-
מהי נכותו הרפואית של התובע?
-
מהי נכותו התפקודית של התובע?
-
מהם נזקיו של התובע?
-
מה גורל תביעתו הנזיקית של התובע מקום בו הגיש תביעה גם לקצין תגמולים?
משלא הוכחשה חבותה של הנתבעת לפיצוי התובע, הרי שאלה השאלות העיקריות העומדות לדיון בגדר תובענה זו.
רקע עובדתי:
-
התובע יליד 1987. ביום 18.10.2009 והוא בן 22, חייל ביחידת "דובדבן", נפגע התובע בתאנ"ד שהיא גם תאנ"ע "בשרות המעביד" בעודו משמש שליח על קטנוע.
התובע אושפז בבית החולים מיום התאונה ועד ליום 23.12.2009, קיבל אישור מחלה לחודש נוסף ולאחר מכן עבר טיפולי פיזיותרפיה משך כשנה.
-
התובע עתר למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט ולבדיקתו מונו שלושה;
ד"ר פינסטרבוש, מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, אשר פסק כי לתובע נותרה נכות בשיעור 19.25% הכוללת בתוכה 15% נכות בגין השבר בפמור רגל ימין (כולל צלקות) ועוד 5% בגין שבר בראש רדיוס מרפק ימין אשר הותיר "הגבלה קלה מאד" כדברי המומחה.
המומחה המליץ על קבלת תעודות המחלה שניתנו לתובע.
התובע נבדק גם על ידי ד"ר הלפרין בתחום הא.א.ג. אשר פסק 5% נכות בגין סחרחורות בשינוי תנוחה בלתי תכופות שאינן מלוות בבחילה.
ד"ר פישר אשר בדק את התובע בתחום הפסיכיאטריה קבע כי בגין התאונה נותר התובע עם נכות רפואית בשיעור של 10%, זאת בגין תסמונת שלאחר זעזוע מוח, תסמונת בתר חבלתית קלה (PTSD) וכן הפרעת הסתגלות. המומחה מציין כי התובע לקה בהפרעת קשב וריכוז עוד קודם התאונה אולם בעוד זאת לא השפיעה על התובע וטופלה תרופתית, הרי שהתאונה הובילה לקשיי ריכוז שלהם אין טיפול תרופתי דומה להנ"ל. המומחה המליץ על מעקב וטיפול פסיכולוגי במסגרת קופת החולים פעם בשבוע למשך שנה (עלות טיפול פרטי נעה בין 300 ל-400 ₪ לטיפול).
המומחים לא נקראו להיחקר על חוות דעתם.
ב"כ התובע ביקש בפתח ישיבת ההוכחות לתעד בפרוטוקול את התרשמות בית המשפט מצלקות שנותרו לתובע באפו ובידו וכך תועדו, תחת התנגדות הנתבעת:
"הערת בית המשפט:
לצלקת ברגל האורתופד התייחס. הצלקת באף אדומה קלות, והצלקת באצבע 2 בולטת אבל נמצאת בגב האצבע לכן לא נראית. הצלקת באמה, אמנם ארוכה אבל בהירה מאוד וכמעט שאינה נראית".
-
ביום 12.7.2012 הגיש התובע את תביעתו לקצין תגמולים בגין התאונה נשוא כתב התביעה. עד היום טרם נסתיים הטיפול בתביעתו ונכון ליום כתיבת שורות אלה עומדת נכותו של התובע במסגרת ק"ת על שיעור של 18%. נכות זו כוללת בתוכה את הפן האורתופדי, לרבות צלקות, ואת הפן הוסטיבולרי (א.א.ג.). טרם נקבע נכותה הנפשית של התובע.
עדויות וראיות:
-
לתמיכת תביעתו צירף התובע את תצהיר עדותו הראשית ואת תצהיריהם של עוד שלושה מבני משפחתו.
-
מתצהירו של התובע עולה כי לטענתו החל דרכו בעולם החרדי אולם לימים (כיתה יא) פנה לעולם החילוני. עוד קודם שסיים לימודיו החל לעבוד במטרה לעזור לבית הוריו, דחה את שירותו הצבאי והתנדב במכינה הקדם צבאית חילונית "נחשון". בחודש נובמבר 2007 התגייס התובע לצה"ל אולם בשל התאונה שוחרר שחרור מוקדם ביום 17.12.2009. לטענת התובע השחרור המוקדם פגע בזכויותיו הכספיות (ראה דיון בפרק הנזק).
