פוסטבינדר נ' יפת

1.בעקבות סכסוך שכנים התלוננה שכנה במשטרה כי השכן איים עליה. האם זכאי הוא לפיצויים בגין פרסום לשון הרע בטענה כי מדובר בתלונה שקרית?

רקע וטענות הצדדים

2.הצדדים לתביעה הם שכנים, בעלי בית צמוד קרקע באשקלון החולקים חומה משותפת המפרידה בין חצרות הצדדים. הנתבעת רכשה את הבית בשנת 1992 אולם לא התגוררה בו ברציפות והבית הושכר על ידה לסירוגין. התובע רכש את ביתו ועבר להתגורר בו בשנת 2008. בחודש אפריל 2014 שבה הנתבעת להתגורר בביתה בקביעות ובסמוך לכך החל הסכסוך בין הצדדים המהווה את הרקע לתביעה זו.

עולה כי תחילה פרץ הסכסוך בשל עץ שהיה נטוע בחצרה של הנתבעת, אשר לא נגזם על ידי הנתבעת והפריע לתובע. בשל כך הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, העניין נדון והסתיים ונראה כי השקט שב על כנו. בד יוטה שתלתה הנתבעת בחצרה, סמוך לאחר חזרתה לבית באפריל 2014, אשר נקשר לעמודי הפרגולה של התובע (אשר נשענים על הגדר המשותפת), הצית את אש המחלוקת שוב ובין הצדדים התפתח ויכוח שתוצאותיו שנויות במחלוקת והובילו להגשת התלונה והתביעה.

האירוע בעקבותיו הוגשה התביעה התרחש ביום שבת בתאריך 15.11.14. בעת שהתובע ישב בחצרו יחד עם חבר ועסק בצליית בשר על גריל פחמים (על האש או מנגל בשפה מדוברת), ניתזו מים מצינור שבחצר הנתבעת לחצר התובע וגרמו לנזקים שונים. לאחר ויכוח בין הצדדים ניגשה הנתבעת לתחנת המשטרה והגישה תלונה כנגד התובע בגין איומים. התלונה נסגרה והוחלט שלא להמשיך לחקור. לטענת התובע, התלונה מהווה פרסום לשון הרע כנגדו כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965 (להלן: החוק) ולפיכך הוא זכאי לפיצוי. התובע טוען בנוסף כי כתוצאה מהשפרצת המים נפל ונכווה מהמנגל ונהרסה טלוויזיה שהייתה בחצר. בגין השפרצת המים, המהווה לטענתו תקיפה או רשלנות מצד הנתבעת, תובע פיצוי בגין נזקים ממוניים.

טענות התובע

3.בהתאם לאמור בכתב התביעה, הסכסוך בין הצדדים החל בשנת 2008 על רקע תביעה קטנה שהגיש התובע נגד הנתבעת (שהשכירה את ביתה באותה תקופה), בגין סירובה לגזום ענפי עץ שחדרו למגרש ביתו וגרמו לו נזקים. התובע זכה בתביעה ומאז לא שוחחו הצדדים ביניהם.

בחודש אפריל התפרץ הסכסוך מחדש לאחר שהנתבעת שבה להתגורר בביתה. לטענת התובע, הנתבעת קשרה בד יוטה על הפרגולה שלו ועל צינור מים מפלסטיק שהיה מחובר לגדר המשותפת. כתוצאה מכך, נשבר צינור המים של התובע. באותו יום ניגשה הנתבעת לתובע והתנצלה על מעשיה ומיום זה נמנעו הצדדים מלשוחח זה עם זה.

האירוע מושא התובענה אירע ביום שבת 15.11.14 (להלן: האירוע). במועד זה אירח התובע חברים בביתו והדליק גריל פחמים בחצר. בתחילה התקשרה הנתבעת לפיקוח העירוני לצורך הגשת תלונה על התובע בגין מפגע עשן. פקחים שהגיעו למקום מצאו כי אין במעשיו רבב שכן לא חרג משטחו הפרטי ולא הפריע לנתבעת בשום אופן.

כ-40 דקות לאחר עזיבת הפקחים, פתחה הנתבעת זרנוק מים והתיזה מים בעוצמה על התובע, אורחיו וחצר ביתו. כתוצאה מכך נפל התובע מכיסאו לעבר גריל הפחמים הדלוק ונכווה כוויות בדרגה 2 בשלוש אצבעות, הכיסא עליו ישב נשבר וטלוויזיה שהייתה בחצר נהרסה.

התובע הזמין משטרה ושוטר שהגיע הנחה אותו לגשת להגיש תלונה. משניגש התובע לתחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה גילה כי הנתבעת "הקדימה תרופה למכה" והגישה נגדו תלונת שווא בגין איומים (להלן: התלונה). בעקבות התלונה נחקר התובע באזהרה בתחנת המשטרה ומסר את גרסתו. לאחר מכן הגיש התובע תלונה מצדו כנגד הנתבעת בגין איומים והיזק לרכוש במזיד.

לטענת התובע, תלונת השווא מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. כמו כן נטען כי הרישום המשטרתי שנפתח בעקבות החקירה במשטרה פגע במוניטין שלו ובשמו הטוב וכן פגע בו במישור התעסוקתי. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בסך 100,000 ₪ בשל פגיעה מכוונת בשמו הטוב או לחילופין, לפסוק לו פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק.

התובע מבקש בנוסף פיצוי בגין הנזקים הממוניים שהסבה לו הנתבעת- תשלום בסך 1,947 ₪ עבור הטלוויזיה שנהרסה, 660 ₪ עבור ימי מחלה בגין הכוויות באצבעותיו ו-51.8 ₪ עבור תרופות.

טענות הנתבעת

4.הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי מדובר בעלילת שווא שנועדה להכפיש את שמה. הנתבעת התייחסה, מנקודת מבטה, לאירועים שקדמו לאירוע מושא התובענה. לטענתה התובע הגיש נגדה תביעה קטנה חסרת בסיס ופסק הדין לא הכריע בין הטענות אלא נפסק כי על הנתבעת לשלם 250 שקלים בגין הוצאות משפט ותו לא.

