פלונית נ' עיריית רמת גן

פסק דין

בעת ריצת ספורט לילית, כשלה התובעת במרצפות בולטות במדרכה וניזוקה. התאונה אירעה בסמוך לאתר בנייה.היש אחראים לנזקה?הרשות המקומית?יזם הבנייה?בכך, בין השאר, נעסוק בפסק דין זה. העובדות הרלוונטיות 

1. לטענת התובעת, ביום 26.2.19, במהלך ריצה ספורטיבית בדרך אבא הלל ברמת גן, נתקלה רגלה הימנית במרצפות בולטות במדרכה שיצרו הפרש גבהים ניכר. כתוצאה מההתקלות התעקמה רגלה והיא נפלה ונחבלה ונגרמו לה נזקים גופניים וכלכליים. (להלן: "התאונה").

    

   הצדדים הסכימו שבגין התאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בקרסול ימין בשיעור של 7.5% בשל מגבלות בתנועותיו.

    

   לדידה של התובעת המכשול המצוי בשטח הציבורי שבאחריות הנתבעת מהווה מפגע שיש להגדירו כ"דבר מסוכן" והנתבעת התרשלה במניעתו. לפיכך עליה לפצותה בגין נזקיה.

    

2. לטענת הנתבעת, המכחישה את קרות התאונה ותוצאותיה, היא פעלה כרשות מקומית סבירה, אין התרשלות במעשיה והיא לא הפרה כל חובת זהירות כלפי התובעת. חוסר זהירותה של התובעת הוא שגרם לתאונה.

    

   בד בבד עם הטענות הנ"ל, שיגרה הנתבעת הודעה לצדדי ג' - בעלי השליטה על השטח ומי שביצעו בו עבודות הריסה ובניה לפי היתר שקיבלו - במסגרתה טענה שככל ותמצא רשלנות בקיום המפגע הנטען, הרי שיש לייחסה לצדדי ג', הן מכוח אחריותם והן מכוח התחייבותם בהסכם עם הנתבעת, ועל צדדי ג' לשפותה בכל עניין.

    

3. לטענת צדדי ג', מלבד הכחשת אירוע התאונה ותוצאותיו, העבודות כולן התנהלו בתוך שטח בנייה מגודר בעוד המפגע הנטען מצוי כולו מחוץ לאתר הבנייה ובשטח הציבורי המצוי באחריות הנתבעת.

    

   שאלת החבות

    

4. התובעת, שהציגה עדותה בתצהיר, נחקרה לאופן קרות התאונה ונתבררו העובדות הבאות:

    

   במסגרת אימוני ריצה ליעד של חמישה ק"מ, הייתה התובעת מתאמנת כפעמיים בשבוע באופן הדרגתי במסלולי ריצה שונים. כשהייתה רצה ברחוב אבא הלל ברמת גן, בדרך כלל הייתה עושה זאת בצד השני של הרחוב. ביום התאונה, בשעה 20:00, הגיעה ליעד הנכסף ולדבריה: "...הייתי בדיוק בסיום הריצה, התנופה מאד גדולה, היו הפרשי מדרכה, הרגל שלי השתרשה פנימה והגוף התקדם קדימה. הרגל לא נתקלה עם הבהונות, אלא ממש נכנסה בתוך הפרשי הגבהים והגוף המשיך קדימה. זה יצר מכה חזקה ומשמעותית". (בפרוטוקול, בעמ' 6). ובהמשך בהתייחס לתמונת המפגע שהוצגה (במוצגי התביעה, בעמ' 18): "רואים שההפרש הוא לכאן, מסמנת, הרגל שלי נכנסה פה, מסמנת. הרגל שלי ממש שקעה פנימה מהצד. אני רצתי קדימה, ונתקלה ושקעה פה. נכנסה בריצה. זה היה שבריר שנייה. ממש באמצע. מסמנת בעיגול בתמונה. הגוף שלי המשיך קדימה, ונפלתי על הידיים". (בפרוטוקול, בעמ' 8).