לטענת התובע התאונה הותירה בו מגבלות רבות ומגוונות, בהן מגבלת תנועה במפרק הירך, קושי בקימה מישיבה לעמידה, עליה במדרגות, עמידה ממושכת או הליכה ממושכת ואף בריצה, תוך ששימוש במדרסים אינו מקהה את כאביו. התובע סובל גם מכאבים במרפק ימין ומגבלה ביישור היד, קושי בהרמת משאות או דחיפת עגלה.
עוד טוען התובע כי הוא סובל מסחרחורות התוקפות אותו כשלוש ארבע פעמים ביום, תוך שינוי תנוחה מישיבה לעמידה או משכיבה לישיבה. עוד סובל התובע מירידה קלה בשמיעה באוזן ימין המצריכה הרמת קול מצד המשוחח עמו.
לטענת התובע מאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש תמידיים המלווים טנטון, הוא מתקשה לסבול רעש והמולה של אנשים ונעשה חסר סבלנות ועצבני, זכרונו נפגע ויכולת הריכוז שלו נפגעה. התובע מתקשה להירדם ומתעורר עקב "חלומות חוזרים על התאונה". התובע אינו מצליח להתגבר על הפחד ועושה הכול על מנת להימנע ממעבר בצומת הרחובות בו חווה את התאונה.
חרף נטילת תרופות הרגעה, התובע אינו מסוגל להתגבר על הפגיעה ביכולת הריכוז ומצליח "איכשהו לשרוד".
עוד הסביר התובע כי לאחר שחרורו החל ללמוד במכללת רעננה במטרה לשפר את ציוניו ולזכות בתעודת בגרות אולם "קשיי הריכוז הפריעו לי לקבל ציונים משמעותיים", התובע מייחס את קשייו לתאונה ולבסוף לא ניגש לבחינות.
בחודש יולי 2010 התחיל התובע לעבוד כנציג מכירות בחברת "פלאפון" אולם לאחר 10 חודשים עזב את עבודתו נוכח קשייו התפקודיים כפי שתוארו לעיל.
התובע נרשם אף ללימודי אנגלית אולם גם אותם עזב בשל קשייו. בעצת חבר עקר לדרא"פ ושם עסק משך 7 חודשים במכירת מוצרי קוסמטיקה באמצעות עגלות, תוך שהוא מתקשה בתפקוד נוכח תוצאות התאונה מחד גיסא ודרישות התפקיד מאידך גיסא.
בתחילת שנת 2012 שב התובע לישראל אולם לא מצא עבודה שתתאים למגבלותיו.
התובע הצליח לעבור קורס בהשקעות נדל"ן אולם במהלך השלב המעשי חש חוסר סבלנות וחוסר בטחון מול לקוחות, עד שהבין כי לא יצליח לשרוד בעבודה זו.
התובע שב לעבוד בחברת "פלאפון" בחודש מאי 2012 אולם לאחר זמן קצר עזב בשל תוצאות התאונה.
התובע ניסה מזלו שוב בחו"ל, הפעם בספרד בניהול חנות למכירת מוצרי קוסמטיקה, אולם גם שם חווה את תוצאות התאונה וסיים עבודתו ביונואר 2014. בתקופה זו פגש את מי שתהפוך לימים לרעייתו.
התובע נרשם ללימודי מנהל עסקים ב"מרכז הבינתחומי" ועובד במקביל כברמן בנמל תל אביב. את מרבית מרצו מקדיש התובע ללימודים.
התובע חווה קושי בלימודים, כשל במכינת המתמטיקה אולם קיבל הזדמנות חוזרת להוכיח עצמו. את קשייו מייחס התובע לתאונה הן בפן התעסוקתי והן בפן הבינאישי (קושי במפגשים חברותיים, התפרצויות, תחושת סגר וכליאה).
התובע משתדל לעזור בניקיון ובקניות אולם נתקף קשיים תפקודיים.
