רקע וטענות הצדדים
לפני תביעה נזיקין המבוססת על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. התובעת, ילידת 1985, טוענת שהחליקה ונפלה במדרגות בית הספר "מוסדות התורה והחסד" ביום 07.12.16, וכתוצאה מהתאונה נגרמו לה נזקי גוף קשים. הצדדים חלוקים הן לעניין החבות והן לעניין הנזק.
נתבעת 1 הינה הרשות המקומית שבשטחה מצוי גן הילדים. נתבע 2 הינו משרד ממשלתי האחראי על מערכת החינוך בישראל. נתבע 3 הינו תאגיד ביטוח בבעלות המדינה. נתבעת 4 הינה עמותה רשומה שהפעילה את גן הילדים.
לכתב התביעה צרפה התובעת חוות דעת מומחה מטעמה ולפיה עולה כי לתובעת נותרו 25% נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. ההגנה כפרה בחבות ולחילופין הגישה חוות דעת רפואית מטעמה ממנה עולה כי לא נותרה כל נכות צמיתה מהתאונה.
לנוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט ומחוות דעתו המקורית והמשלימה עולה כי לתובעת הייתה נכות זמנית בשיעור 100% במשך שלושה חודשים, נכות זמנית בשיעור של 50% חצי שנה לאחר מכן, נכות זמנית בשיעור של 25% למשך שלושה חודשים נוספים, ונכותה הצמיתה הועמדה בשיעור 10%. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק הצעתי לצדדים להגיע להסכם פשרה אך משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר, נקבע התיק להוכחות.
דיוני ההוכחות התקיימו ביום 18.04.21 בו העידו: עדת התביעה הגב' רחל אלון והתובעת, וביום 05.07.21 בו העידו עדי ההגנה: מר משה גרנשטיין מטעם העירייה, הגב' שלומית סעדה מטעם המדינה והגב' סימה וידמן מטעם עמותת פתחיה (בפרוטוקול נרשם בטעות ויטמן). הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. התביעה ביום 28.10.21 וההגנה בימים 19.12.21, 27,12.21, 29,12.21.
פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשס"ח – 2018.
התובעת טוענת שהיא באה לקחת את הילדה שלה מהגן בשעות אחר הצהריים וכשירדה במדרגות מתכת שבכניסה לגן החליקה ונפגעה. לטענתה המדרגות היו רטובות ממי שטיפת רצפה שהשתמשו עובדות הגן. בעקבות הפגיעה ועוד באותו היום הותקן דשא סינטטי על המדרגות ומספר חודשים לאחר מכן שופץ המקום, הוחלפו המדרגות והותקן מעקה. התובעת צירפה תמונות של המדרגות כשהן מצופות בדשא סינטטי וכן לאחר השיפוץ בו החליפו את המדרגות והוסיפו חומר למניעת החלקה ומעקה.
לטענת ב"כ התובעת המלומדת, הנתבעות הפרו חובה חקוקה שכן לפי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970. כל מהלך מדרגות בן 3 מדרגות או יותר מחויב להתקין מסעד יד בצידן.
על נתבעות 1,4 מוטלת האחריות לדאוג לשלומם של הבאים לגן בשל היותן הבעלים/מחזיקים/ מפעילים את מבנה הגן ועל נתבעת 2 כאחראית על צוות הגן המפקחת על המבנה ובטיחותו, אחראיות על ביצוע סיקרי בטיחות או על אישורם ומתן רשיון מוסד שנתי.
לטענת ב"כ נתבעת 1 המלומד, הגן הינו גן פרטי, המופעל על ידי עמותה פרטית המעסיקה את צוות הגן כולו, במבנים המצויים על קרקע פרטית של "הסתדרות העובדים", ועל גבי שטח המוחזק על ידי גורמים פרטיים. העירייה אף הביאה מסמכים המוכיחים מי הנתבעים הנכונים בתביעה אך התובעת בחרה שלא לתבוע אותם. לעירייה לא הייתה מעורבות או ידיעה בשינוי גרם המדרגות.
לטענת ב"כ נתבעות 2,3 המלומד, למדינה אין שום קשר לעמותה שהפעילה את הצהרון בשעות אחר הצהריים ואחראית על צוות העובדים ששטפו את הרצפה בזמן שהיו ילדים בגן, ולפיכך דין התביעה כנגדה להידחות.
