עזר נ' צדיק

זוהי תביעה לפיצוי בגין עוולה של פרסום לשון הרע.

הרקע העובדתי

התובע והנתבע (להלן גם: "עזר" ו"צדיק" בהתאמה) היו שותפים עסקיים. בין השניים נתגלע סכסוך, שבגינו מתנהלים הליכים משפטיים.

ביום 6.10.14 התקיים בבית משפט השלום בתל אביב דיון בת"א 12516-07-13 דהאן נ' י.ע.ץ. טכנולוגיות בע"מ ואח'. בתיק זה תובע דוד דהאן (להלן: "דהאן"), שהיה שותף עסקי של הצדדים, כמה נתבעים, ובהם גם את עזר ואת צדיק (להלן: "התביעה בתל אביב").

התבטאות של הנתבע במסדרון בית המשפט בתום אותו דיון, שנשמעה על ידי מספר אנשים, היא הנושא של תביעה זו (להלן: "האירוע"). לטענת התובע, אשר לא שמע בעצמו את הדברים והאירוע הובא לידיעתו בדיעבד על ידי בא כוחו, אמר הנתבע לדהאן: "עזר הוא רוצח, הוא רצח את הקבלן" או מילים דומות.

ואילו לטענת הנתבע, הוא אמר לדהאן כי הוא שותף של אדם המתעמר באלמנה וביתומה של הקבלן המנוח. הוא הוסיף, על דרך המטפורה, כי התובע בהתנהגותו ממש רוצח את האלמנה והבת של המנוח אחרי הטרגדיה שעברו, וראוי שדהאן יפנה לבת קרן, על מנת שישמע ישירות מפיה כיצד התובע מתעלל בהן ואינו מרפה.

אין חולק כי הקבלן שעליו דיבר צדיק הוא עמיחי קוזניץ ז"ל (להלן: "הקבלן"), וכי חברה בבעלות עזר הגישה תביעה בסך מיליוני שקלים נגד חברה בבעלות הקבלן, ובמסגרת התביעה הוטל עיקול זמני על נכסיו של הקבלן.

ביום 19.11.14 פנה התובע, באמצעות בא כוחו, לנתבע במכתב שבו דרש שיתנצל. הנתבע לא שעה לדרישה זו. לאחר מכן הוגשה תביעה זו.

דיון והכרעה

מה היו דבריו של הנתבע?

מטעם התובע העידו שלושה עדים שהיו נוכחים במהלך האירוע: עו"ד אורן אוזן, עורך דינו של התובע, דהאן ועורך דינו, עו"ד ירון בירן. אל מול עדויותיהם עומדת עדות הנתבע עצמו.

עו"ד אוזן מסר בתצהירו כי שמע את הנתבע אומר: "עזר הוא רוצח, הוא רצח את הקבלן". עו"ד בירן, שהיה קרוב לנתבע יותר ממנו, שמע אף הוא את הדברים. הוא פנה לנתבע והביע פליאה על דבריו, אך הנתבע לא חזר בו אלא חייך, הנהן והשיב כי הדברים ידועים.

דהאן מסר בתצהירו כי הנתבע פנה אליו ואמר לו: "עזר הוא רוצח, אתה יודע שהוא רצח את הקבלן", במילים אלה או בשינוי קטן. עו"ד בירן העיר לנתבע על דבריו.

עו"ד בירן מסר בתצהירו כי הנתבע אמר לדהאן: "עזר הוא רוצח, אתה יודע שהוא רצח את הקבלן", במילים אלה או בשינוי קטן. עו"ד בירן פנה לנתבע ואמר לו: "איך אתה אומר דברים כאלה? אני מתקשה להאמין למה ששמעתי ממך כעת". הנתבע לא חזר בו, אלא הנהן ואמר שהדברים ידועים. לאחר שעו"ד בירן העיר לנתבע, עו"ד אוזן אמר לו שהוא לא מוכן לעבור על הדברים לסדר היום.

