ת"א 54303-05-12 ס' ואח' נ' ב'

התובעת 1 ילידת 2.9.1953 מנהלת חשבונות במקצועה, נשואה ואם לשלושה ילדים (להלן: "התובעת").

התובע 2, המוסד לביטוח לאומי, שילם לתובעת גמלאות, כפי שיפורט להלן, בגין האירוע נשוא התביעה (להלן: "התובע") ותובע מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 החזר גמלאות, אשר שולמו לתובעת, כפי שיפורט להלן.

הנתבע הינו סטודנט לשעבר, אשר למד במרכז האקדמי "רופין", שם עבדה התובעת (להלן: "הנתבע").

טענות התובעת

לטענת התובעת, החל משנת 1999 הינה עובדת במרכז האקדמי "רופין" ובמועדים הרלוונטיים לתביעה, עבדה בתפקיד של מזכירה בכירה.

בתאריך 5.5.2009 הועמד הנתבע לדין בפני וועדת משמעת של המרכז האקדמי "רופין", וכתוצאה מההליך בפני וועדת המשמעת נפסלו לימודיו של הנתבע במסגרת אחד הקורסים אותם למד. בתאריך 24.6.09 החליטה ועדת הוראה של המרכז האקדמי "רופין" להפסיק את לימודיו של הנתבע לאלתר.

לטענת התובעת, לאחר החלטת וועדת ההוראה, החל הנתבע להפגין אלימות מילולית, הכוללת איומים ברצח, גידופים וקללות, לכלל עובדי המנהלה של המרכז האקדמי וביניהם התובעת.

בתאריך 9.9.09 נכנס הנתבע לשטח המרכז האקדמי והתפרץ למשרדה של התובעת, בעודו תוקף אותה מילולית במשך דקות ארוכות, מאיים לרצוח אותה, צועק עליה, מגדף אותה וגוער בה.

התנהלותו של הנתבע גרמה למהומה ורעש רב, וכן להיסטריה ופאניקה רבה לתובעת. חרף הגעתם של אנשי אבטחה, המשיך הנתבע במעשי התקיפה כנגד התובעת, בעודו מאיים עליה כי ירצח אותה ואף הוסיף כי יחכה לה בפתח ביתה, תוך שהוא נוקט בצעקות את כתובתה ומספר הטלפון של ביתה (להלן: "האירוע").

לטענת התובעת, לנוכח האימה, הבהלה והפחד שהטיל בה הנתבע, החלה התובעת לחוש בלחצים בחזה, בחילה וחרדה קשה ביותר. בנוסף, בשל התנהגותו האלימה והמאיימת של הנתבע, הוזמנה המשטרה למקום עבודתה של התובעת וגבתה ממנה עדות בנוגע לתקיפתה.

לטענת התובעת, מאז האירוע, החלה התובעת לסבול משלל תסמינים, אשר גרמו לפגיעה קשה באורח חייה ובעבודתה ובין היתר החלה לסבול מכאבים בחזה, חרדות, ירידה חדה במצב הרוח, דיכאון, כאבים באוזן שמאל, סחרחורות, יתר לחץ דם, פרצי בכי מתמשכים ופחדים עזים שמא הנתבע יתקוף אותה בשנית או את מי מבני משפחתה.

לטענת התובעת, בשל הקושי הרב ממנו סבלה עקב האירוע, פנתה ביום 18.9.09, ימים בודדים לאחר האירוע, לחדר המיון בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא. לאחר קבלת טיפול, שוחררה מבית החולים ובתאריך 19.9.09 פנתה לבית החולים "איכילוב" ובמהלך הבדיקות עלה חשד לאירוע מוחי ואוטם במוח, כאשר לטענת התובעת הכל כתוצאה ישירה מהאירוע. לאחר ארבעה ימי אשפוז שוחררה התובעת מבית החולים "איכילוב".

לטענת התובעת, מאז האירוע נותרה סובלת מחרדות, דיכאון, המלווים בפרצי בכי, חוסר בטחון, חשש לצאת מהבית, קשיי ריכוז, קושי בדיבור ועוד.

בנוסף, טוענת התובעת, כי בשל האירוע נגרמה פגיעה קשה ביותר בתפקודה היומיומי בעבודתה במרכז האקדמי, ומעובדת מוערכת ומצטיינת הועברה התובעת לתפקיד בדרגה נמוכה יותר, דבר אשר הסב לתובעת בושה ועוגמת נפש.

