27- 36). בעדותה הוסיפה התובעת כי אחת הדיירות חתמה בדיעבד על הפרוטוקול משום שמדובר בחסויה שמונה לה אפוטרופוס אשר נדרש לחתום בדיעבד (עמ' 20 ש' 1- 5). באשר לעובדה כי בפרוטוקול משנת 2018 נרשמו פרטי חשבון בנק, אף שלצורך פתיחתו על שם הנציגות נדרש פרוטוקול חתום; ציינה התובעת כי הדבר נדרש על ידי בנק הדואר, ולצורך שיוך חשבון בנק קיים על שם הנציגות (עמ' 25 ש' 1- 3).

  49. מצאתי עדויות אלו, אשר לא נסתרו ועלו בקנה אחד האחת עם השנייה, כמהימנות ומתארות את מצב הדברים בישיבות.

  50. בהינתן מסד ראייתי זה, ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי התובעת נבחרה לנציגות הדיירים במסגרת הישיבות שנערכו שנים 2018 ובשנת 2019. על כן פרסומי הנתבע אשר נעשו בכתב במסגרת הפרסומים הראשון, השני והחמישי וכן בעל פה לפיהן התובעת "מתחזה" כנציגות ועד הבית; כי הפרוטוקול הוא כוזב וכי מדובר ב"עבריינית" - אינם אמת.

  51. יש לדחות בהקשר זה את טענתו המובלעת של הנתבע, כי האמין לכך שהתובעת אינה נציגה שנבחרה כדין. כפי שעולה ממוצג נ/9 למוצגי ההגנה, התובעת פרסמה בחודש ינואר 2018 מסמך מפורט ומפורש במסגרתו כתבה כי נבחרה לנציגות ופירטה את הפעולות שנעשו ונדרש שייעשו בבניין. הנתבע ראה פרסום זה, ובעקבותיו פרסם את הפרסום השלישי (30.10.2018). על כן, אין לאמונתו של הנתבע לפיה התובעת לא נבחרה או לא נבחרה כדין אין כל ביסוס, ולכל הפחות הוא לא הציג ביסוס לאמונתו זו.

  52. הנתבע העלה חשדות וספקולציות אותן הוא פרסם כעובדות מבלי לספק להן כל בסיס עובדתי. בהעדר בסיס עובדתי כלשהו, לא ניתן להגדיר פרסומים שנעשו על יסוד אמונות בעלמא כ"אמת דיברתי". על כן יש לדחות את טענת הנתבע כי הדברים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי".

    ד. הגנת תום הלב- האם חלות על הפרסומים ההגנות לפי סעיפים 15(2), 15(4) ו-15(8) לחוק

  53. בסיכומיו חזר בו הנתבע מהטענה כי חלה על הפרסומים ההגנה בסעיף 15(8) לחוק. אציין, כי בענייננו, אין הגנה זו חלה שכן אין מדובר בתלונה אשר הוגשה לאדם הממונה על התובעת מכוח דין או חוזה או בתלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על התובעת. פעילות האגודה לתרבות הדיור היא פעילות וולונטרית, משכך האגודה אינה יכולה לשמש כממונה על פי דין והנתבע אף לא הציג כל הסדר חוקי המאפשר לאגודה לתרבות הדיור לחקור את התובעת.

  54. אשר להגנות המנויות בסעיפים 15(2) ו- 15(4) לחוק, הרי שנטל ההוכחה באשר להתקיימות ההגנות מוטלת על הנתבע. בנוסף, וכקבוע בסעיף 16 (ב) לחוק, חזקה כי הנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הוא אמת או לא והוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק.

  55. בעניינו, הנתבע לא טען וממילא לא העיד כי בירר אם התובעת נבחרה לנציגות והאם יש בדרישותיה כנציגת הוועד אמת. הנתבע לא הציג כל ראיה או אף ראשית ראיה שיש בהן כדי לבסס את טענותיו או אמונותיו אלו בדבר מעשי התובעת. אדרבה, מהראיות למדים, כי חרף האינדיקציות שהיו לנתבע לכך שהתובעת נבחרה על ידי דיירי הבניין הוא בחר לצאת למלחמת חורמה בתובעת ובוועד, מלחמה בה כלי נשקו היחידים הם ספקולציות וחשדות. במסגרת מלחמת חורמה זו, הציג הנתבע את חשדותיו כעובדות ולא ברר את מילותיו. באם אכן חשב הנתבע כי נעשו מעשים לא ראויים, הרי מצופה ממנו להתייצב לישיבות ועד הבניין, לשאול ולחקור. היה יכול לקיים בירור עם התובעת, בין אם במסגרת ישיבות הבניין ובין אם באמצעות האגודה לתרבות הדיור. הנתבע לא הציג דבר מאלו. זאת ועוד. התנהלות הנתבע ואופי פרסומיו מעידים כי אלו נועדו לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה בנסיבות העניין.

