הנתבעת 2 הינה מבטחת הנתבעת 1.
5. לטענת התובע ביום 20/5/14 המתין בשעת בוקר בצומת אבו כביר בתל אביב יחד עם מבקשי עבודה נוספים למעסיק מזדמן על מנת למצוא עבודה.
אדם בשם עבדלה חמיס בחיט (להלן: "בחיט") פנה אליו והציע לו לעבוד במחסן תמורת 30 ₪ במזומן לשעה.
6. התאונה לפי תיאור התובע:
ביומו הראשון לעבודה בשעה 17:30 לערך עסק במסירת גלילי בד לבחיט שעמד על סולם וסידר את הגלילים על מדף. בחיט פגע עם אחד הגלילים בנורת פלורסנט שהשתלשלה מתקרת המחסן, שבר אותה, וזו התנפצה והשברים שנפלו פגעו בעינו של התובע וגרמו לו לנזקים קשים עד כדי עיוורון.
7. התובע הגיש חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר שמואל פרידלנד לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף 52 (1)(ב) ו- 10% לפי סעיף 62 3 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר אורי מלר לפיה התובע סובל מ- 30% נכות צמיתה בשל פגיעה בחדות הראייה.
בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו, ד"ר אברהם גולן, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין איבוד הראייה בעין אחת ו- 5% בגין הצטמקות גלגל העין.
סה"כ: 34%.
8. אשר לנכות הרפואית אקדים ואציין כי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא נחקר על חוות דעתו. מומחה מטעם ביהמ"ש הינו נייטרלי ואובייקטיבי ולרוב נוטה בית המשפט לאמץ את חוות דעתו.
יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו 23.4.1990), בפיסקה 4 של פסק-הדין):
”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן.
בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד (פורסם בנבו), 20.11.06) : "למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט".
וכן ברע"א 1858/08 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' גלית אמויאל (פורסם בנבו 9.7.08): "מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים), שהותקנו בעקבות תיקון 5 לחוק הפיצויים. מגמת המחוקק ומחוקק המשנה היתה לאפשר לצדדים ולבית המשפט להסתמך על חוות דעת של גורם עצמאי ואובייקטיבי, במקום גורם, שיש חשש להיותו מוטה (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים 561 (תשנ"ט) (להלן: ריבלין). כחלק מכך, נקבעו בתקנות הפיצויים הוראות הנועדות להבטיח את קיומו של שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי של המומחה מטעם בית המשפט".
במקרה דנן חוות הדעת לא נסתרה.
על כן אני מאמץ את קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט.
9. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.
לעניין החבות המחלוקת המרכזית הינה האם התאונה אכן התרחשה במחסן והאם התובע עבד אצל הנתבעת בזמן התאונה.
10. הנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה, בין השאר, כי מדובר בתביעת סרק הזויה שמטרתה "להושיב את הנתבע" על שולחן הדיונים, שהתביעה הינה "אחת התובענות ההזויות, הכוזבות והשגויות ביותר שהוגשו אי פעם לבית המשפט", התובע מעולם לא הועסק אצל הנתבעת במישרין או בעקיפין, אין אצל הנתבעת מנהל בשם דוד (סעיף 13) ועוד.
11. הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה במסגרתו הוכחשו טענות התובע ובנוסף נטען כי כתב ההגנה מוגש רק בשם הנתבעת 2 משום: " ..יצויין כי ניתנה לנתבעת 1 האפשרות להיות מיוצגת ע"י משרד הח"מ מכח פוליסת הביטוח לבית עסק שהוצאה לנתבעת 1 ע"י הנתבעת 2, אולם הובהר כי הכיסוי והייצוג יינתן בכפוף להתחייבותה המפורשת של הנתבעת 1 כי ככל שיקבע כי התובע היה עובד של הנתבעת 1 במועד האירוע, ובמידה שיפסק לו פיצוי כלשהו, הרי שהנתבעת 1 תישא לבדה בסכום שהיה אמור להשתלם על ידי המוסד לביטוח לאומי, וזאת לאור תנאי הפוליסה שהוצאה לנתבעת 1 אצל הנתבעת 2.