עוד טוענת התובעת, כי בשל חוסר יכולתה להתמודד עם נטל העבודה והחרדות, הוצע לה על ידי המרכז האקדמי "רופין" לפרוש לפרישה מוקדמת, וזאת חרף גילה הצעיר. התובעת טוענת כי עשתה ככל יכולתה, על מנת לשפר את מצבה הנפשי והרפואי, ומאז האירוע היא מצויה בטיפולים נפשיים ונוטלת תרופות.

לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעת של הפסיכיאטר, ד"ר אילן ניסל, אשר איבחן אצלה הפרעת דחק פוסט טראומטית, אשר נגרמה לה עקב האירוע.

ד"ר ניסל קבע, כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור של 20%, לפי סעיף 34 ג' לתקנות המל"ל .

לד"ר ניסל מסרה התובעת, כי נסיבות האירוע היו כדלקמן:

"ב-9.9.09 תוך כדי עבודתה במכללת "רופין" התפרץ לחדרה סטודנט (שהושעה קודם לכן מלימודיו עקב כישלון והעתקה בבחינות) החל לצעוק, לאיים ולצרוח עליה בטירוף בחוסר שליטה והכריז גם שרוצה לחסל את המנהלת שלה (שהיתה למזלה ביום חופש). היא ספגה מילולית את כל מטען התוקפנות של אותו סטודנט וגם פחדה שעומד לפגוע בה פיזית. כעבור מספר דקות כשעמד להכנס למשרד אחד מהעובדים, הסטודנט התוקפן ברח מהמקום. מיד לאחר שעזב הופיעה אצלה הרגשה כללית רעה עם כאבים לוחצים בחזה ובחילה קשה. לאחר שהגיעה משטרה, היא נתנה עדות ומיד נסעה לביתה. נטלה כדור הרגעה ונרדמה עד לבוקר שלמחרת. בביתה, במשך יומיים, המשיכו כאבים בחזה, הופיעה ירידה חדה במצב רוחה, פרצי בכי מתמשכים ופחדים עזים, שמא הסטודנט יתקוף אותה שוב. לאחר יומיים, חזרה לעבודתה ב"רופין" כשהיא מבוהלת, חסרת ריכוז ומתקשה לתפקד".

המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה, ולאחר תקופה בה שולמו לתובעת דמי פגיעה מתאריך 19.9.09 עד 16.11.09, נקבעו לתובעת נכויות זמניות כדלקמן: מיום 10.9.09 עד 18.9.09 – 100%, מיום 19.9.09 ועד ליום 16.11.09- 0%, מיום 17.11.09 עד ליום 31.5.11 – 10% ובסופו של דבר נקבעה לה נכות צמיתה, לאחר החלת תקנה 15 בהיקף של רבע מהתקנה, בשיעור של 12.5% לצמיתות, בהתאם לסעיף 34 ב' לתקנות המל"ל .

ב"כ התובעת מסר לוועדה הרפואית בפרק תולדות המקרה והתלונות כדלקמן:

"עבדה כמזכירה ברופין, סטודנט התפרץ ואיים לרצוח אותה ועקב כך עברה אירוע מוחי והחלה לסבול מהתקפי חרדה...".

לטופס התביעה לדמי פגיעה, אשר הגישה התובעת למל"ל, צירפה התובעת מכתב ובו פירוט נסיבות האירוע כדלקמן:

"ביום 9.9.09 בשעה 11.00 לערך התפרץ למשרדי הסטודנט ש' ב' בצעקות ובקללות ואיומים להרוג את הממונה עליי. כתוצאה מהאירוע האלים נבהלתי מאוד, חשתי בלבי, אך לא עד כדי כך שהסכמתי להתפנות לבית חולים, למרות שתחילה ביקשתי שיוזמן אמבולנס. למן אותו הרגע חשתי בהתקפי חרדה ולאחר שבוע ימים שבהם סבלתי מכאבי ראש וסחרחורות, פניתי לבית חולים ושם אובחן בנוסף להתקפי החרדה גם שעברתי אירוע לבבי ואירוע מוחי, גם לחץ דם גבוה".

התובעת מבססת את טענותיה לחבותו של הנתבע על עוולת התקיפה, כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובשל הפרת חובה חקוקה על פי החובות החקוקות בסעיפים 192, 193, 194 ו-305 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

מתעודת חדר מיון של בית החולים "מאיר" מיום 18.9.09 עולה, כי התובעת פנתה לחדר מיון בשל תלונה על סחרחורת ואטימות באוזניים. מסיכום המחלה של בית החולים "איכילוב" מיום 19.9.09 עלה, כי "לאור מצבה הנפשי הלבילי של התובעת, ככל הנראה לאחר אירוע של תקיפה מילולית אשר עברה לדבריה בעבודתה לפני כשבועיים" הוחל טיפול בחרדה והומלץ על המשך מעקב נפשי אמבולטורי.

