תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
פתח דבר
1.התובעת, ילידת 1977, נפגעה, לטענתה, בתאונת דרכים ביום 21.10.14.
על פי הנטען, התאונה ארעה בעת שהתובעת הייתה ישובה בסל המחובר לטרקטור מ.ר. XXX (להלן: "הטרקטור") בו נהג בעלה של התובעת, הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע").
לטענת התובעת, התאונה ארעה בעת שהנתבע הוריד את הסל, אשר היה מחובר לחלקו האחורי של הטרקטור, לכיוון האדמה. רגליה של התובעת השתלשלו מחוץ לסל, והורדת הסל גרמה לכך שרגלה הימנית נמעכה בין הסל לבין הקרקע.
הנתבעת מס' 2 היא מבטחת הטרקטור על פי תעודת ביטוח חובה.
2.התובעת סבלה משבר פתוח בקרסול ימין. מומחה אשר מונה מטעם ביהמ"ש קבע, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין הפגיעה בקרסול.
3.המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם אכן התאונה ארעה בנסיבות הנטענות.
לטענת הנתבעת, תיאור התאונה אינו מתקבל על הדעת, ואף התגלו סתירות כאלו בעדויות העדים, עד שאין לקבל את גרסת התובעת כלל, ויש לדחות את תביעתה.
הצדדים חלוקים גם באשר לגובה הנזק.
נסיבות התאונה
4.מטעם התובעת העידו, מלבד התובעת עצמה, בעלה (הנתבע), אשת גיסה ה' (להלן: "ה'") וגיסה י' (להלן: "י'").
5.על פי עדות התובעת ועדיה, התאונה ארעה בעת מסיק הזיתים. ביום התאונה יצאו למסיק התובעת עם בעלה וה'. התאונה ארעה בעת שהיו בדרכם חזרה הביתה. הנתבע נהג בטרקטור. ה' ישבה על שקי הזיתים בתוך הסל המחובר לטרקטור, ואילו התובעת ישבה בקצה הסל, כשרגליה מחוץ לסל, ופניה – בניגוד לכיוון הנסיעה של הטרקטור.
במהלך הנסיעה, הוריד לפתע הנהג את הסל במהירות לכיוון האדמה. על פי טענת הנתבע, עשה כן משום שהטרקטור החל להתרומם בעלייה, והוא נדרש לייצב אותו. בעת שהורד הסל במהירות ארצה נמעכה רגלה של התובעת בין הסל לבין האדמה.
עוד צוין בתצהירי העדים מטעם התובעת, כי מיד לאחר מכן ניסתה ה' לעצור את שטף הדם בכך שעטפה את רגלה של התובעת בז'קט שלבשה. ה' התקשרה לבעלה י', אשר לא היה במקום בשעת התאונה, על מנת שיתקשר לרופא המשפחה ויגיע עם רכב על מנת לפנות את התובעת. בעלה של התובעת לקח אותה ישירות לבית החולים.
6.על מנת להמחיש את הנסיבות ביצעו עדי התביעה מעין "שחזור" שלהם של התאונה, במהלכו צילמו את הטרקטור ואת הסל, את התובעת יושבת על הסל כפי שישבה בעת התאונה (אולם על שקי חיטה ולא על שקי זיתים), ואת המקום שבו אירעה התאונה. השחזור גם הוסרט בווידאו, והסרטון הוצג בביהמ"ש. התמונות והסרטון מהווים חלק מתצהיר העדות הראשית של התובעת ועדיה.
7.לטענת הנתבעת, אין לקבל את גרסת התובעת ועדיה, מהטעמים הבאים:
א. התובעת העידה, כי בעת התאונה ישבה על שקי זיתים, אשר היו גבוהים יותר משקי החיטה שעליהם ישבה בעת השחזור. לא עלה בידי התובעת להסביר בעדותה, כיצד הגיעו רגליה עד מחוץ לסל, אם הייתה ישובה בגובה גבוה יותר.