-
בחקירתו הנגדית של התובע אשר התנהלה רובה ככולה תוך כדי ישיבה, הסביר התובע כי יחסיו עם אשתו נותרו כשהיו וכפי שתואר בתצהירו. עוד הבהיר כי לא תבע את המל"ל עד היום לפי עצה משפטית שקיבל. בכל הנוגע לק"ת הסביר התובע כי את כל המסמכים הוא מעביר לבא כוחו. על מגבלתו העיד התובע כי הגם שכאביו פחתו מאז התאונה, הכאבים המלווים אותו הם הגורמים לו לחוסר ריכוז ולקושי בפעולות היום יום. עוד הוסיף כי נוכח הכאבים הוא נאלץ להישען על רגל שמאל. התובע אישר כי הוא יכול לרוץ היום אך לא עושה זאת. התובע אישר שלא סיים בי"ס תיכון עם בגרות מלאה, בין היתר בשל בעיית קשב וריכוז (בגינן נטל תרופת ריטלין עד כיתה י'), המעבר בין החיים החרדיים לחילוניים ו"הרבה דברים יותר משמעותיים". את בית הוריו עזב בגיל 23-24. הוברר כי אביו של התובע אינו חובש כיפה אולם לטענת התובע אין בכך כדי לשנות את דעתו כי גדל במשפחה "חרדית". התובע עמד על דעתו כי למצער, עד חודש לפני התאונה שירת כלוחם ביחידת "דובדבן". לעת חקירתו היה התובע סטודנט בשנתו השנייה מתוך שלוש מנדטוריות (שאותן פרס לחמש שנים עקב מגבלותיו) ומשמש גם כאחראי צוות ואחראי משמרת באולם אירועים. התובע אף מתנדב במועצה הישראלית לצרכנות, שם הוא מעביר הרצאות ואף בבי"ס בהרצליה ובארגון הסברה למען ישראל. קודם עבודתו באולם האירועים הנ"ל עבד באולם אירועים אחר משך 7 חודשים אולם פוטר בשל חיכוך בינו לבין מעסיקתו על רקע מגבלתו הנפשית והאורתופדית. וכך השיב לשאלת בית המשפט:
"היה לי קשה להתנהל במקום כי זה לעבוד ברעש ולעבוד עם אנשים, הייתי צריך לדרוש מאנשים להזיז דברים שאני לא מסוגל לעשות זאת, והיה לי קשה. העבודה היא בצהריים בוקר וערב. הייתי צריך לדבר עם הלקוח ולעשות איתו תאום ציפיות להכין את האירוע. אני ניהלתי את האירוע בזמן שהוא התרחש. כל אירוע נמשך בסביבות ה- 4 שעות כאשר אני מגיע שעה שעתיים לפני ומסיים שעה שעתיים אחרי. העבודה עצמה דורשת עמידה ממושכת הליכה, להיות במקום שיש בו רעש והמולה. אלה הסיבות שפוטרתי.
העבודה כיום שונה כי היא דורשת אותי להכשיר מנהל אירוע ומנהלי מכירות. בפועל אני גם מנהל אירועים בין לבין.
נכון שמנהל אירוע לא יושב אלא עומד, במצב שיש לי את האופציה של בחירה, אני מעדיף לעמוד כי זה מכניס לי כסף, כי אני חייב.
נכון שעמידה בבית משפט מכבדת, אבל לא אפצע את עצמי עוד. אני משתדל לרפא את עצמי ולהיות אזרח סטודנט עובד מהשורה בלי תנאים, ולהיות מי שאני.
הנכות שלי באה לידי ביטוי בזה, שכל צעד ורגע נתון שאני עומד, זה כואב לי. זה לא אומר שאני לא יכול או לא עושה את הדברים, אני עושה מה שאפשר, גם ללמוד ולהתנדב ולשתות בירה עם חברים, אני עושה ומשתדל להיות כמו כל אזרח. קשה לי לעשות את אותם דברים, אני יכול לעמוד אבל יכאב לי. אני מנסה למזער את הנזק".
...
"אני לא אומר שאני פצוע ומסכן, אני עושה ואני בן אדם מוכשר ואני מנסה לקדם את עצמי, אבל כואב לי וקשה לי. אני עושה כל דבר, אבל לא כמו שהייתי לפני זה. אני רוצה הכרה לתקופה שלא הייתי. תלך איתי צעד אחד ותראה מה אני מרגיש".
התובע הסביר עוד כי הגם שנותן את כל מרצו בעבודה הוא אינו מצליח להתמיד בה עקב מגבלותיו. התובע אישר כי כצופה מהצד איש לא יבחין במגבלתו בעת העבודה, שכן הוא מנסה להסתיר את מגבלתו. על כן גם לא הביא כל עד שאינו בן משפחה לתמיכת עדותו. התובע אישר כי רק ממקום עבודה אחד פוטר ("חדר פרטי") ואילו משאר מקומות העבודה התפטר.
בכל הנוגע לטיפול רפואי אותו הוא מקבל, הסביר התובע כי במסגרת טיפול במרפאת כאב, עבר לאחרונה מטיפול בכדורים לטיפול בקנאביס רפואי אשר מקל על כאביו והופך אותו יותר חברותי ופתוח מחד גיסא, ומאידך גיסא השימוש גורם לו להיות שאנן וב"היי". תובע אישר כי לא היה מטופל נפשית בעקבות התאונה והוא אינו מטופל גם היום. התובע ייחס את היעדר הטיפול לבושה ופחד.