לטענת ב"כ נתבעת 4 המלומד, אין יריבות בינה ובין התובעת שכן מוסדות התורה הם שמחזיקים במקום, הגן מצוי בשטח נתבעת 1, והיא אשר מקבלת תשלומי היטלים. משרד החינוך מפקח על המקום, וקב"ט מטעמו נשלח בכדי לאשר את נושא הבטיחות.
דיון והכרעה
עוולת הרשלנות
רקע נורמטיבי
השאלה המונחת בפניי היא האם מעשיה או מחדליה של מי מהנתבעות עולים כדי רשלנות כמשמעותה של זו בפקודת הנזיקין.
עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."
סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:
"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".
שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29/04/58)). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל (14/05/79).
ומן הכלל אל הפרט
קיומו של מפגע
התובעת העידה (עמ' 12 ש' 13 בפרוט' הדיון מיום 18.4.21):
"גב' פלונית:אני אומרת, ירדתי והרגשתי שאני ככה, כנראה הייתי ככה בדיוק בנקודת מים טובה, ו הרגשתי שאני מחליקה מיד ניסתי ככה לאחז במשהו ובעצם לא היה לי במה לאחז, המדרגות היו שם בלי מעקה משני הצדדים והם היו מחליקות הם היו סוג מתכת כזה.
עו"ד פרץ:ממה הם היו מחליקות?
ת:החומר היה מחליק בפני עצמו.
ש:ממה הרגליים החליקו?
ת:מה זאת אומרת, בגלל המים ברטיבות של המים.
ש:האם המדרגות היו רטובות בעצמן?
ת:ברור, שהיו רטובות גם הייתה שלולית בחוץ ליד המדרגות.
ש:שלולית של?
ת:של מים.
ש:שמקורם? בניקיון.
ת:שטיפת הרצפה, באותו היום לא ירד גשם."
עדותה של התובעת הייתה אמינה בעיני וקיבלה אף חיזוק בעדותה של עדת התביעה הגב' אלון. גם התמונות שצירפה התובעת בשילוב עדותה שכנעו אותי כי בעת התאונה המדרגות לא היו מצופות דשא סינטטי והתקנת הדשא הסינטטי בוצע בסמוך ולאחר התאונה, ולאחר מספר חדשים החליפו את המדרגות כליל ואף שינו את צורתן והוסיפו מעקה.
אמנם לא הוברר מי הגוף שעשה זאת, אך טוב עשו משהסדירו את מדרגות. כל אלה מביאים לידי מסקנה כי המדרגות בצורתן המקורית לא היו בטיחותיות והיוו מפגע.
במקרה דנן נוספה העובדה שצוות הצהרון עסק בשטיפת הרצפה בעוד הילדים בגן והוריהם באים לאסוף אותם, המים ניגרו אל המדרגות ונראה שלא צריכה להיות התלבטות בשאלה האם מדובר במפגע והתשובה לכך היא כמובן חיובית.
כעת עלינו לדון בשאלת האחריות.
הנתבעות בתיק
נראה כי לפי הסכם ההרשאה שצירפה נתבעת 1 לתצהיריה, "חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ (אגו"ש)" כבעלת זכויות בקרקע, התירה את השימוש בקרקע לטובת הצבת מבנים ניידים לצורך הפעלת גני ילדים, בהסכם הרשאה ל"מוסדות התורה החינוך והחסד פרדס כץ (ע"ר)". מה שלא הוברר הוא, האם העירייה קשורה בהסכם עם מוסדות התורה והחסד ומה טיבו.
התובעת בחרה שלא לתבוע גופים אלו, וגם הנתבעות לא חשבו לצרפם כצדדי ג'.
נתבעת 1 עיריית בני ברק
לטענת התביעה מקום התאונה עונה להגדרת הלך מדרגות בהתאם לסעיף 3.2.2.15 לתקנות התכנון והבניה (בקשות להיתר, תנאיו אגרות) תש"ל-1970 ולפיכך היה מחוייב להתקין במקום מסעד יד בצידי המדרגות.
נתבעת 4 טוענת שהעירייה היא שאחראית על המבנה המוצב בשטחה, הגן משלם לה היטלים, והעדה מטעמה העידה כי המקום תחת פיקוח העירייה עוד מלפני שנת 2016.
יחד עם זאת לענין מעורבותה של העירייה בהפעלה או בפיקוח על הפעלת הגן העידה עדת ההגנה מטעם נתבעת 4 כי ישנו הסכם הפעלה מול עיריית בני ברק אך לא הגישה כל ראיה לכך.
