אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בסון ואח'

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בסון ואח'

תאריך פרסום : 07/02/2023 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום ירושלים
57548-03-19
01/02/2023
בפני סגן הנשיא השופט:
אורן סילברמן

- נגד -
התובע/נתבע שכנגד:
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
נתבעת/תובעת שכנגד:
רות בסון
פסק דין
 
  1. עסקינן בתביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעת בסך של 1,249,538 ₪ ובתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת בסך של 300,000 ₪.

     

    טענות הצדדים

     

    רקע

     

  2. רות בסון (להלן: "הנתבעת" או "התובעת שכנגד") הועסקה על ידי הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "התובע" או "הבנק") בסניף רחביה בתפקיד יועצת השקעות. בשנת 2014 נפתחה כנגד הנתבעת חקירת משטרה בחשד לעבירות של עושק וקבלת כספים במרמה מחשבונה של לקוחת הבנק גב' זיכרמן (להלן: "גב' זיכרמן" או "הלקוחה"). ביום 21.1.2019 הוגש כתב אישום מוסכם כנגד הנתבעת לבית המשפט השלום בירושלים (ת"פ 50038-01-19 בפני כב' השופטת סקפה שפירא). בכתב האישום תוארה מסכת עובדתית לפיה בשנים 2014-2010 ניצלה הנתבעת את האמון שרכשה עבורה לקוחת הבנק ואת חוסר ניסיונה ומצוקתה, במטרה לקבל מהלקוחה כספים. כך הועברו נתבעת 40 שיקים מחשבון הלקוחה בסך כולל של 1,400,000 ₪. על פי כתב האישום מתוך סכום זה, 1,125,000 ₪ נטלה הנתבעת לכיסה, מתוכם נפרע סכום של 993,000 ₪. בנוסף על פי כתב האישום נרשמה הנתבעת כמוטבת בטיוטת הצוואה החדשה שערכה גב' זיכרמן. כתב האישום ייחס לנתבעת עבירה של עושק לפי סעיף 431 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק, עבירה של איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 ועבירה של דו"ח וידיעות לא נכונים לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה.

     

  3. ביום 17.2.2019 הורשעה הנתבעת על בסיס הודאתה בעבירות כתב האישום. ביום 30.5.2019 ניתן גזר דין בעניינה של הנתבעת ובית המשפט קבע שהנתבעת תרצה שישה חודשי מאסר בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בתנאי שלא תעבור אחת מהעבירות בהן הורשעה או עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. עוד נקבע בגזר הדין, שכספים בסך של 650,000 ₪ המצויים בשני חשבונות בנק שלנתבעת זכויות בהם יחולטו, ובקשת הבנק כי הכספים יחולטו לטובתו, נדחתה.

     

  4. במקביל להליך זה הגישה גב' זיכרמן תביעה אזרחית כנגד הנתבעת, כנגד מר חיים סיסו ז"ל- עובד בנק נוסף (שבינתיים הלך לעולמו) וכנגד הבנק, להשבת מלוא הכספים שנגנבו ממנה (ת"א 30683-05-17 שפני כב' השופטת פיינשטיין). עוד בטרם הוגש כתב הגנה מטעם הבנק שילם הבנק ללקוחה סך של 1,000,538 ₪ עבור הכספים שנגנבו מחשבונה. ביום 31.7.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין גב' זיכרמן לבנק במסגרתו הוסכם שהבנק ישלם ללקוחה, בנוסף לסכום שכבר שולם, סך של 249,000 ₪ לסילוק התביעה כנגדו (להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 27.2.2018 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסדר גישור בין הנתבעים הנותרים לפיו כל אחד מהנתבעים בהליך ישלם ללקוחה סך של 90,000 ₪.

     

  5. על רקע המתואר לעיל, הגיש הבנק את התביעה העיקרית לחיוב הנתבעת במלוא הכספים שהשיב ללקוחה בתוספת הצמדה וריבית ועו"ד הוצאות ושכ"ט עו"ד.

     

    התביעה העיקרית

     

  6. הבנק טען בתביעתו שהנתבעת הועסקה על ידו כיועצת השקעות בסניף רחביה בירושלים. בשנת 2015 התגלה כי הנתבעת גנבה כספים רבים מחשבון בבעלות הגב' זיכרמן. הנתבעת ניצלה את חולשתה ומצבה הנפשי גב' זיכרמן, את תמימותה, טוב ליבה וחוסר ניסיונה ובדרכים מתוחכמות ומניפולטיביות משכה כספים רבים מחשבונה ונטלה אותם לעצמה. כך נטען שהנתבעת סיפרה לגב' זיכרמן שבתה חולה וזקוקה לתרומות, סיפור שאין לו אחיזה במציאות, ושכנעה אותה למשוך שיקים מחשבונה בשווי של עשרות אלפי שקלים ולכתוב לפקודת "עצמי". את השיקים הייתה הנתבעת פודה בבנק או אצל חלפן כספים לשימושה האישי. התובע טען שהנתבעת פעלה שאופן מחושב ומדויק כך שמשיכות הכספים לא יעוררו את חשד הבנק. כך, למשל, הנתבעת דאגה לפאר את כישוריה באוזני הלקוחה ולתת לה את התחושה שהיא תנהל את כספה באופן הטוב ביותר. בנוסף, על מנת שהיתרה של הלקוחה לא "תצנח" לפתע כתוצאה ממשיכות היתר, דאגה הנתבעת לרכוש עבורה ניירות ערך ומט"ח, כך שעם כל פדיון של שיק מכרה הנתבעת ניירות ערך ומט"ח בסכום תואם לסכום שנגנב. הנתבעת ביקשה שהלקוחה תרשום את השיקים לפקודת עצמה כדי להקשות את ההתחקות אחר הגנב וכן ביקשה שלא תדבר בפני עובדי הבנק על מחלת בתה. כל השיקים הוצאו באופן לא מקרי על סכומים הנמוכים מ- 50,000 ₪, שכן שיקים שעולים על סכום זה מדווחים באופן אוטומטי לרשות לאיסור להלבנת הון והדבר היה מעורר שאלות מצד הפיקוח. הבנק טען כי הנתבעת נטלה כספים בסכום של 1,815,500 ₪ ועם היוודע הדבר הסתיימה עבודתה בבנק. הנתבעת אף ניסתה להשפיע על גב' זיכרמן לשנות את צוואתה כך שהיא ומר חיים סיסו ז"ל יתווספו כיורשיה. התובע טען שבהוראת בנק ישראל הוא שילם ללקוחה את מלוא הסכום שנגנב ושטרם הושב לה, ובסה"כ שילם לה 1,249,538 ₪, המהווים את הסכום שנגנב מחשבונה בצירוף ריבית והצמדה, וכן תשלום נוסף בהתאם להסכם הפשרה שנחתם לסילוק מלא ומוחלט לצרכי פשרה ולכיסוי הוצאות. התובע טען שהוא איננו אחראי ואינו אמור לשאת בתוצאות מעשיי הנתבעת. לטענתו, הסכם הפשרה עם הנתבעת נחתם בהוראת בנק ישראל ובהתחשב במצבה הנפשי והפיזי של גב' זיכרמן ועל מנת שלא לגרום לעינוי דין ועוגמת נפש נוספים.