בכל הנוגע למגבלותיו סיכם התובע לשאלת בית המשפט כך:
"מה שמציק לך זו הבעיה הנפשית, אני משיב שלא.
סדר העדיפויות הן הרגל, הראש, סחרחורות והטנטון שהוא יותר, וכל הנסיבות הללו גורמות למספר דברים, כמו הלחץ, התרופות, ותופעות הלוואי. זה גלגל.
אני יליד 1987, ואני מתמודד כל בוקר, קם לעבודה והולך למקומות הללו, אני לא מסוגל לעבוד בעבודה משרדית. כל בוקר אני קם ומנסה ללמוד ולעבוד.
קשה לי להתרכז ולהיות במקומות רועשים, הייתי לפני 4-5 חודשים אצל פסיכיאטר בהמלצת ד"ר ברקת שיף, שהמליץ לי לקחת קנאביס. הוא אמר לי שהוא ממליץ את מה שד"ר שיף המליצה. והייתי גם אצל כל כך הרבה רופאים, זה לא עוזר לי. כל רופא אומר משהו אחר. הייתי במרפאת כאב".
על שגרת יומו סיפר התובע כי הוא יוצא מהבית בשעה 0800-0900 וחוזר בחצות ולעיתים בשעה 1800.
התובע עמד על דעתו כי הוא שנשא במרבית ההוצאות הרפואיות במהלך השנים.
עוד אישר כי רישיונו לאופנוע לא נלקח ממנו וכי הוא נוהג בו אף היום שכן רוצה לחזור למי שהוא.
-
רעייתו של התובע, הגברת ה' צ', הגישה גם היא תצהיר עדות ראשית חלף חקירה ראשית. מתצהיר זה עולה כי מאז הכירה את התובע בשנת 2011 הייתה מודעת לתאנ"ד שעבר ולמגבלות המלוות אותו מאז. העדה מתארת את התעוררותו של התובע באמצע הלילה כתוצאה מסיוטים, את כאבי הראש התכופים והסחרחורות שתוקפות את התובע בשינויי תנוחה, את חוסר בטחונו וחרדותיו, את רגישותו לרעש ואת לאוּתו. עוד מתארת העדה את שקורה לתובע בעת נהיגה, עת הוא נתקף לחץ גדול וזיעה קרה עוטפת אותו. העדה ממשיכה בתיאור קורותיו של התובע במסגרת הלימודית ואת העזרה שהושיטה לו ככל יכולתה "בכדי שיצליח לעמד בבחינה".
בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי מאז שהתובע מטופל בקנאביס כאביו פחתו, אם כי תפקודו לא השתפר. לשאלת בית המשפט הסבירה העדה כי "הקושי העיקרי הוא בתחום הכאבים במיוחד ברגל, כאבי ראש, שהוא לא מרוכז, שהוא עצבני, חסר בטחון".
-
גם אמו של התובע, הגברת ר' א' הגישה את עדותה הראשית בתצהיר, שם היא מספרת כי במהלך אשפוזו של התובע בבית החולים, סעדו היא ואביו את התובע בכל הנדרש לו. בעקבות מצבו נאלצה העדה להיעדר מעבודתה על חשבון מכסת ימי המחלה והחופשה שנצברו לטובתה. גם לאחר שחרורו של התובע מאשפוז המשיכו בני הזוג לסעוד את התובע משך כחמישה חודשים. העדה מספרת על חרדותיו של התובע, נרגנותו, חוסר סבלנותו ורגישותו לרעש.
בחקירתה הנגדית הסבירה העדה כי היא ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודתה וכי שכרה מגיע כדי 10,000 ₪ לחודש. לעדה לא היו ראיות על מספר ימי המחלה והחופשה שנטלה בעקבות התאונה או כי שכרה ששולם על חשבון ימים אלה. העדה סיפרה כי כשנה לאחר התאונה עזב התובע את הבית, בין היתר בשל ההמולה בבית אשר גרמה לעצבנות יתר מצדו. עוד סיפרה עדה כי הסיעה את התובע ללימודיו בהרצליה וכי עזרה לו במתמטיקה, תוך שאישרה שהתובע עצמו סייע לילדים בלימודיו המתמטיקה בעצמו. על תקופת לימודיו כקטין סיפרה העדה כי היו לתובע הפרעות קשב וריכוז, הוא נטל ריטלין, ועם זאת "הוא היה מבריק". אבחונים עבר התובע רק בבי"ס תיכון בעקבותיהם קיבל הקלות במבחנים (הקראה ויותר זמן).
