עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' פרץ

לפני בקשה מטעם התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה חוב בגין דמי שכירות עבור השימוש שנעשה בדירה ברחוב שדרות יעלים 106/29 בבאר שבע (להלן: "הדירה"). במסגרת הבקשה מיום 26.05.2016 נטען שחובו של הנתבע עומד על סך של 205,215 ₪. לאחר הגשת הבקשה, הוריתי לתובעת להגיש בקשה מתוקנת ומסודרת וביום 03.01.2017 הוגשה בקשה נוספת, במסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 112,852 ₪ (ראו סעיף 6 לבקשה).

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת במשך התקופה שעל הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות, האם התקופה חלה מחודש פברואר 2006 (לטענת התובעת) או מחודש אוגוסט 2009 ואילך (לטענת הנתבע).

אציין כבר עתה כי החלטתי לדחות את בקשת התובעת ולקבל את עמדת הנתבע לפיה עליו לשלם דמי שכירות מחודש אוגוסט 2009, ואבהיר נימוקי להלן.

תחילתם של ההליכים, בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע לקבלת סעד של פינוי וסילוק יד מהדירה וכן תביעה לתשלום דמי שכירות ואחזקה בסך של 284,447.68 ₪.

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 16.12.2013, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין") , לפיו יותר לנתבע להישאר בדירה, בתנאים של "דייר ממשיך" ולגבי חוב שכר הדירה, הוסכם, בין היתר, כי "התובעת תערוך חישוב מחדש של הדרישה לדמי שכירות רטרואקטיבי על פי כללי המידרוג. הדרישה תתייחס לדמי השכירות שעל הנתבע לשלם מאוגוסט 2009 ואילך. הנתבע ישלם לתובעת דמי שכירות על פי כללי המדרוג, מאוגוסט 2009 ואילך, בתוספת לחוב השוטף... ביהמ"ש יהא רשאי ליתן פסק דין כספי, בנפרד, בשלב מאוחר יותר, לאחר שייעשה בירור חשבונאי. .." (ההדגשה שלי – ע.ר.).

למחרת הדיון, באופן מפתיע ולא ברור, הגישו הצדדים בקשה לתיקון פרוטוקול (להלן: "הסדר לתיקון הפרוטוקול"), כך שדמי השכירות שיחולו על הנתבע ישולמו רטרואקטיבית מפברואר 2006 ולא מחודש אוגוסט 2009. ביום 17.12.2013 אישר ביהמ"ש את התיקון שהתבקש על ידי הצדדים, וציין בהחלטתו שלא מדובר בטעות בפרוטוקול, הואיל והדברים שנרשמו בפרוטוקול מיום 16.12.2013 מייצגים את מה שנאמר באותו דיון (היינו, שדמי השכירות יחולו מאוגוסט 2009 ואילך).

מאוחר יותר, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 16.09.2015 טען ב"כ הנתבע, כי הבין שההסדר לתיקון הפרוטוקול היה רק "לצרכי רישום אצל התובעת" וכן אמר "עכשיו אני מבין כי מבקשים להשתמש בהסכמה הדיונית כדי לחייב את הנתבע בשלוש שנים נוספות ולכך לא אוכל להסכים". ב"כ הנתבע ביקש לחזור בו מההסדר לתיקון הפרוטוקול ולבטל את החלטת ביהמ"ש מיום 17.12.2013. בתגובה לבקשה, השיב ב"כ התובעת כי הוא משאיר את הבקשה לשיקול דעת ביהמ"ש. בנסיבות הענין, לאחר ששמעתי את טענת הצדדים, ולאחר שהתובעת השאירה את העניין לשיקול דעתי ניתנה החלטה בנוסח הבא:

"בדיון ...שהתקיים ביום 16.12.2013, נרשמה הסכמה, בין היתר, כי הנתבע ישלם דמי שכירות על פי כללי המדרג, מאוגוסט 2009 ואילך. הדברים שנרשמו בפרוטוקול מייצגים את הדברים שהיו בדיון. לנוכח האמור לעיל ודברי ב"כ הצדדים לעיל – אני נעתר לבקשת הנתבע, ומבטל את החלטתי מיום 17.12.2013, באופן שהחיוב של הנתבע יהא כפי שנרשם במקור מחודש אוגוסט 2009 (ולא מחודש פברואר 2006)...". 

למרות כל האמור לעיל, סבורה התובעת, שיש לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שכירות מחודש פברואר 2006. ביהמ"ש ביקש מהתובעת לשקול את עמדתה פעם נוספת, האם בכלל ראוי, להעמיד מחלוקת זו לדיון, וזאת לנוכח ההסכמות הדיוניות שנתגבשו באמצעות בא כוחה לשעבר, וב"כ התובעת נשארה איתנה בדעתה, כשהיא עומדת על טענותיה.

התובעת מנמקת את הבקשה לחיוב הנתבע בתשלום דמי שכירות ל – 3 שנים נוספות, בכך שמדובר ב"טעות של עורך דין..." קודם שייצג את התובעת. ביהמ"ש שב ושאל פעם נוספת מהו הבסיס לבקש תשלום דמי שכירות משנת 2006 והתשובה שניתנה "אני אומרת שמדובר כאן בטעות. הטעות היתה ביום 16.12.2013, אני מבינה שהיא באה לידי ביטוי גם בפרוטוקול הדיון מיום 16.09.2015...".