בתאריך 10.1.10 אושפזה התובעת בבית החולים "מאיר" בשל שינויים בדיבור ודווח על מצב רוח ירוד במשך שלושת החודשים האחרונים. באנמנזה שנגבתה בבית החולים נרשם, כי "בתאריך 9.9.09 הופיע לחץ בחזה וסחרחורת, לא פנתה לרופא והמשיכה לעבוד. ב-18.9.09 עקב כאבי אוזן שמאל והחמרה בסחרחורות, נבדקה על ידי א.א.ג. במיון בית החולים "מאיר" נמדדו לחץ דם גבוהים והומלץ על התחלת טיפול. ב-19.9.09 אושפזה בבית החולים "איכילוב" מחלקה פנימית ד' עקב אירוע של נפילה בשעות הלילה, לא זוכרת את האירוע. ללא אובדן הכרה (לדבריה של משפחתה). לאחר הנפילה הופיע מצב בלבולי, חוסר שיווי משקל, כבדות בדיבור, חיפוש מילים וראייה כפולה. בסי.טי. מוח ללא עדות לדמם, ללא ממצא חריג. עקב חרדות נבדקה על ידי פסיכיאטר וכן טיפול ברסיטל". התובעת מסרה בבית החולים, כי בחודש האחרון טרם אשפוזה, חל שיפור במצבה, לא מבולבלת, מבחינת הדיבור עדיין מתלוננת על כבדות. עם זאת, למרות שעות עבודה מעטות, התלוננה על עייפות רבה וקיימת ירידה תפקודית. התובעת אושפזה עד לתאריך 15.1.10.

מסיכום ייעוץ בבית החולים "מאיר" בתאריך 14.4.10 נרשם בפרק התלונות, כי התובעת הייתה באשפוז עקב קשיים בדיבור ובספטמבר 2009 חלו שינויים במצבה – סחרחורת ועליית לחץ דם, ב-19.9.09 אושפזה ב"איכילוב" עקב נפילה וחבלת ראש, ולאחר החבלה הופיעו קשיי דיבור, בלבול, כפל ראייה וחוסר שיווי משקל.

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הועמד על ידי המרכז האקדמי "רופין" בפני וועדת משמעת בשל עלילת שווא, בה חברו יחד מעסיקתו באותה העת, חברת אבני שנהב בע"מ ודיקאן המרכז האקדמי, להם קשרי חברות הדוקים, וזאת במטרה לגרום לנתבע למשוך את תביעתו כנגד מעסיקתו בשל הפרשי שכר.

משיקולים זרים, לא עניינים ואישיים של הדיקאן, ותחת השפעתו הכוחנית על יתר חברי הוועדה, הוחלט להשעות את הנתבע מהלימודים לצמיתות, וזאת לאחר ארבע שנות לימוד ובסמוך לגמר הלימודים וקבלת התעודה. כל פניותיו ותחינותיו של הנתבע לגורמים במרכז האקדמי, כי נעשה לו עוול מעניינים אישיים ושיקולים זרים של הדיקאן, נפלו על אוזניים ערלות והוא סולק מהמכללה בבושת פנים, על לא עוול בכפו.

בתאריך 9.9.09, כאשר היה תחת סערת רגשות, לאחר ששוב הודע לנתבע כי לא ניתן לקבלו להמשך לימודים במסגרת אחרת, הגיע למכללה במטרה לדבר עם הדיקאן. עובדי המרכז האקדמי לא אפשרו לנתבע להיפגש עם הדיקאן באמתלות שונות ועל כן ביקש להיפגש עם מנהלת חוג BA מנהלים של המרכז האקדמי. הנתבע פנה לחדרה של המנהלת, שם פגש את התובעת, אשר הבהירה לו כי מנהלת החוג לא נמצאת במכללה. הנתבע, אשר היה בסערת רגשות, אמר דברים בגנותה של מנהלת החוג והנהלת המרכז האקדמי, יצא מהמשרד ופנה לביתו.

לטענת הנתבע, מעולם לא איים או הפגין אלימות פיזית או מילולית כלפי התובעת וכי כל טענותיה במסגרת כתב התביעה אינן תואמות את הודעותיה ועדויותיה, כפי שנמסרו בזמן אמת ובסמוך לאירוע.

