פלונית נ' שירותי בריאות כללית

בפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנותה. עיקר הטענה היא שתביעת אם הקטינה בגין "הולדה בעוולה", הוגשה בחלוף 7 שנים, 5 חודשים ו- 10 ימים מיום לידתה ועל כן, התיישנה.

העובדות הדרושות לעניין

1.עסקינן בתביעה שהגישה פלונית, התובעת (להלן: "המשיבה"), בגין הולדה בעוולה של ביתה (להלן: "הקטינה") ופגיעה באוטונומיה. לטענתה, זמן מה לאחר לידתה של הקטינה, התגלה כי הינה סובלת ממחלה גנטית "מחלת קולובומה", אשר ממנה, ככל הנראה, גם סובל אביה. המחלה גרמה לקטינה לעיוורון בעינה הימנית והיא עתידה לעקירה. הראיה בעינה השמאלית מתדרדרת גם כן.

2.המשיבה טענה, כי ידעה שאבי הקטינה סובל ממחלה בעיניו על רקע תורשתי וציינה זאת במהלך בדיקת מעקב הריון שנערכה לה בסניף "בריאות האישה" אותו מפעילה המבקשת. על אף שציינה זאת בפני הצוות הרפואי, היא לא נשאלה על קיומן של בעיות גנטיות במשפחתה או במשפחתו של אבי העובר, היא לא נשלחה לבדיקות נוספות ולא אובחנו בעוברה מומים. בשל רשלנותה של המבקשת, נולדה הקטינה במומה.

3.חלף כתב הגנה, המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, כשלטענתה חלפה תקופת ההתיישנות מאז הולדתה של הקטינה ביום 17.3.2008 ועד למועד הגשת התביעה ביום 26.8.2015. המשיבה טענה להארכת תקופת ההתיישנות, כפי שיפורט להלן.

תמצית טענות הצדדים

4.המשיבה ביקשה להחיל את החריג הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וטענה כי מחלת הקולובומה אובחנה כ-10 חודשים לאחר הולדת הקטינה, ביום 26.1.2009 ולכן לשיטתה, תקופת ההתיישנות מתחילה במועד זה. עובר למועד בדיקה זה, לא היתה לה יכולת מעשית לכאורה להגיש את התביעה.

5.המשיבה עותרת כנגד פרשנותו של פסק הדין ע"א 1326/07 ליאור המר ואח' נ' פרופ' עמית ואח' (28.5.2012) (להלן: "עניין המר") שלטענתה, שלל את זכותו של ניזוק להגיש תביעה בעילת "החיים בעוולה" עד גיל 25 ולכן יש לאפשר לה להגיש תביעה בעילת "הולדה בעוולה". לשיטתה, פסק הדין בעניין המר קבע הוראות מעבר בקשר עם תביעת היילוד אך שתק לעניין תביעת ההורים ולכן יש לאפשר "תקופת התארגנות" סבירה גם בעילת "הולדה בעוולה" במהלכה יכולים הורים שאינם בקיאים בהלכות משפטיות לקבל את הסעד הרצוי בבית המשפט. סילוק התביעה על הסף, הוא למעשה חסימת דרכו של ניזוק לערכאות משפטיות והוצאת המעוול נשכר.

6.עוד טענה המשיבה כי יש לפרש כל מקרה לגופו ולבחון באופן סובייקטיבי את נסיבות ההולדה. בעניינה, נודע לאם על מומה של הקטינה כאשר האם הייתה בשלהי גיל 18 בלבד, בהיותה אם חד הורית, ולטענתה היא לא הבינה את המשמעות האמיתית של הנזק הנגרם ואת השלכותיו על חיי הקטינה ועל חייה ולכן התעכבה בהגשת תביעה זו. בעניין זה צרפה חוו"ד פסיכיאטרית.

7.המשיבה מבקשת לקבוע, שתביעתה תתיישן רק בחלוף 25 שנים ממועד הלידה כפי שהיה טרם לפסק הדין שניתן בעניין המר ולחילופין, היא מבקשת להכיר בפסק הדין בעניין המר כאילו יצר לה עילת תביעה חדשה, כך שמרוץ ההתיישנות יסתיים 7 שנים לאחר פסק הדין בעניין המר.

8.המבקשת טענה כי הנזק הנטען לקטינה התגלה מיד לאחר הלידה ולכל המאוחר חודשיים וחצי אחריה, כך שלפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות וההלכה הנוהגת, התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ודי בכך בכדי להביא לדחיית תביעתה של המשיבה על הסף מחמת התיישנות.

9.לעמדת המבקשת, אין החריג לתקופת ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מסייע לה, כיוון שהמשיבה הבחינה בבעיה בעיניה של הקטינה כבר בסמוך ללידה ולכל המאוחר ידעה כי ביתה סובלת ממחלת הקולובומה חודשיים וחצי לאחר הלידה. גם המועד המאוחר הנטען, חורג מתקופת ההתיישנות להגשת התביעה דנן.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

התיישנות

10.סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;"