ת"א 55642-01-11 ק' נ' קוואלטי ווג' בע"מ

התובע, יליד 1985 (בן 29 כיום) פועל בבית אריזה, נפגע בתאונת עבודה בתאריך 14.5.10. הנתבעת הייתה המעבידה של התובע בעת התאונה. בתאונה נפגעה ידו הימנית (הדומיננטית). הנתבעת מכחישה את החבות ואת הנזק.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעו לתובע בגינה נכות בשיעור כולל של 28%, כאשר 20% על פי תקנה 41(10)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") בגין קשיון נוח של שורש כף יד ימין וכן 10% בגין צלקות על פי תקנה 75(1) (ב) לתקנות.

התובע צירף חוות דעת רפואית מטעמו של ד"ר נאסים אלקרינאוי מיום 8.1.11, אשר קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות שורש היד הדומיננטית לפי סעיף 41 (10) (ה) לתקנות ו- 10% נוספים בגין הצלקת המכוערת, הכואבת בנוסף לתמונה של זיהום כרוני המופיע לעיתים קרובות.

הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה של פרופ' יעקב נרובאי מיום 25.10.11 במסגרתה נקבע כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית, אלא רק נכות אסתטית בשל הצלקות בשיעור 10% לפי תקנה 75 (1) (ב) לתקנות.

בשל הפערים בין חוות דעת הצדדים, המותב הקודם, כב' ס.נ. א. קידר, מינה כמומחה מטעם בית המשפט את ד"ר אליהו אדר, אשר הגיש חוות דעת רפואית מיום 20.10.12 וקבע כי לתובע נכות כוללת בשיעור 37%. על פי חוות דעתו, הנכות מורכבת מהגבלה בתנועות האמה, בשורש כף היד, ובכף היד ולכן על פי תקנה 42 (2) ג 3 מוקנות לו 30% נכות ובנוסף צלקת מכוערת ודבוקה לרקמות המקנה 10% נכות וכן רגישות עצבית בקצה הצלקת, נוירומה החופפת את הצלקת.

הצדדים ויתרו על חקירת המומחים מטעמם, אך ב"כ הנתבעת ביקש לחקור את ד"ר אדר. כמו כן נחקרו העדים מטעם התובע שהיו התובע, אשתו, גב' לובנה קירנאויי, ואחיו, מר עליאן קירנאויי; והעדים מטעם הנתבעת שהיו מר רז פאוקר, מנהל הנתבעת (להלן: "מנהל הנתבעת"), ומר פסח ודבקר, עובד בנתבעת (להלן: "פסח") וכן גיל לוי, שהיה מנהל ייצור בנתבעת.

אציין כי התובע העיד על עצמו שאינו יודע קרוא וכתוב ולא למד בבית ספר (ראו עמ' 21 שורה 6).

נסיבות האירוע

התובע העיד בתצהירו כי החל לעבוד במפעל הנתבעת כמפעיל מכונה לקילוף צנוניות, מכונה הקרויה מקנבת, אשר דרכה עוברות הצנוניות והמכונה מורידה מהן את העלים בעזרת סכינים. תפקידו היה לעמוד ליד מכונה ולוודא כי היא מבצעת את העבודה, לפזר את הצנוניות על משטח המכונה, ולדאוג שהעלים לא יסתמו את המכונה. כמו כן במכונה יש ברז מים שיש צורך לפתוח אותו כל חצי שעה, על מנת לשטוף את הלכלוך שלא יהיו סתימות. בשל תקלות קבועות, שנגרמו בגלגלי השיניים של המכונה היו מבוצעים תיקונים במכונה ולשם כך הסירו את המכסה שהגן מפני גלגלי השיניים של המכונה.

את יום האירוע תיאר כך:

"ביום האירוע (14.5.10) אני ניגשתי לפתוח את הברז כפי שנהגתי לעשות מדי חצי שעה ולפתע החלקתי בשל המים והלכלוך והיד שלי נפגעה מגלגלי השיניים."

בתצהירו של עובד הנתבעת, מר פסח ודבקר (להלן: "פסח") הוא כותב כך: "בזמנים הרלוונטיים לתביעה שימשתי כמפעיל יחידי של המקוונת....ביום 14.5.10 הייתה לי בעיה עם גלגלי השיניים של המכונה ובעזרת איש אחזקה טיפלתי בבעיה. פירקנו את המגן מעל גלגלי השיניים וביצענו תיקון. לאחר מכן עשיתי בדיקה כדי לראות שהכול פועל כמו שצריך, כדי שאוכל לסגור את המגן של הגלגלים. לפתע שמעתי צעקה. נגשתי למקוונת וראיתי את התובע... כשהיד שלו במכונה ומיד עצרתי אותה. תוך כדי שאני משחרר לו את היד אמר לי התובע כי התקרב למקוונת על דעת עצמו ונתן בעיטה לצינור גומי של המכונה כיוון שחשב שיש שם סתימה, וכתוצאה מהבעיטה שלו הוא מעד ונפל." (סעיפים 3-6 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית של פסח התברר כי לא היה היחיד במפעל, שעבד על המקנבת, מכיוון שהמפעל עובד במשמרות ומטבע הדברים הוא אינו עושה את כל המשמרות (עמ' 41 שורות 23-29). עוד הוא אישר בחקירתו הנגדית, כי גם התובע עבד מידי פעם על המכונה, למשל כאשר נדרשה החלפה למפעיל, וכי התובע ביצע פירוק ותיקון של המכונה כשהיה צריך (עמ' 44 שורות 13-16).