יובהר כי הכיסוי הביטוחי מסוייג לעניין זה, והנתבעת לא תישא בכל פיצוי, ככל שיפסק, אשר היה אמור להיות משולם על ידי המוסד לביטוח לאומי, וזאת ככל שיקבע שהנתבעת 1 הייתה מעבידתו של התובע "(בסעיף 5, שם).
12. האם התובע עבד אצל הנתבעת במחסן ונפגע ביומו הראשון לעבודה או שמא הכל פרי דמיונו הפורה של התובע?
ודוק; במקביל לבירור התביעה שלפניי מתבררת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (ב"ל ת"א 18482-01-20) שעניינה בקשה של הנתבעת 1 להכיר בתאונת התובע כתאונת עבודה עת עבד אצלה!
13. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה אולם נציגי הנתבעת
1 אמרו לחוקר המל"ל כי התובע מעולם לא עבד אצלה והתאונה לא התרחשה.
על יסוד גרסה זו והיות ולא הופק תלוש שכר ולא הייתה ראיה אחרת, תביעת התובע אצל המל"ל נדחתה.
ברם, כנראה, ברבות הימים ועם הגשת התביעה שלפניי והחשש שמא תתקבל, וכתוצאה מכך החשש מהחיוב הכספי, הוגשה התביעה כנגד המל"ל מתוך כוונה שאם הנתבעת תחויב בתשלום פיצויים הרי שהמל"ל ישתתף בתשלום.
14. במובן מסוים ניתן לראות בעצם הגשת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה משום הודאת בעל דין בהעסקת התובע ובהתרחשות התאונה. יצוין כי כתב התביעה לא הוגש לביהמ"ש.
זאת ועוד, הנתבעת 1 הגישה מטעמה תצהירים של שני האחים לוגסי, אילן ודוד.
אילן, מנהל ובעלים, הצהיר שאינו מכיר את התובע והתאונה, וכי העסקת עובדים זרים בחברה נעשית בצורה מסודרת רק לבעלי היתר עבודה, שדוד הכחיש את האירוע הן בפני חוקר המל"ל והן בפניו אך: "16.לפני זמן קצר שוחחתי שוב עם דוד. דרשתי ממנו במפגיע תשובה לשאלה האם האירוע התרחש או לא, והוא חזר בו, ואמר שהוא זוכר במעומעם עובד זר שנפגע באחד המחסנים ביום הראשון לעבודתו, פונה באמבולנס ולא חזר." (ההדגשות בקו תחתון של הח"מ)
דוד הצהיר שאינו בעל מניות או מנהל, שלא הכיר את התובע ולא זכר אותו אך: "8.זכור לי שלפני מספר שנים, התאריך המדויק לא זכור לי, היה אירוע שבו עובד שלא היכרתי נפגע בעינו באחד המחסנים של החברה, ופונה באמבולנס לבית החולים " וכן "17.לאחר מכן, כשראיתי את הפרטים, ראיתי שהוא פונה באמבולנס, וראיתי שהוא טוען שנפגע ביום הראשון לעבודה, נזכרתי באירוע, ואמרתי לאילן שאולי בזה מדובר ".
גרסת האחים בתצהיריהם מכרסמת בעמדה החד משמעית ונחרצת בדבר הכחשת הפרטים ואף מחזקת מאוד את גרסת התובע.
15. עדות התובע:
בביה"ד העיד כי בחיט לא חבר שלו, שהלך אתו ישר למחסן, שנפגע בעין ופונה לביה"ח וולפסון, שדוד נתן לו הוראות באותו יום (פרוטוקול מיום 31/5/22 בעמוד 8 ש' 35-36, ע' 9 ש' 1-3) וגם נתן לו 400 ₪ לאמבולנס. עוד העיד כי ראה את דוד (ע' 10 ש' 24-25) אם כי לא זיהה אותו מחוץ לאולם בית המשפט (ע' 11 ש' 11-13). בנוסף טען שלא אמרו לו כמה כסף יקבל (ע' 11 ש' 19-24) בניגוד לאמור בתצהיר.