עוד טוען הנתבע, כי אין קשר סיבתי בין האירוע לבין נזקיה הנטענים של התובעת. הנתבע מוסיף ומציין, כי לאחר חקירה ובירור מעמיק של השתלשלות האירועים אשר הביאה להרחקתו מהמרכז האקדמי, החליטה נשיאת המרכז האקדמי להביא לסיום עבודתו של הדיקאן והעניקה לנתבע את תעודת סיום התואר.

חוות דעת מומחית בית המשפט

מטעם בית המשפט מונתה כמומחית בתחום הנפשי ד"ר נעה קרת. התובעת סיפרה למומחית את נסיבות האירוע כדלקמן:

"באותו היום הגיע לשיחה בנושא השעייתו מהלימודים, הוא הגיע ל"רופין" בליווי אביו וש' התבקשה שלא לאפשר לאביו להכנס. הגיע לשיחה עם הדיקאן אך הדיקאן לא היה במשרדו, הוא התעצבן ואמר ש"הולך להרוג את רינת" (מזכירת הדיקאן). בטלפון התקשרו אליה ואמרו לה לנעול את הדלת כי הבחור (ש') בדרך לפגוע ברינת. לטענתה לא הספיקה לסגור והוא דחף את הדלת ונכנס לחדרה של רינת, תוך שהוא צועק "אני אהרוג את הבת זונה הזאת". רינת לא היתה שם, ש' ניסתה להרגיעו ובתגובה הוא רכן מעל השולחן וצרח "אני אהרוג אותה" ו-"אני ארצח אותה". לטענתה, זה היה כמו בסרטי אימה שרואים את הרצח מול העיניים. ש' מאוד נבהלה והסיעה את הכיסא שלה אחורנית. מנהל השיווק נכנס לשם ואז הבחור עזב את המקום. לדבריה, נכנסה ל"היסטריה", הרגישה רע, השתעלה והקיאה. היא ישבה בחוץ וניסתה להירגע. כשהוזמנה להעיד בפני שוטרים שהוזעקו למקום, התקשתה לקום וללכת ונזקקה לעזרה."

המומחית קובעת כי התובעת נחשפה במהלך עבודתה לאירוע טראומטי שכסטודנט התפרץ לחדר ואיים לרצוח את מזכירת הדיקאן. התובעת הגיבה בחרדה רבה עם ביטויים פיזיים. המומחית מציינת כי מבחינה אבחנתית מתארת התובעת סימפטומים בתר חבלתיים אף כי כיום אין את התמונה הקלינית המלאה של הנוירוזה הפוסטראומטית. בתמונה הקלינית כיום בולטת במיוחד ה"הפרעה בהסתגלות" שהתובעת מרגישה בתגובה למצבה הגופני והקוגניטיבי. מדובר בקושי שלה להסתגל למצבה הפיזי/תוצאות האירוע המוחי שעברה.

המומחית מציינת כי אין זה מתחום מומחיותה לקבוע אך נראה כי סמיכות האירועים, התיאור הקליני כפי שמתועד בחומר הרפואי ותיאור התובעת בפניה מצביעים על קשר סביר בין תגובתה הרגשית לאירוע ההתפרצות בעבודה לבין הפגיעה הגופנית (האירוע המוחי) שעברה מס' ימים אח"כ.

המומחית העריכה את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 15% בהתאם לסעיף 34ב' (2-3) לתקנות המל"ל כאשר 5% בגין סימפטומים בתר חבלתיים קשורים ישירות לאירוע ההתפרצות בעבודה ו-10% להפרעה בהסתגלות (תגובה רגשית לאירוע המוחי בו לקתה).

עדויות הצדדים

בתאריך 23.6.13 העידה התובעת במסגרת קד"מ ותיארה את נסיבות האירוע:

" באותו יום 9.9. המנהלת שלי לקחה חופש ואני ישבתי רגיל כי הייתי מקבלת קהל ואנשים ורואה אנשים ועוזרת לאנשים...קיבלתי טלפון מאחד המשרדים בקצה השני של רופין שאני אנעל את הדלת מיד כי ש' בדרך אלי, אמרתי שרינת בחופש אז היא אמרה לנעול את הדלת. היתה איתי עוד בחורה בשם שירי כהן, נתתי לה מהר את המפתחות שהיו אצלי, היא ניסתה לסגור אבל ש' כבר הגיע ופרץ את הדלת...אמרתי לש' מה קרה והוא אמר שבא להרוג את הבת זונה כל זה היה בגלל שהוא הושעה מלימודים שהוא כבר 7 שנים ברופין מנסה לעשות את התואר, אני אמרתי לו שיירגע והוא בא לשולחן שלי אמר לי שלא יירגע. אני לקחתי את הכיסא אחורה לחלון ואמרתי לו שיירגע ואז התחילו להגיע אנשים ממשרדים אחרים"(עמ' 1 שורות 13-24).

