ת"א 53409-01-16 הראל חברה לביטוח נ' בן ברוך ואח'

1.לפניי תביעה על סך 76,326 ש"ח שעילתה פיצוי בגין נזק רכוש שנגרם בעקבות תאונת דרכים לרכב המבוטח על-ידי התובעת.

2.אין מחלוקת שביום 12.2.2015 אירעה תאונת דרכים בין רכב המבוטח על-ידי התובעת (להלן – המכונית) לבין משאית שבוטחה על-ידי הנתבעת 2 ושבה נהג הנתבע 1 (להלן – המשאית), בכביש הסמוך לסטף באזור ירושלים. מדובר בכביש מפותל, והמכונית והמשאית נסעו בו זו לכיוונה של זו.

3.על-פי הנטען בכתב התביעה, עת נסעה המכונית בנתיב הנסיעה שלה, "סטה לפתע הרכב הפוגע [המשאית, א.ו.] מהנתיב הנגדי לנתיב נסיעת רכב התובעת, פגע בו בצידו השמאלי והדפו אל עבר מעקה הבטיחות אשר בצד הדרך". על-פי הנטען בכתב ההגנה, ההיפך הוא הנכון והמכונית היא שסטתה לכיוון נסיעתה של המשאית. כנטען בכתב ההגנה, המשאית נסעה בירידה בכביש המפותל ובעת שהתקרבה לעיקול שמאלה, "סטה לפתע רכב התובעת שמאלה לנתיב נסיעת הרכב, פגע ברכב הנתבעים בחלקו הקדמי וגרם ברשלנותו לתאונה". אם כן, המחלוקת בין בעלי הדין היא איזה רכב סטה לנתיבו של הרכב השני, ובכך הוביל לתאונה.

אוסיף, כי בגדריה של מחלוקת זו נדונה בין הצדדים שאלה מרכזית, והיא מה היה מיקום התאונה: בעיקול שמאלה או בעיקול ימינה. כל בעלי הדין יצאו מנקודת הנחה שלפיה בנסיעה בעיקול, הרכב בנתיב ה"פנימי" עלול לנסוע בו באופן "רחב" ובכך לסטות לנתיב הנגדי. גרסת הנתבעים היא כי התאונה התרחשה בעיקול שמאלה (מנקודת מבטה של המשאית, ובעיקול ימינה מנקודת מבטה של המכונית). על כן, לגרסתם המכונית הייתה בנתיב ה"פנימי" בעיקול, והיא סטתה לנתיב החיצוני תוך כדי הנסיעה בעיקול. כפי שיפורט להלן, עדי התובעת חולקים על גרסה זו ולשיטתם המשאית היא זו שביצעה את הנסיעה בעיקול באופן "רחב" הסוטה לנתיב הנסיעה של המכונית.

4.מטעם התובעת העידו נהג המכונית ואימו שנסעה עימו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1, נהג המשאית. כן הוצגו בפניי על-ידי שני בעלי הדין טפסי ההודעה על התאונה לחברות הביטוח, תמונות של זירת התאונה ותמונות של הנזקים שנגרמו לרכבים.

5.לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפניי, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת ולדחות את התביעה.

6. אפתח בעדויות שנשמעו בדיון. אקדים ואומר שלדעתי אין בעדויות אלו כדי להכריע את הכף לכאן או לכאן. נהג המכונית (העד מטעם התובעת) העיד עדות שאינה קוהרנטית באשר למיקום התאונה. תחילה העיד כי נסע בעיקול ימינה בעת התרחשות התאונה (עמ' 2 שורות 17-16 ו-29-26 לפרוטוקול), דבר התומך בגרסת הנתבעים. לאחר מכן העיד שהתאונה התרחשה לאחר העיקול, כשהרכבים נוסעים זה מול זה בקו ישר (עמ' 3 שורות 15-9 לפרוטוקול). לאחר מכן שוב שינה את גרסאותיו בעניין זה (עמ' 3 שורות 34-29 לפרוטוקול). לאחר דברים אלו טען העד שהתאונה כן התרחשה בעיקול, כשהמשאית נסעה בעיקול באופן הסוטה מהנתיב שלה (עמ' 4 שורות 3-1 לפרוטוקול). לאחר מכן שינה העד את גרסתו פעם נוספת וגרס שהתאונה התרחשה כשהרכבים נוסעים זה לכיוון זה בקו ישר (עמ' 4 שורות 9-7 לפרוטוקול). לאחר עדויות אלו, לשאלת בית המשפט הבהיר העד את גרסתו, והיא שהתאונה התרחשה בנסיעה בקו ישר מול המשאית, מעט אחרי עיקול ימינה (מנקודת מבטה של המכונית). אומנם, עד זה השמיע עדות שאינה קוהרנטית. ברגיל, הדבר עשוי להצביע על מידת המהימנות שיש לייחס לעדות. עם זאת, על אף שינויים תכופים אלו בגרסתו של העד, התרשמותי הבלתי אמצעית היא שייתכן שחוסר הקוהרנטיות בעדותו נבע מקשיי שפה (עברית אינה שפת אימו של העד) ואולי אף מן המתח שהיה בו בעת מתן העדות.

אֵם נהג המכונית (אשר נסעה במכונית לצד בנה), הציגה בעדותה גרסה קוהרנטית יותר, מנקודת מבטה. לפי גרסתה, התאונה התרחשה לאחר סיום הנסיעה בעיקול ימינה, כשהמכונית הייתה בנסיעה בקו ישר. לדבריה, לאחר שסיימו את הנסיעה בעיקול ימינה, הבחינה העדה במשאית נוסעת לכיוונם בנתיב נסיעתם. זאת, שכן המשאית סיימה לבצע עיקול קודם, שאותו ביצעה באופן "רחב", תוך שהיא סוטה לנתיב הנסיעה של המכונית.

נהג המשאית (הנתבע 1) הציג גם הוא גירסה קוהרנטית וסדורה באשר לאופן קרות התאונה. לדבריו, התאונה התרחשה בעיקול בכביש, כשהמשאית הייתה בנתיב ה"חיצוני" והמכונית הייתה בנתיב ה"פנימי" בעיקול. כלומר, מנקודת מבטו של נהג המשאית, מדובר היה בעיקול שמאלה. לגרסתו, נהג המכונית ביצע את הנסיעה בעיקול באופן רחב, תוך סטיה לנתיב נסיעת המשאית.