בביהמ"ש התכחש לאי זיהוי דוד בביה"ד (בעמוד 12 ש' 1 לפרוטוקול מיום 12/12/22), טען כי היה עד נוסף אך אינו יודע היכן הוא (ע' 17 ש' 18-19), טען שלא הבין שאלות שנשאל בשפה הערבית במתקן "חולות" הגם וביהמ"ש התרשם שהבין, שבחיט עזר לו כי שניהם מאותה מדינה אם כי לא ישקר עבורו (ע' 30 ש' 18-19).
למרות סתירות מסוימות וקשיי שפה ניכרים ולמרות שהיה צורך מהותי במתורגמן שמשום מה לא נשכר על ידי התובע, אני נותן אמון בגרסתו הבסיסית.
עדויות האחים:
בביה"ד העיד אילן כי לא היה ביום התאונה ולא ידע על המקרה עד התביעה (ע' 14), שהוא אמור לדעת אם יש עובד חדש קבוע (ע' 14 ש' 8 ו- 17). העיד כי בחיט היה עובד אצלו " כן בהחלט, כן" (ע' 15 ש' 26 , ע' 16 ש' 4) ואם צריך כח עזר אז יכול להיות שהיו לו סמכויות (ע' 16 ש' 11-12, 21) ושנתן לבחיט הוראות לגייס עובדים רק עם היתר (ע' 17 ש' 24-25)- כלומר היו לבחיט סמכויות לגיוס עובדים.
טען כי בתחילה דוד אמר לו שלא מכיר את האירוע (ע' 21 ש' 8) אבל אחר כך הוא נזכר (ע' 21 ש' 21). שדוד אמר לו שהיה מקרה כזה שהוא שמע או נזכר, שמישהו נפצע (ע' 21 ש' 26-28).
יתר על כן, כשנשאל למה אתה חושב שהתובע היה עובד של ארוטקס? השיב, "לפי השתלשלות של הדברים וכל הסיפור נראה לי סביר להניח שדבר כזה יכול להיות" (ע' 22 ש' ש' 9-12).
עוד אישר שהיו מקבלים עובדים לעבודות חד פעמיות לשעות ספורות (ע' 23 ש' 15-16).
בבית המשפט העיד שלא בדק מתי בחיט עבד אצלו (ע' 35 ש' 16-21), שאינו מודע לכלום ושאינו יודע מדוע החברה הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. שעוה"ד יודע ושלא הבין מה עורך הדין הסביר לו (ע' 37) ובכל זאת אישר להגיש את התביעה. אני מתקשה לקבל טענה זו.
עוד העיד כי בחיט אינו מוסמך להביא פועלים (ע' 38 ש' 18-19) כי בסה"כ עובד (ש' 15) (בניגוד לעדותו בביה"ד).
דוד העיד בביה"ד שהתובע לא עובד שלהם, שבחיט קיבל אותו לעבודה (ע' 24 ש' 4-5), שבחיט סיפר לו שהיה עובד שנפגע ביום הראשון אך לא ייחס לכך חשיבות (ע' 24 ש' 12-17), חזר וציין שבחיט קיבל את התובע לעבודה (ע' 24 ש' 19), שהוא נשען על מה שבחיט סיפר לו (ע' 24 ו-25), משמע שהוא מקבל את מה שבחיט סיפר לו.
בנוסף הסביר את הכחשתו לחוקר המל"ל בכך שנודע לו רק לאחר מכן ורק עם קריאת תצהירו של בחיט שצורף לכתב התביעה נזכר בסיפור (ע' 31 ש' 22-25) – הדברים מנוגדים לאמור בכתב ההגנה.
בבית המשפט העיד שנזכר שבחיט אמר לו שהיה עובד שנפצע בשנת 2014 (ע' 53 ש' 10-17), שלא יודע איך התובע יכול היה להיזהר יותר (ע' 55 ש' 6-11) ומצד אחד אישר את שיטת העבודה של העמסת הגלילים ומנגד טען שאין צורך בסולם.
כמו כן טען שבחיט היה אמור לצלם את הדרכון של התובע, שהוא לא סיכם עם התובע על שכרו ולא הזמין את האמבולנס.
16. אילן אישר כי אחיו דוד הוא זה המצולם בצילום שצירף התובע (ראה סעיף 19 לתצהירו) וכי הבניין המצולם הינו אכן בניין "פנרמה".