    

   לפי עדות התובעת התמונה הנ"ל, יחד עם תמונות נוספות שהוצגו (במוצגי התביעה, בעמ' 18-16), צולמו כולן על ידה כשלושה ימים לאחר התאונה, לאחר שהגיעה למקום עם בעלה בעודה מתהלכת בעזרת קביים והיא חבושה וכאובה. הטלפון שבתמונה שייך לבעלה והוא מדגים את פער הגבהים בין המרצפות ואת עומק הרווח-שקע שביניהן. על כיסוי בור המים שבתמונות מתנוסס שם הנתבעת, ומכאן נדע שהמדרכה נמצאת בתחומה.

    

   לא נכביר מילים – נחה הדעת שהמדובר במפגע בטיחות במדרכה.

   בשים לה לתלונת התובעת אצל רופא המשפחה למחרת התאונה: "אתמול בתאריך 26.1.19 בערב מעדה במדרכה עקב מרצפת בולטת ונחבלה בכף רגל ימין" (במוצגי התביעה, בעמ' 22), בשילוב עם הצהרתה לעניין מיקום התאונה במקום ללא כתובת ובסמוך לחנות AM-PM ולכך שניתן לראות את מיקום הנפילה ביישומון הריצה שלה (בפרוטוקול, בעמ' 5), אני רואה לקבל גרסתה לתאונה למרות היותה עדות יחידה של בעל דין.

    

   יש לציין שמצאתי טעם בדברי התובעת שבעלה לא מסר עדות כיוון שלא ראה את התאונה, וכי עוברי האורח שסייעו לה לקום אינם מוכרים לה ובמצבה הכאוב מאוד גם לא נתנה את הדעת לקחת שמות וטלפונים.

    

5. הכלל הוא שעירייה אחראית לתקינות המדרכות בתחומה, עליה חלה חובת זהירות כללית כלפי הולכי הרגל הנמצאים בתחומה וכן חובת זהירות קונקרטית כאשר יש מפגעים העלולים לגרום לנזק. (ע"א 145-80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). נותר לבחון האם הנתבעת התנהלה כרשות סבירה למניעת הנזק והאם יש לגלגלו לפתחם של צדדי ג'.

    

6. מטעם הנתבעת העיד מר אביב יפת, המכהן מאז חודש אוגוסט 2021 כסגן מנהל מחלקת דרכים, ובעבר – במועד התאונה – שימש כמפקח אחזקה לתיקוני כבישים ומדרכות (המבוצעים ע"י קבלנים מטעם הנתבעת). מעדותו למדנו את העובדות הבאות:

    

   הנתבעת מפעילה סיירים שתפקידם לאתר מפגעים ברחבי העיר, זאת בנוסף לשירות המוקד העירוני שם מתקבלות תלונות אזרחים על מפגעים. כל דיווח נבדק ומטופל בהתאם לחומרתו ולסדרי העדיפות. במקביל לאמור, קיימת לנתבעת תוכנית רב שנתית במסגרתה מוחלפות תשתיות, מצנרת ביוב ועד תאורת רחובות. (בתצהיר, בס' 8 ו-10). עם זאת, בחקירתו, לא ידע מר יפת להצביע על כל מסמך שיתמוך בפעילותה הענפה של הנתבעת לאיתור ותיקון מפגעים, ולא הוצגו דו"חות סקר רלוונטיים, דו"חות תיקונים או אפילו מידע על תלונות הציבור למפגעים במקום. עוד התברר שמי שטיפל בתביעה סמוך לאחר הגשתה וערך דו"ח ובירורים היה מר איתי שמע, שכבר אינו עובד אצל הנתבעת ומשום מה לא הוצגו עדותו וממצאיו. (בפרוטוקול, בעמ' 12).

    

   בנסיבות העניין – שעה שברי שהמפגע הנראה בתמונות אינו נוצר בין לילה – לא מצאתי שהנתבעת הוכיחה את טענתה להתנהלות סבירה. משכך, באתי למסקנה שהנתבעות הפרו חובות הזהירות החלות עליהן, התרשלו במעשיהן וכתוצאה מכך ניזוקה התובעת, והנתבעת אחראית לפצותה.

    

7. נפנה כעת לבחון טענת הנתבעת לאחריות צדדי ג' למפגע, טענה העומדת על שני אדנים: האחד – עבודות הבניה הן שגרמו לשקיעת המרצפות במדרכה, והשני – התחייבות צדדי ג' בהסכם לתחזק מדרכות.