-
אביו של התובע, מר א' א', הגיש גם הוא תצהיר עדות ראשית במסגרתו חזר על עיקרי עדותה של רעייתו בכל הנוגע לסיוע והעזרה שהושיטו בני הזוג לתובע לאחר הפציעה ובעקבותיה. בחקירתו הנגדית התברר כי העד הינו גמלאי משטרה החל משנת 2004, יליד 1957, החי מקצבת הפנסיה שלו בסך 15,000 ₪ ועובד מדי פעם בלבד. העד ידע לספר כי בעת שירותו של התובע המצב בבית "היה קשה" והתובע יצא לעבודה "כדי לתת דמי כיס לאחים שלו". אותה העת היה העד בתקופת שיקום לאחר תאנ"ד קשה.
-
התובע צירף לתיק מוצגיו שלל מסמכים רפואיים ומהם עולה כי אושפז מיום התאונה ועד יום 23.12.2009 וביום שחרורו קיבל חופשת מחלה בת 30 ימים.
ממוצע הכנסתו של התובע בחברת פלאפון בה התחיל לעבוד בחודש 6/10, לשנת 2010-2011 עמד על 5,469 ₪.
ממוצע הכנסתו של התובע לשנת 2014 עמד על 3,227 ₪.
ממוצע הכנסתו לשנת 2015 עמד על סך של 5,153 ₪.
לשנת 2016 צורפו שני תלושים ע"ס 2725 ₪ ו-1000 ₪.
הנכות הרפואית:
-
איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחים מטעם בית המשפט, אולם התובע מבקש כי בית המשפט יוסיף לשלל הנכויות שנקבעו גם נכות אסתטית בשל הצלקות שנותרו באפו ושאליהן לא התייחס המומחה בתחום א.א.ג.
-
הרשמתי מן הצלקות שנותרו באפו של התובע ושאר איברי גופו (למעט אלה שאליהן התייחס האורתופד). שוכנעתי כי אין לפסוק לתובע נכות בגינן שכן הן כמעט ואינן נראות ואין ולא תהא בהן כל השפעה על כושר הכנסתו של התובע ועברו התעסקותי בשיווק ומכירות לקהל הרחב הוכיח זאת בפועל.
-
אשר על כן אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור משוקלל של 31% מעוגל.
הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות:
-
התאונה אירעה לתובע והוא בן 22 במהלך שירותו הצבאי.
-
מתעודת השחרור של התובע מתברר כי הוכשר כלוחם רובאי דרגה 07, מהדרגות הגבוהות של לוחמים בצה"ל ושוחרר מסיבות בריאותיות לאחר שנתיים של שרות, ביום 17.12.2009.
התובע יצא לעבודה עוד במהלך שירותו הצבאי ולדידי הוויכוח בין הצדדים מה הייתה סיבת היציאה לעבודה אינה רלבנטית. הרלבנטי הוא שהתובע הוכיח כי רצה לעשות לביתו עוד בעודו חייל, אם בשל מצוקה כלכלית ואם בשל כל סיבה אחרת.
התאונה אירעה לתובע קודם שיצא אל שוק העבודה המסודר.
לאחר התאונה החל התובע לעבוד בחברת "פלאפון" בחודש יוני 2010, ומאז עבד כמעט ברציפות עד שנת 2016 כולל. עבודותיו של התובע היו מגוונות, החל מנציג מכירות בשירות "פלאפון", עבור דרך מכירת מוצרים שונים ברוכלות עגלות וכלה בניהול והדרכת אירועים.
-
התובע הותיר עלי רושם אמין ביותר, והגם שעדותו נתמכה אך בעדותם של בני משפחה, הוכיח כי שאיפתו לשיקום וחזרה למסלול החיים הרגיל הובילה אותו למחוזות אשר במסגרתן הבין פעם אחר פעם וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים, כי לא יוכל לאורך זמן למגבלותיו, הן בפן האורתופדי והן בפן הנפשי. עצם העובדה כי התובע עבד בעבודות המצריכות עמידה על הרגליים לאורך שעות, אין בה כשלעצמה כדי להוות ראייה ניצחת להיעדר נכות תפקודית. התובע ניסה את מזלו בעבודות אלה לאורך תקופה קצרה בלבד ומשמצא כי העבודה אינה מתאימה לנכותו ביכר לחפש עבודה חדשה. לו היה מוכח כי התובע בחר בעבודה המצריכה מעצם טיבה וטבעה עמידה ממושכת על הרגליים והוא אף התמיד בה משך שנים, דומה כי התמונה הייתה משתנה. לא כך המצב בענייננו.