לאור האישור הצילומים מתקבלים ללא שהוצגו על ידי הצלם.
17. בדו"ח הפינוי של האמבולנס צוין כי נפגע ממנורה בעת העבודה (ראה חווה"ד של המומחה הרפואי מטעם התובע).
התובע פונה מן הכתובת בו מצוי בניין "פנרמה" אך אין חולק כי בבניין עסקים ומחסנים רבים.
18. מה הסיכוי שעובד נפגע ביומו הראשון לעבודה אצל הנתבעת 1 בעינו במחסן בשנת 2014, כך לדברי דוד, והתובע טוען כי נפגע בעינו במחסן ביומו הראשון לעבודה, ואין אדם אחר שטוען שנפגע בנסיבות דומות בחלוף 9 שנים, והנפגע אינו התובע? הסיכוי נמוך עד אפסי.
עדויות האחים מגמתיות בניסיון לזכות בשתי הזירות המשפטיות גם בבית המשפט וגם בבית הדין האזורי לעבודה.
לפיכך אני קובע כי התובע אכן נפגע בעינו עת עבד במחסן הנתבעת 1 ביום הראשון לעבודתו.
19. האמנם הנתבעת 1 התרשלה?
התובע טען בסעיף 3 לתצהירו כי המנורות היו ללא מגן וכיסוי ובשל קרבתן למדפים הסיכון לשבירה היה רב.
כמו כן טען שלא הוזהר מפני הסכנה.
מטעם הנתבעת טען אילן בתצהירו שגלילי הבד שוקלים בדרך כלל פחות ושהרמת גלילים אינה מחייבת הכשרה מיוחד, ידע או ניסיון ולא היה קושי בביצוע הפעולה לו התובע היה נזהר יותר.
ברם, בחה"נ העיד דוד שלא יודע איך התובע היה יכול להיזהר יותר (ע'55 ש' 6-11).
לנציגי הנתבעת גישה ושליטה במחסן ולא הייתה כל מניעה שיציגו נתונים סותרים לטענת התובע בדבר גובה התקרה, המדפים ומשקל גלילי הבד. הנתבעת בחרה שלא להציג נתונים אלה ולכן גרסת התובע לא נסתרה.
אין צורך להכביר מילים על החובה המוטלת על מחזיק ובעלים של מקרקעין, קל וחומר על מעסיק.
אין מחלוקת בדבר חובת זהירות שקמה למעסיק לדאוג לשלומם הפיזי והנפשי של העובדים שתחת חזקתו. הנתבעת כמעסיק חבה בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. ע"א 1892/95 אבו סעדה ואח' נ' שרות בתי הסוהר ואח' (15.4.97).
אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2) 209 , 23.9.80,211). על המעסיק במקרה זה לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו ואף רשלן, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה 2() 593 21.3.91]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח (1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים.
התובע נפגע במחסן הנתבעת 1, לא הודרך ולא הוזהר. לטענתו המנורות היו חשופות ושיטת העבודה לקויה או פגומה נוכח מצב המנורות, הקרבה למדפים ואופן העברת הגלילים. הנתבעת לא הוכיחה אחרת.
לפיכך אני מוצא כי הנתבעת התרשלה וחבה בפיצוי התובע על נזקיו מן התאונה.
סוגיית האשם התורם
בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592, 603-604 21.4.82 נקבע:
"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".
באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:
"נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה (2) 593 21.3.91].
20. היות ודוד העיד כי לא יודע איך התובע יכול היה להיזהר יותר (למרות שטען בתצהירו שהתובע היה צריך להיזהר יותר) ובהתחשב ביחסי הכוחות של עובד ומעביד, בכך שהתאונה ארעה ביום הראשון לעבודה, במכשול השפה ואי הכרת העבודה ומנגד ביכולת של כל אדם לצפות סיכון גלוי, אני מוצא לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 5% בלבד.
21. הנכות התפקודית
הנכות הרפואית הינה כאמור לעיל 34%.
התובע איבד את הראייה בעינו הימנית. עסקינן בעובד כפיים העובד בעבודות פיזיות פשוטות.