הנתבע מסר בתצהירו כי אמר לדהאן שהוא שותף של אדם שמתעמר באלמנה וביתומה של המנוח. הוא הוסיף, על דרך המטפורה גרידא, כי התובע בהתנהגותו, ממש רוצח את האלמנה ואת הבת היתומה של הקבלן, אחרי הטרגדיה שעברו, וכי ראוי שדהאן יפנה לקרן קוזניץ (בתו של הקבלן) על מנת שישמע את הדברים מפיה, כיצד התובע מתעלל בהן ואינו מרפה. הנתבע הדגיש כי הייתה זו שיחה אישית בינו לבין דהאן. הנתבע טוען כי עו"ד אוזן לא היה נוכח במקום ולא שמע את הדברים. עוד הוא טוען, כי דהאן אומנם תובע אותו ואת התובע בתביעה בתל אביב, אך מתקיים שיתוף פעולה בין דהאן לבין התובע, על מנת להוציא כספים מחברת יעץ בע"מ.

אני סבורה כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, והוכיח כי הנתבע אמר שהוא רוצח, וכי רצח את הקבלן, שכן מצאתי להעדיף את גרסתם של עדי התובע על פני גרסת הנתבע ביחס לדברים שאמר הנתבע לדהאן.

הנתבע טוען כי אין ליתן אמון בעדויות עדי התובע, הואיל וקיימות ביניהן סתירות, לרבות סתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין, בנוגע לעצם קיומה של שיחה בין דהאן לבין הנתבע שבמהלכה נאמרו הדברים.

אכן קיימות סתירות בנושאים מסוימים בעדויות שלושת עדי התביעה. דא עקא כי בניגוד לנתבע, אני סבורה שאין מדובר בסתירות מהותיות, היורדות לשורשם של דברים ומאיינות את עדויות העדים. מדובר בסתירות בעניינים פעוטים, שאינם נוגעים לתוכנו של הפרסום נשוא התביעה, סתירות שנעוצות בטיבו ובטבעו של הזכרון האנושי. קיומן של סתירות מסוג זה בין מי שהיו עדים לאותו אירוע הינה דבר שגרתי. אפנה בעניין זה לע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.11):

"יש להבחין בין סתירות הנעוצות בטבע האנושי ובנסיבות המקרה לבין סתירות המעלות חשש למהימנות הגרסה. סתירות קלות בין גרסאותיהם של מי שהיו עדים לאותו אירוע כמעט תמיד ניתן יהיה למצוא, אך סתירות אלה אינן אלא תזכורת לטבעו של הזיכרון האנושי. בהקשר זה יפים דבריה של פרופ' נילי כהן, במאמרה "זיכרון, שכחה ותקדים" המשפט יג 195, 200-199 (התשס"ט):

"אחד התפקידים המרכזיים של בתי המשפט הוא לקבוע מה היה, והקביעה הזאת היא חלק חיוני של ההחלטה. בעניין זה השופט פועל כהיסטוריון (מן הזן הישן) על פי ציוויו של לאופולד פון רנקה: תפקידו לשחזר את הסיפור כפי שהיה ("wie es eigentlich gewesen") באמצעות זיכרונם הפרטי של עדים וראיות אחרות. מן הסיפור עולה המסקנה המשפטית. במשפט הפלילי יש להוכיח כי הנאשם רצח, גנב, מעל. במשפט האזרחי יש להוכיח כי נחתם הסכם בין רחל ללאה, ולפיו רחל נותנת הלוואה ללאה. כל אלה הן מסקנות משפטיות המבוססות על עובדות. בניית העובדות מבוססת על שחזור העבר. כפרטים זיכרוננו לקוי: הזיכרון שלנו מועט ודל. אנו שוכחים מה שהיינו שמחים לזכור, וזוכרים מה שאולי היינו שמחים לשכוח. יתר על כן: לעתים אנו זוכרים באופן מוחשי דברים שלא התרחשו מעולם. זיכרונו של אחד אינו דומה לזיכרונו של אחר, ואף כי כמה אנשים יכולים להיות עדים לאותו אירוע, רישומו של האירוע על כל אחד מהם יכול להיות שונה לחלוטין ... חולשות הזיכרון מאפיינות את כולנו." " (פסקה 37 בפסק הדין).