פסח נשאל על גרסתו בתצהיר ולפיה, התובע סיפר לו את פרטי הפגיעה, דהיינו כי הוא בעט בצינור, כיוון שחשב שהייתה סתימה ואז החליק, תוך כדי שהוא שחרר את ידו של התובע מהמכונה, והוא ענה:

"זה לא היה באותו רגע."

ש. מתי הוא סיפר לך את זה?

ת. לא זוכר. באו ופינו אותו.

בימ"ש: הלכת לבקר אותו בבית חולים?

ת. לא.

ש. אז מתי הוא סיפר לך את זה?

ת. אני אפילו לא זוכר מתי.

ש. מפנה לסעיף 6 לתצהירך (מצטטת) אז זה לא נכון?

ת. אני לא זוכר." (עמ' 44 שורות 4-12).

בדו"ח מד"א מיום האירוע נכתב: "לדבריו (צ"ל- לדברי- ע.ר.) הנוכחים במקום היד נתפסה במכונה ונחתכה בהרבה מקומות, לפני הגיענו למקום הונח ח.ע. (חוסם עורקים- ע.ר.) ע"י מתנדב מד"א במקום. בהגיענו למקום הפצוע בהכרה מלאה, נראה סובל, לא עונה על שאלות. תוך כדי פינוי עקב כאבים חזקים באזור ח.ע. ואי אפקטיביות שלו הוחלף לחבישת ת.א.". (ההדגשה הוספה- ע.ר.).

בתביעתו למוסד לביטוח לאומי, שהגיש ב- 31.5.10 נכתב כך: "בזמן ניקוי מעדתי רציתי להישען על משהו והיד נכנסה לגלגל השיניים של המכונה." בתביעה נוספת שהגיש ביום 25.8.10 נכתב כך: "במהלך עבודה על מכונה לקילוף ירק (תעשייתית) נדרשתי לשחרר סתימה החלקתי בשל מים שטפטפו מברז הצמוד למכונה וידי נתפסה בגלגל השיניים של המכונה."

בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250) – נ/5, עליו חותם גם המעביד, נכתב בתיאור התאונה: "בזמן שהקו היה בעבודה נוצרה סתימה באתי לשחרר את הסתימה, מעדתי רציתי להישען על משהו והיד נכנסה לגלגל השיניים." בטופס זה מצוי מקום למילוי הצהרת מעביד, שבו מאשר המעביד, כי הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידיהם בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתם. ככל שיש למעביד הסתייגויות מהפרטים שנמסרו, הוא נדרש לפרט אותן. הנתבעת חתמה על ההצהרה בלא כל הסתייגות.

דיון והכרעה לעניין נסיבות התאונה

התאונה אירעה ב- 14.5.10, שהיה יום שישי בשבוע, בשעות אחר הצהרים (ח.נ. מנהל הנתבעת עמ' 33 שורה 4). מדוח מד"א עולה שהאירוע היה בסביבות 15:00.

כזכור התובע לא יודע קורא וכתוב, ולכן טפסי הביטוח לאומי, לרבות טופס בל/250 מולאו על ידי אחרים. את טופס בל/250 מילאה ענת עמר, שהגדירה את תפקידה כמנהלת בית האריזה (ראו עמ' 7 לטופס בל/250- נ/5) ומנהל הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית, כי כך היא הוגדרה (עמ' 33 שורות 18-19). באותו עמוד 7 לטופס חתמה ענת עמר בשם המעביד, כי היא מאשרת, שכל הפרטים שנמסרו על ידי העובד נכונים וכי אין למעביד הסתייגות מתיאור הנסיבות. ליד חתימתה נכתב התאריך 24.5.10, דהיינו 10 ימים לאחר התאונה.

לעניין זה יש לציין כי מנהל הנתבעת העיד, כי הנתבעת ערכה תחקיר לאירוע התאונה כבר ביום ראשון, שלאחר התאונה, כאשר התחקיר נערך על ידו, על ידי גיל לוי ועל ידי ענת עמר. מכאן שעשרה ימים לאחר התאונה היו בפני ענת עמר כל הנתונים, והואיל והיא זו שמלאה את פרטי התאונה במסמך לביטוח לאומי ואף חתמה כי אין למעביד הסתייגות, הרי שאין ספק כי ידעה היטב את נסיבות התאונה בעת החתימה.