גם על לימודים לא ויתר התובע והוא בעיצומו של תהליך הכשרה ארוך מהרגיל.
אכן, לא ניתן להתעלם מבעיות הקשב והריכוז של התובע אשר מלוות אותו מאז היה ילד, אלא שלא הוכח כי אלה הגיעו לרמה שתפגע בכושר הכנסתו של התובע. עובדה מוכחת היא כי הפרעות אלה לא מנעו מהתובע לשרת ביחידה קרבית (ראה חוות דעתו של הפסיכיאטר).
גם בהקלות שקיבל התובע מהמכללה בה הוא לומד אין כדי לתמוך בטענה כי יש בהפרעה בה הוא לוקה משום נכות תפקודית בפועל שתשפיע על כושרו להשתכר (ראה חוות דעתו של הפסיכיאטר). לכל היותר יד, אולי, בהפרעות אלה כדי להאריך את תקופת הכשרתו של התובע בלימודים אקדמיים אלא שלתוצאות התאונה בתחום הנפש יש חלק גדול הרבה יותר בעיכוב האמור, והדברים נתמכים בחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר.
-
הגם שנכותו של התובע שוקללה על ידי האורתופד כך שתכלול בתוכה צלקות שלא כמרכיב עצמאי, שוכנעתי כי נכותו הרפואית של התובע זהה לנכותו התפקודית ולפגיעה בכושרו להשתכר ואני מעמידה על 31%. כאן המקום להעיר כי לצבר הנכויות בתחומים השונים, הגם שחלק מן הנכויות אינו על הצד הגבוה, ניכרת השפעה בלתי מבוטלת על התובע.
הנזק:
כאב וסבל:
-
לפי 31% נכות ו-67 ימי אשפוז, התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך של 83,840 ₪.
הפסד מענק שחרור ופיקדון:
-
התובע הוכיח בראיות כי שחרורו המוקדם פגע בסיכויו לקבל מענק שחרור ופיקדון ככל חייל קרבי אחר המשתחרר לאחר שלוש שנות שירות. מראיות אלה שהוגשו באמצעות תע"צ עולה כי תחת מענק של 9,051 ₪ קיבל המערער מענק שחרור של 6,217 שח (הפרש של 2,834 ₪) ותחת העמדת פיקדון בסך 27,155 ₪ הועמד לרשות התובע פיקדון בסך 18,653 ₪ (הפרש של 8,502 ₪).
סכומים אלה כאשר משוערכים להיום עומדים על סך של 12,758 ₪.
התובע זכאי להפסדים אלה.
הפסד הכנסה ממועד שחרורו בפועל ועד מועד שחרורו הקבוע של התובע:
-
התובע שוחרר מצה"ל שנה אחת בדיוק קודם מועד שחרורו הקבוע. בהתאם לפסיקה יש לפסוק לתובע בתקופה זו פיצוי בשיעור 70% מהשכר הממוצע במשק ברוטו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד ל"ו (3)762 (1982); ע"א 6720/99 מתן פרפרה נ' ארתור גולדו [פורסם במאגרים] (28.8.2005); ע"א 1972/03 בוני שרון נ' נטליה רקובה [פורסם במאגרים] (11.10.05)) וממנה להפחית את השכר שהכניס לכיסו מעבודתו בחברת "פלאפון" עד חודש 12/10 (כולל).
-
השכר הממוצע במשק הוא השכר שכולל גם משרות של עובדים זרים (ראו: ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול- המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ [פורסם במאגרים] (2.7.12); ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים] (5.4.2007)). שכר זה מסתכם נכון ליום פסק הדין (לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחודש אוקטובר 2016) בסכום של 9,328 ₪ ולאחר ניכוי מס מתאים (דהיינו 2.25 נקודות זיכוי) בסך 8,668 ₪ נטו.
לשנת 2010 הרלבנטית להפסדיו של התובע עמד שכר זה על סך של 7,987 ₪ ובניכוי המתאים הנ"ל 7,521 ₪.
-
אשר על כן מגיע חישוב התקופה (7,521 ₪*12*70%) לסך של 63,176 ₪. באותה תקופה הרוויח התובע סך כולל של 31,889 ₪ ועל כן ההפסד מגיע לסך של 31,277 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה לסך כולל של 36,251 ₪.
הפסדי הכנסה ממועד שחרורו הקבוע של התובע ועד היום:
-
מקבל אני את טענתו של התובע כי נכון לפסוק לתובע פיצוי אריתמטי על פי נכותו התפקודית והשכר הממוצע במשק. חישוב זה תואם את הפסיקה הענפה לעניין זה ולא מצאתי מקום לסטות ממנה, שכן מגבלתו התפקודית של התובע אינה מבוטלת והיא הוכחה כדבעי.