אוסיף כי קיומן של סתירות מעיד דווקא על כך שלא היה בין העדים תיאום גרסאות שנועד לטפול אשמת שווא על הנתבע, כנטען על ידי הנתבע.

הנתבע טוען, כאמור, כי קיימת סתירה מהותית בין עדויותיהם עד דהאן ושל עו"ד בירן. בעוד שדהאן מסר כי לא קדמה לאמירת הדברים על ידי הנתבע שיחה בין השניים, מסר עו"ד בירן כי הייתה שיחה קודמת בין השניים. לטענת הנתבע מדובר בסתירה מהותית, המשמיטה את הקרקע מתחת לתביעה כולה, שכן לא ניתן לדעת מה מכלול הדברים שנאמרו, ומהו ההקשר שבו אמר את הדברים. במצב דברים זה, בהעדר מידע על יתר תוכנה של השיחה, לא ניתן לקבוע את פרשנות הדברים.

דין הטענה להידחות. אכן, יש מצבים שבהם לצורך פרשנות הפרסום חיוני לדעת את מלוא ההקשר שבו נאמרו דברים מסוימים. כפי שיפורט להלן, אין אלה פני הדברים במקרה זה, שבו כונה אדם "רוצח" ויוחס לו רצח. לנוכח טיבם של הדברים, ההקשר שבו נאמרו אינו משליך על פרשנותם.

הנתבע טוען כי היה תיאום עדויות בין דהאן לבין עו"ד בירן, דבר הפוסל את עדויותיהם. עו"ד בירן מסר בעדותו לגבי אופן עריכת תצהיר דהאן ותצהירו שלו, את הפרטים הבאים:

"למיטב זכרוני אני שלחתי את זה לדודו במייל. אני מתכתב איתו כל הזמן במיילים ובהודעות. הוא אמר לי מה הוא רוצה לתקן אצלו. הוא שאל אותי גם מה אני זוכר והחלפנו דברים בעניין. ראינו שאנו זוכרים את אותו דבר, בכל זאת עברה תקופה. זה 2016, למעלה משנתיים לאחר מכן. הוא הגיע אלי למשרד, תיקנתי את מה שהוא רצה ואני אימתי אותו. לאחר מכן שגיא אימת אותי" (עמ' 16 שו' 3-7).

אכן נפל פגם בהתנהלותו של עו"ד בירן בכל הנוגע להכנת התצהירים. עו"ד בירן עצמו היה עד לאירוע ונדרש להעיד, ולכן היה עליו להימנע מלערוך את תצהירו של דהאן ומלשוחח עמו אודות האירוע, על מנת להימנע מלהשפיע זה על גרסתו של זה, ולו באופן בלתי מכוון ובלתי מודע. מצופה מעורך דין להיות מודע לדברים, ולהקפיד עליהם. יחד עם זאת, לא מצאתי כי העובדה שהדברים התנהלו כפי שהתנהלו, מאיינת את משקל עדויותיהם של השניים, כטענת הנתבע. כל אחד מהשניים נחקר בחקירה נגדית, שבמהלכה הדגיש איזה פרטים זכורים לו ואיזה פרטים אינם זכורים לו. התרשמתי כי כל אחד מהשניים השיב על פי זכרונו שלו, ולא תשובות שתואמו בין השניים מראש. שוכנעתי כי כל אחד מהשניים שמע את ההתבטאות נשוא התביעה מפיו של הנתבע, וכי ההתבטאות זכורה לו. כל אחד מהשניים שלל את האפשרות כי הנתבע התייחס בדבריו לאלמנה וליתומה (ראה: עדות עו"ד בירן בעמ' 21 שו' 22-27; ועדות דהאן בעמ' 13 שו' 11-19).