     

  7. הבנק טען שיש להורות לנתבעת להשיב לו את מלוא הסכומים ששילם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח דיני הנזיקין (גזל, תרמית והתרשלות מצד הנתבעת) ודיני החוזים. נטען כי לנתבעת לא עומדת הגנה כעובדת והבנק אינו חב במעשיה.

     

  8. הנתבעת טענה בהגנתה שיש לסלק את התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית. לטענתה, האירועים נושא התביעה התרחשו בתקופה שבה היו בין הצדדים יחסי עובד- מעביד ולכל הפחות חלק מהעילות מבוססות על היותה של הנתבעת עובדת בבנק. על כן, הסמכות נתונה לטענתה לביה"ד האזורי לענייני עבודה. הנתבעת טענה להיעדר עילה והיעדר יריבות מאחר שכל הכספים שניתנו לה הושבו לגב' זיכרמן והתובע מנסה לייחס לה אחריות בגין מעשים וכספים שנלקחו על ידי חיים סיסו ז"ל. עוד נטען, שהתובע שילם ללקוחה במסגרת הסכם הפשרה סכום מופרך ללא כל טעם ראוי ועתה הוא עותר להוציאו מהנתבעת ללא כל עילה. כתב האישום ייחס סכום שנלקח בסך של 1,400,000 ולא כטענת הבנק 1,800,000 ₪. מתוך סכום זה רק 1,125,000 ₪ נטלה הנתבעת לכיסה כאשר את היתרה נטל חיים סיסו ז"ל. כבר בשלב החקירה הנתבעת השיבה ללקוחה סך של 993,000 ₪ וכן שיקים נוספים שלא נפדו על סך 132,000 ₪. על כן טענה הנתבעת כי השיבה את מלוא סכום החוב לידי הלקוחה. עוד נטען, שיש לבחון באילו נסיבות ומניין הסמכות של בנק ישראל להורות לתובע על תשלום ללקוחה סכום חריג ותמוה. ממילא, בנק ישראל לא קבע את גובה הסכום לתשלום והסכום שולם על ידי התובע, בשל רשלנותו ולא כתשלום חוב. הנתבעת טענה שסכום בסך של 249,000 ₪ שולם על ידי התובע לעו"ד יעקב קמר על חשבון שכר טרחה וברי כי לא ניתן לתלות תשלום זה בהוראות בנק ישראל. הנתבעת טענה כי התובע שלח ידו בכספיה וכספי אחרים ומכר תיקי מניות בסך כולל של 259,576 ₪ ללא הרשאה, ונטל לעצמו לפחות 224,505 ₪ תוך גרימת נזק כספי בגין האמרת המחיר ועליית השערים.

     

  9. התובע טען בתשובתו שיש לדחות את טענת הנתבעת לעניין היעדר סמכות עניינית. לטענתו, כתב התביעה מבוסס על עילות נזיקיות המעוגנות בפקודת הנזיקין אשר לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בהם על פי הפסיקה. התובע טען, שהתביעה הנ"ל אינה עוסקת כלל ביחסי עבודה אלא במחוזות פליליים של תרמית והונאה שביצעה הנתבעת כלפי צד שלישי ועל כן הסמכות נתונה לבית משפט זה. עוד נטען, שתביעת התובע היא תביעת שיפוי עבור תשלום ששילם בפועל לגב' זיכרמן בהתאם לדרישת בנק ישראל שכולל השבת הסכום שנגנב, פיצויים עבור עוגמת נפש שכ"ט עו"ד והוצאות. לטענתו, אין בהנחיית בנק ישראל כדי להצביע על רשלנות מטעם הבנק אלא כל מטרתה הייתה להשיב כספים שנגנבו ולמנוע צער נוסף מגב' זיכרמן. התובע טען שבגזר הדין קבע בית המשפט שהנתבעת הייתה הגורם העיקרי שנהנה מפירות המעשים הפליליים ולכן יש לדחות את ניסיונה להסית את האחריות למר חיים סיסו ז"ל.

     

    התביעה שכנגד

     

  10. הנתבעת הגישה כאמור לעיל תביעה שכנגד נגד הבנק לסעד כספי בסך של 300,000 ₪. בתביעתה טענה התובעת שכנגד כי כתב האישום בת"פ 50038-01-19 הוגש נגדה בגין סכום של 1,400,000 שנטלו היא ומר חיים סיסו ז"ל מחשבונה של גב' זיכרמן. לטענתה, כעולה מכתב האישום, מתוך סכום זה נטלה התובעת שכנגד לכיסה סך של 1,125,000 ₪ וסכום זה הושב במלואו על ידה לגב' זיכרמן. את היתרה, 275,000 קיבל לטענתה מר חיים סיסו ז"ל אשר לא הוגש נגדו כתב אישום מאחר שהלך לעולמו בנסיבות מצערות. על כן, טענה התובעת שכנגד שהבנק מבקש בחוסר תום לב לייחס לה אשמה לא לה ואף שילם כספים ללא כל הצדקה ומבקש כעת להיפרע ממנה. עוד נטען, כי הבנק מכר תיקי מניות שלתובעת זכות בהם בסך כולל של 259,576 ₪, ללא הרשאה ובחוסר תום לב, ונטל לעצמו לא פחות מסך של 224,505 ₪ מכספה. במעשיו הפר הבנק חוזה שהיה לו עם התובעת שכנגד, וביצע את העוולות הבאות - רשלנות, הסגת גבול במטלטלים, עיכוב נכס שלא כדין, גזל, תרמית והפרת חובה חקוקה.