עיריית בני ברק טוענת כי לא הייתה לה כל מעורבות או ידיעה בשינוי גרם המדרגות, התובעת לא הוכיחה כל תקן או חריגות מחוזר המנכ"ל של משרד החינוך שממילא לא נוגע אליה.
נתבעת 1 העידה מצהיר מטעמה שכלל לא היה מועסק במועדים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת. הוא מועסק במחלקת חוזים ומכרזים, לא ידע להשיב בענין ההיתר, אישור שהמבנה נבנה לפי תקן. העירייה גם לא העידה עובד רלוונטי אחר להתמודד מול טענות התביעה, והמנעות זו פועלת לדעתי לרעתה.
בחקירתו הנגדית ענה העד (עמ' 27 ש' 27 לפרוט' הדיון מיום 05.07.21):
"ש:אתה טוען שיש חוכרים לקרקע, אתה יכול להראות לי חוזה חכירה?
ת:כן.
ש:צירפת אותו לתצהיר שלך?
ת:כן.
עו"ד פרץ:לא, היא שואלת על חוזה החכירה של הקרקע.
עו"ד סרי:בין העירייה לבין אגודת העובדים.
העד, מר גרנשטיין:כן."
ובהמשך (עמ' 28 ש' 8-10 לפרוט'):
"העד, מר גרנשטיין:אני לא יודע, אני יודע שיש את ההסכם שמה שמופיע לי פה משנת 2016 כמדומני ששם אז הודיעו על העדכון, עדכנו את העירייה שיש שם מבנים יבילים."
יתכן והנתבעת יכולה הייתה להביא עדים רלוונטיים יותר אך מתשובתו של העד ניתן להבין כי העירייה ידעה על הצבת המבנים. אני סבור שעל העירייה היה לפקח ולוודא שמציבים מבנים בטיחותיים ותקניים לביטחונם של כל המשתמשים במבנה. כשמדובר בגני ילדים שלהם מאפיינים של מקום ציבורי על אף שהם מופעלים באופן פרטי וכן כשמדובר בשלומם של קטינים יש להיות מודעים לעובדה שבנקל יכולים היו גם הילדים להחליק וליפול במדרגות באותו אופן.
העובדה שמקרקעין העירייה הוחכרו לחברת העובדים ואלה העבירו זכויותיהם בקרקע למוסדות התורה והחסד להצבת המבנים ואלה בתורם הפעילו גנים על ידי שימוש בעמותת פתחיה לא מנתקת לטעמי את קשר האחריות בין בעל המקרקעין לניזוק. מה גם שכפי הנראה קיים קשר נוסף כפי שאפרט בהמשך. (לענין אי ניתוק הקשר בין בעל המקרקעין לניזוק, ראה ענין ועקנין לעיל).
הנתבעת הפנתה בסיכומיה לע"א 1751/18 עיריית אשקלון נ' פלוני והמוסד לביטוח לאומי (02.10.19) בטענה כי אין להשית אחריות גורפת באופן אוטומטי על רשויות מקומיות בתביעות נזיקין. אינני מקבל טענה זו. פסק הדין הנ"ל דן במקרה בו הושתה אחריות על הרשות המקומית בלבד על נזק שנגרם מגג מוסך בעוד המעוולים נמצאו פטורים מכל אחריות. מכאן ועד לקביעה כי אין להשית על הרשות אחריות כלל המרחק רב.
עדת נתבעת 4 הגב' סימה וידמן הצהירה כי לפי מה שידוע לה מי שסידר ותיקן את המדרגות זו העירייה. הגב' וידמן לא נחקרה על הצהרה זו למרות שהעידה בדיון ההוכחות ונחקרה ע"י ב"כ הנתבעות ומשלא נסתרה הצהרה זו ניתן לקבל הצהרה זו כפי שהיא.
גב' וידמן נשאלה גם על הסכם שנערך עם העירייה וכך ענתה לשאלות ב"כ העירייה (עמ' 53 ש' 25 בפרוט' הדיון מיום 07.07.21):
"ש:אני שואל אותך כי בתחילת החקירה של חברתי ענית תשובה שלדעתי היא שגויה ואני רוצה לחדד ולבדוק שמא לא הבנת את השאלה שנשאלת. את ציינת בשנה הרלוונטית, בשנת הלימודים 2016 הפעילות של עמותת פתחיה בגן הייתה מכוח הסכם כלשהו עם עיריית בני ברק, אני אומר לך שזה לא נכון, אני רוצה לשמוע מה דעתך?
ת:שזה כן נכון.
ש:בואי תסבירי על מה את מבססת את זה.
