תובענה חוזית כספית, שהמבקשים חפצים להמירה בתובענה לסעד הצהרתי בעניין אחר הנוגע במקרקעין, שהסמכות לבררה לשיטתם (ולשיטת המשיב) בבית המשפט המחוזי. בגדרי התובענה המקורית בקשה לסעד זמני, שהועברה לטיפולי, ואגב הניסיון לבררה בסד זמנים הדוק באה הבקשה הנוכחית, שמעשית שני הצדדים התייחסו אליה כבקשה הקוראת לבסוף למחיקת התובענה ולאפשר למבקשים להגיש תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי.
1.ברקע, בתמצית: הלוואה המובטחת במשכנתא שנטלו המבקשים מן המשיב. מחלוקת בין הצדדים האם מדובר ב"הלוואת גרייס" או "הלוואת בוליט/גישור", שהבדל מהותי ביניהן הוא מועד השבת הקרן. לשיטת המשיב הגיע מועד החזר הקרן זה מכבר, המבקשים מאחרים בתשלום ומכאן שהחל לפעול בהוצל"פ למימוש המשכון, לשיטת המבקשים טרם הגיעה העת. מכאן תובענתם של המבקשים שהגישוה בבית משפט השלום בבית שמש תחילה, לסעד המצהיר על כך שגרסתם באשר לטיב ההלוואה ותנאיה היא הנכונה, ואף סעד כספי בסך כ-107 אלף ₪ צורף לה. בגדרי התביעה – בקשה לסעד זמני שיעכב את הליכי ההוצל"פ. המשיב השיב, עתר להעברת ההליך לבית משפט זה משיקולי סמכות מקומית, וההליך הועבר. הבקשה לסעד זמני הובאה לעיוני ביום 17.1.18. דיון בבקשה נקבע על יסוד תיאום הצדדים ליום 30.1.18.
2.ביום 21.1.18 עתרו המבקשים לאפשר להם לתקן את כתב התביעה, באופן שהסעד העיקרי המבוקש בה (כמצוין בטיוטת כתב התביעה, שצורפה) הוא לסעד הצהרתי בעניין אחר במקרקעין, שהסמכות לדון בו לשיטתם הוא של בית המשפט המחוזי. כן התבקש בית המשפט להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי, מהלך שביארתי כי אינו אפשרי בכל מקרה אגב בירור הבקשה לסעד זמני, ומובן עוד שממילא אינו אפשרי – כפי שמטעים המשיב ובצדק – כאשר ההליך הועבר לבית משפט זה. ציינתי שאם חפצים המבקשים, בידם להגיש הליך חדש בבית המשפט המחוזי. המשיב השיב, והמבקשים הגיבו. כוונת המבקשים עתה, להגיש תובענה חדשה. כפי שביארו כבר בבקשתם המקורית, בהליך בבית משפט זה אינם חפצים להמשיך. עמדת המשיב, שבאה עוד על יסוד בקשת התיקון וההעברה והחלטתי בה מיום 22.1.18 (שלפיה העברה אינה על הפרק, כי אם מחיקה), וביאר עמדתו שאין להתיר את התיקון, גם כיוון שאין לאפשר עתירה לסעד שאינו בסמכות בית משפט זה אף שהדיון בהכרח יתקיים לפניו משהועבר הדיון כבר אליו. המשיב אף הקדים והתייחס גם לאפשרות המחיקה, שהמבקשים חפצים כי תיעשה ללא צו להוצאות: המשיב מתנגד, שכן הדבר יגרום לפגיעה ביתרון דיוני שרכש; שכן תובענה חדשה ובגדרה חדשה שתבוא תסמכנה כבר על גרסה עובדתית שהמשיב נדרש לחשוף במסגרת בירור הבקשה לסעד זמני כאן. הוא חפץ אפוא בדחיית בקשת המבקשים וחיובם בהוצאות. השיבו המבקשים: בדעתם להגיש הליך חדש לבית המשפט המחוזי, ונכון להורות על מחיקת ההליך כאן ללא צו להוצאות, ולמצער הותרת שאלת ההוצאות לתום הבירור בבית המשפט המחוזי.
3.השאלה שעל הפרק, לעת הזו, היא למעשה של מחיקת ההליך. מה שהחל כבקשת תיקון והעברה לבית המשפט המחוזי, אינו על הפרק, מוסכם: העברה לבית המשפט המחוזי אינה אפשרית. המשיב מטעים שאם הדיון כאן, גם תיקון המוסיף סעד שאינו בסמכות בית משפט זה אינו על הפרק, מעבר להתנגדותו העקרונית לתיקון. כל שנותר הוא למעשה רצונו של יוזם הליך למחוק הליך ולהגיש אחר בבית המשפט המוסמך לשיטתו, והתנגדות המשיב. הטענות אמנם לא נשמעו במסגרת הסדורה הרגילה של בקשת תובע למחיקת תביעתו, כהוראת תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות"). עם זאת יש להדרש לסוגיה נותרת יחידה זו, זאת בסד הזמנים ההדוק, כאשר בקשה לסעד זמני שאין בה תוחלת קבועה לפניי לעוד ימים אחדים, כאשר יש צורך בבירור הבקשה לסעד זמני במסגרת הדיונית המתאימה, וכאשר אפשרות המחיקה היא זו שעל הפרק ועיקר הוא שהמשיב כבר התייחס אליה והמבקשים הגיבו.