ב. התובעת לא הצליחה להסביר בעדותה, כיצד הגיעה רגלה אל מתחת לסל.
ג. העדה ה' נחקרה על ידי חוקר מטעם הנתבעת, ומדבריה בעת חקירתה ניתן להבין, כי לא הייתה למעשה עדה לתאונה, וזאת בניגוד לעדויות שנשמעו בביהמ"ש. ה' לא ידעה למסור לחוקר דבר על נסיבות התאונה, ואף דיברה על כך ש"התקשרו" לבעלה בקשר לפציעת התובעת, בניגוד לגרסתה בתצהירה ובביהמ"ש לפיה הייתה עדה לתאונה והתקשרה בעצמה על מנת להזעיק את בעלה למקום.
8.ייאמר מיד, למרות טענות הנתבעת מצאתי את עדויות התובעת ועדיה מהימנות וראויות לאמון. על יסוד עדויות אלו אני קובעת, כי התובעת אכן נפגעה בתאונת דרכים, בנסיבות המפורטות לעיל.
בכל הנוגע ללב ההתרחשויות, ואף מעבר לכך, לא מצאתי סתירות של ממש בין עדויות התובעת ויתר העדים. כל העדים העידו באופן משכנע ואמין אודות נסיבות התאונה, ואף השחזור שנערך וצולם סייע על מנת להמחיש כי התאונה אכן ארעה באופן שתואר על ידי התובעת ועדיה.
אינני סבורה, כי תיאור התאונה על ידי התובעת אינו מתקבל על הדעת, ואני מקבלת את עדות התובעת, לפיה הפגיעה עצמה התרחשה במהירות, ולכן אין היא יכולה להסביר כיצד בדיוק נמעכה רגלה מתחת לסל (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 29). יש לזכור, כי פני השטח אינם ישרים, מדובר בשטח חקלאי, סלעי, כפי שניתן לראות בתמונות ובסרטון, ופגיעת הרגל בין הסל לקרקע, כתוצאה מהורדה מהירה של הסל, אינה בלתי אפשרית, כאשר גם הטרקטור עצמו נוטה בשל השיפוע. מעדות הנתבע עלה, כי נוצר מצב מסוכן ומלחיץ, כאשר הטרקטור החל להתרומם, ולכן נקט פעולה מהירה בכך שהוריד את הסל ארצה על מנת לייצב את הטרקטור ולהימנע מהתהפכות (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 19 ואילך). גם הנתבע העיד כי "כל התאונה שהתרחשה זה עניין של שבריר שנייה" (שם, שורה 31). מאחר והתובעת ישבה בקצה הסל, כשרגליה מחוץ לו, הורדה פתאומית של הסל ארצה, כשהטרקטור כולו נוטה בגלל העלייה, לא ניתן לשלול כי רגלה של התובעת אכן נפגעה באופן המתואר.
9.לא ראיתי לייחס חשיבות של ממש לחקירתה של ה' ע"י חוקר הנתבעת. מדובר בשיחה קצרה ביותר, שהתנהלה ברחוב, בשפה העברית, אשר ה' אינה שולטת בה. החוקר לא ישב עם ה' וגבה ממנה עדות מסודרת. כפי שעולה מתמליל החקירה, ה' לא הבינה תחילה במה מדובר וכאשר נשאלה אם היא יודעת על "התאונה" השיבה שלא, אך מיד אחר כך כאשר מסר לה החוקר שהוא מדבר על תאונה עם טרקטור השיבה "כן, היא היתה ב-, בזיתים".
כאמור הייתה זו שיחה אקראית, כאשר ה' אף אינה יודעת מי מדבר איתה (מהתמליל עולה שכלל לא הציג את עצמו), ולמעשה מטרת השיחה לאתר את התובעת ואת בעלה. כך הקטע הרלבנטי שממנו מסיקה הנתבעת שה' לא הייתה למעשה עדה לתאונה:
"ח: את יודעת משהו על התאונה? מה קרה? משהו?