הנתבע מייחס לכל אחד משלושת עדי התובע מניע שבגינו, לדעתו, הוא מוסר עדות שאינה אמת. לא מצאתי ממש בטענות אלה. מעבר לכך – אין די בכך שלכל אחד מהעדים יהא מניע להעיד נגד הנתבע כדי לדחות את גרסתם. על מנת לדחות את גרסתם יש לקבוע כי השלושה עשו יד אחת לטפול אשמת שווא מתואמת על הנתבע. לא מצאתי כי אלה פני הדברים. בהקשר זה אציין כי עו"ד בירן סרב בשמו ובשם דהאן למסור תצהירי עדות ראשית, ואלה נמסרו רק בעקבות החלטה של בית המשפט מיום 18.9.16.

זאת ועוד: תגובתו של עו"ד בירן לדברים בזמן אמת, דהיינו פנייתו לנתבע מיד לאחר שאמר את הדברים, מחזקת את הטענה כי הנתבע אומנם אמר את הדברים המיוחסים לו, ואין מדובר בתביעה שהינה תוצאה של קנוניה מאוחרת בין שלושת עדי התביעה. אפנה בעניין זה לעדותו של עו"ד בירן:

"ש.אם אני אגיד לך שמה שהנתבע טוען שהוא אמר זה שעזר ממש רוצח את האלמנה והיתומה של הקבלן, יכול להיות שזה מה שהוא אמר?

ת.אז הייתי זוכר שהוא סייג את זה. אני אומר לך, מה שאותי תופס בכל העניין הזה, שאני שמעתי דברים כל כך צורמים לי כעו"ד שזה מה שגרם לי לעשות חצי סיבוב אחורה, ללכת אליהם ולשאול את הנתבע איך הוא אומר את הדברים האלה. זה מה שגרם לי. שהוא רצח את הקבלן. יש דברים שנאמרים לפעמים במשתמע - הוא גרם סבל גדול לאלמנה בזה שהוא גרם למותו. הוא אמר רצח" (עמ' 21 שו' 12-18).

לפיכך אני מאמצת את גרסת עדי התובע ביחס לדברים שאמר הנתבע, ומעדיפה אותה על פני עדותו היחידה של הנתבע עצמו.

הפרסום – לשון הרע

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 להלן: "חוק איסור לשון הרע") קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו".

אחד הערכים המוגנים בחוק איסור לשון הרע הוא כבודו של אדם. אחד ההיבטים של הכבוד הוא תכונותיו המוסריות של אדם. על כן הכירה הפסיקה בכינויים המייחסים לאדם תכונות או השקפות בעלות פגם מוסרי, כדברים שפרסומם מהווה לשון הרע. כך, למשל, נפסק כי הכינויים "נאצי", "אנטישמי", "אויב העם", "אנטי ציוני", "בוגד", "גזען", "רמאי" ו"נוכל" הם כינויים שפרסומם מהווה לשון הרע (ראה: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) בעמ' 130 (להלן: "שנהר"); ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור לשון הרע (תשס"ה) בעמ' 77-78).

כינויו של אדם "רוצח", וייחוס לאדם רצח, פוגעים ללא ספק בכבודו. הם מטילים בו דופי מוסרי מן המעלה הראשונה. על כן מהווים דברים אלה לשון הרע. לנוכח חומרת הפסול המוסרי הגלום בביצוע רצח, לא ניתן להעלות על הדעת הקשר שבו כינויו של אדם "רוצח", או ייחוס רצח לאדם, לא יהוו לשון הרע. מטעם זה אף קבעתי לעיל, שעל אף שהתובע לא הוכיח את ההקשר שבו נאמרו הדברים, שכן לא הוכיח את תוכנה המלא של השיחה בין הנתבע לבין דהאן, אין לכך משמעות לעניין עצם הקביעה כי הדברים מהווים לשון הרע.

