נדב נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ואח'

רקע עובדתי

1.התובעת רות נדב (להלן: "התובעת"), היא היורשת היחידה של אמה המנוחה אנה דויטשר ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 2.1.2010 (צו ירושה צורף כנספח 1 לכתב התביעה).

2.המנוחה היתה בעלים רשומים של שתי דירות המצויות בבניין מגורים בן 6 יחידות דיור, הידוע כגוש 3702 חלקה 157 תת חלקה 5, בשד' חן 57 רחובות (להלן: "הבניין"). התוכנית מכוחה הוקם הבניין היא תוכנית רח/750א (נספח 4 לתצהיר מנחם גליצר, מנהל תחום רישוי בסלקום, להלן: "גליצר", תקנון ותשריט התוכנית), שאושרה ביום 13.11.1985. אחת מהדירות בבית המשותף שהוקם היא דירה בת 6.5 חדרים, בצירוף מרפסת שמש, חניה מקורה ומחסן, בקומה 3 מתוך 4 קומות (להלן: "הדירה").

3.נתבעת 1, בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "בזק"), היא בעלת זכות חכירה במקרקעין המצויים ברח' יבנה 54, הידועים כגוש 3702 חלקה 151. על מקרקעין אלה חלה תוכנית רח/1/11 שפורסמה ביום 18.12.1969 (נספח 3 לתצהיר גליצר תקנון תוכנית רח/1/11), אשר מכוחה הוקמה בשנת 1975 מרכזיית בזק ובסמוך לה תורן שגובהו כ-55 מ' (להלן: "התורן", תצהיר עדותו של עמנואל אברהם, מנהל פרויקטים של בזק, להלן: "אברהם", סע' 12-6). מרחקו של התורן מגבול החלקה של הבניין הוא כמטר אחד בלבד.

4.נתבעת 2, סלקום תקשורת בע"מ (להלן: "סלקום"), ונתבעת 3 פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: "פלאפון") התקינו בסמוך לשנת 2000, בהתאם להסכמת בזק, אנטנות סלולאריות על התורן.

5.בדצמבר 2008 הוסרו האנטנות של סלקום ובינואר 2011 סולקו התורן והאנטנות של פלאפון, וזאת בהתאם לפשרה שסוכמה במסגרת תביעתם של רן מאריסון ודוד לוי, דיירים אחרים באותו בניין (ת.א. 1207/06, להלן: "התביעה האחרת", נספח 2 לתצהיר גליצר, נספח ד לתצהיר לילך שביט, מנהלת רישוי והכשרה בפלאפון, להלן: "שביט").

טענות הצדדים

6.על פי האמור בתביעה, לתורן ולאנטנות הסלולאריות שסלקום ופלאפון בנו עליו לא היו היתרי בנייה כדין. אמנם לפלאפון ניתן היתר בנייה באוקטובר 2000, אלא שהוא היה חסר תוקף בהיותו מנוגד לתב"ע ולתמ"א 36א. בכל מקרה, מאז שנת 2000 פלאפון שינתה את כמות ומיקום האנטנות שלה על התורן מבלי שביקשה או קיבלה היתר לעשות כן. מעשי ומחדלי הנתבעות כלפי המנוחה בכך שהתירו את בניית התורן והאנטנות הסלולאריות ו/או לא הסירו אותן מהווים הפרת חובה חקוקה ו/או רשלנות, כאשר התורן והאנטנות הביאו לחסימת נוף מהדירה, העלו את הסיכון לתחלואה במחלת הסרטן ובכל מקרה יצרו מבחינה פסיכולוגית פחד ורתיעה. כתוצאה מהתנהלות הנתבעות נגרמו למנוחה נזקים המורכבים מגריעת דמי שכירות בתקופה שהדירה לא היתה מושכרת, לרבות הוצאות בתקופה זו ובסך הכל 99,269 ₪, אך עיקר הנזק התגבש בעת מכירת הדירה על ידי התובעת ביום 2.10.2008 במחיר מופחת של 1,330,000 ₪ – סכום הנמוך ב-470,000 ₪ ממחיר השוק של הדירה אלמלא התורן והאנטנות (סע' 44-43 לכתב התביעה).

7.בזק, סלקום ופלאפון (להלן ביחד: "הנתבעות"), טענו במסגרת כתבי ההגנה שהוגשו מטעמן, שערכה של הדירה כבר גילם במועד רכישתה את קיומה של מרכזיית בזק והתורן הסמוך לה, כפי שעולה מעיון בתוכנית רח/750א ותוכנית רח/1/11. הנתבעות גם הכחישו את נזקי התובעת וטענו שמדובר בטענות בעלמא ללא כל בסיס עובדתי.

בזק הוסיפה שהתורן ומרכזיית הטלפונים הוקמו כדין, או לכל הפחות יש לראותם ככאלה מכח חזקת התקינות המנהלית. בשנת 2002 אושרה תמ"א 36א לעניין מתקני שידור קטנים וזעירים באופן שאפשר כיסוי לשידור וקליטת תקשורת אלחוטית בכל רחבי המדינה, תוך מניעת מפגעי קרינה ומזעור פגיעה באיכות הסביבה והנוף. במסגרת הוראות המעבר הקבועות בתמ"א 36א בזק נדרשה לבצע הליך לגליזציה של כל המתקנים שהוקמו על ידה לפני 1.1.1989 ועל כן הוגשה בקשה לוועדה המקומית לרישוי התורן ביום 9.6.2004.

סלקום הוסיפה שהיא קיבלה רישיון כדין להפעיל רשת תקשורת סלולארית. בשנת 1997 היא הקימה מתקן שידור על גבי התורן, כאשר עובר להקמתו ניתן לו היתר כדין מאת הממונה על הקרינה הסביבתית במשרד להגנת הסביבה, דבר המעיד שהקמת המתקן הייתה על פי התקנים המחייבים וכי לא נשקפה סכנה בריאותית כתוצאה מהקמתו והפעלתו.

במסגרת כתב ההגנה שפלאפון הגישה נטען מפורשות שניתן לה היתר כדין ביום 24.10.2000, ועל כן, בכל מקרה פלאפון לא הפרה כל הוראה חקוקה ולא התרשלה באופן כלשהו.