    

   נבחן את הטענות לפי סדרן.

    

8. האם עבודות הבנייה של צדדי' ג' הן שגרמו למפגע?

    

   להבנת העניין עלינו להידרש לתצהירו ועדותו של מר זוהר רז, מהנדס אזרחי מזה כעשרים שנה, שבכל הזמנים הרלוונטיים וגם כיום משמש – באמצעות חברה בבעלותו – כמפקח עבודה עבור צדדי ג'.

   בתצהירו עמד על כך שהמדרכה באזור התאונה אינה חלק ממתחם הבנייה והיא נמצאת מחוץ לאזור עבודות הבנייה, שגודר בלוחות המונעים כל גישה למתחם. לדידו, ולפי הבנתו וניסיונו המקצועי, הפרש הגבהים במדרכה נובע מבלאי מדרכה רגיל ו/או מהיעדר תחזוקה של הנתבעת, ואינו כתוצאה מהעבודות באתר (בתצהיר, בס' 6-4).

   מחקירתו למדנו שבשטח הגובל במדרכה הלך ונבנה בניין אייקוני גדול ממדים בעל חמישה מפלסים מתחת לקרקע, שלושים וחמש קומות משרדים ושתי קומות טכניות. בזמן התאונה היו העבודות בשלב החפירה והדיפון. שלבי העבודה תוארו על ידיו באופן הבא: "...לצורך ביצוע העבודות, אנחנו מגדרים את האתר ב-100%. הגידור מורחק מגבול האתר, ע"מ לאפשר את ביצוע העבודה. הרי יש גדר, הגדר לא עומדת באוויר, בשביל זה נערך הסדר לביצוע העבודות, והגדר מוסטת החוצה ולא מבצעים שום עבודה בין הגדר לקיר שיוצקים, אחרת הכל היה נופל פנימה, אנחנו דואגים שיעמוד..., העבודה מבוצעת בתחום האתר, יש גדר בפנים. אני אחראי בפנים, בחוץ העירייה אחראית..."; ובהמשך: "...מדובר בכלל על קירות סלארים, יש מכונות גדולות שמכניסות כפות ויוצקות את הקיר, עושות בור גדול ויוצקים פנימה בטון, הכל מיידי בד בבד בשביל למנוע הקריסות וכל מה שהוא מנסה לרמוז שלא קרה פה. העבודה מורחקת מהגדר... הכל בתוך תחום האתר. יש גדר ויש מרצפות בחוץ, רואים בבירור בתמונה. הגדר שלנו מוסטת לפחות מטר החוצה ביחס למיקום העבודות. לפחות מטר. אני לוקח את גבולות המגרש לפי החוק, הולך לעירייה, אני משלם על זה כסף, לפחות מטר מהגדר..." (בפרוטוקול, בעמ' 21-20).

    

   העד הוסיף, שבשלבים מתקדמים של הבנייה, לאחר שכבר החלו לבנות לגובה ובכדי למנוע נפילת חפצים, יצרו במדרכה הסמוכה מעבר מקורה, והכל בהתאם לתוכנית הבטיחות. (שם, בעמ' 22-21).

    

   לשון אחר ובקצרה לכל האמור – עבודות החפירה והדיפון מתבצעות במרחק של מטר לפחות מהגדר לתוך מתחם הבניה ומבוצעות באופן שלא תיווצר קריסת קרקע. למפגע שנמצא מחוץ לגדר ובמרחק מה ממנה, אין כל קשר לעבודות הבניה.

    

   גרסתו של העד, שנמצאה ברורה ואמינה, לא נסתרה, והנתבעת מצידה לא הציגה כל חוו"ד הנדסית של מומחה בטיחות בכדי לתמוך בטענתה שעבודות הבנייה הן שגרמו למפגע.

    

   ודוק – בתמונות ניתן לראות בבירור שסמוך למקום התאונה קיימת גדר פח אטומה ורצופה וכי אין במקום דרך כניסה לרכבים או להולכי רגל לתוך האתר (וכך גם העידה התובעת לגבי מקום הנפילה (בפרוטוקול, בעמ' 10). מה גם ובהתחשב שבבור הסמוך עובר קו מים, לא נשללה האפשרות שהגורם לשקיעת המרצפות היה בריחת מים. (עדות יפת, בפרוטוקול, בעמ' 17).