אשר לאירוע "בד היוטה", הנתבעת טענה כי נדרשה לכסות קרטונים שהושארו בחוץ בעת המעבר לביתה ולצורך כך תלתה בד יוטה אותו חיברה לעמודי הפרגולה של התובע, המוצבים על החומה המשותפת. התובע לא טרח לברר לצורך מה נתלה הבד והאם מדובר בחיבור זמני וחתך את החיבורים מבלי לבקש מהנתבעת להסיר זאת בעצמה. בשל כך פרץ ויכוח בין הצדדים שבמהלכו איים התובע על הנתבעת, לטענתה, במילים: "חכי חכי את לא יודעת עם מי את מתעסקת... אני אשלח לך אנשים". הנתבעת התאפקה מלהתלונן במשטרה בגין האיומים ואף ניסתה לגשת לתובע על מנת ליישר את ההדורים אולם התובע לא שיתף עמה פעולה.

אשר לאירוע שהביא להגשת התלונה מצידה, הנתבעת טענה כי הבחינה בעשן העולה מחצר ביתו של התובע בעת שישבה עם ילדיה בחצר ביתה. כדי להתרחק מהעשן, נכנסה הנתבעת לביתה יחד עם ילדיה אולם העשן המשיך להתפזר והנתבעת התקשרה לאגף הפיקוח בעירייה כדי שיפעלו להפסקת המטרד.

כעבור שעתיים או שלוש שעות יצאה הנתבעת מביתה כדי להשקות את הגינה ושוב נתקלה בעשן סמיך העולה מחצר ביתו של התובע. נטען כי על מנת "למגר" את העשן שהחל להיתמר מעבר לחומה, החלה הנתבעת להתיז מים לגובה, לכיוון העשן, כדי להחלישו ולנטרל את השפעתו. לטענת הנתבעת, בטעות וללא כוונת זדון חדרו המים לחצר ביתו של התובע והרטיבו אותו. הנתבעת לא יכלה לראות את תוצאות מעשיה בשל החומה הגבוהה המצויה בין החצרות המסתירה את המתרחש בחצר התובע.

בתגובה, התיז עליה התובע מים בחוזקה תוך שהוא משמיע לכיוונה איומים ("חכי חכי משהו יבוא אליך") וזורק עליה אבנים. בשל כך ניגשה הנתבעת לתחנת המשטרה והגישה כנגדו תלונה. לטענת הנתבעת, לא יתכן שהתובע נכווה ונפל מכיסאו מאחר והיה עסוק בהתזת מים לעברה.

אשר לעילות התביעה, הנתבעת טענה כי תלונה במשטרה אינה יכולה להוות לשון הרע על רקע סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע המעניק הגנה למפרסם שהגיש תלונה לרשות מוסמכת ובין היתר, למשטרה. הנתבעת האמינה בכל ליבה כי התובע עלול לממש את איומיו כנגדה ולפיכך, תלונתה חוסה תחת הגנת החוק. בנוסף נטען כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מהגשת התלונה ולפיכך, יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

פרסום לשון הרע

5.התובע טען כאמור, כי התלונה שהגישה נגדו הנתבעת במשטרה, היא תלונת שווא המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. מעיון בהודעתה של הנתבעת במשטרה (ת/3) עולה כי הנתבעת טענה שבשעה שהשקתה את הצמחים בגינתה, חדרו ככל הנראה מים לחצרו של התובע:

"ואז הוא השפריץ עלי מים בחזרה וקילל אותי וזרק אבן ואמר לי ישרמוטה אני אביא לך אנשים, משהו יבוא אליך וזו לא הפעם הראשונה שהוא מאיים עלי לכן באתי להתלונן"

בהמשך הודעתה למשטרה טענה הנתבעת כי הפעם הראשונה בה איים עליה התובע הייתה בחודש אפריל 2014:

"היה בינינו סכסוך על צינור שהיה בשטח שלי העברתי אותו לשטח שלו ואז הוא התפרץ עלי ואיים עלי ואמר לי את לא יודעת עם מי יש לך עסק אני יביא לך אנשים.."

הגשת תלונה למשטרה בה מיוחסת לאדם התנהגות מאיימת המהווה עבירה פלילית, מטיבה פוגעת בשמו הטוב מאחר ועונה על אחת החלופות בסעיף 1 לחוק. מדובר בדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. לפיכך תוכן התלונה מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.

הנתבעת לא הסתירה את דעתה השלילית על התובע וטענה בעדותה כי התובע "הוא דמות מאיימת ומרתיעה לחלוטין" (עמ' 22, שורה 4) וכן כי התנהגותו סביב בניית החומה הניצבת בין הבתים וטענתה כי חרג מקווי החומה המקוריים, מעידים על "עבריינות וכוחניות" (עמ' 22 שורה 10). עצם פנייה למשטרה מהווה פרסום כהגדרתו בחוק, אחרת לשם מה נקבעה הגנה מיוחדת לפניה מעין זו. על כן עולה כי בהגשת התלונה הנתבעת פרסמה לשון הרע כנגד התובע.

הגנות- הגשת תלונה לרשות מוסמכת – המסגרת הנורמטיבית

6.כאמור, הנתבעת סבורה כי תלונתה איננה יכולה להוות לשון הרע שכן היא חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק שעניינו הגשת תלונה לרשות מוסמכת. מאחר ובגוף טענותיה טענה הנתבעת כי התובע אכן איים עליה, למעשה מתגוננת גם בטענת אמת בפרסום.

ס' 15(8) לחוק מעניק הגנה למפרסם אם:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה;..."

אין חולק כי משטרה היא רשות מוסמכת לקבלת תלונות, אולם כדי לחסות בצל ההגנה נדרש להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב.