הנתבע העיד בישיבת קד"מ מיום 23.6.13 כדלקמן:

"היה לי ענין עם דיקן ממכללת רופין. אני אומר ככה, אני בתחילה של האירוע נגשתי למשרדו של דיקן המכללה, חיפשתי אותו, זה נכון, הוא לא היה והיה לי מס' מילים שהחלפתי עם מזכירת הדיקן. כמובן משם יצאתי , המשכתי לבית ספר BA מנהלים, כאשר בבית ספר זה יושבת התובעת. כשהגעתי למשרד אני עליתי לקומה השנייה איפה היא יושבת, פרט לתובעת לא היה אף אחד, אף אחד לא ניסה לסגור את הדלת, אני שמעתי את זה רק עכשיו. אני הייתי שם בדיוק בין 3-5 שניות, בדקתי אם רינת בחדר, שאלתי איפה רינת והוספתי כינוי גנאי ככל הנראה "איפה רינת הבת זונה". אני לא, אני שאלתי את השאלה ואפילו לא המתנתי לשמוע את התשובה, אני יצאתי משם ישר הביתה."(עמ' 2 שורות 23-30).

בישיבת ההוכחות מיום 29.12.14 הסכימו הצדדים כי עדויות הצדדים שנשמעו בישיבת יום 23.6.13 יהוו חלק מעדויותיהם הראשיות של הצדדים.

התובעת הוסיפה בעדותה מיום 29.12.14 כי עובר לאירוע שמשה כמנהלת אדמיניסטרטיבית ומזכירה ראשית של מנהלת בית הספר ולאחר האירוע חזרה לעבודה אולם כמצלמת מסמכים.(עמ' 11 שורות 3-7). עוד העידה כי הינה משמשת כמזכירה בחוג יזמות חברתית במסגרתו לומדים כ- 30 סטודנטים.(עמ' 12 שורות 1-8).

לטענת התובעת עובר לאירוע עבדה 12-13 שעות ביום וכיום הינה עובדת שמונה וחצי שעות ביום.(עמ' 12 שורות 20-26).

עוד העידה התובעת כי לאחר שחרורה מבית החולים ניסתה לחזור לתפקוד ולא להיזקק לעזרה אולם הינה נזקקת לעזרת בני משפחתה(עמ' 11 שורות 16-20).

בעלה של התובעת אף הוא העיד בדבר עזרת בני המשפחה הניתנת לתובעת.

בעדותה של התובעת במשטרה מיד לאחר האירוע (נ/1) חזרה התובעת על גרסתה בחקירתה הראשית וציינה "ואז הוא בא אליי לשולחן ורכן מעל השולחן והתחיל לקלל את רינת שנמצאת בחופש ואמר "אני יזיין אותה אני יהרוג אותה" אמרתי לו ש' תירגע תישב ואז הוא רכן מעל השולחן והמשיך לצרוח"(שורות 8-11).

כך חזרה על הדברים גם בהודעתה לחוקר המל"ל (ת/5) וכן בתצהירה מיום 14.9.09 אשר צורף בתמיכה לבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, אשר הוגשה בשם הדיקן אהוד מניפז והגב' רינת זונשיין מטעם מרכז אקדמי רופין בתיק ה"ט 16027-0909. לאחר שניתן צו במעמד צד אחד בתאריך 15.9.09 התקיים בתאריך 21.9.09 דיון בנוכחות הנתבע ובהסכמתו נותר הצו על כנו.(נ/4).

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי בעת האירוע היה נסער (עמ' 25 שורה 14) אך לטענתו לא איים על התובעת.

כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בת"פ 29166-03-10 (נ/5). עובדות כתב האישום היו כדלקמן:

" 1. ביום 9.9.09 בשעה 12:00 או בסמוך לכך במרכז האקדמי רופין...נכנס הנאשם ללשכתו של דיקאן המרכז האקדמי וביקש לדבר עימו.