     

  11. הבנק טען בכתב ההגנה שכנגד שהוא איננו אחראי ואינו אמור לשאת בתוצאות מעשי התובעת שכנגד. הבנק טען שנכפה עליו לשלם לגב' זיכרמן סכומי כסף שעל התובעת שכנגד היה לשלם, ולכן לתובעת שכנגד נוצר חוב כלפיו בגובה הסכום ששילם. לטענתו, בחשבונות התובעת שכנגד בבנק היו מצויים ניירות ערך בשווי של כמיליון ₪ ולאחר שחולט מהם סך 650,000 ₪ לבקשת המדינה ובהסכמת התובעת שכנגד, קיזז הבנק את היתרה בהתאם לזכויות המוקנות לו מכוח הסכם בין הצדדים. הבנק טען, כי הסכום קוזז כדין בהתאם לתנאים הכלליים שהוסכמו בין הצדדים וכן מכוח דיני החוזים והוראות סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א- 1971. הבנק טען בנוסף כי הסכומים המופקדים בחשבון הבנק הופקדו בידיו כמשכון מדרגה ראשונה וגם מטעם זה, הוא רשאי היה לפעול למימוש עצמי של המשכון כפי שעשה. עוד נטען שהתובעת שכנגד מושתקת מלטעון כנגד הקיזוז שעה שוויתרה במפורש על טענות או תביעות בהקשר זה וכן לא פעלה במשך חודשים כדי למנוע אותו.

     

     

     

    ראיות הצדדים

     

  12. מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של מר דותן לוי- מנהל סניף הבנק, ואירנה גב זיברסקי – נציגת הבנק אשר היתה מעורבת בהליכים.

     

  13. מטעם הנתבעת הוגשו אך תצהירים חתומים על ידה.

     

  14. בדיון מיום 04.07.22 נשמעו חקירות נגדיות של המצהירים.

     

    סיכומי הצדדים

     

  15. התובע טען בסיכומיו שדין התביעה להתקבל מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. לטענתו לנתבעת קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הבנק שהיה המעסיק שלה. חובה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בעובד בנק אשר הלקוחות מפקידים בידיו כספים מתוך אמון מוחלט בבנק ובעובדיו. התובע טען שבשל מעשיה של הנתבעת נגרם לו נזק כספי בסך של 1,249,538 ₪, זהו הסכום שנאלץ לשלם לגב' זיכרמן בהתאם להנחיית בנק ישראל. לטענתו מלבד הקשר הסיבתי בין המעשה לנזק, מתקיים גם קשר סיבתי משפטי, שכן כל עובד בנק שמועל בכספי הבנק, צריך היה לצפות שמעשיו יסבו נזק לבנק כמי שאחראי על ההתנהלות מול הלקוחות. לטענתו, השאלה מהו הסכום הנומינאלי המדויק שעשקה הנתבעת מגב' זיכרמן אינה נדרשת ואינה רלוונטית להכרעה בתביעה זו, מאחר שהתובע עותר להשבת הנזק שנגרם לו בפועל שעשוי להיום גבוה או נמוך מהסכום שנגזל. התובע טען שבמועד בו נדרש לשלם לגב' זיכרמן את הסכום ששילם, עמדה כנגדו תביעה שהנזק בה הוערך ביותר משני מיליון ₪. מאחר שהייתה אפשרות סבירה שאם התביעה תתנהל לגופה היו נפסקים לטובת גב' זיכרמן סכומים גבוהים אף יותר מהסכום ששילם לה התובע בפועל, היה זה סביר והגיוני לשלם לה את הסכום ששולם, גם בשל חובתו להקטין את נזקיו. התובע טען שהחלטתו לפעול בהתאם להנחיית בנק ישראל הייתה סבירה וספק אם הייתה תוחלת כלשהי לתקיפת ההנחיה בהליך מנהלי כלשהו. עוד נטען, שעסקינן בתביעה בשל נזק שנגרם עקב מעשה תרמית שנעשה בזדון, ולכן יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה יש לייחס אשם תורם לתובע למעשה הרמייה שהיא עצמה ביצעה. התובע טען שהנתבעת לא השיבה את כלל הכספים שנלקחו על ידה לגב' זיכרמן ואף הודתה שמר סיסו ז"ל לא נטל חלק מהכספים. ממילא הנתבעת ומר סיסו ז"ל עבדו בשיתוף פעולה ועל כן הם "מעוולים יחדיו" ולפיכך רשאי התובע לתבוע את מלוא הנזק מכל אחד מהם.

     

  16. עוד טען התובע שיש לחייב את נתבעת במלוא סכום התביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979. לטענתו, הנתבעת קיבלה טובת הנאה ונהנתה מכספי התובע שלא כדין על כן יש לחייבה בהתאם להוראות סעיפים 1 ו-4 לחוק. לטענתו, חובת ההשבה בגין התעשרות שלא כדין על חשבון הזולת הוא עקרון רחב ואלמלא שילם התובע את חובה של הנתבעת, גב' זיכרמן לא הייתה מסכימה לפשרה לפיה הנתבעת תשלם לה פיצוי בסך 90,000 ₪ בלבד.

     

  17. הנתבעת הגישה סיכומים הן בכובעה כנתבעת בתביעה העיקרית והן כתובעת בתביעה שכנגד. לטענתה, תביעה זו עניינה באירועים שאירעו בתקופה בה היו בין הצדדים יחסי עובד מעביד ועל כן היא עומדת על טענתה לעניין היעדר סמכות עניינית. הנתבעת טענה שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כארבע שנים מגילוי העובדות הרלוונטיות וכשנתיים מאז שניתנה "הוראת" בנק ישראל לתשלום הסכום הנטען. ממילא כך נטען עסקינן ב"הוראה" תקדימית מבלי שנעשה כל ניסיון על ידי הבנק להקטין את הסכום או להביא נציג מבנק ישראל לעדות כדי שישפוך אור על נושא זה, שהוא בליבת המחלוקת שבין הצדדים. ממילא הרכיב ששילם הבנק בגין "עוגמת נפש" - 249,000 ש"ח לא נקבע על ידי בנק ישראל. הנתבעת טענה שהיא השיבה את מלוא הסכום שלקחה בהתאם לכתב האישום- 1,125,000 ₪ וכי הבנק שילם גב' זיכרמן את הסכום ששילם, לא בגלל הוראת בנק ישראל אלא בגלל שהנתבעת החזיקה בסכום בסך 900,000 ₪ שהבנק הניח שיצליח לחלט. הבנק הזדרז לשלם לטענתה, גם מתוך חשש שהמפקח על הבנקים יחשוף את רשלנותו ומחדליו. עוד נטען, שמר דותן שהובא לעדות על ידי התובעת, הודה שאין לו ידיעה אישית על אודות האירועים מושא התביעה ואף אישר שלא נעשה כל מאמץ להביא את מנהל סניף הבנק בזמנים הרלוונטיים. הנתבעת טענה שעדותה הייתה קוהרנטית ושהיא לא פעלה בשיתוף פעולה עם מר סיסו ז"ל ואף הסכום ששולם על ידה לגב' זיכרמן שולם בעצת עורכי דינה, כדי להקל על ההליך הפלילי ולא על חשבון חוב כספי כלשהו. עוד נטען שהבנק לא פעל להקטנת הנזק ושלא בהתאם למבחן הצפיות, כאשר בחר שלא לתבוע את גב' זיכרמן לאחר שהתגלה ששילם לה ביתר. הבנק ואף לא הגיש תביעה כנגד מר סיסו ז"ל או כנגד עזבונו, למרות שחלקו הנותר היה כפול מחובה של הנתבעת.