במסגרת סעיף 16(ב) לחוק נקבעה חזקה, על פיה ייראו נתבע כמי שפעל בחוסר תום לב אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: שהפרסום לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; שעה שהפרסום לא היה אמת ולא ננקטו אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הם אם לאו; אם הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

אשר לדרישת תום הלב לצורך החלת ההגנה שעניינה הגשת תלונה לרשות מוסמכת, ריכז כב' השופט י' עמית את ההלכות בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, 14.03.16:

"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)." (פסקה 69)

כמו כן הודגש כי "הדין הפלילי הוא כלי רב עוצמה, ומי שמנסה לרתום אותו בכזב לטובת צרכיו האישיים – עובר עבירה פלילית (לפי סעיף 243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ועשוי לחוב גם בדין האזרחי." (פסקה 71)

להלן אבחן האם הוכח כי התלונה שהגישה הנתבעת הוגשה בחוסר תום לב ומתוך ידיעה כי מדובר בתלונה כוזבת. יוער כי לא מדובר במקרה בו אדם חושד בפלוני כי גרם לו נזק ומתלונן מתוך חשד סביר כי אותו פלוני ביצע כלפיו עבירה. בנסיבות העניין העובדות המהוות בסיס לתלונה הינן בידיעת הצדדים ויש לבחון האם היה אמת בתוכן תלונת הנתבעת.

גרסת הנתבעת

7.כדי לבחון את מהימנות הנתבעת, ולמרות שעיקר התלונה התייחסה לאירוע מנובמבר 2014, יש לבחון גם את האירוע הנטען מחודש אפריל 2014. אירוע זה נכלל בתלונה כדי לבסס טענה להתנהגות מאיימת נמשכת מצד התובע ולכן מהווה רכיב מרכזי בתלונה.

בהתאם לאמור בכתב ההגנה, באפריל 2014 שבה הנתבעת להתגורר בביתה לאחר שהיה מושכר במשך תקופה לאחרים. לטענת הנתבעת, עם חזרתה לביתה החליטה לתלות בד יוטה בחצר הבית, אותו חיברה לעמודי הפרגולה השייכת לתובע אשר נבנתה על החומה המשותפת של הצדדים. הבד נתלה כדי לכסות באופן זמני קרטונים שהושארו מחוץ לבית בעת המעבר. התובע, אשר לא טרח לברר לצורך מה נתלה הבד, החליט לחתוך את החיבורים לעמודי הפרגולה על דעת עצמו ומבלי לבקש מהנתבעת לעשות זאת בעצמה. בעקבות אירוע זה התפתח ויכוח בין הצדדים שבמהלכו, לטענת הנתבעת, איים עליה התובע במילים: "חכי חכי, את לא יודעת עם מי את מתעסקת" וכן אמר: "אני אשלח לך אנשים".

הנתבעת טענה כי "התאפקה" מלפנות למשטרה בשל האיומים הנ"ל ותחת זאת ניגשה לתובע על מנת לנסות ליישר את ההדורים בדרכי נועם אולם, התובע לא הסכים לשתף פעולה.

אשר לתוכן האיומים הנטענים, בעדותה סיפרה הנתבעת ביחס לאירוע הנ"ל כי במסגרת הוויכוח שנתגלע סביב חיבור בד היוטה, אמר לה התובע: "את לא תתעסקי איתי זה פרגולה ואני לא רוצה שתתלי עליה כלום ואת לא יודעת עם מי יש לך עסק..." (עמ' 22, שורה 29). הנתבעת הוסיפה וציינה כי לאחר האירוע פנתה לתובע וביקשה להתנצל אם כי, לטענתה, ההתנצלות נבעה מתוך פחד "לא רציתי שיתנכל אלי ויתקרב אלי ." (שורה 33).

בהמשך עדותה מסרה הנתבעת כי התובע איים עליה במילים: "חכי חכי אראה לך מה זה את תשלמי על זה. יבואו אליך אנשים." (עמ' 27, שורה 25) במענה לשאלה מדוע התנצלה בפני התובע השיבה הנתבעת כי ביקשה "ליצור מצב של שכנות טובה" (שורה 28)

אין חולק כי סמוך לאירוע בחודש אפריל הנתבעת לא הגישה תלונה בגין איומים וכי העניין "התעורר" בעת הגשת התלונה ביום 15.11.14. לעובדה כי כבשה את תלונתה ונזכרה להגישה כחצי שנה לאחר מכן יש השלכות לעניין אמינות התלונה. הנתבעת טענה כי ביתה הבכורה, רעות, נכחה באירוע. לטענתה, לא זימנה אותה להעיד מאחר והיא מתגוררת באילת.

בתגובה לטענת ב"כ התובע כי לא הגישה תלונה על איומים באפריל מאחר ולא היו איומים, השיבה הנתבעת : "זה מוכיח שהמצב של הזיכרון שלי קשה. לא הגשתי כי רעות התערבה וניסתה לפשר וזה נגמר בטוב. אני לא זוכרת. אולי בתוך תוכי הרגשתי מאוימת..." (עמ' 28, שורה 1).

עולה כי אף הנתבעת לא משוכנעת כי התובע איים עליה באפריל. כמפורט להלן, יש להעדיף את עדות התובע כי לא איים באירוע באפריל ורק אמר לנתבעת שתשלם על הנזק שגרמה לו. תחושותיה הפנימיות של הנתבעת, אשר לא מגובות בביטויים חיצוניים של התובע, לא יכולות להיחשב כאיומים.

8.ביחס לאירוע מיום 15.11.14 הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי בעת שיצאה להשקות את הגינה, נתקלה בעשן סמיך שהגיע מחצרו של התובע ולפיכך התיזה מים לעבר העשן על מנת למגר אותו. עם זאת, מעיון בהודעתה במשטרה מיום 15.11.14 עולה כי טענה שבעת שהשקתה את הצמחים בגינתה, חדרו מים לגינת התובע ואילו הוא, בתגובה, החל להתיז לעברה מים, קילל אותה וזרק לעברה אבן. הנתבעת לא הזכירה במשטרה את עניין העשן כלל בניגוד לגרסתה במסגרת הליך זה, בה ניצב עניין העשן במקום מרכזי.

