ת"א 54941-09-16 ברנדר נ' בר ישראל

בפניי תביעת התובעת להחזר הלוואות, אותן העניקה לנתבעת.

אין חולק, כי ביום 11.5.16 העבירה התובעת לנתבעת כהלוואה סך של 50,000 ₪, וכשבועיים לאחר מכן, ביום 29.5.16 העבירה לה לבקשתה הלוואה נוספת בסך של 25,000 ₪.

אין כל מחלוקת על מתן ההלוואות, והעברת הכספים אף הוכחה בראיות (ראו ת/1 ו – ת/3). מכל מקום, הנתבעת כאמור לא כפרה בקבלת ההלוואות ואף לא כפרה בחובתה להשיבן.

בפי הנתבעת היו שתי טענות: טענה ראשונה ביחס למועד הפרעון – ולפיה נטען כי הוסכם בין הצדדים כי ההלוואות תוחזרנה לאחר שתשלים הנתבעת עסקה כלשהי (אשר לטענתה טרם הושלמה) או בחלוף שנה; טענה שניה שהעלתה הנתבעת כלפי התובעת היא כי התובעת הוציאה דיבתה של הנתבעת רעה, ולפיכך יש לחייבה בפיצויים ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע, אותם יש לקזז מן החוב שחייבת הנתבעת לתובעת.

בדיון שהתקיים ביום 5.2.17, הבהיר בית המשפט לתובעת כי קיים קושי עם טענות ההגנה שהועלו על ידה, והמליץ לצדדים להגיע להסכמות. כך או כך, התיק נקבע להוכחות ליום 25.4.17, תוך שהובהר לצדדים כי עליהם לדאוג לזמן למועד שנקבע את כל העדים שברצונן להעיד שכן באותו מועד יישמעו כל העדים ויסתיים התיק.

בבוקר המועד שנקבע לדיון, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית מועד הדיון בשל מחלה. הבקשה הוגשה ע"י הנתבעת עצמה ולא נטען כי היא מיוצגת ע"י עו"ד. ביהמ"ש דחה את הבקשה, אולם הדיון לא התקיים בסופו של דבר עקב תקלה והוא נדחה ליום 30.4.17.

ביום 26.4.17 הוגשה בקשה מטעם הנתבעת ע"י עו"ד אשר כעולה מן הבקשה ומייפוי הכח שצורף לה, נשכרה לייצג את הנתבעת באותו יום.

בהחלטה מיום 26.4.17 הוריתי להגיש את הבקשה בצירוף עמדת התובעת, ולהבהיר אילו עדים מבקשת הנתבעת לזמן.