על פי ע"א 498/60 מקורות חברת המים בע"מ נ' זכריש משמעות הצהרה זו של המעביד בטופס הביטוח הלאומי לעניין תביעת עובד כנגד המעביד היא כשל הודאת חוץ של בעל דין, דהיינו היא מהווה הודאה על נכונות הפרטים הרשומים בה, אבל המעביד- הנתבעת במקרה זה, רשאי להוכיח כי האמור בהודעה אינו נכון או נרשם בטעות או מבלי משים. ראו גם ע"א 697/72 ויסמונסקי נ' מרכבים, פ"ד כח (1) 429, 430.

לא מצאתי כי הוכח לי שאישור המעביד לצורך ביטוח לאומי ניתן במקרה זה בטעות או מבלי משים. ענת עמר שניהלה את בית האריזה וכן השתתפה בתחקיר, שביצעה הנתבעת בעקבות האירוע, לא רק שאישרה את תיאור הדברים ללא כל הסתייגות בטופס בל/250, אלא גם כתבה במו ידיה את תיאור העובדות המופיע שם: "בזמן ניקוי מעדתי רציתי להישען על משהו והיד נכנסה לגלגל השיניים של המכונה". אציין עוד כי ענת עמר לא הובאה לעדות על ידי הנתבעת, על מנת שתסתייג מתיאור העובדות שכתבה במו ידיה בטופס בל/250.

בנוסף, אציין כי איני מוצאת סיבה שלא לתת אמון בגרסת התובע כי נמצא באזור המקנבת במסגרת עבודתו. בין אם עבד שם במשך כל אותו אחר צהרים, ובין אם היה שם כדי לסייע בזמן המשמרת של פסח, ובין אם בא למקום על מנת לסייע בזמן ניקוי המכונה, כפי שכתבה ענת עמר, הרי שמדובר בפעולה שביצע עובד בעבור המעביד ולכן זו תאונת עבודה לכל דבר ובאחריות המעביד. אציין כי פסח, מנהל הנתבעת, והתובע העידו כולם, כי התקלות במקנבת אירעו כל כמה שעות והיה צריך לפתור אותן, על מנת שלא לעצור את העבודה, וכשטיפלו בתקלה היו מסירים את המגן שהגן על עובד מפני הסכינים שבמכונה וכך כאשר החליק התובע ונאחז במכונה נתפסה ידו.

אציין עוד כי עדותו של פסח, לא הייתה ברורה דיה: בתחילה ציין כי שמע צעקה, ניגש לתובע וראה אותו עם היד תפוסה בגלגלי השיניים ואז רץ ללחוץ על כפתור החירום ולעצור המכונה (עמ' 42 שורות 29-30) בהמשך העיד כי שמע צעקה, אבל לא רץ אל התובע אלא הסתכל מלמעלה לראות מה קורה ולחץ על הכפתור (עמ' 43 שורות 1-4), כאשר בהמשך הוא אומר שהוא לא זוכר איפה היה הכפתור שעצר את המכונה (עמ' 43 שורה 18).

לסיכום בין על פי גרסת התובע ובין על פי גרסת פסח, התובע היה בסמוך למקנבת במסגרת עבודתו ופעל על מנת לסייע בפתרון התקלה. אין מחלוקת כי התובע הכיר היטב את המכונה ואף ידע כיצד לטפל בתקלות ועשה זאת פעמים רבות (עדות מנהל הנתבעת, עמ' 38 שורות 8-15). בנוסף אין מחלוקת כי המכונה הייתה בתקלה במועד האמור ולכן התובע כמי שהכיר את המכונה וידע כיצד לטפל בתקלות, ניסה לסייע בפתרון, החליק וידו נתפסה במכונה.

גיל לוי בתצהירו אומר שאכן התובע פעל כך וכי הוא בטוח שהתובע עשה זאת, כדבריו, "מתוך כוונה טובה", אך, לדבריו, הנתבעת מזהירה את העובדים שלה שלא לגעת במכונה ללא אישור מהמפעיל שלה. אולם לגרסת הנתבעת, התובע לא נגע במכונה ולא עבד איתה, אלא לפי גרסתה, הוא בעט בצינור מתוך כוונה לשחרר סתימה, החליק וכאשר ניסה להישען על המכונה נתפסה ידו במכונה שהייתה לא מגודרת. לטעמי, זו אינה פעולה בניגוד להוראות, אלא נסיון לסייע שלא עלה יפה בשל ההחלקה. עוד יש לציין כי מנהל הנתבעת ציין בעדותו כי כאשר המכונה בתקלה גם אנשים שבסביבה, כדבריו, מתגייסים לעזור (עמ' 36 שורה 14).

אחריות מעביד לתאונות עבודה - כללי

הואיל והתאונה היא תאונת עבודה אביא את ההלכה המשפטית לעניין אחריות המעביד כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.11) (להלן: "פסק הדין קלינה"):

"ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66, 76 (2004) (להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973) (להלן: עניין פנקס); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) (להלן: ויסמן)). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.

אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ נ' שליסר, פ"ד כב(2) 379, 380 (1968) (להלן: עניין לפידות)), אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)). בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (עניין פנקס, בעמ' 623; ע"פ 876/76 ויינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 29, 36 (1978)). כך למשל, הוטלה אחריות על מעביד אשר סיפק לעובד רתמה פגומה שנקרעה במהלך השימוש בה, תוך שנקבע כי "חובתו של מעביד כלפי עובדו היא, בין היתר, לספק לו כלי עבודה ואביזרי עבודה תקינים ובטוחים, והדברים ידועים" (ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430, 432 (1990) (להלן: עניין תד"ל)). במקרה אחר, הוטלה אחריות ברשלנות על מעביד שהפר את חובתו לגדר חלקים ממכונה ממונעת ולפקח על שיטות העבודה של העובד (ע"א 1815/09 סופריור כבלים נ' אלבז ([פורסם בנבו], 27.12.10)). נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה. " (סעיף 17 לפסק הדין).

ועוד נאמר בעניין זה:

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו(2) 592, 603-604 (1982). ראו גם: ע"א 663/80 שריזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ע"א יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3) 66, 81 (2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ, פס' י' לפסק הדין ([פורסם בנבו], 10.3.2009))

השופטת ארנה לוי בפסק דין בת.א. 24033/04 בלולו מנשה נ' נגרית מזרחי את שיראזי (13.4.08) מסכמת בסעיף 21 לפסק הדין את ההלכה בעניין אחריות המעביד כך:

"אין חולק כי לנתבעים, כמעבידיו של התובע, חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית בנסיבות העניין למנוע סיכון של פגיעה בגופו של התובע, מכל סוג שהוא, במהלך עבודתו עם המסור, לרבות סיכון של פגיעה בכפות הידים עקב קפיצת פלטה. המחלוקת היא בדבר סבירות אמצעי הזהירות שננקטו. ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד וחובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה. החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. חובת המעביד, מעבר לאספקת כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים, היא גם לתת הדרכה נאותה ודאגה לכך שהעובדים ישננו היטב את ההנחיות בדבר שיטות העבודה הבטוחות. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות וראה ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל ,פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592. המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו. עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות ( ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72)"

אשר לקביעת אשם תורם על עובד נקבע בפסק הדין קלינה כך:

"נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת (ראו והשוו: עניין יצחק, בעמ' 81)." (סעיף 26 לפסק הדין).

לאחר שהבאתי את ההלכה הפסוקה איישם אותה לעניין אחריות הנתבעת בתאונת העבודה של התובע.

אחריות הנתבעת

משקבעתי כי הנסיבות הן כאלה שהתובע בכוונה טובה ומתוך רצון לסייע למהלך העבודה בעט בצינור, כדי לשחרר סתימה, וזאת על פי נסיונו וכמי שהכיר את המכונה היטב והיה מודע לדרך שבא יש לפעול על מנת להשיב אותה לפעולה, אך בשל העובדה שהמכונה עובדת עם מים הוא החליק וכך אירעה התאונה - הרי שהנתבעת אחראית לתאונה. אסביר.

הנתבעת לא קיימה באופן מלא את חובות הזהירות המוטלות עליה ואין מדובר בסיכון רגיל אשר מהווה חלק מחיי היום יום, לגביו לא היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות כנגד התממשותו. הוכח שהמכונה מתקלקלת מידי כמה שעות, דבר המצריך את המפעיל ועובדים נוספים, "כל מי שבסביבה", כדברי מנהל הנתבעת (ראו עדות מנהל הנתבעת בעמ' 36 שורות 13-15 ושוב בעמ' 36 שורות 25-26) לסייע בתיקון, כאשר בזמן זה המכונה עובדת ללא מגן אשר מוסר ממנה, כדי לאפשר את התיקון. כלומר הנתבעת איפשרה לעובדיה לעבוד עם מכונה שמידי כמה שעות היה צורך להסיר את המגן לטפל בתקלה להחזיר אותה לפעולה ורק אז במקרה הטוב היה המגן מושב למכונה. התובע העיד כי המגן היה לעיתים מוסר למשך זמן רב (למשל, בעמ' 25 שורה 4) ואיני רואה סיבה שלא לתת אמון בעדותו זו, כאשר מטבע הדברים כאשר מכונה מתקלקלת כל כמה שעות, הרי החזרת המגן, שיאלצו לפרק אותו בתוך כמה שעות, הופכת לפעולה שמן הסתם לא מקפידים עליה, וזו דרכו של עולם.

לכן העובדה שהנתבעת החזיקה מכונה שכזו שהייתה פועלת ללא מגן, כפי שפעלה במועד שבו נתפסה ידו של התובע יוצרת אחריות כלפיה. נזכיר שחובתו של המעביד ליצור סביבת עבודה בטוחה. הפעלת המכונה ולו לזמן קצר ולו לצורך בדיקה ללא המגן היא פעולה חסרת זהירות, שהפכה את מקום העבודה לבלתי בטוח.

