ת"א 47765-11-11

לאחר עיון בבקשה להפקדת ערובה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות.

ככלל, החלטה לפי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור בהפקדת ערובה תינתן אך במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. כמו כן, אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד ואין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009); רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013)). הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013)). עוד נפסק, כי אי תשלום הוצאות בעבר, שנבע מחסרון כיס, אינו ראוי בדרך כלל להוות שיקול בחיוב בערובה (שם, בפסקה 8).

במקרה דנן, הנימוק העיקרי בבקשה לחייב בערובה הוא כי התובע לא עמד בתשלום הוצאות בתיק אחר, ונפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל. כאמור, אין בכך כדי להוות שיקול בחיוב ערובה.

זאת ועוד. מבלי להידרש בשלב זה לסיכויי התביעה, נוכח השלב המתקדם בו נמצא התיק - לאחר שמיעת הוכחות ובטרם הגשת סיכומים על ידי הצדדים, כמוסכם ביניהם בהודעה מיום 13.4.2015 - מטה את הכף לטובת המשיב, כמו גם העובדה שרוב ההוצאות בתיק כבר הוצאו (השוו רע"א 6353/12 הנ"ל, בפסקה 9).

מכל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.