2. מיד ובסמוך ומשהוסבר לנאשם כי דיקאן המרכז האקדמי לא נמצא איים הנאשם על הילה ארונסי שהינה המזכירה בפגיעה שלא כדין בגופה באומרו "אני לוקח דלק ושורף את כל המקום", זאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

3. בהמשך פנה הנאשם לכיוון לשכתה של מנהלת המרכז האקדמי...ואלם ש.ס....ו-ש.כ., ..שהינן מזכירות בלשכה ניסו לסגור את דלת הלשכה.

4. בנסיבות אלו תקף הנאשם את שירי שלא כדין וללא הסכמתה בכך שדחף בכח את דלת הלשכה על שירי והדלת פגעה בה.

5. מיד ובסמוך איים הנאשם בלשכה בפני שולה ושירי בפגיעה שלא כדין במנהלת רופין באמרו :"אני יזיין אותה איפה הבת זונה אני אהרוג אותה" וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה."

לנתבע יוחסו בכתב האישום עבירות של איומים ותקיפה סתם.

הנתבע הודה בעובדות כתב אישום מתוקן לאחר שנמחקה ממנו עברת התקיפה והוא הודה בעבירת איומים.

בית המשפט אישר את ההסדר לאחר שרשם בפניו את הודאת הנתבע מבלי להרשיעו. בית המשפט הטיל על הנתבע לבצע שירות לתועלת הציבור ופיצוי, כאשר בין היתר חויב הנתבע בפיצוי לתובעת בסך 500 ₪ (נ/6).

דיון

סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:

"(א) תקיפה היא שימוש בכח מכל סוג שהוא ובמתכוון נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה, או בכל דרך אחרת בין במישרין ובין בעקיפין שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית וכן נסיון או איום על ידי מעשה או תנועה להשתמש בכח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח מטעמים סבירים שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו."

הנתבע הגיע למשרדה של התובעת תוך שהוא נסער ביותר ולאחר שהופסקו לימודיו במרכז האקדמי. הנתבע הסתובב בשטח המרכז האקדמי תוך שהוא מחפש אחר הדיקן ולאחר מכן את מנהלת החוג בו למד שם שימשה התובעת כמזכירה ומנהלת אדמיניסטרטיבית של בית הספר למנהלים ומזכירתה של הגב' רינת אותה חיפש.

אמנם כאשר הנתבע הגיע בסערה למשרדה של התובעת הוא חיפש את הגב' רינת אולם בהעדרה מי שעמדה מולו היתה התובעת אשר ספגה את איומיו הקשים ועמדה "בחזית" מול הנתבע.

התנהגותו הקשה של הנתבע תוך שהוא רוכן מעל שולחנה של התובעת ופוגע במרחב העבודה שלה תוך כדי השמעת איומים נזעמים הינם בגדר "תקיפה" כאמור בסעיף 23 לעיל שכן עסקינן באיום בדרך של תנועה להשתמש בכח תוך כדי תנועת רכינה לעברה של התובעת. הנתבע במעשיו גרם לכך שהתובעת תניח כי יש לו את הכוונה או היכולת לפגוע ולבצע את איומיו בין אם כלפי רינת או כלפיה כמי שעמדה בפרץ.

אין זה רלוונטי לענייננו האם הנתבע ביקש לפגוע אישית ברינת או בתובעת או האם האיומים שהושמעו באזני התובעת היו מופנים כנגד רינת ולא כנגד התובעת עצמה שכן התובעת הייתה באותה עת הנציגה היחידה אותה פגש הנתבע מבין נציגי המרכז, בהעדרם של הדיקן או רינת ומבחינתה של התובעת היה בהחלט מקום להניח כי לנתבע יש אותה עת הכוונה והיכולת לבצע את זממו כנגד מי מאנשי המרכז לרבות התובעת.

ניתן אף להקיש בענייננו מסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז- 1977:

"192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים."

ברע"פ 2038/04 לם נ. מדינת ישראל פ"ד ס (4), 96, 113, נדונה השאלה האם נדרשת זיקה כלשהי בין המאוים שקלט את האיום לבין מושא האיום שכלפיו הופנה האיום וכך נקבע:

"ברור למדי כי אם במקרה מסוים תתקיים "זיקת עניין" בין המאוים לבין מושא האמירה, יהא בכך כדי לתמוך במסקנה שהאמירה באותו מקרה עולה כדי איום פלילי אסור כלפי המאוים, וככל שזיקה זו תהא הדוקה יותר, יהא משקלה רב יותר לצורך הערכת תוכן האיום. זאת ועוד, ככל שזיקת העניין בנסיבות המקרה תהא הדוקה יותר, יהיה בכך כדי לתמוך במסקנה כי המאיים אמנם התכוון להפחיד את המאוים מבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. עם זאת היעדרה של "זיקת עניין" אינו מוביל בהכרח למסקנה כי הביטוי אינו עולה כדי איום פלילי אסור. בהחלט ייתכנו מקרים שבהם אדם שומע איום על אחר שאין לו כל קרבה או זיקה אישית אליו, ואף על פי כן יהיה באותם דברים משום הטלת איום עליו, לדוגמה אם נשווה לנגד עינינו מקרה שבו אדם אומר לעובד ציבור כלשהו המטפל בעניינו כי הוא מתכוון לצאת מפגישתם ולרצוח את האדם הראשון שיפגוש ברחוב. אין ספק שהאיום לקפד חיי אדם יש בכוחו להטיל אימה על אותו עובד ציבור אף כי זהותו של מושא האיום אינה יכולה להיות ידועה לו כלל, וממילא אין כל זיקת עניין ביניהם. בהתקיים יתר יסודות העבירה ובהתחשב בסוג האמירה, בעוצמת הפגיעה המפורטת בה, באופן שבו נאמרה, בטון שבו הושמעו הדברים, ואם אכן נאמרה בכוונה להפחיד, יהיה באמירה זו כדי להיות איום כלפי אותו עובד ציבור, שכן יש באמירה מעין זו כדי לפגוע בביטחונו ובשלוות נפשו של אדם סביר שיימצא בנעליו של אותו עובד.

ניתן אפוא לקבוע כי ככל שהאמירה תהא חמורה ופוגענית יותר מבחינת תוכנה, כך יהיה ברור יותר כי מעצם טיבה ואופייה היא איום כלפי קולט האמירה. לפיכך  אמירה עלולה לעלות כדי איום גם בהיעדר כל זיקה בין המאוים שקלט את האמירה לבין מושא האמירה, וזאת בעיקר בשל מהותה וחומרתה של האמירה. למשל, סביר כי איום ברצח, כבדוגמה שהבאנו, או דברי בלע חמורים אחרים יש בהם כדי להפחיד את מי ששומעם ולהיות איום עליו."

בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנתבע אין למעשה בין הצדדים מחלוקת אודות התנהלותו של הנתבע בעת האירוע.

גרסתה של התובעת כפי שעולה החל מעדותה במשטרה בסמוך לאחר האירוע, תצהירה בתמיכה לבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, חקירתה במל"ל, עדותה בביהמ"ש, לא נסתרה והיא חזרה עליה בעקביות וקוהרנטיות.

לא התעלמתי מן הטענות העולות בכתב התביעה לפיהן הנתבע איים להרוג את התובעת, אשר אינן תואמות את גרסתה, אולם הנתבע לא התנגד כל שינוי ו/או הרחבת חזית ועל כן יש לקבל את גרסתה של התובעת אשר נשמעה בבית המשפט, העולה בהתאמה עם העובדות בהן הודה הנתבע במסגרת הסדר הטיעון.

האיומים אשר השמיע הנתבע היו איומים שהושמעו וכוונו לאנשי המוסד אשר התובעת הינה אחת מהם אף אם מילולית השמיע הנתבע אמירות בעניינה של הגב' רינת מנהלת החוג ונוכח האופן בה הושמעו והתנהגות של הנתבע היווה הדבר איום תוך כדי ביצוע תנועה מאיימת בדרך של רכינה כלפי התובעת וזאת בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין.

אשר על כן הנני קובעת כי התובעים הרימו הנטל להוכיח כי הנתבע תקף את התובעת ועל כן חב הנתבע בפיצוי התובעים.

הנכות הרפואית

לאחר האירוע המשיכה התובעת בעבודתה עד לתאריך 19.9.09 בו לקתה באירוע מוחי.

התובעת טוענת לקשר סיבתי בין האירוע המוחי לאירוע נשוא התביעה, אולם התובעת לא הרימה הנטל להוכיח קשר סיבתי כאמור.

התובעת לא צירפה לכתב התביעה חוות דעת בתחום הנוירולוגי. עסקינן בעניין שברפואה אשר לא הוכח ע"י התובעת. איני מתעלמת מאמרת האגב של מומחית ביהמ"ש בתחום הנפשי, אולם כפי שציינה המומחית, העניין אינו בתחום מומחיותה ובעניין זה חרגה היא מגדר סמכותה ותחום מומחיותה.

לתובעת נקבעה ע"י המומחית בגין האירוע, נכות נפשית לצמיתות בשיעור 5% אשר הינה נכותה הרפואית של התובעת בגין האירוע.