לטענתו הנכות מסכנת אותו במקצועות מסוימים בשל חוסר בראייה תלת ממדית וכן מגבילה אותו ועל כן יש להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור של 55%.
מנגד טוענת הנתבעת 1 כי הנכות התפקודית נמוכה מזו הרפואית והנתבעת 2 טוענת כי התובע מתפקד באופן רגיל לחלוטין.
התובע בחר שלא להעיד את מעבידו או חבריו לעבודה באשר למגבלותיו.
על אף המגבלה כביכול לעבוד בשמש התברר כי הוא עובד בדימונה ועבד בעבר בחוף הים ולא הציג מסמכים רפואיים מאותה תקופה או העיד עדים על מגבלותיו באותה תקופה.
כפי שיובהר בהמשך שכרו הושבח.
אין להקל ראש באיבוד הראייה בעין אחת ובוודאי שיש לכך משמעות ניכרת בפסיקת הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל אך דומה כי בענייננו כושר העבודה של התובע נפגע בצורה פחותה משיעור נכותו הרפואית.
התובע לא תמך טענותיו במסמכים רפואיים עדכניים והמומחה הרפואי מטעם בית המשפט אשר בדק את התובע קבע (בסיפור המקרה):
" מתהלך חופשי, קורא חופשי, מנהל חיי יום יום חופשי בראייתו בעין השמאלית היחידה. "
בנסיבות העניין אני מוצא לנכון להעמיד את הנכות התפקודית במשמעות הגריעה מן השכר על 20%.
22. הפסד שכר לעבר
התובע לא הציג ראיות בדבר רמת השתכרותו לפני ואחרי התאונה.
בהעדר ראיות ובשים לב להיות התובע עובד זר בזמן ולפני התאונה, שאינו שולט בשפה העברית, ואינו מחזיק במקצוע או מיומנות מסוימים או השכלה, אני קובע את שכרו לפי שכר המינימום באותה עת קרי 4,300 ₪ .
אין ספק כי ההחלמה מן הפגיעה עד למצב הקבוע ארכה זמן. יש להביא בחשבון כי בחלק מהזמן לאחר התאונה שהה התובע במתקן 'חולות'.
בנסיבות העניין אפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 185,000 ₪.
23. הפסד השתכרות לעתיד
"אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" ב- בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י פ"ד (ח) 802, 822 , 01/03/93).
התובע העיד כי משתכר לעתים 11,000 ₪. לא הוצגו ראיות כלשהן.
סביר להניח כי עם השנים בארץ, תהליך ההסתגלות ורכישת שפה, גם אם ברמה נמוכה, שכרו גבוה משכר המינימום במשק.
בהעדר ראיות אני מעריך את שכרו בסך של 6,800 ₪.
יצוין כי התובע הינו אזרח ישראלי וצילום מתעודת הזהות שלו הוגש לבית המשפט ועל כן יחושב ההפסד לפי גיל הפרישה לשכירים בארץ, שכרו והנכות התפקודית.
הפסד ההשתכרות לעתיד מסתכם ב- 20%X6800X מ. היוון ל-34 שנה עד גיל 67 255.5783= 347,586 ₪ .
24. הוצאות
התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות של תרופות, טיפולים רפואיים, חוב של אשפוז ומשקפי ראייה לכל חייו. התובע אף טוען כי הינו ממשיך לסבול מהשלכות התאונה על מצב בריאותו ויזדקק גם בעתיד לטיפולים רפואיים. הוא עותר אם כן לסך של 200,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד.
לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובע בסכומים הנטענים על ידיו בראש נזק זה הנתבעת 1 אף טוענת כי טענתו כי יזדקק להוצאות רפואיות בארץ מוצאו סותרת את טענתו כי בכוונתו להגר למדינה מפותחת.
ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת מלוא הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו.
זאת ועוד, בביה"ד לעבודה תלויה ועומדת תביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, ובשל כך אם תוכר התביעה כתאונת עבודה אזי יהיה זכאי התובע לקבלת מלוא הטיפולים הרפואיים, כמו גם נסיעות לטיפולים, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות (ראה סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנה 1995).