-
מכאן כי יש לחשב את הפסדיו של התובע למן יום שחרור הקבוע ועד לחודש ינואר 2017, קרי 73 חודשים לפי 8,668 ₪*73*31%= 196,156 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה לסך כולל של 202,205 ₪.
הפסדי הכנסה מהיום ועד גיל 67:
-
חישוב נזקיו של התובע לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק, נכותו התפקודית ובהיוון המבוסס על 3% מגיע כדי סך של 8,668 ₪*31%*280.2=752,920 ₪.
-
התובע הטוען להיוון על בסיס 2% לא הוכיח ולו בראשית ראיה מדוע יש לקבל את טענתו להיוון שונה מן ההיוון שנקבע זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון. לא צורפה חוות דעת מקצועית ותקנות הביטוח הלאומי שהיו אמורות להיכנס וניתן היה, אולי, לשאוב מהן מידע משווה לענייננו- נדחה מועד כניסתן לתוקף. משכך לא ראיתי לסטות בעניין הנדון מהלכת בית המשפט העליון לעניין זה.
הפסדי פנסיה:
-
על בסיס 12% מהפסדי השכר של התובע שחושבו לעיל, זכאי התובע לסך כולל של 118,965 ₪.
עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד:
-
פגיעתו של התובע לא היתה פגישה של מה בכך. התובע סבל שני שברים באיברים תפקודיים ותקופת אשפוזו ושיקומו מעידים על כך היטב. התובע מצמצם ובצדק את דרישתו לעזרה בגין נכותו האורתופדית (קרי 19.25% בחישוב משוקלל) הכוללת בתוכה גם צלקות בלתי תפקודיות ואת המגבלה במרפק ידו ובפמור ימין. כאמור לעיל, התרשמתי לחיוב מעדותם של עדי התביעה והגם שמדובר בעדים מעוניינים ובני משפחה, אך ברי הוא כי אלה שיעידו על מצוקתו של התובע והעזרה שהושיטו לו יהיו מן המעגל הראשון והקרוב לו, קרי, הורים ובת זוג.
-
לא צורפו ראיות לתמיכת הפסדים כספיים בפועל של ההורים או רעייתו של התובע, אולם אין בכך כדי לאיין את זכותו של התובע לפיצוי מקום בו הוכחה זכאות כאמור, שהרי אמנם יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם, אלא שעם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה (ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (לא פורסם)). הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (לא פורסם), פסקה 9; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 791-792).
-
נכותו של התובע ביד אינה מן הגבוהות והתרשמתי כי היזקקותו לעזרה תלויה יותר בנכות אשר בפמור ימין מאשר ביד.
-
על כל אלה הגעתי למסקנה כי התובע זכאי לפיצוי כולל המשקף את העזרה שניתנה לו ושעוד עתידה להינתן לו בעיקר בעתיד בסך כולל של 75,000 ₪.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים:
-
התובע עותר לקבלת פיצוי בגין הוצאות רפואיות על פי שלל הקבלות שצירף לתיק מוצגיו ובגין הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים.
-
הטיפול הנפשי עליו ממליץ המומחה מטעם בית המשפט ושממנו נמנע התובע ממומן על ידי קופות החולים ועל כן אין לפצות בגינו. בגין הוצאותיו של התובע על תרופות, קנביס ושאר אמצעים שנקנו להקלת מגבלותיו בעקבות התאונה (כמו מדרסים לדוגמא) זכאי התובע לפיצוי.
-
לאור כל האמור לעיל אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק משולב זה בסך כולל של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד.
סיכום:
-
סך נזקיו של התובע עומד על סכום כולל של 1,306,939 ₪.
בכך עוד לא תמה המלאכה...
התנהלותו של התובע- האם נגועה בחוסר תום לב?
-
כמי שנפגע בתאנ"ד שהינה גם תאנ"ע בעת שירותו הצבאי (ושלא ברכב צבאי) ובעת חופשה, זכאי התובע לבחור את מסלול תביעתו; תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (במשולב חוק המוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלה כנפגע בתאנ"ע). משניהם גם יחד לא יוכל התובע להיפרע. עד כאן מסכימים הצדדים ביניהם.