עולה כי הגרסה לפיה התיזה מים לעבר גינתו של התובע בשל העשן שחדר לחצרה, התעוררה בשלב מאוחר, כדי להסביר את פעולתה, ולכן מדובר בגרסה כבושה ולא אמינה. בעדותה התבקשה הנתבעת להתייחס לסתירה זו. בתגובה לכך טענה כי אין כלל סתירה בגרסתה וכי באומרה שהשקתה את הצמחים, התכוונה לכך שהשקתה את העץ על מנת לרענן אותו מפני העשן. במענה לשאלה, מדוע לא הזכירה במשטרה שהתזת המים נועדה לרענן את הצמחים מפני העשן, השיבה הנתבעת כי יתכן ואמרה זאת ודבריה לא נכתבו במלואם. בהמשך טענה כי יתכן שתחשוב שאמרה דברים שלמעשה לא נאמרו וכי בלבול זה נובע מבעיית זיכרון ממנה היא סובלת עקב היותה חולת פיברומיאלגיה הנוטלת תרופות הפוגעות ביכולת הריכוז והזיכרון שלה. לדברי הנתבעת, היא נוהגת לעשות שימוש בגראס רפואי על מנת להתמודד עם בעיותיה. (במסגרת בקשתה של הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן כנגדה צירפה מסמך רפואי מיום 29.01.17 המעיד על כך שהיא מטופלת בקנאביס רפואי התורם לשיפור בעיית הזיכרון וכאבים מהם היא סובלת. בנוסף הגישה הנתבעת רישיון להחזקה ושימוש של סם מסוכן מסוג קנאביס).

בעדותה, שוב שינתה הנתבעת מגרסתה וטענה כי בעת שהתיזה מים לעבר העשן שהיתמר מעץ שהיה בגינתה: "באותה שניה קיבלתי שפריץ לפרצוף ובאופן טבעי הסתובבתי מהאזור של העץ לכוון שקיבלתי ממנו. לא שמעתי אנשים שיושבים ולא ידעתי שיושבים שם... מלכתחילה לא הייתה לי כוונה לעשות פעולה כזו..." (עמ' 22 שורה 19).

מגרסתה האחרונה של הנתבעת עולה כי פעולת התזת המים לעבר חצרו של התובע נעשתה באופן בלתי מכוון ורצוני ולא בכוונה תחילה כפי שמשתמע מגרסתה בכתב ההגנה לפיה התיזה מים לעבר העשן שעלה מחצרו של התובע. כמו כן, טענתה לפיה לא ידעה כי בחצר יושבים אנשים, נטענה לראשונה בבית המשפט. טענה זו אף איננה עולה בקנה אחד עם גרסתה לפיה נכנסה הביתה בשל העשן שעלה מחצרו של התובע, ממנה ניתן להסיק כי הנתבעת הבינה שהתובע יושב בגינתו ועוסק בהבערת גריל הפחמים .

בהמשך אישרה הנתבעת כי סביר להניח שידעה שהתובע "עושה מנגל" בשעה שתיים בצהריים. במענה לשאלה כיצד מתיישבים דברים הנ"ל עם טענתה לפיה לא ידעה שיש אנשים בחצר התובע בשעה שלוש, השיבה הנתבעת: "לא נשארים כל הזמן ליד המנגל... בכמות עשן שהיה בחוץ לא שיערתי שיש שם מישהו עדיין... אז אוטומטית השפרצתי כדי למנוע." (עמ' 25, שורה 30)

לאור מספר גרסאותיה של הנתבעת, אשר התפתחו במהלך עדותה, התקשיתי לתת אמון בגרסתה. גרסתה מלאה בסתירות וחסרת הגיון פנימי. במידה ואכן בקע מבית התובע: "עשן סמיך מאוד מאוד שבלתי אפשר היה לראות דרכו" (עמ' 22 , שורה 15) סביר להניח כי הפקחים שהגיעו למקום כדי לבדוק את תלונותיה של הנתבעת היו מוציאים דוח המעיד כי קיים מטרד משמעותי.

9.גרסתה של הנתבעת מתערערת נוכח עדותו של יעקב בלמס, גרושה של הנתבעת ואבי ילדיה, אשר הגיע לביתה בעת האירוע על מנת לקחת את הילדים. בהתאם לעדותו, הנתבעת "לקחה צינור מים והתיזה לכוון המנגל שלו." (עמ' 29, שורה 18) עדות זו עומדת בסתירה מוחלטת לעדות שמסרה הנתבעת בבית המשפט ומשתמע ממנה כי הנתבעת התיזה מים לעבר גריל הפחמים של התובע בכוונה תחילה. עולה מהראיות בבירור שהתיזה לכיוון האש, דהיינו לכיוון גריל הפחמים שהיה בחצרו של התובע.

ביחס לרכיב העובדתי העיקרי, האיומים אשר לטענת הנתבעת הובילו להגשת התלונה במשטרה, טענה בכתב הגנתה כי התובע החל להתיז לעברה מים ולזרוק אבנים תוך שהוא מאיים עליה באומרו: "חכי חכי משהו יבוא אליך...".

בעדותה טענה הנתבעת כי התובע איים עליה כי "יבואו לך עוד אנשים את לא יודעת עם מי את מתעסקת או עם מי יש לך עסק" (עמ' 22, שורה 24) בהמשך טענה כי התובע החל לזרוק עליה אבני טוף אדומות ולקלל בקללות מחרידות.

