ת"א 52855-06-17 שי נ' תמיר

לפני בקשה המוכתרת דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין לפינוי שניתן בגדרי ת"א 60288-11-14 (להלן: פסק הדין לפינוי והליך הפינוי) כנגד המבקש. פסק הדין ניתן ביום 9.3.17 ונתן תוקף להסכמות הצדדים מאותו היום. לטענת המבקש הסכמתו התקבלה תוך הטעייתו שכן ההסכמה ניתנה על יסוד ההנחה שיש נכונות מטעם המשיבה (התובעת בהליך הפינוי) להגיע להסכם כולל אשר יסיים את המחלוקות בין הצדדים ויכלול גם התייחסות למגורי המבקש ואשתו בדירה עד להשלמת הרכישה.

לאחר שנתתי דעתי לטעמי הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה דחייה אף ללא צורך בתגובה וזאת מהטעמים הבאים על משקלם המצטבר –

1.הרקע לענייננו - המבקש והמשיבה הם חלק מיורשיה של מי שהייתה בעלת הדירה אליה פלש המבקש בסמוך להליך הפינוי וללא הסכמת היורשים האחרים. בעקבות כך הגישה המשיבה כאן כנגד המבקש תביעת הפינוי אשר ראשיתה בשנת 2014. בהליך הפינוי היה מיוצג המבקש על ידי ב"כ מטעם הסיוע המשפטי ובישיבת יום 9.3.17 ובסמוך לה על ידי בא כוח מטעמו. במהלך ניהול ההליך הציע בית המשפט לא אחת הצעות שונות שהשתקפו לפרוטוקול הממליצות למבקש לפנות את הנכס (וראו שם).

2.ביום 9.3.17 הגיעו הצדדים להסכמות בגדרי פסק הדין לפינוי כדלקמן:

"בהמלצת בית המשפט הגענו לפשרה ולפיה הנתבע יפנה את הדירה מכל אדם וחפץ הקשורים אליו לרבות כלל בני משפחתו וזאת בתוך 100 ימים מהיום. מובהר מפורשות כי הואיל ומדובר באורכת חסד, ככל שהתובעת תידרש לפתוח הליכי הוצל"פ לשם הפינוי, הרי שלא ידרש פרק זמן של 30 יום טרם קיום פסק הדין של הפינוי. אין באמור בכדי לגרוע מהטענות הכספיות ההדדיות של הצדדים ככל שהן קיימות.

נבקש מבית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכמה ולהורות על השבת האגרה." (הדגשות אינן במקור – ט.ל.)

להסכמות הנ"ל ניתן תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת לימור ביבי.

3. עתה עותר המבקש לביטול פסק הדין שניתן על יסוד הסכמתו.

הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה ייפתח בשנית לדיון רק במקרים נדירים (ראו למשל רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה (5) 592, 597). עניין המקרין, מבלי לקבוע כמובן מסמרות בשים לב לשלב הדיוני הנוכחי, על סיכויי התובענה.

ומהי טעותו של המבקש בגינה יש לבטל פסק הדין? – טוען המבקש כי בין הצדדים הוסכם שעד לפינוי יתנהל בין הצדדים משא ומתן במהלכו ישהה במושכר. הסכמה זו לא מצאה ביטויה בפסק הדין, ובלעדיה – דינו של פסק הדין בטלות. מדובר בטענה מוקשית במיוחד שסיכוייה אינם מהמשופרים וזאת לשון המעטה; שהרי גם אם יוכח שחלק זה של הסכמת הצדדים לא מצא ביטויו בפסק הדין של בית המשפט הרי שממילא הסכמתה של המשיבה לקיים משא ומתן לא מחייבת, כמובן, הגעה להסדר כולל ומשכך ממילא על המבקש להתפנות מהנכס. ודוקו – המבקש, אף לשיטתו, הסכים לפינוי בכפוף לניהול משא ומתן. המבקש לא יכול היה לצפות כי המגעים יבשילו בהכרח לכדי הסכם מחייב; הסכמתו לפינוי בתוך 100 ימים, ניתנה, ללא תלות בתוצאת המגעים. לא למותר לציין כי באותו הפרוטוקול נרשמה, ובקשה לתיקון לא באה, הצהרת הצדדים כי שהיית המבקש עתה במושכר היא מחמת "אורכת חסד" לשונם של הצדדים.

זאת ועוד ובהקשר זה יוער, כי המבקש ממילא לא טוען כי קיימת לו זכות לשבת בנכס נשוא הבקשה ללא הסכמת השותפים האחרים – בהינתן זאת ממילא בקשה לביטול פסק דין לא תניב למבקש את הזכות להתגורר בדירה, זכות שאינה קיימת. כך שהלכה למעשה הסעד הזמני (לעיכוב ביצוע הפינוי) אינו משרת את הסעד העיקרי (לביטול פסק הדין) מאחר שממילא ביטול פסק הדין לא מקנה למבקש זכות להתגורר בנכס; מן העבר השני יש לזכור כי בניגוד לאמור על ידי המבקש זכותה של המשיבה בקשר עם פינוי המבקש נטועה עמוק בפסק דין של בית המשפט שניתן על יסוד הסכמתם של הצדדים.

בנסיבות אלו ובאופן לכאורי נדמה כי סיכויי התובענה אינם לטובתו של המבקש לעת הזו כמו גם כי הסעד הזמני אינו משרת את הסעד העיקרי - עניינים המטים דין הבקשה לסעד זמני לדחייה.

4.פסק הדין ניתן ביום 9.3.17 ובמעמד באי כוח הצדדים (וככל הנראה הצדדים עצמם); אם סבר המבקש בסמוך למתן פסק הדין כי הוטעה לסבור שיתנהל משא ומתן וזה לא מתנהל כדבעי – תמוה בעיני כי בחר לפנות לבית המשפט עתה ובסמוך מאד לחלוף 100 הימים המוסכמים עד לפינוי. אף אם נניח לטובתו של המבקש כי יש לקחת בחשבון את הפנייה לבית המשפט שנתן את פסק הדין הרי שפניית המבקש לבית המשפט נעשתה בחלוף כ-3 חודשים ממועד מתן פסק הדין. התנהלות זו של המבקש עולה כדי שיהוי המאיין בקשה לסעד זמני מסוג זה (ראו למשל רע"א 1864/13 אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, ניתן ביום 10.4.13)).