יתר על כן, העובדה שלא היה ניקוז ראוי מהמכונה שזורמים ממנה מים, שגרמו להחלקת התובע גם היא מצביעה על כך שהנתבעת לא דאגה למקום עבודה בטוח ותקין לעובדיה.

למען הסר ספק, אציין כי איני מוצאת במקרה זה כי קיימת לתובע רשלנות תורמת כלשהי. עובד שנמצא באזור שבו קיימת תקלה ומנסה לסייע בדרך שהוא מכיר כמועילה ונפצע בשל כך, אין מקום לקבוע כי יש לו רשלנות תורמת לקרות האירוע.

סוף דבר, אני מוצאת כי הנתבעת אחראית לתאונה במלואה.

חוות הדעת של ד"ר אדר- הנכות הרפואית והתפקודית

ד"ר אדר, שמונה על ידי ההרכב הקודם, קבע, כי לתובע נותרו 37% נכות לצמיתות, מתוכם 30% בגין הגבלה בתנועות האמה, בשורש כף היד ובכף היד הדומיננטית. הנתבעת זימנה את ד"ר אדר לחקירה נגדית על חוות דעתו והוא אכן נחקר.

הנתבעת בסיכומיה, בהמשך לבקשה שהגישה ביום 11.11.12 (בפני המותב הקודם), מבקשת כי בית המשפט יפסול את חוות דעתו של ד"ר אדר. אציין כי כב' השופט קידר, שהיה המותב הקודם בתיק, קבע בעניין זה בהחלטתו מיום 2.12.12 "לא ניתן לפסול המומחה מבלי שיעיד קודם בבית המשפט." לפיכך, כעת משד"ר אדר העיד בפני- הרי ניתנת החלטתי לעניין הפסילה, במסגרת פסק הדין.

לטענת הנתבעת, יש מקום לפסול את חוות הדעת, משום שבעת שערך המומחה את חוות הדעת לא עמדה בפניו חוות דעתו של פרופ' נרובאי, המומחה מטעם הנתבעת. לטענת הנתבעת, משלא פנה המומחה לצדדים והודיע כי קיבל חומר מצד אחד בלבד הוא פעל בחוסר תום לב וקבע נכות "מופרזת ומופרכת על בסיס חומר רפואי מטעם צד אחד בלבד, מבלי שניתנה לנתבעת הזדמנות להציג בפני המומחה חומר רפואי מטעמה." הנתבעת הפנתה לספרו של ריבלין, "תאונת הדרכים", מהדורה 2, עמ' 356 וכן לספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, עמ' 210-211. לטענת הנתבעת, מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, אשר יש בו כדי לגרום עיוות דין וכי המומחה פעל בחוסר תום לב ובמשוא פנים.

הנתבעת טענה עוד, כי שלחה למומחה חומר רפואי מטעמה אך מסיבה כלשהי החומר לא התקבל אצל המומחה ולכן כשלוחו של בית המשפט היה עליו לפנות לצדדים ולהודיע כי קיבל חומר מצד אחד בלבד.

התובע טוען כי בתגובתו לבקשת הפסילה, כי פסילת מומחה בית משפט תעשה רק במקרים נדירים, כאשר עולה חשש ממשי למשוא פנים וכאשר הוצגו מסמכים אסורים, אשר יש חשש ממשי כי היטו את דעתו של המומחה ולא ניתן לרפא את הפגם. עוד נכתב בתגובה כי לא הומצאה אסמכתא בדבר המצאת המסמכים על ידי הנתבעת למומחה, כגון אישור שליחה בדואר רשום ולכן אין לנתבעת להלין אלא על עצמה. בנוסף משפנה ב"כ הנתבעת למומחה בעניין המסמכים החסרים השיב המומחה מייד והתייחס הן לתיעוד הרפואי והן לחוות דעת פרופ' נרובאי, והסביר כי קביעתו נעשתה על פי הממצאים הקליניים שמצא בבדיקתו וקיימת החמרה תפקודית המוסברת על ידי אופי הפגיעה, לפיכך המסמכים שהעבירה הנתבעת אינם משנים מקביעתו.

ב"כ התובע הפנה לספרו של גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי", עמ' 222 וכן לדברי כב' השופט י. עמית במקרה זהה בבר"ע (חי) 3153/08 מועצה מקומית נחף ואח' נ' קאדרי אזדהר (להלן: "עניין נחף").

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכן את האסמכתאות שהביאו (לרבות האסמכתאות שהביא כב' השופט י.עמית בהחלטה בעניין נחף) ואף שמעתי את המומחה בחקירה נגדית, אני מוצאת כי אין זה המקרה שבו על בית המשפט לפסול את חוות הדעת.