אף בעניין האבנים חל שינוי בגרסתה של הנתבעת בבית המשפט אל מול הודעתה במשטרה, במסגרתה מסרה כי התובע "זרק אבן". במענה לשאלה מדוע שינתה מגרסתה במשטרה טענה הנתבעת: "אח"כ הבנתי שזה היה כמה אבנים כי הילדים סיפרו לי, לא תמיד ראיתי מה הוא עשה", (עמ' 26, שורה 35). בהמשך טענה "אני כתבתי שראיתי שהוא זרק אבן? הילדים הסבו את תשומת ליבי שזרק אבנים ויעקב" (עמ' 27, שורה 10) ובהמשך נראה כי שוב שינתה מגרסתה וטענה לאחר האירוע עם המים עמד התובע באמצע החצר "ושם כבר ראיתי אותו מתלהם מאיים ובין היתר גם מקלל וזורק אבנים" (שורה 13). משנתבקשה הנתבעת להתייחס לסתירות בגרסאותיה טענה כי לא ידעה שזרק כמה אבנים אלא לאחר שראתה אותם מושלכים בחצר וילדיה הביאו את האבנים להראות לה, או אז הבינה כי לא זרק רק אבן אחת.

מעבר למפורט לעיל יש לזקוף לחובת הנתבעת גם את הסתירות ביחס לנוכחות הילדים בחצר ולמעשיה בחצר ולכך כי נולדה בעדותה גרסה כי פתחו מתנות לילד בחצר, למרות שיום הולדתו לא סמוך לאירוע. למעשה עדותה ביחס לאיומים הינה עדות יחידה של בעל דין מאחר והעד מטעמה זכר רק כי שמע קללות, אולם לא אמר במפורש כי הנתבע איים ומה היה תוכן דבריו.

גרסת התובע

10.בניגוד להתרשמותי מגרסת הנתבעת, התרשמתי שהתובע הציג גרסה אמינה, עקבית וסדורה.

בעדותו בבית המשפט טען התובע כי ביום האירוע הזמין חבר ובני משפחתו לארוחת "על האש" בביתו. בסביבות השעה 14:00, בעקבות תלונה של הנתבעת, הגיעו פקחים לביתו ובדקו את הנעשה בחצר הבית. לטענתו, נאמר לו כי הכול תקין והוא המשיך בעיסוקיו. כעבור חצי שעה לערך שמע התובע כי אבי הילדים של הנתבעת הגיע לביתה על אף שלא היה ממנהגו להגיע בצהרי יום השבת. באותה עת נטלה הנתבעת צינור והחלה להתיז לכיוונם מים. כתוצאה מכך, התובע נפל וידיו נגעו בגריל הפחמים ונכוו.

התובע הודה כי התיז בחזרה מים על הנתבעת באמצעות צינור שהיה ברשותו מאחר וזו המשיכה להתיז עליו וכן הודה כי אמר לה "שהפעם תשלם על זה" (עמ' 14, שורה 33) עם זאת, הכחיש שאיים עליה במילים "אביא לך אנשים" וכן הכחיש שזרק על הנתבעת אבנים.

בתגובה לטענתה של הנתבעת כי אמר ש"יגיעו אליך אנשים" (עמ' 19, שורה 5) השיב התובע:

"לא. אמרתי את תשלמי על זה. בחיים לא אמרתי את זה. אני מוכן ללכת למכונת אמת." (שורה 6).

מעיון בהודעתו במשטרה עולה כי גרסתו במשטרה עולה בקנה אחד עם עדותו בבית המשפט. התובע טען בחקירתו כי בעת שישב בחצרו ועסק בהכנת "על האש" הותזו לכיוונו מים והוא נפל מהכיסא ונכווה מגריל הפחמים. טלוויזיה שהייתה בחצר נהרסה. התובע הכחיש שאיים על הנתבעת "אני לא איימתי עליה אף פעם אני אמרתי שהיא תשלם על זה. אני לא אמרתי לה שאני יביא לה אנשים..." (עמ' 2, שורה 7) לדברי התובע התכוון במילים "שהיא תשלם על זה" לכך שהוא מתכוון לתבוע את הנתבעת בגין הנזק הרכושי והגופני שנגרם לו.

בניגוד לגרסתה של הנתבעת, התובע טען כי הנתבעת ראתה אותו בחצר וידעה כי הוא נמצא בה בעת שהתיזה לכיוונו מים. בתגובה לשאלתה האם הוא מאמין לה שלא ראתה אותו, השיב התובע: "אני לא מאמין, אולי לא ראית אבל ידעת שאני שם ב-100 אחוז" (עמ' 17, שורה 22)

תימוכין לטענותיו בנוגע לכוויה בידו, הגיש התובע תעודת מחלה מיום 16.11.14 (נספח 7 לתצהיריו) בה נרשם כי אינו מסוגל לעבוד החל מיום 16.11.14 ועד 18.11.14 בגין כוויה בידו השמאלית (BURN UNS left, HAND) וכן תמונות המעידות על הכוויות בכפות ידיו.

ממכתב "סיכום ביקור" מקופת החולים "מאוחדת" מיום 17.11.14 (נספח 8) עולה כי בבדיקה גופנית נמצא כי התובע סובל מכוויות בדרגה 2 באצבעות 1-2 ביד שמאל ואצבע 2 ביד ימין.

11.לצורך הוכחת טענותיו, העיד כעד מטעמו החבר שנכח בביתו ביום האירוע. העד, רפאל בר, אף מסר הודעה בתחנת המשטרה אשר תוכנה עולה בקנה אחד עם עדותו בבית המשפט.

בעדותו מסר בר כי לאחר שהדליקו הוא והתובע את גריל הפחמים, הגיעו לבית פקח ושוטר מהפיקוח העירוני אשר טענו שהגיעו בעקבות תלונה בגין עשן העולה מהבית. לאחר בדיקה הודיעו לתובע כי הוא יכול להמשיך במעשיו והלכו.

