ת"א 58541-11-12 דוד ואח' נ' אוסלנדר ואח'

לאחר עיון בבקשה ובתגובות, ולאחר שהתובעים הודיעו כי הם עומדים על תביעתם כנגד הנתבעת 5, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לחייב את התובעים בערובה להוצאות הנתבעת 5.

כפי שהובהר במסגרת ההחלטה מיום 23.9.14, טענת התובעים כנגד הנתבעת 5 עניינה אך בכך כי בשתי הפעמים בהן פנתה התובעת לרופא המשפחה במהלך ההריון, לצורך קבלת הפניה לבדיקה אליה הפנה רופא הנשים המטפל, הוטלה על רופא המשפחה (שאינו מומחה לרפואת נשים) החובה ליידע את התובעת בדבר קיומן של בדיקות לזיהוי תסמונת האיקס השביר ו/או בדבר קיומן של בדיקות גנטיות. צויין במסגרת אותה החלטה כי על פני הדברים מדובר בטענה שסיכוייה להתקבל קלושים למדי, גם מתוך היקש לקביעות שבשולי ע"א 237/11 ד"ר נסייר נ' שרותי בריאות כללית, מיום 9.5.13. שעה שמדובר בהפניית מטופל בעניין טכני מובהק – קבלת הפנייה לבדיקה - לרופא שאינו מומחה בתחום הספציפי, ולבקשתו של מי שהוא המומחה בתחום, לא נראה כי חלה על רופא המשפחה חובה להיכנס בדין ודברים עם המטופלת, לבדוק מה היו הוראותיו המדוייקות של רופא הנשים; מה כללה השיחה או השיחות עימו; מה יעץ לה המומחה בכל אחת מהפגישות; אילו בדיקות הציע המומחה למטופלת ואילו לא; ולאחר כל אלה - להציע למטופלת בדיקות ודרכי טיפול נוספות או חלופיות (וזאת אף מבלי להיכנס לשאלה אם על רופא משפחה לשים עצמו כמי שהוא מומחה יותר ממומחה בתחום הספציפי, ואם אינו חושף עצמו לתביעות אם יתברר בדיעבד כי עצתו היתה נחותה מבחינה מקצועית מזו של הרופא המקצועי, שהוא בעל הידע העדכני והמלא יותר).

לאמיתו של דבר נראה שיש לא מעט טעם בטענת הנתבעת 5 לפיה יש להורות על סילוק התביעה על הסף. התובעים לא טענו במפורש כי התובעת נכנסה בדברים עם רופא המשפחה, ולכאורה אין כל צורך בבירור עובדתי במסגרת התביעה אלא בדיון בשאלה משפטית "טהורה". עם זאת, לנוכח מהותו הקיצונית והדרסטית של סעד זה, ומאחר ויתכן שיהא צורך בבירור עובדתי כלשהו בנוגע להתרחשות בביקור (מתוך ההנחה כי מי מהצדדים זוכר דבר מה מביקור מעין זה), אמנע בשלב זה מדחיית התביעה על הסף. ניתן יהיה להידרש לסוגיה זו בהמשך הדרך, לאחר שיוגשו ראיות התביעה וניתן יהיה ללמוד מהן אם אכן כלולה טענה עובדתית נוספת בהקשר זה.

התובעים סבורים שאין מקום לחייבם בערובה. לשיטתם, התוצאה האופרטיבית של ההחלטות ברע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, מיום 16.1.13 (להלן: עניין יגרמן) וברע"א 3462/14 גאנם נ' מדינת ישראל, מיום 17.9.14 (להלן: עניין גאנם), היא שאין להורות על הטלת ערובה להוצאות הנתבעים אלא במקום בו מדובר בהליך סרק כה מובהק עד שלא נודע לו כל סיכוי שהוא. אמור מעתה: על פי הפרשנות שמייחסים התובעים להחלטות אלה לא ניתן יהיה להורות לעולם על הטלת ערובה להוצאות בהליכים שעילתם רשלנות רפואית: אם אכן מדובר בהליך הנעדר כל סיכוי שהוא – דין הוא כי התביעה תידחה על הסף; ואם לא נכנס ההליך לגדרי דחייה על הסף, לא יוכל הוא לעולם להיחשב כ"הליך סרק מובהק".

על פני הדברים דומה שלא לכך התכוונו החלטות אלה. הליך סרק מובהק אינו הליך שדינו דחייה על הסף, אלא הליך שהסיכוי לדחייתו גבוה ביותר. דומה כי כך הם פני הדברים במקרה דנא.

בשונה מהעניינים שנדונו בעניין יגרמן ובעניין גאנם הרי שבמקרה דנא אין כל צורך בחקירה המומחים הרפואיים, שכן המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת משפטית בנוגע להיקף החובה המוטלת על רופא משפחה שמטופלת פנתה אליו לצורך קבלת הפנייה; ובשונה מאותם מקרים אין המדובר בבקשה שעלתה לאחר בירור עובדתי ולאחר שהנתבעת כבר נשאה בהוצאות, אלא בבקשה העולה מייד בתחילת ההליכים ובטרם הוכברו הוצאות על הנתבעת. שעה שמדובר בטענות משפטיות שהסיכוי לקבלתם נחזה להיות קלוש למדי, וכאשר הדיון בתובענה כנגד הנתבעת 5 מצוי בשלביו הראשוניים ביותר, יש מקום להיעתר לבקשה כפי שהוגשה.