-
התובע החליט להפנות את תביעתו אל קצין תגמולים וסיבותיו עמו, ביניהן הרצון למקסם את זכויותיו שם וכטענתו "בכך להקטין את נזקו". ניתן בהחלט לתמוהה מדוע הגיש את תביעתו לק"ת על סף מועד התיישנותה בעוד את תביעתו האזרחית הגיש כשנה לאחר התאונה, אם ביכר להקטין את נזקיו כנטען, אלא שאין המדובר בהתנהלות בלתי סבירה באופן קיצוני.
תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת תגמולים כנפגע תאנ"ע לא הגיש התובע עד עצם היום הזה ולטענת הנתבעת יש לזקוף מחדל זה לחובתו ולהורות על ניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל כבר עתה ומכל סכום שנפסק לתובע.
-
דעתי שונה. בענייננו, ובניגוד למקרים אחרים בהם נתקלתי, לא ישן התובע על זכויותיו החוקיות, בחר לפנות אל קצין תגמולים לאחר שחרורו וכפי שחוק הנכים מחייב בתוך תקופה של שלוש השנים המוקצבת לטוענים לנכות והגיש תביעה (סעיף 32 לחוק הנכים, ראה גם סעיף 32א), אחרת זכותו הייתה מתיישנת. בניגוד לחוק הנכים, זכותו של נפגע בעבודה לתבוע תגמולים על פי חוק המוסד לביטוח לאומי לעולם אינה מתיישנת, אלא השיהוי בהגשתה פוגע, בין היתר, בזכויותיו הממוניות של התובע (סעיף 296 לחוק המל"ל).
כך גם יש לזכור כי על פי סעיף 36א לחוק הנכים, יראו את התובע כמי שויתר על זכותו לתבוע לפי חוק הנכים אם לא הגיש תביעה על פי החוק תוך שלוש שנים מיום הגשת התביעה למל"ל.
-
מן המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי נכון ליום מתן פסק דין זה, עומדת נכותו של התובע, כפי שנקבע על ידי וועדות רפואיות שליד משרד הבטחון, על שיעור של 18% והוא טרם נבדק מבחינה נפשית. מכאן כי עוד לא חצה את הרף המזכה בתגמולים על פי חוק הנכים, אולם מקריאת פרוטוקולי הוועדות הרפואיות שליד משרד הבטחון אשר קיבלו כמעט במלואן את חוות הדעת שניתנו על ידי המומחים כאן, עולה כי שרבים הסיכויים כי התובע יזוכה גם בנכות נפשית אשר תעבירו את רף 20% הנכות הנדרשים לו.
-
מסכים אני עם עמדת התובע כי יש להקפיא מתוך סך הפיצוי הנפסק לו, את סך הגמלאות שעל פי חוות דעת אקטוארית זכאי להן על פי חוק הביטוח הלאומי, הכל במידה ויבחר במסלול תביעה זו בסופו של יום ועד שיוברר סך תגמוליו בפועל מהמל"ל. אין כל מקום לבצע ניכוי רעיוני עד שיובהר באיזה מהתגמולים בחר התובע, מדוע ומתי. לכשיודיע התובע באילו מן התגמולים בחר אתיר לצדדים להשלים טיעונים בנדון ככל שיהא בכך צורך (לרבות בשאלת ההוצאות להן טוענת הנתבעת בסיכומיה).
כאן המקום להעיר שלא מן הנמנע כי אם המל"ל יקטין את גמלאותיו של התובע בשל השיהוי בהגשת תביעתו, בהחלט עלולה לעלות על ידי הנתבעת הטענה כי שיהוי זה גרם לה נזק ממוני וכי יש לנכות רעיונית את ההפרש בין תגמולי התובע בפועל לבין תגמולי התובע בכוח, אלא שעוד ארוכה הדרך לנקודת ציון זה.
סוף דבר:
-
סך נזקיו של התובע עומד על 1,306,939 ₪.
שכ"ט עו"ד מע"מ לרבות אגרה עומד על סך של 199,500 ₪ (במעוגל).
סכום זה יישמר על ידי הנתבעת עד בחירתו של התובע במסלול תביעתו ויישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד תשלומו בפועל, אם בכלל.
התובע יעדכן את הנתבעת ואת בית המשפט מייד עם היקבע נכותו על ידי וועדה רפואית שליד משרד הבטחון ומיד עם החלטת קצין תגמולים על זכאותו של התובע, אם בכלל, לגמלה על פי חוק הנכים.
במידה ויוכר על ידי ק"ת, יודיע התובע האם בחר להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ואם לא, באילו מן התגמולים בחר; גמלאות כנכה צה"ל או פיצוי מהנתבעת.
פסק הדין החלקי יומצא על ידי המזכירות לצדדים בדואר רשמי.
ת.פ. 1.5.2017.
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ז, 11 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