     

  18. באשר לתביעה שכנגד נטען שהבנק אישר שחילט כספים שהיו בחשבונה האישי ללא פסק דין, כאשר מחיצתם שייכים לבעלה, ואין חולק כי אין לבנק מסמך חתום על ידי התובעת שכנגד שמאפשר חילוט הכספים. על כן נטען שחילוט הכספים נעשה בניגוד לדין ויש להורות על השבת הכספים בהתאם לשער המניות נכון להיום. עוד נטען, שטענת הבנק שהראיות לא מצביעות על עליית ערך המניה היא בגדר הרחבת חזית אסורה. לטענתה יש לעדכן את סכום התביעה שכנגד מאחר שהבנק נטל לכיסו סכום נוסף בסך 325,000 ₪ במסגרת חלוקת כספי החילוט.

     

  19. הבנק הגיש סיכומים בכובעו כנתבע שכנגד. בסיכומיו טען שהתביעה שכנגד הוגשה בעקבות הגשת התביעה העיקרית וממילא אין לתביעה שכנגד כל נפקות שכן ככל שתתקבל תביעת הבנק, הרי שיש להפחית את הסכום שקוזז על ידו שעומד במרכז התביעה שכנגד. הבנק טען שעדותה של התובעת שכנגד הייתה מתחכמת ולעומתית תוך שהיא נמנעת מלהשיב על השאלות שנשאלה. לטענתו, בחקירתה עלו סתירות ואי דיוקים מהותיים ועדותה הופרכה לחלוטין כך שלא ניתן לייחס לה משקל ראייתי כלשהו. לטענתו, התביעה שכנגד מבוססת כולה על עדות יחידה של התובעת שכנגד, ומשזו נמצאה לא מהימנה, הרי שיש לקבוע שהתובעת שכנגד לא הרימה את הנטל המוטל עליה ויש להורות על דחיית התביעה שכנגד. עוד נטען, שהתובעת שכנגד ניהלה חשבון בבנק שנפתח לפני כ-40 שנים והוא נוהל בהתאם לתנאי הניהול המקובלים בבנק ביחס לכל חשבון עו"ש. הבנק טען שלא ניתן לפתוח חשבון ללא חתימה על מסמכי פתיחת חשבון ועל כן לא ניתן לקבל את גרסתה של התובעת שכנגד בעניין זה, שנוגדת את ההיגיון ומעידה על חוסר מהימנותה. עוד נטען, שלבנק עומדת זכות קיזוז בהתאם להוראות תנאי הניהול שחלות על החשבון וזכות זו אף מעוגנת בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, בהוראות סעיפים 20-19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970 ובהוראות סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א- 1971. לטענתו, זכות הקיזוז קיימת אף כאשר מקור החוב איננו באותה עסקה ואין בעובדה שעסקינן בניירות ערך ולא בכסף נזיל כדי לעלות או להוריד מעצם הזכות. הבנק טען שבהתאם להוראות ניהול החשבון המניות מושכנו לטובתו באמצעות הפקדתן בידיו במשכון מדרגה ראשונה, על כן זכאי היה הבנק לפעול למימוש עצמי של המשכון על ידי מכירת המניות והפעלת זכות הקיזוז, בהתאם לחוק המשכון התשכ"ז- 1967. הבנק טען גם שהתובעת שכנגד הודתה בחקירתה שלא היה בידה מקור כספי אחר ממנו הייתה יכולה לשלם את חובה והיא אף לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו ממכירת המניות.

     

    דיון והכרעה

     

    התביעה העיקרית

     

  20. דינה של התביעה להידחות בשתי העילות אליהן התייחס הבנק בסיכומיו.

     

  21. בטרם נבחן לגופן את עילות התביעה נבהיר כי יש מקום לדחות את טענת הנתבעת להעדר סמכות עניינית וזאת כאשר עסקינן בתביעה נזיקית ולא במסגרת סכסוך עבודה (ר' סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969).

     

    עוולת הרשלנות

     

  22. היסוד לטענות הבנק, כפי שעולה במפורש במסגרת סיכומיו, הינה הוראת בנק ישראל לפיה עליו לשלם לגב' זיכרמן את הסכומים ששולמו. בהתאם, לשיטתו, קמה חובת השבה או חבות נזיקית של הנתבעת, ללא קשר לכספים שניטלו מחשבון הלקוחה, הושבו על ידי הנתבעת או אפילו אם הושבו ביתר כספים לגב' זיכרמן.

     

  23. דא עקא, ובהקשר זה מקובלים עלי סיכומי הנתבעת, הבנק חדל משמעותית בהוכחת טענתו העובדתית בהקשר זה, ובפרט, כי ניתנה הוראת בנק ישראל אשר חייבה את הבנק בתשלום מלוא הסכומים שנתבעו ע"י הגב' זיכרמן, ללא בחינת החיוב, ללא השגה על ההוראה ובהמשך ללא תביעת השבה.

     

  24. כך, מטעם התובע העיד מנהל הסניף מר דותן אך התברר כי הנ"ל לא היה מעורב ואין לו כל ידיעה בנוגע להליכים (עמוד 4 שורות 16-17 ובהמשך 30-32). מנגד עדים רלבנטיים בחר הבנק שלא להעיד או לזמן ונתייחס לכך להלן.

     

  25. כך, אין בעדות הגב' גב מטעם הבנק להוכיח את קיומן של הנחיות בנק ישראל, הפגישות, השיחות או תוכנן - אין בידה להעיד מתי נערכו השיחות (עמוד 12 שורות 10-21). אין כל תיעוד לשיחות (עמוד 12 שורות 28-33 ובהמשך עמוד 13 שורות 12-15). נזכיר, מדובר בשיחות טלפון שהתרחשו לפני 5 שנים ובהעדר כל תיעוד אין בידי לקבל את טענת העדה כי היא זוכרת את פרטי תוכן השיחות, ולפרטים חשיבות לענייננו (עמוד 13 שורות 23-37).

     

  26. בכל הקשור לטענה כי בנק ישראל הורה שלא להגיש תביעת השבה כנגד הגב' זיכרמן הרי שטענה זו של הגב' גב עלתה רק במסגרת חקירתה הנגדית וגם היא לא הוכחה בדבר - לא בתיעוד השיחה, לא במועד השיחה, וכאמור גם לא בעדות או הסבר מטעם בנק ישראל (עמוד 13 שורה 40 עד עמוד 14 שורה 6). הגב' גב מאשרת בעדותה כי הבנק לא נקט בהליכי השבה כנגד הגב' זיכרמן ולא הקטין את נזקיו (עמוד 24 שורות 13-15). הבנק אפילו לא קיים דיון בהקשר זה (עמוד 24 שורות 34-36).