לעניין זה, יש מקום להביא את דברי כב' השופט י. עמית בעניין נחף:

"אין בבדיקת הנפגע או בהכנת חוות דעת המומחה על פי מסמכים של צד אחד בלבד כדי להביא בהכרח לפסילת המומחה. לעיתים ניתן לרפא את הפגם על ידי המצאת המסמכים החסרים למומחה כדי שיבחן מחדש אם יש במסמכים הנוספים שהומצאו לו כדי לשנות מחוות הדעת, וכן באמצעות משלוח שאלות הבהרה למומחה לאחר מכן – רע"א 6116/97 הנ"ל שם נדון מקרה הדומה עד מאוד לענייננו, ת.א. (מחוזי י-ם) יוסרי אסמעיל ברבח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.10.2006). לדעה שונה, ראה ת.א. (מחוזי ב"ש) 373/90 אברמזון נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.9.1991)." (ההדגשה במקור- ע.ר., סעיף 6 להחלטה).

ב"כ הנתבעת שלח ביום 25.10.12 מכתב למומחה באשר להעדר התייחסות לחוות דעתו של פרופ' נרובאי בחוות דעתו אליה צירף את חוות הדעת של פרופ' נרובאי. המומחה ענה למכתב ביום 27.10.12 וציין בסעיף 4 למכתבו כך: "עיינתי בחוות דעתו של פרופ' נרובאי, שצורפה למכתבכם. פרופ' נרובאי קבע את מסקנותיו על פי בדיקתו ועל פי התרשמותו. אין בחוות דעת זו כדי לשנות את מסקנותי. חוות דעתי ניתנה על סמך הממצאים הקליניים בבדיקת התובע במרפאתי. בהשוואה לממצאיו של פרופ' נרובאי ובהשוואה לממצאיו של ד"ר אלקרינאוי קיימת החמרה תפקודית המוסברת על ידי אופי הפגיעה."

מכאן שהיעדר חוות הדעת של פרופ' נרובאי תוקן בכך שחוות דעתו הוצגה בפניו והוא התייחס אליה בתשובתו במכתב מיום 27.10.12 שצוטטה לעיל. לטעמי, לא נגרם עיוות דין ולא נראה שדעת המומחה "ננעלה" על חוות דעת הצד השני, משום שאין ספק שהמומחה הפעיל שיקול דעת עצמאי לחלוטין וקבע לתובע אחוזי נכות על פי שיקול דעתו הבלבדי על פי הבדיקה הקלינית שעשה, כאשר אחוזי הנכות שנקבעו על ידו גבוהים יותר מאחוזי הנכות שנקבעו על ידי כל אחד מהמומחים. מכאן שאין חשש לעיוות דין או למשוא פנים מצד המומחה.

לפיכך, אני קובעת כי אין מקום לפסול את חוות דעתו של ד"ר אדר.

בחנתי את טענות הנתבעת לעניין חוות דעתו של ד"ר אדר לגופה, ולאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית הארוכה ומשהמומחה לא חזר בו מחוות דעתו ואף שכנע בהסבריו ובדרך בה הוא בודק את הנבדקים (ראו פירוט בדיקותיו בעמ' 16 עד 17), כי ניתן לסמוך על חוות דעתו ועל הבדיקות שהוא מבצע, הרי שאני מקבלת את חוות דעתו.

ד"ר אדר מצא כי מבחינה קלינית קיימת הגבלה בתפקוד הפרונציה של האמה, הגבלה ניכרת בתנועות שורש כך יד, עם מנח ב- VF וחוסר יכולת DF של שורש כף היד, והגבלה בסגירת אגרוף ובאופוננציה של האגודל. עוד הוא מציין בחוות דעתו בהיבט התפקודי: "מדובר באדם צעיר ללא מקצוע, במצב זה עליו לפנות ל"עבודות שחורות". המגבלה בתפקוד היד הימנית תקשה עליו מאוד במאמצים פיזיים עם ידו הימנית. המגבלה באה לידי ביטוי בדרגת הנכות הגבוהה."

כאשר נשאל בחקירה הנגדית על כך שהמל"ל לא הפעיל תקנה 15 ומצא שהוא יכול לשוב לעבודתו הקודמת ולפיכך האם גם הוא סבור שהתובע יכול לחזור לאותו סוג עבודה שביצע לפני הפגיעה. והוא עונה: "אבקש להתייחס לנקודה שציינתי בסיכום. ללכת לעשות עבודה בהעברת צנוניות הוא יכול, זה מה שהוא עשה קודם, אבל מדובר בבחור בן 20 ומשהו ואני לא רואה לו עתיד מזהיר בתור בורר צנוניות, אלא לדעתי הוא צריך להיות מסוגל לעבוד עבודה פיזית. ללא השכלה איזה עבודה הוא יכול לעשות? פקיד, מוכר. הוא צריך ללכת לעבוד עבודה פיזית, זאת יד שבה הוא לא יכול אפילו להיות סבל בשוק." (עמ' 18 שורות 12-17).