"לאחר שאנחנו כבר בהכנה של הבשר באופן מפתיע נכנס לכיוון שלנו צינור מים... זה נכנס בהתחלה בין הפרגולה לגדר ברווח, היא התחילה להשפריץ עלינו המים, אח"כ זה הגיע מלמעלה מעבר לגדר העץ, אני מהקטע של המים... נתקלתי בפסלון ונפלתי... חברי כתוצאה מזה שזה היה בהפתעה, הכיסא מהתזוזה נפל על המנגל וקיבל כוויה ביד..." (עמ' 20, שורה 20)

העד הכחיש כי התובע זרק על הנתבעת אבנים וטען כי שטח החצר מרוצף וכי אין בו כלל אבנים. כמו כן, הכחיש שהתובע איים על הנתבעת- "הוא אמר לה את תשלמי על מה שעשית. לא היה איום שהוא יביא לה אנשים." (שורה 35)

במענה לשאלה האם יתכן כי הנתבעת לא ראתה אותו, השיב העד כי אינו סבור כך לאור החומה המפרידה בין הבתים אשר אינה גבוהה דיה כדי להסתיר אנשים או להסוות את קולותיהם.

הכרעה בין גרסאות הצדדים

12.מאחר ומצאתי את גרסת הנתבעת כבלתי מהימנה (בניגוד לגרסת התובע), לא ניתן לתת אמון בטענתה כי התובע איים עליה במילים "אביא לך אנשים". ממסכת העובדות שהובאה בפני עולה כי הנתבעת ניגשה לתחנת המשטרה מאחר והבינה כי התובע מתכוון להתלונן כנגדה ועל מנת "להקדים רפואה למכה", מיהרה והגישה תלונה בעצמה. עולה כי מדובר בתלונת שווא אשר הוגשה בחוסר תום לב. איני סבור כי הנתבעת האמינה באמינות גרסתה בכל הנוגע לשני האירועים מושא התלונה. גם אם האמינה הנתבעת, אין לאמונתה עיגון בעובדות ולכן מדובר בחשד לא סביר כנגד התובע. באיזון בין תחושותיה הפנימיות לתשתית העובדתית עולה כי לא מדובר בתלונה שראויה להגנת החוק.

בכל הנוגע לאירוע הראשון מחודש אפריל 2014, ניסיונה של הנתבעת ליישר את ההדורים על התובע, בהתאם לדבריה, מחזק את המסקנה כי הנתבעת חשה אשמה ביחסה לתובע ולא להפך.

בכל הנוגע לאירוע מספטמבר 2014, התיאור העובדתי של תחילת האירוע הינו כוזב. הנתבעת בכוונה לא תיארה בתלונתה כי השפריצה בכוונה על התובע והעלימה מתלונתה עובדות מהותיות. בדומה למי שמבקש סעד זמני במעמד צד אחד, כאשר מתלונן לא מגלה את חלקו באירוע ומנסה להשחיר את פניו של הנילון, יקשה עליו להוכיח כי הפרסום לא חרד מהסביר ולכן עולה כי לא נעשה בתום לב. חוסר מהימנותה ביחס לתחילת האירוע משליך על המשכו ולכן מצאתי כי גם תיאור הוויכוח עם הנתבע והטענה כי איים חסרות בסיס עובדתי.

ממסמך "הודעה על החלטה שלא להוסיף לחקור או שלא להעמיד לדין" (ת/6) עולה כי הוחלט לסגור את התיק במשטרה בשל כך שנסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה או העמדת התובע לדין. ביום 04.02.15 הגישה הנתבעת ערר על ההחלטה לסגור את התיק (צורף לכתב ההגנה). הנתבעת טענה כי מיום הגשת התלונה ועד עתה היא חשה מאוימת מצד התובע וכי היא חוששת לשלומה ולשלום ילדיה. הנתבעת הביעה תמיהה בנוגע להחלטת המשטרה על רקע טענותיה שהתובע איים עליה פעמיים ש"יביא לה אנשים". סגירת התיק במשטרה וההחלטה שלא להוסיף לחקור אף לאחר הערר שהגישה הנתבעת, מהווים ראיה נסיבתית המחזקת את המסקנה לפיה מדובר בתלונת שווא.

13.לאחר בחינת מכלול הראיות מקובל עליי הניתוח שערך ב"כ התובע בסיכומיו כי התנהגות הנתבעת בתלונתה במשטרה ובהליך זה נועדה ליצור מניפולציה רגשית כדי לגרום למשטרה ולבית המשפט לחשוב כי אכן היא חשה מאוימת מהתנהגות התובע. מאחר וקבעתי כי לא התובע לא אמר דברים מאיימים כלפי הנתבעת, אזי ידעה כי תלונתה לא הייתה אמת ולכן בפועל לא מאמינה באמיתותה, גם אם יצרה מצג כי מאמינה בה. נסיבות מעין אלה עולות בקנה אחד עם האמור בהלכות הנ"ל מאחר ומדובר במקרה של מתלונן שאינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, ולכן אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו. ניתן לראות בהתנהגות הנתבעת ובהגזמתה בתיאור המקרה, עד כדי יצירת מניפולציות רגשיות על ידי עירוב ילדיה והגעה למשטרה עם קיבוע של ידה (לפי עדויות התובע וחברו), כהפרזה בתלונה השוללת את תום ליבו של המתלונן. עצם העובדה כי המשטרה מצאה בשלב ראשוני לחייב את התובע לחתום על התחייבות להתרחק מהנתבעת, אינה מעידה כי מדובר בתלונה כנה.

כאמור לעיל, הוכח כי התובע לא איים על הנתבעת וכי לא הייתה לה סיבה לחוש מאוימת מפניו ולהגיש כנגדו תלונה. יש טעם בטענת התובע כי לו הייתה הנתבעת מפחדת מהתובע עוד מהאירוע באפריל, לא הייתה מעזה להתיז עליו מים דרך הגדר. התנהגות הנתבעת שיזמה את הסכסוך לא מעידה על אדם מפוחד משכנו. גם אם התובע קילל את הנתבעת עת התיז עליה חזרה, לא הוכח כי איים.