    

   יוצא אפוא, שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה שעבודות הבנייה של צדדי ג' הם שגרמו למפגע.

    

9. נותר לבחון האם קיימת לצדדי ג' חבות כלפי הנתבעת מכוח הסכם?

    

   בעניין זה מפנה הנתבעת להיתר הבנייה ולנספחיו כפי שניתנו ואושרו ע"י צדדי ג' (במוצגי הנתבעת, בעמ' 31-30). למען הקל על הבנת הקורא, אביא את הסעיפים אליהם מפנה הנתבעת בסיכומיה במלואם -

    

   בפרק שכותרתו "בטיחות אתר העבודה וסביבתו":

   ס' 16: "בכל תקופת הבניה ישמר מעבר בטיחותי להולכי רגל על המדרכה".

    

   בפרק שכותרתו "מניעת מטרדים":

   ס' 3: "יש לשמור על ניקיון אתר הבניה וסביבתו באופן רציף לכל אורך תקופת הבניה";

   ס' 4: "יש לשמור על ניקיונו ושלמותו של השטח הסמוך לאתר הבניה (ציבורי או פרטי)";

   ס' 9: "אין לפגוע בתשתית ציבורית ו/או פרטית. על בעל ההיתר לתקן מיידית כל נזק לצנרת, גדרות, כבישים, מדרכות ו/או כל נכס או רכוש פרטי או ציבורי שיפגע כתוצאה מעבודת הבניה. כל מדרכה או כביש שניזוקו ייבנו מחדש בשלמותם ע"י בעל ההיתר ו/או הבונה, לפי הנחיות מהנדסת העיר ואגף תשתיות";

   ס' 15: "אין לחסום ו/או לשנות כל דרך, כביש, מדרכה, מעבר, או שביל".

    

   הגם שציוונו חז"ל לומר "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" (משנה, אבות ה, ז), הרי למען ירוץ הקורא בקריאתו מן הקל אל הכבד, אתחיל מהאחרון:

    

   לא מצאתי כל רלוונטיות בין המפורט בסעיפים בפרק "מניעת המטרדים" לעניין נשוא המחלוקת שלפנינו. אין מדובר במטרד ניקיון, חסימה או שינוי דרך שיצרו צדדי ג', וגם – כפי שכבר נקבע לעיל – לא הוכח שהמפגע נגרם בשל עבודות שביצעו בסמוך.

    

   יוצא אפוא, שמפרק זה לא צמחה חובה לצדדי ג'.

    

   ובאשר להתחייבות בפרק "בטיחות אתר העבודה וסביבתו" –

    

   לטענת הנתבעת סעיף זה מדבר בעד עצמו ומצמיח חובה לצדדי ג'.

    

   ברם, נציג צדדי ג', מר רז זוהר, נשאל בעניין והשיב:

   "ש. "עד היום, האתר היה נראה כך, כמו בתמונות שהצגנו, יש מעבר בטיחותי להולכי רגל?

   ת.יש שלביות בביצוע. יש לי תכנית הסדרי תנועה, בתכנית שיש בה הסדרי תנועה, אין מעבר כזה. כי אין עבודות של עגורנים וזה לא נדרש. תראה את התוכנית שאיתה עבדתי, בזמן הדיפון והחפירה, אין מעבר מקורה. אין חשש לנפילת חפצים מגובה. כשאנחנו עולים לבנייה בגובה, אנחנו מייצרים מעבר מקורה, כיוון שאז יש חשש לנפילת חפצים מגובה, והכל בהתאם לתכנית בטיחות.

   ש.אני קורא את הסעיף, "בכל תקופת הבנייה יישמר מעבר בטיחותי להולכי רגל", האם בתקופת האירוע היה או לא היה?

   ת.מקורה, לא היה, ולא נדרש. היא קיבלה מכה בראש או ברגל?"

   (בפרוטוקול, בעמ' 22-21).