נזק לא ממוני

לנוכח שיעור נכותה של התובעת, פגיעתה וסבלה, הנני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בראש הנזק הלא ממוני בסך של 50,000 ₪.

הנכות התפקודית והפסדי השתכרות

הפסד השתכרות לעבר – התובעת לא נעדרה מעבודה כתוצאה מן האירוע, אלא בשל האירוע המוחי . אמנם נקבעו לתובעת ע"י המל"ל תקופות אי כושר אולם תקופות אלו הינן לאחר האירוע המוחי, בעוד שיש לציין כי המל"ל לא הכיר בקש"ס בין האירוע המוחי לאירוע נשוא התביעה. עוד עלה ממסכת הראיות כי המרכז האקדמי שילם לתובעת בתקופת היעדרותה שכר ע"ח שעות מחלה.

בנסיבות אלו אין מקום לפיצוי התובעת בתקופת אי הכושר.

מתום תקופת אי הכושר שבה בתובעת באופן חלקי לעבודתה ובהדרגה שבה למשרה מלאה וכיום הינה עובדת כשמונה וחצי שעות ביום, לעומת 12-13 שעות עובר לאירוע.

שכרה של התובעת עובר לאירוע עמד ע"ס 10,708 ובשיערוך להיום 11,677 ₪.

לאחר האירוע אכן חלה ירידה בשכרה של התובעת אולם מרביתה הינה בגין האירוע המוחי והשלכותיו. עם זאת יש לקחת בחשבון גם הפסד אשר נגרם בגין הנכות הנפשית אשר נקבעה לתובעת בגין האירוע. עסקינן בנכות המהווה נכות תפקודית לנוכח מהות עיסוקה ותפקידה.

אמנם המוסד האקדמי מאפשר לתובעת להמשיך בעבודתה אך בתפקיד שונה וזוטר כך שקיימת פחיתה בפועל בשכרה של התובעת אשר בחלקה הינה בגין פגיעתה באירוע והנכות אשר נגרמה בגינו.

אשר על כן יש לחשב את הפסדיה של התובעת לעבר מתום תקופת אי הכושר ועד היום לפי 5% משכרה - 584 ₪ X 60 חודשים = 35,040 ₪. לסך זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע התקופה בסך 950 ₪.

באשר להפסדי ההשתכרות לעתיד - יש לחשב הפסדיה של התובעת עד לגיל הפרישה (67) 584 ₪ x 65.8168 =38,437 ₪.

הפסדי פנסיה - 12% מחישוב הפסדיה ההשתכרות - 8,817 ₪.

עזרת צד ג' – התובעת נזקקה ונזקקת לעזרת בני משפחתה בשל פגיעתה ומגבלותיה הנובעות מן האירוע המוחי ולא מצאתי כי בגין נכותה הנפשית נזקקה או תזקק לעזרה ועל כן אין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ועל כן הוצאות אם היו, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות מכוסות ע"י המל"ל ומכל מקום לא הוכחו הוצאות כאמור.

מסך הפיצוי יש לפחית את קצבת הנכות הזמנית - 21,321 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית) ומענק המל"ל בגין הנכות הנפשית אשר נקבעה ע"י המל"ל ושולמו לתובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.2011 - 49,623 ₪. אין מקום להפחתת דמי הפגיעה שכן תקופת אי הכושר אינה קשורה לאירוע ולא נפסק לתובעת פיצוי בגין תקופת אי הכושר.

אשר על כן הנני מחייבת הנתבע לשלם לתובעת 1 סך של 61,350 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציאה התובעת.

באשר לתובע 2 – אמנם ועדות המל"ל קבעו כי לתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור גבוה יותר מקביעת המומחית אולם עסקינן בנכות מעבודה ותגמולי המל"ל נוכו מן הפיצוי לו זכאית התובעת.

אשר על כן התובע 2 זכאי להחזר התגמולים אשר שילם לתובעת, למעט דמי הפגיעה אשר שולמו בתקופת אי הכושר, לאחר האירוע המוחי, כאשר גם המל"ל לא הכיר בנזקי האירוע המוחי כקשורים לאירוע. בנסיבות אלו אין קש"ס בין תקופת אי הכושר בגינה שולמו דמי פגיעה, לאירוע ועל כן התובע אינו זכאי להשבת דמי הפגיעה.

אשר על כן הנני מחייבת הנתבע לשלם לתובע 2 סך של 70,944 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט.

ניתן היום, י' טבת תשע"ה, 01 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.