יש לציין כי התובע ביקש לחזור לעבודה אצל הנתבעת אך זו לא הסכימה לקבלו חזרה לעבודה (עמ' 27 שורה 22). לאחר מכן ניסה לעבוד כנהג שופל, אך הפסיק בשל כאבים ובהמשך נשלל רשיונו לנהיגה ברכב מעל 4 טון וכן הוגבל רישיונו לנהיגה ברכב פרטי עם "תיבת הילוכים אוטומטית, הגה כוח, חייב בתפוח בגלגל הגה עם פונקציות." (ת/5- מסמך משרד הרישוי מיום 20.6.12).

כאשר אני מביאה בחשבון את כל הגורמים שצוינו לעיל ואת תפקודו של התובע וההגבלה בתפקוד ידו הדומיננטית אני מוצאת כי בהתחשב בעובדה, שהתובע אינו יודע קרוא וכתוב, הרי שהפגיעה בתפקוד ידו הדומיננטית היא משמעותית ותקשה עליו להתפרנס ולתפקד בעבודות פיסיות שהן העבודות המתאימות לו על פי כישוריו. ולכן יש מקום לקבוע לו נכות תפקודית במלוא השיעור שקבע ד"ר אדר בגין המגבלה התפקודית דהיינו 30%.

הנזק

הפסד השתכרות לעבר

שכרו הרבע שנתי של התובע בהתאם לנתוני המל"ל עמד על הסך של 16,666 ₪, ובממוצע לחודש סך של 5,555 ₪, ובשיערוך להיום סך של 6,081 ₪.

לטענת התובע לא עבד מיום התאונה עד חודש נובמבר 2010, כאשר במועד זה ניסה לשוב למעגל העבודה ועבד במשך 4 חודשים בחברת מחצבות אשקלון, אך בשל כאביו ומגבלותיו נאלץ להפסיק עבודתו ומאז לא שב לשוק העבודה. על כן עתר לפסוק לו הפסד שכר מלא עד ליום 14.11.10, ומהמועד בו הפסיק עבודתו אצל חברת מחצבות אשקלון ועד היום לפי נכותו התפקודית.

לטענת הנתבעת עצם העובדה כי התובע עבד לאחר התאונה כמפעיל שופל מעידה כי יכולתו התעסוקתית לא נפגעה. היות והתובע לא הציג נתוני השתכרות לאחר התאונה מעידה על כך כי שכרו לאחר התאונה רק השביח.

בהתייחס להפסד השתכרות של התובע לתקופה שלאחר התאונה, הרי שאין מחלוקת כי התובע לא עבד בשלושה חודשים לאחר התאונה וקיבל מהביטוח הלאומי דמי פגיעה בגין תקופה זאת. ראו לעניין זה גם האישורים רפואיים שצורפו לתיק המוצגים מטעם התובע לפיהם הוא אינו כשיר לעבודה מיום התאונה ועד ליום 12.8.10. על כן יש לפסוק לתובע בגין תקופה זאת של 3 חודשים את הסך של 18,243 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 18,684 ₪.

לטענת התובע רק בחודש נובמבר 2011 שב לעבודה ועבד במשך מספר חודשים כמפעיל שופל ולאחר מכן לא עבד כלל. נטל ההוכחה להוכיח טענות אלו לעניין הפסד השתכרות לעבר מוטל על התובע, ואיני סבורה כי התובע עמד בו. התובע לא טרח לצרף לתצהירו תלושי שכר ואישור מעביד לחודשים בהם עבד, לטענתו, על מנת להוכיח את התקופה בה עבד, ומה היה שכרו באותה התקופה. כמו כן התובע לא צירף דוח רציפות מל"ל על מנת לתמוך טענתו, כי מאז ועד היום הוא אינו עובד. עוד אוסיף, כי אף אם התובע היה מוכיח כי מאז ועד היום הוא אינו עובד, הרי שאין הדבר סביר, אף בהתחשב בפגיעתו של התובע, וזאת בשים לב כי המדובר בבחור צעיר, וכן בחובתו לפעול להקטנת הנזק. על כן ובהתחשב בכל האמור אני פוסקת לתובע סכום גלובלי נוסף בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 80,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

בסיכומיו טען התובע כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד לפי השכר הממוצע במשק שכן נפצע בגין 25 בהיותו צעיר בתחילת דרכו בשוק העבודה. דין טענה זאת להדחות. במועד התאונה התובע לא היה קטין וכבר היה אמור להיות בשוק העבודה לפחות במשך 7 שנים, זאת בשים לב כי התובע אינו משרת בצבא, והעיד כי לא למד בבית ספר. על כן לא ניתן לקבל הטענה כי היה בתחילת דרכו המקצועית וכי שכרו היה משביח עם השנים, וזאת אף לאור עדותו כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב.

לאור האמור יש לחשב את הפסד השכר לפי שכרו המשוערך בסך של 6,081 ₪, ונכות תפקודית של 30%, ובחישוב עד גיל 67, על כן יש לפסוק לתובע בגין רכיב זה את הסך של 490,737 ₪.