4.המסגרת הדיונית ברורה: מחיקה אינה מקימה מעשה בית דין. היא מאפשרת הגשת תובענה חדשה, ומעשית תיקון התובענה, וכך בדעת המבקשים לנהוג. מובן שבעל דין אינו יכול עצמאית להביא להפסקת תובענתו, ודאי כאשר הוא מותיר בידו באין מעשה בית דין את האפשרות לשוב ולהגישה (כפי שהמבקשים מתכוונים לעשות מיידית). תקנה 154 לתקנות היא המתמודדת עם סיטואציה דוגמת זו שלפנינו, ועניינה בשיקול דעתו של בית המשפט לעניין המחיקה, התנאתה בתנאים, וחיוב המבקש-התובע בהוצאות. בפרט תשמש היא למנוע מן התובע אפשרות לשימוש לרעה בהליכי משפט או פגיעה דיונית בנתבע (עיינו: רע"א 4921/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' רשיד (21.9.09); רע"א 3771/12 ה"פול" נ' קבודי (8.7.12)). בהתאם לאמות המידה הפסיקתיות נלך.
5.אשר ליתרון דיוני, שהמשיב מלין על השמטתו לו רק יותר למבקשים להגיש תביעה חדשה (שברור שמעשית כמוה כתיקון קודמתה), הרי שהתקשיתי עד מאד לזהות איזה יתרון דיוני יוצא דופן יאבד למשיב אם למבקשים תינתן האפשרות לברר תובענתם בנוסחה החדש בבית המשפט המחוזי. גרסה סדורה נמסרה כבר מפי המבקשים. התשתית העובדתית האמורה לשמשם בתובענה העתידית (שטיוטתה צורפה) ובזו הנוכחית – היא אחת, וההבדל מתמקד במסגרת המשפטית. כך או כך, מן הגרסה העובדתית שהעלו לא יוכלו המבקשים לסטות, ואם תעלה בכל זאת טענה כלשהי בתובענה החדשה שאינה עולה בקנה אחד עם שנטען בידם עד הנה, הרי שבידי המשיב לעשות שימוש בשנאמר בהליך הנוכחי גם בגדרי ההליך החדש. בנוסף, בכל מקרה בידי המשיב הזכות להציג בגדרי בקשה עתידית לסעד זמני את פרטי ההליך כאן, ככל שיגרוס (כטענתו עתה) שיהיה בכך לבסס את היעדר הצורך בסעד זמני, או לסייע לו בכל דרך אחרת. כל אלה ניתן לראות פורמלית כתנאי למחיקה, שבסמכות בית המשפט לקובעו אגב המחיקה.
הטענה שלפיה המשיב נאלץ למסור גרסה אף היא אינה נחזית כפגיעה דיונית בנסיבות המקרה כאן. אין להניח שלבנק יותר מאשר גרסה אחת, או שבמסירת גרסתו זו – שעיקרה ידוע וברור היה מראש – יהיה כדי להקנות עתה למבקשים יתרון מוחשי כלשהו. מעבר לאמור, ובשים לב לשלב המקדמי עד מאד שאנו מצויים בו, הרי שאין עילה למנוע מן המבקשים את האפשרות למחוק תובענתם ולהגיש תובענה חדשה לבית המשפט המוסמך.
6.יוער שאף אילו היינו מסתכלים על הבקשה באספקלריה של דיני התיקון (תקנה 92 לתקנות), הרי שזולת הקושי שבהוספת עילה שכעקרון אין בסמכות בית משפט זה לדון בה (ועניין זה נפתר בהגשת תובענה חדשה לבית המשפט המוסמך), הרי שהגישה הליברלית והשלב המקדמי של ההליך היו מובילים למתן אפשרות התיקון, במובחן כמובן משאלת ההוצאות.
7.ההליך יימחק אפוא, תוך מתן האפשרות להגיש תובענה חדשה, ונותרת רק שאלת ההוצאות, שבית המשפט מוסמך להידרש להן אגב המחיקה, כבכל הליך, ובפרט בהתאם להוראת תקנה 154(ב) לתקנות. בעניין זה הקושי הוא להכריע לעת הזו. מובן שלמשיב נגרם טורח, שהרי שלאחר שסיים לפעול בגדרי ההליך כאן, יידרש לפעול בגדרי הליך חדש. אולם היקף הוצאותיו הוא פועל יוצא של הזיקה וטיבה של ההתגוננות, כמו גם מידת הצלחתה, בגדרי ההליך החדש. עיקר הוא שאין אלא להניח – אף שאין כל דרך לדעת זאת מראש בדייקנות – שחלק בלתי מבוטל מתשובת המשיב לבקשה לסעד זמני יוכל לשמשו בגדרי ההתגוננות מפני הבקשה הצפויה לסעד זמני בתובענה החדשה, הדומה עד מאד לזו המקורית (השוו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.09), בפסקה 20). משמעות האמור היא זו: זכות לעתור להוצאות ודאי אמורה לעמוד לבנק, כחלק וכתנאי למחיקה כאן, אולם את העתירה להוצאות ניתן יהיה להגיש לכל המוקדם לעת סיום בירורה של הבקשה לסעד זמני במסגרת התובענה החדשה, תוך שלמשיב הזכות להגיש בקשה בעניין גם לעת סיום ההליך העיקרי אם יבכר לעשות כן. מובן שבמסגרת זו יוכל המשיב להדרש גם להוצאות הייחודיות שנדרש להוציא בקשר עם ההליך הנוכחי, שלא ניתן היה לעתור לשיפוי בגינן בתובענה החדשה.