     

  27. אני דוחה את הסברה של הגב' גב להתנהלות הבנק בהליך זה, שאיננה מתיישבת עם מכלול עדותה – כבר בשנת 2014 בנק ישראל והבנק ידעו על טענות הגב' זיכרמן. כבר מאז צפויה היתה הגשת תביעת הבנק כנגד הנתבעת, בפרט אם נקבל את גרסת העדה כי הבנק לא הסתמך על כספי הנתבעת שנתפסו. הגב' גב מודה כי "אין לי אסמכתאות, אתה צודק במאה אחוז, עם העובדות האלה אני לא יכולה להתווכח, אין לי, יש לי את המילה שלי, יש את העובדות שלי ויש את מה שאני מצהירה פה" (עמוד 33 שורות 6-8).

     

  28. סופו של דבר אין די בעדותה של הגב' גב, העדות הרלבנטית היחידה מטעם הבנק, להביא לחיוב הנתבעת. למעשה, עדותה של הגב' גב בנוגע להתנהלות הבנק מצדיקה קבלת טענת הנתבעת דווקא כי התובע התרשל בהתנהלות מול הלקוחה ובנק ישראל (עמוד 25 שורות 9-26).

     

  29. כך, לבנק מחדלים ראייתיים משמעותיים באי הבאת עדים רלבנטיים וזמינים להוכחת החיוב בתשלום כנטען, וללא כל הסבר - לא הובא לעדות מנהל הסניף במועדים הרלבנטיים (עמוד 4 שורות 33-34 ובהמשך עמוד 5 שורות 6-9) כאשר עדותו רלבנטית לכאורה להוכחת הנחיית בנק ישראל והטענה בדבר פגישות ושיחות שהתקיימו. לא הובא לעדות אף נציג מבנק ישראל על מנת לתמוך את טענות התובעת, אף שזהות הנציגים ידועה וזמינה (עמוד 30 שורות 1-10).

     

  30. ההלכה קובעת כי "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו רע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ פ"ד מד (4) 595, ע"א 2273/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מז (2) 606, ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (27.07.08) וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651).

     

  31. למחדל הראייתי מצד התובע השלכה משמעותית לענייננו כאשר מדובר בלב המחלוקת, בעיקר יסוד טענת התובע לזכאות לשיפוי בשיעור הנתבע, ואף על פי כן הוא בחר שלא להעיד עדויות זמינות ובסיסיות להוכחת תביעתו. ויודגש, לעדויות חשיבות בהעדר תיעוד בזמן אמת, וגם לא לאחר מכן, לאותן שיחות או פגישות. לעדויות חשיבות לעניין פרשנות הבנק את הנחיית בנק ישראל. לעדויות חשיבות בכל הקשור להנחיה, שלא נכתבה או תועדה, שלא להגיש תביעת השבה כנגד הלקוחה. לעדויות חשיבות כאשר הגב' גב מטעם הבנק מפנה את הנתבעת לקבלת תשובות מבנק ישראל בנוגע להנחיות או ההתנהלות (עמוד 13 שורה 7 עמוד 31 שורות 16-19).

     

  32. לאור כך שנטל הראיה על התובע להוכיח את קיומה של הוראת בנק ישראל, הרי שמאי העדת נציגי בנק ישראל ומנהל הסניף במועדים הרלבנטיים, ניתן להסיק מסקנה עובדתית כי עדותם היתה תומכת בגרסת הנתבעת כי לא ניתנה הנחיה גורפת ומוחלטת לתשלום הסכומים ששולמו בפועל ע"י הבנק ללקוחה.

     

  33. הדברים האמורים נתמכים גם בלשון מכתב בנק ישראל מיום 15.06.2017 (נספח ד לתצהיר גב' גב) – אין מדובר בהוראת תשלום גורפת אלה כזו המורה להשיב את הסכומים שנמשכו מחשבון הלקוחה "למעט סכומים שכבר הוחזרו לגברת" וכן קיזוז סכומים שהוצאו לשימושה הפרטי של הלקוחה (וכאלו קיימים, לכל הפחות, בנוגע לכספים שהופקדו לחשבון אחר של הלקוחה כפי שיפורט להלן). המכתב האמור אינו יכול לבסס את טענת הנזק של הבנק והקשר הסיבתי כאשר הבנק השיב כספים ללא עריכת הבירור הנדרש.

  34. מכל מקום, גם את הצדדים המעורבים במכתב זה לא ביקש התובע להעיד בהליך – לא את חותמת המכתב – גב' עינת הכט עמיר, לא את מכותביו מצד בנק ישראל – מר עודד פרץ ועו"ד רונן ניסים, ואפילו לא את הממוענת מטעם הבנק – עו"ד דליה בלנק, ראש מערך הייעוץ המשפטי של הבנק. ויודגש, לאור לשון המכתב כאמור הרי שעדות הנ"ל נדרשת על מנת לבסס את טענת התובעת, שאיננה עולה מלשון הכתוב, כי מדובר היה בדרישה מוחלטת ומוסמכת לתשלום על פי כתב התביעה. אי העדת העדים האמורים מחזקת את פרשנות המסמך על פי תוכנו, שאינו תומך כאמור בגרסת התובעת ואף אינו מפרט את המקור החוקי להוראת בנק ישראל.

     

  35. ויודגש, מעדות הגב' גב עולה כי הבנק ממילא פעל בניגוד להנחיות בנק ישראל - "בנק ישראל אמר תשלמו בהתאם למה שכתוב בכתב התביעה – הנזק הישיר ועל היתרה תגיעו להסכמה. אנחנו עשינו מה שאמרו לנו" (עמוד 15 שרות 5-7 ור' גם עמוד 13 שורות 23-27, עמוד 14 שורות 28-36, עמוד 18 שורות 4-6, עמוד 23 שורות 8-38, עמוד 25 שורות 14-17). דא עקא, כאמור, לא זו היתה ההנחיה הכתובה של בנק ישראל.

     

  36. המחדלים הראייתיים בנוגע להתנהלות הבנק מול בנק ישראל נכונים גם בכל הקשור לדיווח האירועים, עוד בשנת 2014 – גם בהקשר זה אין כל תיעוד (עמוד 31 שורות 6-13). כל שיש הן השערות בלבד שמעלה העדה גב (עמוד 31 שורות 21-27) ואף על פי כן לא זומנו עדים כאמור מטעם הבנק.