ת:על הסכם שיש לנו. הפעילות שלנו היא לא הפעילות של הגן.
ש:אני שואל אותך את ראית הסכם על שנת 2016 בין עמותת פתחיה לבין עירית בני ברק, את ראית במו עיניך הסכם כזה?
ת:אני אגיד לך יותר אני הגשתי את המכרז."
ובהמשך (עמ' 54 ש' 5 לפרוט'):
"ש:ולמי הגשת את המכרז? מי פרסם את המכרז?
ת:החברה למשק ולכלכלה של השלטון המקומי.
ש:אז החברה למשק וכלכלה היא זו שפרסמה את המכרז ולא עיריית,
ת:היא פרסמה את המכרז אבל ההסכם הוא,
ש:תרשי לי להשלים את השאלה, המכרז פורסם על ידי החברה למשק וכלכלה נכון?
ת:נכון.
ש:את עדיין עומדת על דעתך שבוצע אקט של חתימה בין עמותת פתחיה לבין העירייה בקשר להפעלת הצהרון, אני מבקש שתציגי עותק של הסכם.
כב' הש' קליין:אל תעשי ככה עם היד, זה הכול מוקלט, אם את אומרת כן את צריכה להגיד כן.
העדה, גב' ויטמן:אמרתי כן.
עו"ד פרץ:אני מבקש שתציגי עותק של ההסכם.
העדה, גב' ויטמן:אין אותו כאן בפניי.
ש:תוך כמה זמן תוכלי להציג אותו בבקשה?
ת:כשנגיע,
ש:את תוכלי להציג אותו תוך 3 ימים את ההסכם שאת מתארת בין העיירה לבין עמותת פתחיה על שנת הלימודים הרלוונטית?
ת:כן."
לאורך כל עדותה חוזרת גב' וידמן ומתארת קשרים ענפים בין העמותה, משרד החינוך, העירייה והחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי אך תמוה איך מצד אחד העמותה מתנערת מאחריותה ומפנה אצבע מאשימה לעבר העירייה והמדינה ומצד שני לא הציגה כל ראיות לכך בשום שלב של ההליך וזאת כשלפחות העתקים של המכרז מול ההחברה לשלטון המקומי אמורים להיות תחת ידה, ואף לא טרחה להציג אותו לאחר הדיון.
משכך אני קובע כי יש להטיל על נתבעת 1 אחריות (חלקית) בשל מעמדה כבעלים על הקרקע ובשל העדר פיקוח כרשות מקומית לענין מאחז יד ומדרגות תקינות ובשל אחריות שילוחית בהוצאת המכרז לצהרון דרך המרכז לשלטון מקומי.
נתבעת 2 – משרד החינוך
המצהירה מטעם נתבעת 2 הגב' שלומית סעדה, העידה (עמ' 38 ש' 14 לפרוט' הדיון מיום 05.07.21):
"ש:יש לגן הזה רישיון?
ת:וודאי.
ש:את יכולה להראות לי את הרישיון שלו?
ת:כרגע?
ש:כן.
ת:לא, אני לא הגעתי עם זה."
ובהמשך(עמ' 38 ש' 29 לפרוט'):
"ש:יופי, עכשיו זה נכון שהבקשה לרישיון או לחידוש כוללת בתוכה גם, הם צריכים לצרף כל מיני אישורים של אנשים שהם בעלי מקצוע מוסמכים, חוות דעת?
ת:כן, בקשה לרישיון זאת אומרת זה מגיע אליי אחרי מספר פרמטרים, ערוץ ראשון זה בטיחות, ערוץ שני זה בריאות ואחר כך בעצם מזמינים אותנו כמפקחת פדגוגית לראות מבחינת התכנים של הגן.
ש:מה זה אומר בטיחות? זאת אומרת גם שמירה על הבטיחות זה אומר גם המבנה, איך הוא בנוי שהוא בטיחותי לתלמידים, לצוות, להורים?
ת:זה אחראי הקב"ט של הבטיחות זאת אומרת, אנחנו פחות נכנסים לעניין הזה.
ש:קב"ט של? משרד החינוך?
ת:קב"ט של משרד, לא יש יועץ בטיחות שגם הם מחויבים כי הם בעלות פרטית.
ש:אז בואי נעשה סדר, יש לכם אחראי בטיחות אצלכם במשרד החינוך שמקבל את בקשת הרישיון בנושא הבטיחות.