    

   נראה שפרשנותם של צדדי ג' לתנאי זה שונה בתכלית מזו של הנתבעת. להבנתם מעבר בטיחותי להולכי רגל יפורש כפשוטו, הגנה מפני נפילת חפצים מגובה עם התקדמות הבנייה לגובה, והם אינם רואים לפרשו כחובה לתקן כל מפגע מדרכה סביב מתחם הבנייה, שאינו נוגע להם ולא נוצר על ידם.

    

   נאמר בקצרה ובפשטות – אני רואה לקבל את פרשנות צדדי ג' מהטעמים הבאים:

    

   לא מצאתי היגיון בהטלת אחריות מוחלטת על צדדי ג' לכל מפגע שאינו קשור אליהם סביב אתר הבנייה. ככל שלנתבעת הייתה כוונה כזו בתנאי ההסכם (שנוסחו על ידה), שומה היה עליה לפרשו כדבעי, אחרת הספק יפורש לחובתה. (ראו בס' 25 (ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וכן רע"א 3577-93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, מח(4) 070 (1994)).

    

   עצם יציקת הבטון על המדרכה שנמצאת מתחת למעבר המקורה (כפי שנראה בתמונות במוצגי הנתבעת, בעמ' 46-44) ועצם התחייבות צדדי ג' להקים בסוף העבודות מדרכה חדשה, אין בהם בכדי להטיל עליהם אחריות בשלבים מוקדמים יותר.

    

   סוף דבר בשאלת החבות – הנתבעת אחראית לקיומו של המפגע, ויש לדחות טענותיה כלפי צדדי ג'.

    

10. טרם חתימת פרק זה, יש לברר את שאלת האשם התורם של התובעת, שלטענת הנתבעת עולה כדי 100%.

     

    מחומר הראיות עולה שהתובעת הייתה לקראת סיום ריצתה בת החמישה ק"מ ולסיומת ביצעה ריצה מהירה מאוד עד כלות כוחותיה. וכדבריה: "...הייתי בסוף הריצה, ונתתי כל כולי, ספרינט, הגעתי למטרה שלי" (בפרוטוקול, בעמ' 7). התנהלות זו, במסלול בצד רחוב שאינו מוכר לה כל כך, בשעת לילה, באזור יחסית חשוך (כך לדברי ב"כ התובעת בסיכומיו, שם, בעמ' 23), מקנה לטעמי לתובעת אשם תורם בשיעור 35%.

     

    שאלת הנזק

     

    בסיס השכר, ההשפעה התפקודית של הנכות, אובדן השכר לעבר ואובדן כושר ההשתכרות לעתיד

     

11. התובעת, ילידת XX.XX.86, בת 33 במועד התאונה וכיום בת כ-36, עבדה עובר לתאונה כיועצת השקעות בבנק לאומי. כחודש לפני התאונה שבה התובעת לעבודתה מחופשת לידה בת מספר חודשים. לפי נתונים שהוצגו שכרה החודשי הממוצע בשנת 2018 בין החודשים ינואר ליולי עמד על 15,456 ₪.

     

    התובעת, בהגינותה, אינה טוענת להפסדי שכר לעבר.

     

    מנתונים שהוצגו בהסכמה סמוך למועד ישיבת ההוכחות עולה שביום 15.5.22 נחתם בין התובעת לבנק הסכם עבודה אישי כיועצת השקעות ושכרה החודשי הממוצע בשנת 2022 עמד על 25,491 ₪.

     

    לטענת התובעת למגבלותיה בגין התאונה יש השפעה על תפקודה היומיומי הכרוך בעמידה או בישיבה ממושכים, בריכוז, ביציאה לפגישות וכיו"ב וברי שתהיה לכך השפעה על שכרה בעתיד. עוד טוענת התובעת שבשל מוגבלותה ברגלה היא נאלצת לדחות הצעות עבודה אחרות שדורשות שיווק, יציאה ופגישות עם לקוחות, במסגרתן תוכל להשתכר כפול (בפרוטוקול, בעמ' 11).

     

    לשיטת הנתבעת העובדה שלא נגרמו לתובעת הפסדי שכר לעבר, בצד השבחה ניכרת בשכרה, מעידים שהפגיעה אינה תפקודית, ואין תימוכין להצעות נוספות אותן דחתה התובעת בשל נכותה.