     

  37. משלא הוכיח הבנק את חיובו בתשלום הסכומים ללקוחה על פי דרישת בנק ישראל או את המקור החוקי לחיוב כאמור, הרי שכשל בהוכחת הנזק והקשר הסיבתי שבין התשלום ללקוחה למעשי הנתבעת על פי כתב האישום.

     

  38. גם אם נקבל את גרסת הבנק בדבר קיומה של הנחיית בנק ישראל להשיב ללקוחה את שנלקח מחשבונה, הרי שגם אז דין התביעה לדחייה שעה שלא עלה בידי הבנק להוכיח כי הסכום ששולם תואם את הנחיה.

     

  39. כך, אין כל ראיה לאחוז הריבית ששולם או כיצד חושב הסכום ששולם בפועל (עמוד 34 שורות 23-29). מדובר בנתון הנדרש להוכחה מצד הבנק.

     

  40. כך, העדה המרכזית מטעם הבנק, הגב' גב, כלל איננה מודעת לכך שחלק מהכספים שנטען כי נגנבו ע"י הנתבעת בכלל הופקדו לחשבונה של הגב' זיכרמן וכלל לא ניטלו. הדברים תמוהים לאור העובדה כי מדובר בטענה הקיימת בבסיס הגנת הנתבעת (עמוד 34 שורות 37-41 ובהמשך עמוד 35 שורות 31-34). מדובר בכספים שעל פי מכתב בנק ישראל מיום 15.06.17 צריך היה לקזז.

  41. כך, הוכח כי הבנק לא נקט בכל הליך בהתייחס להוראת בנק ישראל (עמוד 18 שורות 18-28) - עדותה של הגב' גב איננה נותנת הסבר מניח את הדעת, שהרי על פי ההנחיה הבנק שילם את מלוא התביעה, ללא כל השגה, התנגדות או בדיקה. השגה על הוראת בנק ישראל לא יכולה היתה להעמיד את הבנק במצב פחות טוב. אי נקיטת הליכי השגה על ידי הבנק מחזקת את המסקנה האמורה לעיל כי ממילא הוראת בנק ישראל היתה להשבת כספים שלא הושבו בלבד, ולא כטענת התובע בהליך דנן.

     

  42. כך, אף שמההליך הפלילי וכתב האישום עולה מעורבות של מר סיסו בנטילת כספי הלקוחה, הבנק לא נקט נגדו או כנגד עזבונו כל הליך, ואפילו לא בדק אם בידו כספים מהם יוכל להיפרע (עמוד 8 שורה 20 עד עמוד 9 שורה 4). אין בידי עדת הבנק הגב' גב (שעל פי עדותה היא היחידה שלה התשובות (עמוד 8 שורות 33-34)), שום הסבר מדוע הבנק פעל ופועל כנגד הנתבעת בלבד (עמוד 9 שורות 19-25). פעולת הבנק בהקשר זה גם נוגדת את מכתב בנק ישראל מיום 15.06.17 המתייחס פרטנית לכספים שנמשכו והועברו "לפקידי הבנק לשעבר, רות בסון וחיים סיסו".

     

  43. כך, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי הבנק שילם את הכספים לגב' זיכרמן משיקוליו ועל יסוד הבנתו כי בידו כספים להיפרע מהנתבעת דנן ולא על יסוד הוראת בנק ישראל בלבד (עמוד 20 שורות 33 ואילך, לרבות ההפניות לפרוטוקול הליך החילוט בשאלות ב"כ הנתבעת וכן סעיף 38 ואילך לסיכומי הנתבעת).

     

  44. כך, אין לבנק כל ראיה כי תשלום הסך של כ- 250,000 ₪ לב"כ גב' זיכרמן נכלל במסגרת ההוראה הנטענת של בנק ישראל, ובכלל האמור, גם לא ראיה כי התשלום לעורך הדין בוצע על פי דרישת הגב' זיכרמן (עמוד 11 שורות 21-26). גם העד הרלבנטי בהקשר זה - עו"ד רפאל, לא הובא לעדות ללא כל הסבר, אף שהמחלוקת עולה לדיון במסגרת הליך (עמוד 32 שורות 21-28).

     

  45. הבנק גם אינו מציע כל הסבר מדוע לא הסדיר את התשלום ללא צורך בהגשת תביעה ע"י הלקוחה, ככל שכך הורה לו בנק ישראל, דבר שיכול היה לחסוך את התשלום הנוסף, וזאת כאשר לטענתו האירועים ידועים, גם לבנק ישראל, כבר משנת 2014.

     

  46. על ההשלכות של המחדלים הראייתיים בהתייחס לאי העדת מנהל הסניף במועד הרלבנטי, ראש מערך הייעוץ המשפטי ונציגי בנק ישראל כבר עמדנו לעיל והן רלבנטיות גם לעניין שיעור התשלום.

     

  47. למען הסר ספק אציין כי לא עלה בידי הבנק להוכיח את טענתו כי הנתבעת נטלה כספים בשיעור הנטען על ידו (סעיף 12 לסיכומים) – בשומות המס אין די ולא הוגשה כל ראיה אחרת המבססת את הטענה (ור' גם עדות הנתבעת בהקשר זה בעמוד 49 שורות 19-31). חשדות בתחילת הליך החקירה הפלילית אינן יכולות לשמש כראיה, בפרט כאשר החקירה הבשילה להגשת כתב אישום על סכומים פחותים (ר' גם בפסק הדין בנספח ח' לתצהיר הנתבעת, בין היתר, בסעיף 11). ראינו, כאמור לעיל, כי גם עדת הבנק הרלבנטית היחידה, הגב' גב, איננה מעורה בפרטים לגבי הסכומים שנלקחו, וודאי שאיננה יכולה להעיד על שיעור הסכומים שניטלו (ר' סעיף 39 לעיל).

     

  48. נזכיר כי על פי כתב האישום הוחזרו כל הכספים שניטלו מהלקוחה ע"י הנתבעת. גם הגב' גב מאשרת זאת (עמוד 16 שורות 1-2 ו- 6). למרות האמור הבנק לא נקט כל הליך בירור לגבי החוב, אף שהדבר התחייב ממכתב בנק ישראל כאמור.

     

  49. לאור המסכת העובדתית כאמור, ולרבות הכשלים הראייתיים המשמעותיים מצד הבנק, הרי שלא הוכח יסוד החיוב בתשלום המלא על פי דרישת בנק ישראל וכאמור גם לא שיעורו של החיוב הנדרש. כאשר חיוב זה עומד ביסוד טענות התובעת הרי שדין התביעה הנזיקית להידחות. לא ניתן גם לחייב את הנתבעת בתשלום נזק שלא נגרם על ידה אלא לאור פעולה של הבנק על פי הוראה של בנק ישראל, ללא השגה על הוראה זו כשלעצמה וללא ביסוס מקור חוקי, וממילא פעולה בניגוד להוראה ללא בירור החוב בנוגע לסכומים שהוחזרו וכספים ששימשו ללקוחה. לכך מצטרפת העובדה כי הבנק התנהל, כפי שהתנהל, על יסוד הסתמכות על כספי הנתבעת שנתפסו במסגרת ההליך הפלילי (כפי שעלה גם במסגרת הליך החילוט).