במקרה זה יועדו הדברים שאמר הנתבע לדהאן, ולכן אמירתם מהווה "פרסום" בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף אילו אימצתי את גרסתו העובדתית של הנתבע, כי אמר לדהאן שהתובע "ממש רוצח את האלמנה והיתומה" בקשר להליך המשפטי שהוא מנהל נגדן, היה מקום לקבוע כי הדברים מהווים לשון הרע.

בפסיקה נקבע לגבי פרשנותו של פרסום לעניין חוק איסור לשון הרע, כי יש לתת לפרסום את המשמעות שאדם סביר ורגיל היה נותן לו. הן כוונת המפרסם והן אופן הבנת הפרסום על ידי הנפגע אינן רלבנטיות לקביעת משמעות הפרסום (ראה: ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337-338; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004) בפסקה 13 לפסק הדין של הנשיא ברק).

השימוש במונח "רוצח" בקשר לניהול הליך משפטי אינו מהווה מטפורה או מטבע לשון מקובלת, כפי שטוען הנתבע. מכאן שבמבחן אובייקטיבי הדברים שאמר הנתבע, לפי גרסתו, מהווים לשון הרע, ואין זה משנה מה הייתה כוונתו הסובייקטיבית.

מסקנתי היא, איפוא, כי דברי הנתבע לדהאן, שאותם שמעו גם אנשים נוספים, מהווים עוולה של פרסום לשון הרע.

לנתבע לא עומדת כל הגנה מההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע. בניגוד לנטען על ידי הנתבע, לא חלה הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכן אין חולק כי התובע לא רצח את הקבלן, ולכן אין אמת בדברים שאמר הנתבע.

הטענה לתחולת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נטענה על ידי הנתבע באופן כללי וכוללני, מבלי שהצביע על כל חלופה מהחלופות שבסעיף שתנאיו מתקיימים, לטענתו. לפיכך אני דוחה את הטענה.

הפיצוי

עקרונות הפיצוי בגין עוולה של פרסום לשון הרע פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (14.8.01):

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762).

...

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".

לתובע לא נגרם נזק ממון.

אשר לפגיעה בשמו הטוב של התובע אביא בחשבון, מחד, את העובדה שהתובע כונה "רוצח", ויוחס לו רצח הקבלן, עבירה שהיא מהחמורות בספר החוקים, ומנוגדת לכל מוסר בסיסי המקובל בחברה אנושית. מאידך, אף אחד משלושת עדי התביעה ששמעו את הדברים לא סבר שיש בהם אמת.

הדברים נאמרו במסדרון בית המשפט, באופן שכל מי שהיה נוכח במקום יכול היה לשמוע אותם. עם זאת, אין מדובר בתפוצה המונית כפרסום בעיתון, לדוגמא.

במסגרת השיקולים לקביעת הפיצוי אתחשב גם בעובדה שהנתבע לא שעה לדרישת התובע להתנצל (ראה מכתב ב"כ התובע מיום 19.11.14, נספח 3 לתצהיר התובע). נראה כי אילו התנצל הנתבע על דבריו, הגשתה של תביעה זו הייתה נתבעת. דא עקא שהנתבע לא השיב למכתב ב"כ התובע. התנהגות המזיק לאחר הפרסום היא אחד השיקולים ששוקל בית המשפט לצורך פסיקת הפיצוי (ראה: שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 370). זאת ועוד: התנצלות עשויה לשמש נימוק להקלה בסכום הפיצוי (סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע).

בשוקלי את כל השיקולים המפורטים לעיל, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וישיב לו את האגרה ששילם בהתאם לסכום שנפסק, ואת שכר העדים בהתאם לסכומים שנפסקו בתום עדותם.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ח, 12 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.