  56. עסקינן בבניין משותף, בו הדיירים נדרשים לנהל את ענייני הבניין במשותף לטובת הבניין ודייריו. בעוד התובעת פעלה בהתנדבות כנציגת הוועד לשם שיפור מצבו של הבניין, הנתבע בחר שלא לשתף פעולה תוך ניסיון לסכל את החלטות נציגות הבית המשותף.

    כמובן שזכותו של דייר להעביר ביקורת ולנסות לשנות החלטות שאינן לרוחו, אולם יש לעשות זאת במסגרת כללי המשחק המקובלים, ולא בדרך של השמצות לא מבוססות ופרסומי לשון הרע. התנהלות זו הינה בבחינת בריונות אשר נועדה לפגוע בתובעת, באופן שאינו מידתי וחורג מכללי הביקורת הלגיטימית. כפי שעולה מעדויות העדים, התנהגות זו מאפיינת את הנתבע אשר ככל הנראה אינו נותן משקל רב ליחסי שכנות טובים. כך העידה גב' אלשייך כי "..אין דייר בבניין ששוקי לא התנגש איתו, מעליו, לידו, מתחתיו... על כל דייר יש לו מה לומר, המצאה של סיפורים" (עמ' 16 ש' 20 -21, ההדגשה אינה במקור- ר"א). על שבט לשונו של הנתבע והתנהלותו כלפי שאר דיירי הבניין העידו גם העדים האחרים (עמ' 9 ש' 7- 17; עמ' 12 ש' 23; עמ' 13 ש' 32- 34). בהקשר זה אציין, כי הנתבע לא ראה לנכון להביא עדים מטעמו אשר יעידו אחרת או יתמכו בטענותיו כנגד נציגות הדיירים.

  57. על כן, לא מצאתי כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב.

  58. נוכח קביעתי כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב לא מצאתי להידרש לשאלה האם נציגות בניין משותף הינה בגדר כהונה בתפקיד רשמי או ציבורי, כמפורט במסגרת סעיף 15(4) לחוק.

    ה. "שאר ירקות"

  59. הנתבע העלה טענות נוספות הנוגעות לאופי הסכסוך בין הצדדים. לטענתו, התביעה נולדה כמשקל נגד על רקע תביעה שהגיש כנגד בעלה של התובעת המבוססת על אירוע התקיפה בו הורשע האחרון ואין בה כל ממש.

  60. אולם טענות אלו אינן יכולות להואיל לנתבע. אומנם לא מן הנמנע כי ללא התביעה המקבילה, התובעת הייתה מוחלת על כבודה ולא נדרשת לתביעה זו. אולם גם אם קיים רקע לתביעה זו, הרי שאין בו כדי להצדיק פרסומי לשון הרע על התובעת. ככל שהנתבע הוציא את דיבתה של התובעת רעה הרי שבירור זכויות הנתבע בתביעתו, אינו מונע או חוסם את בירור זכויות התובעת היא- בתובענה זו.

    ו. הפיצוי

  61. משקבעתי כי הנתבע פרסם לשון הרע על הנתבעת במסגרת הפרסום הראשון, השני והחמישי וכן במסגרת פרסומים שנאמרו בעל פה; ומשלא מצאתי כי עומדת לנתבע הגנת אמת דיברתי או כי הגנת תום לב; יש להידרש לשאלת גובה הפיצוי.

  62. סעיף 7א לחוק, שתוקן במסגרת התיקון השישי לחוק, מאפשר פיצוי גם בלא הוכחת גובהו. כך קובע סעיף 7א (ב) לחוק כי:

    (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

    סעיף 7א(ג) לחוק קובע כי אם מדובר בלשון הרע, אשר הוכח כי פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע כפל פיצוי.

