פלוני ואח' נ' שירותי בריאות כללית ואח'

1.נער עישן סיגריות אלקטרוניות. עקב כך התפתחה בגופו מחלת ריאות חמורה, המכונה "מחלת המאיידים" (EVALI). מצבו של הנער התדרדר והוא חובר למכשיר אקמו. לאחר ימים מספר הלך הנער לעולמו בשל תלישת הצינורית (קנולה) של מכשיר האקמו, שהייתה מוחדרת לכלי דם בצווארו. בתביעה שלפניי נטען כי התרשלות בטיפול ובהשגחה על הנער היא שגרמה לתוצאה הטרגית. הדיון בהליך התמקד בדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה, קרי בשאלה מה היו סיכוייו של הנער להחלים ממחלת ה-EVALI, אלמלא האירוע של תלישת הקנולה.

רקע

2.מ.ק. ז"ל (להלן: המנוח) נולד בשנת 2007. התובעים 3-2 הם הוריו. המנוח למד בבית ספר תיכון חקלאי. בשלב מסוים הוא החל לעשן סיגריות אלקטרוניות וגראס. בשלהי חודש מרץ 2023 החל המנוח לסבול משיעולים והקאות. ביום 2.4.2023, בעקבות מדידת סטורציה של 70%, המנוח פונה לבית החולים "קפלן", שם הוחלט לאשפזו. לנוכח התמונה הקלינית וההדמייתית, ולאור האנמנזה שנמסרה בדבר עישון סיגריות אלקטרוניות, אובחן כי המנוח סובל ממחלת ריאות המכונה EVALI (E-cigarette or Vaping Use-Associated Lung Injury).

3.מצבו של המנוח הלך והסלים. ביום 7.4.2023 הוחלט להעבירו להמשך טיפול בבית החולים "שניידר", שם הוא הורדם והונשם. ביום 9.4.2023 חובר המנוח למכשיר אקמו (VV ECMO – חמצון חוץ-גופי דרך הוורידים). למחרת, ביום 10.4.2023, הוחלט להעיר את המנוח כך שיטופל באקמו במצב של עֵרוּת (Awake ECMO). בימים הבאים המנוח נותר מחובר למכשיר האקמו, תוך המשך בדיקות וטיפולים. ביום 14.4.2023 – בזמן החלפת משמרת ובהיעדר קשר-עין של הצוות עם המנוח – נשמע קול זרימה מחדרו. הצוות הרפואי בא ומצא כי הקנולה שהייתה מחוברת לצווארו של המנוח נתלשה. למרבה הצער, בכך נחרץ גורלו וכל המאמצים של הצוות הרפואי להצילו עלו בתוהו. המנוח נפטר והוא בן 16 שנים בלבד.

4.במסגרת ניהול ההליך הודיעו הנתבעים כי הם אינם עומדים על הצורך להוכיח את יסוד ההתרשלות במקרה זה. לפיכך, התמקד הדיון בנושא הקשר הסיבתי והנזק. בליבת המחלוקת ניצבת שאלת סיכוייו של המנוח להחלים ממחלת הריאות, אלמלא האירוע של תלישת הקנולה. לטענת התובעים, הסיכויים לשרוד את מחלת ה- EVALIהיו גבוהים – הרבה מעל 51% – ולכן יש לפסוק פיצוי מלא במקרה זה. לעומת זאת, הנתבעים גורסים כי סיכויי ההישרדות של המנוח היו זניחים, ובכל מקרה לא עלו על 33%. לכן, לדעת הנתבעים, יש לדחות את התביעה או לפסוק פיצוי חלקי. שאלה נוספת השנויה במחלוקת נוגעת למצבו הרפואי הצפוי של התובע אילו אכן היה שורד את מחלת הריאות.

5.לאחר שבחנתי את חומר הראיות והעדויות, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את סיכויי ההחלמה שאבדו על 40%, ולפסוק לתובעים פיצוי בהתאם. להלן נימוקיי.

סיבתיות עמומה ודוקטרינת אובדן סיכויי החלמה

6.אחד האתגרים המרכזיים של דיני הנזיקין בעידן המודרני הוא בעיית אי-הוודאות (ראו Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty (2001)). תשומת לב מיוחדת מופנית לנושא של אי-וודאות לגבי יסוד הקשר הסיבתי – סוגיית הסיבתיות העמומה. סוגיה זו מתעוררת במקרים שבהם קיים קושי לקבוע ממצאים לגבי הקשר הסיבתי העובדתי בין התרשלותו של הנתבע לבין נזקו של התובע – קושי שאינו נובע מכך שהצדדים לא שקדו על איסוף ראיות והצגתן, אלא נעוץ במגבלות הידע האנושי ובאיפול האופף את השאלה מה היה קורה בתרחיש היפותטי. כפי שכתב בית המשפט העליון, במצבים אלה העמימות גלומה ב"עצם טיבה של הסיטואציה אליה נקלע הניזוק" (ע"א 8279/02 גולן נ' עיזבון אלברט, פס' 13 לפסק דינו של הנשיא (אז השופט) א' גרוניס (14.12.2006)).