ת:זה עובר לרישוי בעצם, הרישוי אחראי לראות במידה ויש איזשהו, זאת אומרת יש בקשה של הבעלות לרישיון, הבעלות צריכה להגיע, להגיש תצהיר או בדיקה של אדם המוסמך לבטיחות, יועץ בטיחות, הוא רואה את הגן הוא בא ואז הוא מעביר חוות דעת לרישוי ואז אני בעצם מקבלת את הניתוב, מה שנקרא, את הבקשה לבוא לראות את הגן מבחינה פדגוגית לאחר שהפרמטרים האלה נעשו.
ש:אחרי שאישרו את עניין הבטיחות.
ת:כן. בריאות ובטיחות."
ובהמשך (עמ' 40 ש' 2 לפרוט'):
"ש:מוסד רשמי שאינו מוכר זה הסוג נכון של הגן?
ת:מוכר שאינו רשמי.
ש:ונכון שמשרד החינוך מתקצב אותו?
ת:בחלק, יש פרמטרים מסוימים שכן משרד החינוך מתקצב אותם לפי האוטומציה של הילדים."
עדותה של הגב' סעדה הייתה אמינה וקוהרנטית אך משרד החינוך לא הביא כל הוכחה לפיקוח על נושא הבטיחות ולפיכך אני סבור כי למשרד החינוך מעורבות בהפעלת הגן והצהרון ולכן נושא אף הוא באחריות לתאונה בשל העדר פיקוח בנושא בטיחות המתקנים ופיקוח על הפעלה בטיחותית של הגן על ידי צוות העובדים.
נתבעת 4 - עמותת פתחיה
בחקירתה על דוכן העדים ענתה הגב' סימה וידמן לשאלות ב"כ התובעת (עמ' 49 ש' 19 לפרוט' מיום 05.07.21):
"ש:ועניין של ניקיון במהלך הפעילות זה משהו שהוא תקין או שאתם מדריכים אותן לעשות את זה או לא לעשות אולי לעשות רק כשכולם הולכים?
ת:בחוברת הנחיות שאנחנו מוציאים להן ובהכשרות שאנחנו נותנים להן הן יודעות שהן לא אמורות לנקות בזמן.
ש:לא אמורות לנקות בזמן של מה?
ת:בזמן של הפעילות.
ש:בזמן פעילות הגן. זאת אומרת רק שהילדים כולם מפונים מהגן את יכולה, הן יכולות להתחיל לנקות."
בהמשך חקירתה ענתה הגב' וידמן לשאלות ב"כ המדינה (עמ' 55 ש' 5 בפרוט' הדיון מיום 05.07.21):
"ש:אבל בסופו של דבר אתם עמותה עצמאית ואתם מחליטים את מי לקבל לעבודה.
ת:אנחנו מעסיקים,
ש:אתם לא יכולים לקבל את כל העובדות של הבוקר, נכון? אתן מקבלות אותן לעבודה.
ת:לכאורה.
ש:לכאורה זה לא תשובה, או כן או לא.
ת:העובדות הן שלנו.
ש:ואתם גם אלה שעובדת שלא מנקה טוב, לא עובדת טוב אתם אלה העמותה עצמה היא זו שמפטרת אותה.
ת:גם נכון."
מתוך עדותה של גב' וידמן עולה כי לעמותת פתחיה אחריות רבה על מפגע השטיפה.
מכל האמור לעיל אני סבור כי הנתבעות כולן הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית ואחראיות בנזקה של התובעת, אך אינני סבור שזהו תיק מתאים לחיוב ביחד ולחוד, ויש לבצע חלוקת אחריות מסודרת, לפי רמת האשמה המוסרית/המשפטית של כל אחת הנתבעות, כדלקמן:
-
נתבעת 1: 20%
-
נתבעת 2: 20%
-
נתבעת 4: 60%
האחריות המוטלת על נתבעת 4 רבה יותר מהטעם שהיא קרובה הייתה למפגע ויכולה הייתה לדווח עליו. לעניין פיקוח ושליטה על העובדים בגן ושטיפת הגן בשעות הפעילות כבר מדובר באחריות ישירה.
קשר סיבתי עובדתי ומשפטי
משהוכח כי הנתבעות התרשלו, וכתוצאה מהתרשלות זו נפגעה התובעת הרי שהתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי השאלה היא האם ההתנהגות שגרמה לנזק היא התנהגות שיש להטיל אחריות בגינה.