  63. סעיף 19 לחוק קובע מספר שיקולים אותם רשאי בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי:

    1. לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

    2. הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

    3. הוא לא נתכוון לנפגע;

    4. הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד, שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

      שיקול נוסף שיש לשקול, בין היתר, הוא שאלת תפוצת הפרסום, אשר לה משקל גבוה בקביעת גובה הפיצוי (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 594).

  64. מעבר לכל אלו, יש להתחשב גם בשיקולים כלליים נוספים, וביניהם תום הלב וההגינות הדיונית, כפי שאלו גם נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט -2018 (להלן: "התקנות") (ראו לעניין זה בתא (חד') 4152-10-18 עו"ד אלדד בר כוכבא נ' הגר פרי יגור (25.2.2021), בעמ' 13 לפסק הדין, להלן: "עניין בר כוכבא"). שיקול נוסף שיש להידרש אליו הוא הצורך בריסון תביעות של מה בכך.

  65. וביישום שיקולים אלו על ענייננו: השיקולים המונחים בסעיף 19 לחוק אינם מתקיימים בענייננו. כאמור לעיל, הנתבע ניהל מלחמת חורמה בנציגות הבניין המשותף ותובעת בכלל זה. במסגרת זו הוא פרסם חשדות כעובדות, מבלי שבדק את הדברים לאשורם, לא התנצל על דבריו וניכר כי אלו נעשו ככלי במסגרת ממלחמתו זו.

  66. יחד עם זאת, אומנם מדובר בשלושה פרסומי לשון הרע בכתב ועוד פרסום נוסף שנעשה בעל פה, אולם מצאתי כי מדובר ב"פרסומים שלובים" אשר עוסקים באותו עניין, באותו הקשר, ובפרק זמן מתוחם ונוגעים לפועלה של התובעת כנציגת ועד הבית.

    מרבית הפרסומים בענייננו הוגבלו, מטבעם, לאוכלוסיית נמענים מצומצמת באופן יחסי הכוללת את דיירי הבית והבאים בשעריו. רק פרסום אחד נשלחו לצדדים שלישיים, שגם הם מהווים אוכלוסיית נמענים מצומצמת (האגודה לתרבות הדיור ורשות הכבאות וההצלה). בהתאם תפוצת הפרסומים מוגבלת באופן יחסי, וודאי שאין מדובר על תפוצה הדומה, למשל, לתפוצת עיתון או רשת חברתית באינטרנט.

    לכך יש להוסיף כי מדובר בסכסוך מתמשך, וכי מרבית הדיירים- וודאי אלה שהעידו לפניי- הכירו את הנתבע ואופן התנהלותו מחרחר הריב. אין בכך כדי לתת לחוטא לצאת נשכר, אולם יש בכך כדי להעמיד את תוכנם של הפרסומים באור מציאותי- מרבית הדיירים ידעו כי אין לייחס לדברים המפורסמים על ידי הנתבע לתובעת משקל יתר (לשון המעטה). גם מרחק הזמן בו הוגשה התביעה מלמד על האופן בו התובעת ראתה פרסומים אלו בזמן אמת. הפרסומים נעשו בשנים 2018- 2019 ואילו התביעה הוגשה באוגוסט 2020. אין בכך כדי לאיין את עובדת היותם פרסומי לשון הרע, אולם יש בכך כדי ללמד אודות האופן בו התובעת ראתה פרסומים אלו בזמן אמת.

  67. אשר על כן, לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את הפרסום ותפוצתו ואת התנהלות הצדדים מצאתי להעמיד את הפיצוי על סכום כולל של 40,000 ₪.

    לסיכום

  68. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

  69. הנתבע ישלם לתובעת סכום של 40,000 ₪, בתוספת הוצאות התובעת בסכום כולל של 2,500 ₪ (סכום זה כולל שכר עדים ואגרה) ושכ"ט עו"ד התובעת בסכום של 8,000 ₪.

    בפסיקת סכום ההוצאות התחשבתי בסכום שנפסק אל מול הסכום שנתבע, ובהתאם לא מצאתי להטיל את תשלום מלוא האגרה על הנתבע. בפסיקת סכום שכ"ט עו"ד התובעת התחשבתי בכך באופן ניהול הדיון (אשר על אף כמות העדים, נוהל על ידי הצדדים ביעילות); בסכום המינימאלי המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000; ובסכום התובענה.

  70. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, שכן אחרת יישאו הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

    המזכירות תואיל לוודא את המצאת ההחלטה לצדדים.

    זכות ערעור כדין.

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"ב, 14 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