בא כוח הנתבע ביקשה להגיש כעת תצהיר נוסף. בהודעה שהגישה לעניין זה טענה כי מפרוטוקול הדיון מיום 5.1.16, עולה כי התצהיר הנוסף שברצונה להגיש עתה, כבר הוגש לבית משפט וגם לצד שכנגד, אך מסיבות בלתי ברורות לא נסרק לתיק. לפיכך, התבקשה הארכת מועד להגשתו. נוכח הבקשה להארכת מועד להגשת התצהיר, התבקש בית המשפט לקבוע את התיק לשמיעת ראיות.
בא כוח התובעת טענה כי על פי החלטות הקודמות שניתנו בתיק זה (בין היתר, בדיון שהתקיים ביום 16.6.15), היה על הנתבע להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו עד ליום 30.10.15, אולם הנתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית עד אותו מועד או במועד אחר כלשהו. זאת ועוד, מפרוטוקול הדיון מיום 5.1.16 לא עולה כי הוגש תצהיר משלים מטעם הנתבע, אלא נאמר בו כי העתק התצהיר יוגש בתוך 7 ימים באמצעות נט המשפט. בפועל, התצהיר לא הוגש, ומשכך גם לא נסרק.
כעת, לאחר עבור למעלה שנה, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת תצהיר משלים. להשקפתה, אין להיענות לבקשה, בשים לב לעיתוי הגשת הבקשה, וכן נוכח חוות דעת מומחה שמונה על פי הסכמת הצדדים להכריע בסוגיית הזיוף, שהיא הסוגיה היחידה הנטושה במחלוקת בין הצדדים. אין מקום להרחבת חזית בשלב הנוכחי.
דיון והכרעה:
בתיק ההוצאה לפועל הוגש לביצוע שטר חוב על סך של 150,000 ₪ שנעשה על ידי חברת ישרו מסילה קבלנות כבישים תשתיות ופיתוח (להלן- חברת ישרו). הערבים לשטר הם בן חמו והנתבע. בהתנגדותו טען הנתבע כי אמנם שימש כבעל מניות ודירקטור בחברת ישרו מסילה, אך אין הוא בעל תפקיד בחברה החל מיוני 2013. לטענתו, לא חתם על השטר, ומעולם לא ביקר במשרדי המשיבה.
במהלך ניהול התובענה, הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת מומחה מטעמו בשאלה אם קיימת זהות בין חתימתו של הנתבע לבין החתימה על שטר החוב.
צו להגשת תצהירי עדות ראשית ניתן עוד ביום 16.6.15, כאשר על הנתבע מוטל היה להגיש את תצהיריו לא יאוחר מיום 30.10.15. הנתבע לא הגיש תצהיר עד אותו מועד.
בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 5.1.16, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ימונה על ידי בית המשפט מומחה לבדיקת כתבי יד, וחוות דעתו תהיה מכרעת בשאלת הזיוף. כן סוכם שהנתבע יהיה רשאי להגיש תצהיר בתוך 7 ימים באמצעות מערכת נט המשפט. בית המשפט ציין בהחלטתו כי תישלח החלטה נפרדת בדבר מינוי מומחה לכתבי יד אשר חוות דעתו תהיה מכרעת בעניין הזיוף בהתאם למתווה הדיוני כפי שפורט בפרוטוקול. לא מצאתי כל אסמכתא כי התצהיר הוגש במהלך הדיון, ומהפרוטוקול עולה כי הסכמה הייתה כי התצהיר יוגש בתוך 7 ימים באמצעות נט המשפט, היינו, בדרך המקובלת להגשת תצהיר. לבסוף, התצהיר לא הוגש בתוך 7 ימים, ואף לא לאחר שחלפו חודשים ארוכים.
לאחר שעיינתי בתצהיר, לא מצאתי לנכון להאריך את המועד להגשתו.
הטענה העולה מן התצהיר היא כי מתחילת חודש יולי 2012 הנתבע לא נכח במגרשים של חברת א. סימון שאיבות בע"מ ושל חברת ישרו עקב סכסוך שפרץ בינו לבין אשר מלול ובינו לבין ניסים בן חמו. מכתב הפיטורין שצורף לתצהיר התייחס לחברת סימון, ולא לחברת ישרו. מכל מקום, טענה זו בדבר הימצאות במגרשים או אי הימצאות בהם, כשלעצמה, אינה בגדר טענת הגנה שטרית. ברי, כי טענה זו היא בגדר ראיה נסיבתית לעניין טענת הזיוף שהעלה הנתבע בהתנגדותו, ואינה בגדר הגנה שטרית עצמאית. לעניין הזיוף הסכימו הצדדים כי חוות דעת המומחה תהיה מכרעת, ומכאן שאין מקום להביא ראיות חיצוניות ולחקור עדים בשאלת הזיוף.
במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 28.2.17, התבקשה בא כוח הנתבע להבהיר אם ברצונה לחזור בה מההסכמה הדיונית, אך היא לא ביקשה לעשות כן (פרוטוקול עמ' 16, שורות 9-10). בנוסף, בסיום הדיון ניתנה לכל אחד מהצדדים אפשרות להגיש בקשה נוספת בתוך 7 ימים, שאם לא כן יינתן פסק דין. מכאן, שהיה באפשרות בא כוח הנתבע להגיש בקשה לחזור בה מההסכמה הדיונית גם לאחר קיום הדיון, אך היא בחרה שלא לעשות כן, והגישה בקשה להארכת מועד להגשת התצהיר המשלים. יובהר כי ניתן היה לבקש חזרה חלקית מההסכמה הדיונית, היינו כי חוות הדעת לא תהא מכרעת, אך תחשב כחוות מומחה שמונה בהסכמת בעלי הדין.
ככל שעסקינן במומחה שמונה מטעם בית המשפט בהסכמתם של בעלי הדין, קובעת תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, כי "יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:
(1)לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2)יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה."
מכאן עולה כי יכולתם של בעלי הדין להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, הצטמצמה נוכח הסכמתם למינוי מומחה מטעם בית המשפט. ההלכה היא כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.
אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן. (ע"א 558/96, 1240 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל אח';, פ''ד נב(4) 563)