מאז שנת 2010 הוא זכאי לקבלם במסגרת קופת החולים אליה הוא משתייך מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010) התשס"ט 2009.
אי לכך אין מקום לפצותו לאור הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 5296/96 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 05/02/95).
עוד אציין כי בע"א 570/75 דוד סייג ואח' נ' נתן לוי ואח' פד"י ל (2) 541 31/03/76, קבע השופט ברנזון כי "שיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי".
במצב זה אין הצדקה לגלגל את מלוא ההוצאות על הנתבעת. אף על פי כן עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע, ואי הבהירות אם התאונה תוכר כתאונת עבודה אם לאו סביר כי התובע נשא ויישא בעתיד בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, החורגים מסל הבריאות, ואשר לקנאביס ממילא לא צורפו אסמכתאות על היזקקותו עד היום, והגם כי לא הוכח קשר סיבתי ישיר הרי שמהמסמכים הרפואיים שצירף עולה כי נתון היה בכאבים קשים בעטיה של התאונה, ואין זה בלתי סביר כי כחלק ממצבו משתמש אף בקנאביס רפואי על מנת להקל על מכאוביו מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט של הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, סך כולל של 10,000 ₪ .
25. עזרת צד ג' –
לא נטען בעניין זה בסיכומיו ולכן לא נפסק דבר.
26. כאב וסבל
התובע איבד את ראייתו בעין אחת. בנוסף מראה העין שונה מבעבר ולרעה.
בהתחשב בנכות ובגיל התובע אני פוסק סך של 175,000 ₪.
27. סיכום ראשי הנזק:
הפסד השתכרות לעבר – 185,000 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד – 347,586 ₪.
(לא נטען להפסד זכויות סוציאליות ופנסיה)
הוצאות – 10,000 ₪
כאב וסבל - 175,000 ₪.
סה"כ: 717,586 ₪.
ובניכוי האשם התורם של התובע מסתכם הנזק ב- 682,000 ₪ (במעוגל).
הנתבעת 2 וצד ג':
28. אין עסקינן במעוולים במשותף. לכן חיוב הנתבעת 2 כפוף להסכם בינה לבין הנתבעת 1,קרי תנאיי הפוליסה.
אין חולק כי על הנתבעת 1 לשאת בתשלום ההשתתפות העצמית בסכום נומינלי של 11,250 ₪ מיום 1/2/14 (ע' 14 לפוליסה).
29. לית מאן דפליג כי היה והמוסד לביטוח לאומי היה מכיר בתאונה כתאונת עבודה אזי היה משלם לתובע/הנפגע תגמולים ולא יכול היה לחזור על הנתבעת 2 הנכנסת בנעלי המבוטחת שהינה המעסיקה.
אם בית המשפט היה קובע את סכום הנזק בשיעור גבוה מתשלומי המל"ל הרי שהנתבעת 2 הייתה נדרשת לשלם רק את הדלתא, כלומר ההפרש.
30. דא עקא והנתבעת 1 סיכלה את האפשרות של תשלום על ידי המל"ל שכן טענה בפני החוקר מטעמו שהתובע לא היה עובד ולא נפגע בעבודה אצלה במחסן. היות והיה זה יום עבודתו הראשון של התובע אצל הנתבעת ובשל מגבלותיו כעובד זר ואדם שאינו שולט בשפה העברית, נמנע ממנו להוכיח אחרת.
31. אם תתקבל תביעת הנתבעת 1 בביה"ד האזורי לעבודה המצב המשפטי והתשלומים בעקבותיו יחזרו, כביכול, לנקודת המוצא.
32. בפרק 11 לפוליסה, חבות מעבידים,( הכותרת 'סייגים לחבות המבטח' מודגשת ובאדום וסעיפי המשנה בצבע אדום ) נקבע:
" סכום כלשהו בו יחוייב המבוטח, עקב מקרה ביטוח במסגרת פוליסה זו, לפצות עובד שאין חוק הביטוח הלאומי חל עליו, במקרה כזה תפצה החברה את המבוטח בגין תביעות כאלה רק בסכום העודף על הסכום שעשוי היה להשתלם, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח – 1968, כאילו היה אותו עובד מבוטח על פי החוק הנ"ל. "
33. הנתבעת 1 הפנתה בסיכומיה למצבים בהם החוק לא חל ובכל זאת קמה חובת הפיצוי על המבטחת בהתאם לפוליסת הביטוח.