     

    עשיית עושר

     

  50. לאור המסכת העובדתית הרי שלא קמות בידי הבנק עילות השבה מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979.

     

  51. חובת השבה בסעיף 1 לחוק מתגבשת בהתקיים שלושה תנאים – "התעשרות"; "על חשבון המזכה"; "שלא על-פי זכות שבדין". דא עקא, לא הוכח ע"י הבנק כי הנתבעת "נהנתה" או "התעשרה" או "הפיקה רווח" מתשלום הסכומים ע"י הבנק, ובכלל האמור כי הסכם הגישור שבינה לבין הלקוחה קשור או מושפע מהתשלום שבוצע ע"י הבנק (ר' עדות התובעת שכנגד בעמודים 47-48). יוער כי הסכום ששולם במסגרת הגישור תואם גם לכאורה ליתרת "חיסרון הכיס" של הלקוחה על פי כתב האישום (ר' סעיף 3 לפסק הדין בחילוט בנספח ח' לתצהיר הנתבעת). אין כל ראיה מטעם הבנק בהקשר זה וכל שעומדת בפניי היא עדות הנתבעת כאמור בהתייחס לסכומים ששילמה.

     

  52. בפרט אמורים הדברים כאשר כתב האישום מאשר את גרסת הנתבעת כי השיבה את הסכומים שנטלה, כך שלכאורה גם לא עמד בפניה סיכון בתביעת הגב' זיכרמן, ודאי לא בסכומים אשר שולמו ע"י הבנק.

  53. כאמור, גם לא הוכח כי התשלום שבוצע היה בגין הסכומים שנלקחו מחשבון הלקוחה לאחר שהופחתו סכומים שהושבו וקוזזו סכומים שהועברו לשימוש הלקוחה.

     

  54. בנסיבות האמורות לא קמה חבות של הנתבעת מכוח סעיף 4 לחוק - ראשית, לטענת הבנק קמה לו חובה לביצוע התשלום לאור הוראת בנק ישראל. ויודגש, תביעת הגב' זיכרמן הוגשה גם כנגד הבנק באופן ישיר כך שמדובר בתשלום חובו הוא. שנית, לאור השבת הכספים ע"י הנתבעת ללקוחה היתה לנתבעת סיבה סבירה להתנגד לתשלום על ידי הבנק, ודאי ללא בירור החוב. שלישית, בהעדר בירור מצד הבנק לא הוכח כי מדובר בתשלום עבור פירעון חוב של הנתבעת.

     

  55. בכל מקרה, לאור התנהלות הבנק ממילא אין מקום להשיב לו מכוח דיני עשיית עושר את הסכומים הנתבעים וזאת כאשר הבנק לא ניהל הליך הגנה בתביעת הגב' זיכרמן, לא נקט בהליכי השגה בנוגע לדרישת בנק ישראל, לא פעל לבירור החוב על פי ההנחיה, לא הוכיח את אופן חישוב התשלום ללקוחה, לא נקט בהליכים כנגד עיזבון סיסו, לא נקט בהליכי השבה כנגד הלקוחה. ניתן לקבוע כי התנהלותו של הבנק לא היתה סבירה והסתמכה, בעיקרה, על צפייה לפירעון מכספי הנתבעת במסגרת הליך החילוט והרצון להימנע מניהול ההליך.

     

  56. אני מביא בחשבון את הנסיבות היסודיות של הליך זה ובמסגרתן הורשעה הנתבעת במסגרת ההליך הפלילי בנטילת כספי הלקוחה. אולם, שעה שגם נקבע כי הושבו כל הכספים שניטלו ע"י הנתבעת, לאור הליכי החילוט ולאור התנהלות הבנק בהתייחס לתביעת הלקוחה כמתואר בהרחבה לעיל, אינני סבור כי די בנסיבות ההרשעה כדי לבסס הצדקה ל"השבה הרתעתית" שיש לשמור לנסיבות "חריגות ונדירות יחסית" (ע"א 6266/19 מדינת ישראל המינהל האזרחי באיו"ש נ' צבי אבנון (25.08.21)).

     

    התביעה שכנגד

     

  57. דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה.

     

  58. אין מחלוקת, למעשה, כי הבנק פדה את תיק ניירות הערך וקיזז את סכום הפדיון על חשבון חובה הנטען של הנתבעת בגין התשלום לגב' זיכרמן. דא עקא, לא עלה בידי הבנק להוכיח זכות חוקית או חוזית לבצע את הפעולה האמורה.

     

  59. כך, לא הוכח קיומו של כל הסכם אשר מעניק לבנק הרשאה לקיזוז כאמור בגין חוב שאינו חוב חלוט (עמוד 26 שורות 19-22).

     

  60. גם אם נקבל את טענת הבנק המתבססת על הסכם לפתיחת חשבון הרי שלא הוכח כי קיימת הוראה חוזית המקנה לבנק זכות קיזוז בגין חיוב שאינו חלוט וכמעיין סעד עצמי בגין חיוב עתידי. לכל היותר הוכח כי קיים סעיף קיזוז הנוגע לחובות בחשבונות המנוהלים (עמוד 26 שורות 35-38 ובהמשך עמוד 27 שורות 21-27). ויודגש, החיוב שבגינו מבוצע החילוט הוא זה אשר נדון במסגרת ההליך העיקרי כאן ומדובר בפעולה חריגה, כפי שמאשרת גם הגב' גב (עמוד 28 שורות 2-9) (ר' גם סעיף 14 לפסק הדין בנספח ח' לתצהיר הנתבעת).

     

  61. הבנק לא הוכיח קיומו של כל חיוב קודם אשר הקנה זכות לקיזוז ובכלל האמור לא הוכח קיומו של חוב בחשבון הבנק של הנתבעת במועדים הרלבנטיים – עדותה של הגב' גב מלמדת, במפורש, על עשיית דין עצמי, ללא פסק דין וללא הרשאה חוקית – "נכון, אני אמרתי את זה אז, אני גם אמרתי את זה בחקירה וזה, אני לא צריכה פסק דין, אני קיזזתי כי הכסף מגיע לי, נקודה" (עמוד 28 שורות 29-37).