     

    בידוע שבנכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10%, שיש וישפיעו על התפקוד ויש שלא, תלוי בכל מקרה לגופו, ככל שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, (מהדורה רביעית 1997), בעמ' 191).

    בשים לב לאמור, באתי לכלל דעה שבמקרה הנדון יש לפסוק אובדן שכר באופן גלובלי. מחד – ספק לנו אם למגבלה הקיימת נודעת השפעה תפקודית משמעותית לתובעת במסגרת עבודתה, מאידך - לא ניתן לדעת מה ילד יום ואין ספק שבאופן כללי מגבלות וכאב בקרסול יכול וישפיעו על תפקוד.

     

    בהתאם לאמור, ובשים לב לבסיס השכר, לגילה של התובעת, עיסוקה ומגבלותיה, אני רואה להעמיד את אובדן כושר השתכרותה לעתיד על הסך של 130,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

12. התובעת טוענת להוצאות רפואיות בגין תרופות, טיפולים, רכישת עזרים רפואיים ונסיעות. לא הוצגו כל קבלות וגם לא צורך בטיפולים רפואיים בעתיד.

     

    הלכה היא שנזקים לעבר הינם בגדר "נזק מיוחד" הטעון הוכחה. וכבר נפסק ש: "'נזק מיוחד' חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדוייקת, ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו". (ראו ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פד"י ל (3) 281, 284 (1976)).

     

    עם זאת יש לשער שמגבלה בקרסול תסב כאב ותקשה על הליכה ויהיה צורך בתרופות לשיכוך כאבים ולנסיעות מוגברות.

     

    בהתחשב בגיל התובעת ובאופי הנכות, אני אומד את נזקיה בתחומים אלו בסך גלובלי של 10,000 ₪.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

     

13. לטענת התובעת היא שהתה בחופשת מחלה במשך 21 ימים, ובמשך כחודשיים לאחר מכן התנהלה עם קביים. גם לאחר שהתהלכה בכוחות עצמה נדרשה למגף למשך מספר חודשים. בכל התקופה הנ"ל וגם אחריה, בשל היותה אימא לתינוק בן חצי שנה ולאחיו שנולד אחריו, נדרשו לה עזרה מוגברת מצד בעלה ואימה, והם נאלצו להכפיל את היקף עבודתה של עוזרת הבית שלהם. במשך תקופה גם נדרש בעלה לקחת אותה יום יום לעבודה. (בתצהיר, בס' 9 – 11 ו- 25-24).

     

    לגרסת הנתבעת לא הומצאו עדויות תומכות של האם או של הבעל וגם לא קבלות או תשלום ביטוח לאומי בעניין עוזרת הבית.

     

    לטעמי, ובנסיבות חייה של התובעת באותה העת, אני משער שהיא נזקקה לעזרה מוגברת מצד בני המשפחה והעוזרת, ודומה כי פגימותיה בגין התאונה ידרשו עזרה מסוימת גם בעתיד.

     

    בהינתן כל האמור ובהתחשב בגיל התובעת ובאופי הנכות, אני אומד נזקה בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.

     

     

     

    כאב וסבל

     

14. בגין ראש נזק זה ובשקלול גילה של התובעת עם שיעור הנכות והנתונים שפורטו לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 36,000 ₪.

     

15. סיכום

    אובדן כושר השתכרות לעתיד (כולל פנסיה)-130,000 ₪

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד-10,000₪

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד-15,000 ₪

    כאב וסבל-36,000₪

    _____________________

    סיכום ביניים-191,000₪

    ניכוי אשם תורם 35%-(66,850)₪

    _____________________

    סיכום סופי-124,150 ₪

     

    סוף דבר

     

16. התביעה מתקבלת וההודעה לצדדי ג' נדחית.

     

17. הנתבעת תשלם לתובעת את הסך הנ"ל בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% והוצאות משפט, וכן תישא בהוצאות צדדי ג' בסך של 15,000 ₪.

     

     

18. התשלומים יבוצעו בתוך 30 ימים מהיום.

     

19. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, לפי התקנות.

     

     

    ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"ג, 08 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.