על פי הפסיקה, ניתן לבדוק קשר סיבתי משפטי באמצעות מבחן הצפיות: על פי מבחן זה, הקשר הסיבתי מתקיים אם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. לעניינינו, סביר לצפות כי התנהגות כזו עלולה לגרום נזק לבאי הגן. חשוב לציין שבשלב הצפייה, על המזיק היה לצפות שהניזוקים עלולים לנהוג בחוסר זהירות מסוימת, שתצטרף לחוסר הזהירות שלו, וייגרם הנזק. כך שגם אם יוכח חוסר זהירות כזה או אחר מצד הניזוק , אין הדבר פוטר את המזיק מחובת הזהירות.
גם מבחן מתחם הסיכון התקיים שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. בענייננו התקנת מדרגות לא בטיחותיים וללא מעקה ובנוסף שטיפת רצפה בשעה שהילדים בגן והורים באים לקחתם יצרה מתחם סיכון, וסיכון זה התממש.
גם מבחן השכל הישר התקיים בעניינינו שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים כאשר כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להיווצרות התוצאה המזיקה. במקרה שלפנינו ברי ששילוב של המדרגות והשטיפה גרמו לנפילתה של התובעת ולנזק בקשר ישיר ולא הוכח שגורם זר ניתק קשר זה.
אשם תורם
האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).
לטענת הנתבעות יש להשית על התובעת אשם תורם משמעותי. התובעת מכירה את הגן והמדרגות זמן רב, על התובעת היה להימנע מלהיכנס לגן ולהרטיב את נעליה במים מהשטיפה ומשלא עשתה כן הרי שיש להשית עליה אשם תורם משמעותי, עד לכדי 50%.
במקרה דנן מדובר בתובעת שהכירה את הגן והמדרגות ויכולה הייתה לנקוט אמצעי זהירות משראתה שהרצפה והמדרגות רטובים ולפיכך, לדידי, יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור 20%.
סוגיית הנכות
בתחום האורתופדי קבע מומחה בית המשפט כי לתובעת נכות צמיתה משוקללת מהתאונה בשיעור של 10%.
לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע שנכותה התפקודית של התובעת תהה בשיעור של 10%.
כאב וסבל
התביעה דורשת פיצוי בגין הכאב והסבל שחוותה על סך של 180,000 ₪ ואילו ההגנה טוענת שאם תתקבל התביעה, מציעה לשלם לתובעת 30,000 ₪ בלבד. סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 60,000 ₪.
עזרת צד ג' עבר ועתיד
התובעת דורשת פיצוי עבור עזרת בני משפחתה ובמיוחד בבעלה, וכן בעזרה בשכר בעבר ובעתיד בסכום של 259,767 ₪. לטענת ההגנה, נכותה של התובעת אינה מצדיקה פיצוי בגין ראש נזק זה שכן התובעת לא הביאה כל ראיה להזדקקות לעזרה שכזו. התובעת חזרה לעבודה ולפיכך הנתבעת מציעה לשלם בגין ראש נזק זה סך של 15,000 ₪.
אני סבור כי בנסיבות המקרה יש לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של 18,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
התובעת דורשת בשל הוצאות רפואיות נסיעות סכום של 142,358 ₪. ההגנה טוענת כי הוצאות אלו מכוסות על ידי קופות החולים וחוק הבריאות הממלכתי ומציעה לשלם בגין ראש נזק זה סך גלובלי של 2,500 ₪. אני סבור שיש לשלם בגין ראש נזק זה סך של 15,000 ₪.
הפסדי השתכרות
התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסדי שכרה לעתיד על בסיס משרה מלאה בהיקף של 6,880 ₪ ובסה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד בסך 232,438 ₪. הנתבעת טוענת כי לתובעת כושר השתכרותה היה נמוך עוד בטרם התאונה, וכי יש לחשב את הפסדי השכר בסך 36,000 ₪ כולל הפסדי פנסיה.
על אף הכלל לפיו יש לחשב את שיעור המוגבלות והפסד השכר באופן אקטוארי (ראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ''ד מג(3) 875), סבורני כי במקרה ספציפי זה יש לפסוק סכום גלובאלי, על כן תפצה הנתבעת את התובעת בגין תקופת העבר ולעתיד בסך גלובלי של 80,000 ₪.
לסכום דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12.5% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובעת (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).
ניכוי המל"ל
התובעת קיבלה דמי פגיעה בסכום של 7,377 ₪ אותו יש לקזז מהפיצוי המגיע לה.
סוף דבר
את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, יש לשלם לתובעת בניכוי אשם תורם בשיעור 20%, ותגמולי המלל בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.
המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים
ניתן היום, כ"ז שבט תשפ"ב, 29 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.