34. סבורני כי הדוגמאות שנתנה הנתבעת 1 אינן רלוונטיות משום שבמקרה שלפניי עובדות המקרה פשוטות:
א. התובע נפגע במחסן הנ' 1 עת עבד עבורה.
ב. התובע פנה למל"ל על מנת שיכיר בתאונה כתאונת עבודה.
ג. הנתבעת 1 הכחישה את האמור בסעיף א' לעיל ובשל כך המל"ל דחה את תביעתו.
ד. אם הנתבעת 1 הייתה מאשרת את האמור בסעיף א' לעיל המל"ל היה משלם לתובע תגמולים.
ודוק, נוסח הסייג מחריג כל מקרה שחוק הביטוח הלאומי אינו חל על העובד.
35. יתר על כן, הנתבעת לא יכולה להנות מהתנהגותה הפסולה. אם נוצר חיוב שלא היה אמור להיווצר אם הנתבעת 1 הייתה נוהגת כדין, ברי כי על הנ' 1 לשאת בו והיא אינה יכולה לגלגלו לפתחה של הנתבעת 2.
36. ניכויים נוספים:
א. ראשית, לעניין החיובים של הנתבעות.
הנתבעת 1 חבה בפיצוי התובע עד לסכום שהיה מקבל מן המוסד לביטוח לאומי לו התאונה הייתה מוכרת כתאונת עבודה.
כמו כן בסכום ההשתתפות העצמית כלפיי הנתבעת 2 וצד ג'.
הנתבעת 2 חבה בכל סכום מעל לסכום החיוב של הנתבעת 1 ועד לסכום הפיצוי שנפסק על ידי ביהמ"ש בהפחתת ההשתתפות העצמית.
ב. שנית, התביעה בביה"ד האזורי לעבודה טרם הוכרעה ולפיכך לא ידוע הסכום שישלם המל"ל לתובע היה ותתקבל התביעה.
ג. שלישית, הנתבעות הגישו חוות דעת אקטואריות באשר לסכום שהיה אמור להשתלם לתובע ע"י המל"ל היה ותביעתו הייתה מתקבלת.
המומחים בתחום האקטואריה מטעם הצדדים הגיעו לתוצאות שונות משום שהשתמשו בנתונים שונים.
מאחר ולא ברור על אלו משתנים יסתמך המוסד לביטוח לאומי (כגון: נכות, שכר יומי, חודשי או שעתי, גובה השכר ועוד) לא ניתן להסתמך על חוות הדעת האקטואריות שהוגשו.
37. איני סבור כי יש לבצע ניכוי רעיוני לחובת התובע שכן הוא פנה למל"ל והנתבעת 1 היא זו שסיכלה את תביעתו ובהתחשב במצבו כפי שתואר לעיל יצא ידיי חובתו בעצם הפניה למל"ל.
38. עם זאת, איני סבור כי התובע צריך לקבל כפל פיצוי ובמידה והתאונה תוכר כתאונת עבודה יש לנכות את הכספים שיקבל.
39.במקרה דנן אין מנוס מהקפאת הפיצוי עד למתן פסק דין בביה"ד האזורי לעבודה, גם אם לא חלוט, ולפעול בהתאם לאמור בפסה"ד ולקביעת המל"ל.
במידת הצורך יוגשו חוות דעת אקטואריות נוספות ומתאימות.
סוף דבר:
40. הפיצוי עומד על סך של 682,000 ₪.
בנוסף יושב לתובע חלקו בשכר טרחת המומחים והנתבעות יישאו באגרת ביהמ"ש.
41. חיובי הנתבעות ייקבעו בהתאם לאמור לעיל ולפסיקת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ובהתאמה ייפסק שכ"ט ב"כ התובע.
42. הפיצוי יוקפא עד לפסיקת בית הדין האזורי לעבודה ובמידת הצורך קביעת המל"ל.
ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ז' חשוון תשפ"ד, 22 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