הפסד פנסיה

התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד הפרשות המעביד לפנסיה וזכויות סוציאליות שינבעו מן הפגיעה בכושר השתכרותו מגיל 67 ועד סוף תוחלת חיי, ומעריכה את גובה הפיצוי בסכום גלובלי של 50,000 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות

לטענת התובע כתוצאה מהתאונה נזקק ויזדקק לטיפולים רפואיים, מעקב אצל אורטופדים לטיפולים פיזיותרפיים, ריפוי בעיסוק וכן הוצאות נסיעה לטיפוליים אלו. בגין רכיב זה עתר התובע לפצותו בסכום גלובלי של 75,000 ₪.

באשר לטיפולים והוצאות רפואיות בעתיד קבע ד"ר אדר בחוות דעתו כי מצבו של התובע אינו צפוי להחמיר. עוד ציין בחוות דעתו כי ניתן להשיג שיפור חלקי במצבו של התובע באמצעות פעולות כירורגיות משחזרות וכי טיפולים אלו ניתנים במסגרת הרפואה הציבורית ואינם כרוכים בהוצאה כספית. עוד ציין כי במידה ויבוצע ניתוח יזדקק התובע לטיפול פיזיותרפיה/ריפוי ועיסוק טיפולים שאף הם ניתנים ברמה גבוה במסגרת השירות הציבורי. על כן אין לפסוק בגין ראש נזק זה. באשר להוצאות העבר, בהתחשב בנכותו, בטיפולים שקיבל, ובהוצאות שהוציא, ובהסתמך על הקבלות שהציג יש לפסוק לו סכום גלובלי של 5,000 ₪.

עוד עתר התובע לפצותו בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, ולעניין זה הפנה התובע לעדויותיהם של אשתו ואחיו באשר לה נזקק לאחר התאונה וכיום. לאחר שמיעת עדות התובע ובני משפחתו, ובשים לב למהות הפגיעה ממנה סבל התובע, אני קובעת כי היזדקקותו של התובע לעזרה מוגברת של בני משפחה היא סבירה והגיונית. כמו כן אני קובעת כי לנכותו עשויה להיות השלכה על יכולתו לבצע עבודות שונות בתחזוקת ומשק הבית. לאחר בחינת מכלול השיקולים כאמור, הנני פוסקת לתובע באב הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד סך של 10,000 ₪.

ניידות

לטענת התובע רשיונו הוגבל לנהיגה ברכב אוטומטי עם הגה כח, תפוח בהגה ופונקציות וכי הוגשה מטעמו חוות דעתו של משה קצין אשר העריך את העלויות העודפות בהן צריך לשאת התובע בגין מגבלה זאת. בהתאם לחוות דעתו העלות היתרה של אחזקת מכונית בהתאם למגבלות התובע עולה לסך של 79,085 ₪. עוד טען התובע כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעה לטיפולים על כן העריך הוצאותיו בגין רכיב זה בסך של 100,000 ₪.

בהתאם לפסיקה זכותו של נפגע בתאונת דרכים היא אך ורק לפיצוי בגין הוצאות יתרות שנגרמו לו בעקבות התאונה. כך גם לגבי פיצוי בגין ניידות, התובע זכאי לפיצוי רק בגין הגדלת ההוצאות על ניידות כתוצאה מהתאונה (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, 833-834). במקרה הנדון התובע כלל לא הוכיח כי יש לו רכב בבעלותו, או כי החזיק רכב בבעלותו, וכי בעקבות המגבלות אשר הוטלו על רישיונו נדרש להוצאות נוספות. כמו כן התובע לא טען, ולא הוכיח, כי בעקבות התאונה החליף רכב (מידני לאוטומט). יחד עם זאת ובשים לב כי בשל התאונה נדרש התובע להוצאות בגין נסיעות וכן בשים לב כי ככל שיחזיק רכב בעתיד יידרש להתאמות אשר פורטו בחוות דעתו של משה קצין. אני פוסקת לו בגין רכיב זה סכום גלובלי של 10,000 ₪.

כאב וסבל

לאור נכותו של התובע, תקופת אשפוזו, הטיפולים אותם קיבל, וכן התקופה בה שהה באי כושר, אני פוסקת לו בגין רכיב זה סך של 160,000 ₪.

ניכויים

בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת של ענת ספיר מיום 25.2.14 יש לנכות לתובע תגמולי מל"ל בסך של 426,746 ₪.

סוף דבר

אני פוסקת לתובע פיצויים כדלהלן:

הפסד השתכרות לעבר 98,684 ₪

הפסד השתכרות לעתיד 490,737 ₪

הפסד פנסיה 50,000 ₪

עזרת צד ג' והוצאות 15,000 ₪

ניידות 10,000 ₪

כאב וסבל 160,000 ₪

סך הכל 824,421 ₪

ניכויים 426,476 ₪

סך הכל לאחר ניכויים 397,945 ₪

הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 397,945 ₪ בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6% כולל מע"מ.

ניתן היום, ‏ג' טבת תשע"ה, 25 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.