על כן עולה כי התלונה מהווה פרסום לשון הרע שאינו חוסה תחנת הגנת סעיף 15(8) לחוק מאחר ותוכן התלונה לא היה אמת והנתבעת לא האמינה באמיתותה. כפועל יוצא לא זכאית הנתבעת להגנת אמת בפרסום.

במהלך ניתוח גרסאות הנתבעת ועדותה בפני, לא התעלמתי מקשייה הקוגניטיביים אותם תיארה בעדותה וממגבלותיה הרפואיות. עם זאת, לא התרשמתי כי הסתירות בגרסתה נבעו מאותן מגבלות אלא מהעדר מהימנות ומניסיונה של הנתבעת להאדיר את התלונה ולהצניע את חלקה באירוע, המשליך ישירות על אמינות התלונה שהגישה במשטרה ומידת תום הלב בהגשתה. מצבה של הנתבעת יילקח בחשבון באמדן הנזק.

הפיצוי הראוי בגין התלונה

14.התובע טען כי הרישום המשטרתי שנפתח בעקבות הגשת התלונה, פגע במוניטין שלו ובשמו הטוב, במישור התעסוקתי ובהתקדמותו המקצועית. בסיכומיו טען כי הנו מנכ"ל חברת נדל"ן המוכר בעיר מגוריו, אשקלון וכי דבר החקירה נודע בקרב השכונה בה מתגורר ולפיכך נגרמה לשמו הטוב פגיעה קשה.

טענותיו של התובע ביחס להיקף הנזק שנגרם לו, לא הוכחו. אין די באמרתו של התובע ביחס לנזקו, ומוטל על התובע, שעה שהוא עותר לפסיקתו של פיצוי בגין נזק ממשי, להוכיח לא רק את קיומו של הנזק אלא גם את שיעורו. מדובר בתלונה שנסגרה סמוך לאחר הגשתה. אמנם לא נסתרה טענת התובע כי נלקחו טביעות אצבעות וחש כעבריין, ועולה כי אף נדרש לחתום על כתב ערובה להבטחת הרחקה מהנתבעת, אולם מדובר בפעולות בדלת אמות תחנת המשטרה שפרסומם מוגבל מטיבו. העובדה כי הרישום קיים ברישומיה הפנימיים של המשטרה, ואינו מהווה רישום פלילי, אינו בגדר נזק מוחשי לתובע. האפשרות לעיון במידע זה מוגבלת לגופים המפורטים בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים והתובע לא הצביע על נזק ממשי שייגרם לו מרישום פנימי זה. התובע הגיע מיוזמתו למשטרה כדי להגיש תלונה כנגד הנתבעת ושניהם נחקרו בו ביום בגין האירוע. לפיכך, איני סבור כי נגרם לתובע נזק משמעותי כתוצאה מהגשת התלונה.

פיצוי ללא הוכחת נזק

15.אמות המידה לקביעת שיעורו של פיצוי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע מגוונות ובסופו של יום מדובר באמדן של בית המשפט שאינו מדויק מטיבו ושונה ממקרה למקרה.

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510, 525 (2001)).

לצורך פסיקתו של הפיצוי הסטטוטורי, לא נדרש התובע להוכחת שיעורו של הנזק אלא רק עצם קיומו. עם זאת, חזקה היא כי פגיעה בשם טוב גורמת לנזק. בפסיקת הפיצוי אתחשב בפגיעה, שנמצאת לטעמי ברף הנמוך, של נזק שנגרם עקב תלונה. יש משקל לעובדה כי התיק נסגר מהסיבה שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה, למרות שהנתבעת עדיין מנסה לפעול לפתיחת התיק.

התובע דורש פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב, (לטעמו יש להעניק לו כפל הפיצוי בחוק נוכח טענתו כי התלונה נועדה לגרום לו נזק. יוער כי סכום כפל הפיצוי גבוה יותר עקב עדכון הסכומים בחוק). על פניו דרישת התובע חורגת מאמות המידה ושיעור הפיצויים הנהוג במקרים של תלונות לרשות מוסמכת. להלן אבחן מספר דוגמאות לפיצויים בגין הגשת תלונות שווא: בע"א 7426/14 הנ"ל נפסק פיצוי בסך 50,000 ₪ כנגד מתלוננת שנקבע כי בדתה תלונה על אונס. מדובר שם בפרשה חמורה של מספר מתלוננות שקשרו קשר בהגשת תלונת שווא, אשר אמנם לא הובילה לכתב אישום, אולם בית המשפט מיתן את הפיצוי גם בהתחשב "באפקט מצנן" כדי לא למנוע תלונות על עבירות מין. שיקול זה חל בשינויים המתאימים על כל תלונה.

בת"א (שלום י-ם) 44696-01-14 ג'בר נ' אל רחמן, 18.6.17, נפסק פיצוי בסך 50,000 ₪ , ביחד ולחוד, כנגד שני מתלוננים שטענו לסחיטה באיומים, איומים וניסיון דריסה, תלונה שהובילה למעצר, כתב אישון וניהול הליכים עד לזיכוי לאחר שנתיים וחצי.

בת"א (שלום חי') 55213-06-16 ישורון סוניס נ' מועלם, 29.6.17, נפסק פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין תלונה ללשכת עו"ד בה יוחסו לתובעת עבירות פליליות.

עיון בפסיקה הנ"ל, שאינה בגדר בדיקה ממצה, מלמד על אמות המידה הנוהגות בגין הגשת תלונות שווא. אכן נשמעו קולות בפסיקה להגדיל את הפיצויים בגין לשון הרע, אולם גם אם יש מקום להגדלה מעין זו, אין לעשות כן ביחס לתלונות מעין אלה בגין סכסוך שכנים, ולו כדי לא לגרור לחשש להתלונן בגין תלונות מוצדקות.