     

  62. לא הובא אישור הייעוץ המשפטי, אף שלכאורה קיים, לביצוע המהלך, כפי שעולה מעדות דותן (עמוד 5 שורות 13-27). לחוסר הראייתי משמעות גדולה לאור עדותו של מר דותן "המערכת שלנו פועלת, בסוף אתה תבין מה עשיתי ולמה עשיתי, המערכת הבנקאית, הסניף שלי, אני אחראי, אני מנהל הסניף, כל פעולה שעוברת נעשית לפי החוק ולפי ייעוץ משפטי שאני מקבל או לפי מסמכים שקיימים, כל דבר שקורה, אנחנו לא עושים שום דבר על דעת עצמנו, אם אני מכרתי את הניירות ערך שאנחנו יודעים כמה הנושא הזה רגיש וכמה זה, זה הכל בייעוץ משפטי שקיבלנו ובהנחיות ברורות וכתובות" (עמוד 6 שורות 11-16 ור' גם בהמשך עמוד 7 שורות 29-31). דא עקא, על אף עדות זו, הגנת הבנק לא נתמכת במסמך הנחיות.

     

  63. יצוין כי באופן מנוגד לחלוטין לעדותו של מר דותן, מעידה הגב' גב כי לא ביצעה כל יעוץ משפטי, לא נערכה כל התייעצות וההחלטה היתה עצמאית (עמוד 27 שורות 35-40). מדובר בפער גרסאות משמעותי שכשלעצמו מצדיק דחיית גרסאותיהם העובדתיות של עדי הבנק בכל הקשור לפעולות שביצעו בחשבון התובעת שכנגד.

     

  64. הוכחה התנהלות רשלנית של הבנק בניהול כספי הנתבעת בהעדר פניה מראש בטרם מכירת המניות ובקיזוז עצמי ללא כל הצדק הוא הסבר (עמוד 7 שורות 29-41; עמוד 29 שורות 14-37)

     

  65. לאור כל האמור הרי שהבנק לא היה זכאי לפרוע את ניירות הערך ולקזז את הסכומים שהתקבלו ועליו להשיב את הכספים שקיזז.

     

  66. אולם, בכל הקשור לטענת הנזק בגין הפירעון, ובכלל האמור הטענה כי יש להשיב את הכספים על פי שיעור המניות הנוכחי, דינה של התביעה להידחות.

  67. ראשית, מדובר בסוגיה שבמומחיות ולא הוגשה חוות דעת נדרשת להוכחת פער השווי והנזק הנטען.

     

  68. שנית, לא הוכח כנדרש שיעור המניות הנוכחי או למעשה כל שיעור אחר, ודאי שלא קיומו של פער - אין די במסמכים שצורפו לתצהיר התובעת שכנגד, להם אין כל ערך ראייתי לאור עדותה (עמוד 56 שורות 24-31). הדברים עולים גם מעדות התובעת שכנגד, שאין בידה לתת כל הסבר למסמכים או לטענת חישוב הנזק (ר' עמוד 52). טענת הנזק שמוסברת לכאורה על ידי התובעת שכנגד בעדותה לא הוכחה בדבר (עמוד 54 שורות 17-23). למעשה, התובעת שכנגד גם מודעת לכך שהראיות להוכחת טענתה כלל לא הוגשו (עמוד 54 שורות 1-3).

     

  69. שלישית, אין כל הסבר מדוע בעלה של התובעת שכנגד לא הגיש תצהיר בהליך (עמוד 56 שורות 15-20) הדברים אמורים בפרט לאור עדות התובעת שכנגד - "אני צריכה, תראה, אם היה בעלי פה עכשיו אני אומרת לך את האמת ובכנות, הוא ... חבל שבעלי לא פה, הוא מתעסק בכל הדברים האלה, באמת שאני פה, כבר 7 שנים אני כבר לא מסתכלת על חשבונות, לא ניירות ערך, אני ... אה, אני יכולה, שוב אני אומרת לך, אני לא רוצה להטעות אותך ולא אותי, אני רוצה, אם בעלי היה פה, הוא פשוט חולה קורונה, הוא בכל העניינים, בכל הכספים, הוא טיפל, הוא סידר, הוא עשה, הוא יגיד לך הכל, הוא עובד גם בנק והוא בכיר בניירות ערך והוא יודע הכל ולא" (עמוד 53 שורות 7-8, 19-20, 35-38).

     

  70. יוצא כי אין בידי התובעת שכנגד כל ראיה להוכחת הנזק הנטען בפירעון שבוצע ושיעורו. בהתאם, את הסכומים יש להשיב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הקיזוז (על פי נספחים ה' לכתב התביעה שכנגד).

     

  71. למען הסדר הטוב יש לדחות את טענת התובעת שכנגד להגדלת סכום התביעה במסגרת הסיכומים - ראשית, לא הוגשה בקשה פרטנית, גם לא לאחר מועד שמיעת הראיות, והכללת הטיעון במסגרת הסיכומים, אין בו די. שנית, גם לגופם של דברים הרי שהתביעה שכנגד עוסקת בדין עצמי שנקט הבנק ביחס לחשבון ניירות הערך של התובעת שכנגד. הכספים הנוספים עניינם בהליך חילוט שנדון והוכרע. אין מקום לכרוך בין השניים.

     

    סיכום

     

  72. לאור כל האמור לעיל, משלא הוכיח הבנק את טענתו לפעולה בהתאם להנחיות או דרישות בנק ישראל וממילא לא קשר שבין ההנחיה לסכום התשלום שבוצע, ובהעדר התעשרות של הנתבעת, דין התביעה העיקרית להידחות.

     

  73. שעה שאין מחלוקת כי הבנק קיזז סכומים לאחר פדיון ניירות הערך של התובעת שכנגד, שעה שהבנק כשל מלהוכיח זכות לקיזוז ומשעה שהתובעת שכנגד כשלה מלהוכיח את הנזק הנטען על ידה, דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה.

     

  74. אני מחייב את הבנק להשיב לתובעת שכנגד סך של 224,505 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.06.19 ועד למועד התשלום בפועל.

     

  75. בהתחשב בתוצאות ההליכים ובניהולם עד תום, בהיקף התביעות, ובהתנהלות הדיונית במסגרת ההליך, יש מקום לחייב את הבנק בתשלום הוצאות הנתבעת בתביעה ובתביעה שכנגד.

     

  76. אני מחייב את הבנק לשלם לנתבעת/תובעת שכנגד בגין החזר הוצאות שכ"ט עו"ד סך כולל של 35,000 (כולל מע"מ) בגין שני ההליכים. בנוסף ישיב הבנק לתובעת שכנגד את אגרת התביעה שכנגד בסך של 7,500 ₪. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

  77. זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, י' שבט תשפ"ג, 01 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