16.אשר לנסיבותיה של הנתבעת, הוצגו מסמכים רפואיים המעידים על כך שהיא סובלת מפגיעה ביכולת הריכוז והזיכרון ומטופלת עקב כך תרופתית. אין ספק כי מגבלות אלו משפיעות על התנהלותה היום יומית של המתלוננת באופן כללי וכן באופן פרטני ביחס לאירוע הנדון ויש לכך השלכות אף לעצם מתן עדותה בבית המשפט ומידת יכולתה למסור עדות קוהרנטית וסדורה. לא מדובר בהתחשבות במצב כלכלי של נתבע לצורך קביעת שיעור הנזק אלא בהתחשבות במידת אחריותה של הנתבעת לפרסום הנדון, אשר פרסומו נבע גם מאופייה ותכונותיה של הנתבעת.

איני מתעלם מכך שהנתבעת ערערה על סגירת התיק, ואף הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים כדי לשוב ולערער, ועניין זה פועל לחובתה במסגרת הערכת הנזק. עם זאת, למרות שהכרתי בזכות התביעה של התובע, ישנם מצבים בהם ראוי כי אדם ימשיך בחייו על פני מיצוי זכויותיו. בשים לב למכלול הנסיבות יש מקום לטענת הנתבעת כי יש מידה רבה של קטנוניות בהגשת התביעה.

לאור כל השיקולים אשר פורטו לעיל מצאתי כי יש לפסוק לטובת התובע סך של 5,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב שנגרמה עקב הגשת תלונת השווא.

פיצוי בגין הנזקים הממוניים - עוולת התקיפה

17.הואיל ונתתי אמון בגרסתו של התובע בכל הנוגע לנסיבות האירוע מיום 15.11.14, עולה כי הנתבעת ביצעה עוולת תקיפה בכף שהתיזה על התובע מים. הגדרת תקיפה בסעיף 378 לחוק העונשין היא הגדרה רחבה ונסיבות העניין עונות אחר הגדרה זו (הוראה דומה קיימת בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין) :

"המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות".

ההתזה הייתה מפתיעה ובכינון ישיר על התובע, שישב עם גבו לגדר, ועקב ההפתעה נפל מהכיסא ונגע בידיו בגריל הפחמים החם ונכווה. אני מקבל את גרסתו ביחס לנזקים הממוניים שנגרמו לו: רכישת תרופות עקב הכוויות בכפות ידיו, שלושה ימי מחלה, והטלוויזיה שנהרסה. יוער כי התובע לא עתר לנזק לא ממני של כאב וסבל עקב הכוויות.

התובע הציג מסמכים רפואיים ותמונות המעידים על הנזק הגופני שנגרם לו כתוצאה ממעשיה של הנתבעת. כמו כן, צירף תלוש שכר המעיד על ניצול שלושה ימי מחלה בחודש נובמבר 2014 וקבלה עבור התרופות שרכש. ביחס לטלוויזיה שניזוקה, התובע צירף תמונה המעידה על כך שהטלוויזיה ששכבה על הרצפה הוצפה במים, וכן חשבונית מס בסך 1947 ₪ עבור טלוויזיה מהדגם הנראה בתמונה (TOSHIBA) שמועד פרעונה 13.11.14, יומיים קודם לאירוע. עדותו של רפאל מחזקת את הנזקים האמורים. אמנם היה ראוי כי התובע לא יזרוק את הטלוויזיה סמוך להגשת התלונה, אולם בנסיבות העניין יש לאשר פיצוי בגין נזק זה.

על כן הוכיח התובע נזק בסך 1,947 ₪ עבור הטלוויזיה ורכישת תרופות בסך של 51.80 ₪. אשר לימי המחלה, נתבע סך של 660 ₪ לשלושה ימים המעוגן בתלוש. עם זאת התובע טען כי מדובר בחברה משפחתית ומעיון בתלוש עולה באופן מפתיע כי אין לו לכאורה יתרת ימי מחלה. נהוג בתביעות נזיקין להעניק פיצוי מסויים בגין אבדן ימי מחלה, במקרה בו ייתכן והדבר יפגע ביכולת הנפגע לנצל בעתיד ימי מחלה. בנסיבות העניין מצאתי לאשר מחצית מהפיצוי שנתבע.

על כן סך הפיצוי בגין עוולת התקיפה עומד על סך של 2,328.5 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. למען הנוחות אני מעמיד את הפיצוי למועד פסק הדין על סך של 2,330 ₪.

סוף דבר

18.הוכח כי התלונה הוגשה שלא בתום לב ולכן מדובר בפרסום המהווה לשון הרע שאינו חוסה תחת אחת ההגנות שבחוק. מאחר ולתובע לא נגרם נזק ממשי בגין התלונה ועל רקע מכלול נסיבות העניין אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ש"ח בגין הגשת התלונה.

בגין הנזקים הממוניים עקב עוולת התקיפה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,330 ₪.

מאחר שהתביעה התקבלה רק בחלקה, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת במלוא הוצאות המשפט שנגרמו לתובע בגין האגרה. אין מקום לעודד התנהגות של הגשת תביעות לשון הרע בסכומים גבוהים, כדי להפחיד את הנתבע, וכאשר נפסק סכום נמוך ניתן במקרים המתאימים לפסוק הוצאות חלקיות. בגין התנהלות הדיונית של הנתבעת חויבה כבר בהוצאות משמעותיות במסגרת ההחלטה מיום 30.4.17. על כן הנתבעת תישא בהוצאות בגין האגרה לפי שיעור הדומה לאגרת המינימום, בסך של 750 ₪ ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪. בשיעור שכר הטרחה הבאתי בחשבון את ההוצאות שנפסקו לחובת הנתבעת בגין ביטול פסק הדין שניתן כנגדה מחמת אי התייצבות לדיון הוכחות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, תוך 45 ימים.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ח, 26 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.