נ:לא.
ח:טרקטור, נפלה
נ:כן, היא היתה ב-, בזיתים.
ח:זיתים.
נ:כן.
ח:איפה פה ב-, או שיש להם שדות?
נ:הם, בשדות, יש ל-
ח:כן
נ:בבית שלוש דקות
ח:כן
נ:התקשרו לבעלי אמרו לו בגלל מהאני עשתה תאונה בזיתים
ח:כן
נ:הוא גם הלך... לבית חולים
ח:מה, ... אותה באמבולנס?
נ:לא, בעלה
ח:בעלה?
נ:באוטו שלו, כן
ח:בעלה היה נהג של בטרקטור, לא?
נ:כן, כן, פלוני".
בכך מסתכמת שיחת החוקר עם ה' אודות נסיבות התאונה, וההמשך (קצר אף הוא) אינו נוגע לנסיבות.
הנתבעת תוהה, מדוע אמרה ה' כי "התקשרו" לבעלה, כאשר על פי גרסתה בבית המשפט הייתה זו היא עצמה שהתקשרה, ומכך מבקשת היא להסיק, כי ה' כלל לא הייתה עדה לתאונה. סבורני, כי מסקנה זו מרחיקת לכת. למעשה, לא מצאתי מקום להטיל דופי בעדותה של ה' על סמך אותה שיחה קצרה, שנערכה ברחוב, תוך התייחסות כללית ביותר לתאונה, בשפה העברית שבה ה' אינה שולטת, וכאשר היא אף אינה יודעת מי הוא בדיוק הדובר, ומה בדיוק הוא מבקש לברר. כאמור, שליטתה של ה' בשפה העברית אינה מלאה, וכאשר אותה אמירה כי "התקשרו" לבעלה עומדת בפני עצמה, מבלי שנעשתה חקירה ממצה ורצינית יותר אודות מה שידוע ומה שלא ידוע לעדה, לא ניתן להסיק על סמך אותה מילה אחת ויחידה, כי עדותה של ה' בביהמ"ש הינה עדות שקר.
10.אוסיף לדברים האמורים, כי החומר הרפואי הראשוני תומך בגרסת התובעת לקרות התאונה.
במכתב ההפנייה למיון שניתן ע"י ד"ר עבדאללה נרשם כי התובעת עמדה ליד טרקטור מחובר לסל, וכי הסל השתחרר ופגע ברגלה. אף שאין תיאור זה מדויק ותואם במלואו את תיאור התאונה כפי שהועלה על ידי התובעת ויתר העדים, ברי כי הדברים נמסרו טלפונית, מכלי שני (על ידי הגיס י'), ואף מההפנייה עצמה עולה, כי ד"ר עבדאללה הפנה את התובעת למיון טלפונית, כנטען.
גם בבית החולים נרשם כי "סל של טרקטור נפל על הרגל", באופן התואם את הגרסה הנוכחית. סבורני, כי הפנייה הדחופה לבית החולים, עם מצב של שבר פתוח, תוך קבלת הפנייה טלפונית מרופא המשפחה, לא הותירו זמן "לבדות" גרסה, ובשים לב לכלל העדויות, כפי שהן משתלבות בחומר הרפואי הראשוני, ניתן לקבוע כי התאונה התרחשה כנטען.
11.סיכומו של דבר, לאחר שהתרשמתי לטובה מהתובעת ומכל העדים שהעידו על נסיבות התאונה, מצאתי את עדויותיהם מהימנות וקוהרנטיות, ולא מצאתי עילה להטיל דופי בעדויות אלו, אני מקבלת את גרסת התביעה, וקובעת, כי התובעת אכן נפגעה בתאונת דרכים, כטענתה, בעת שהורד סל הטרקטור שבו ישבה, ורגלה נחבלה.
הפגיעה והנכות
12.כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משבר פתוח בקרסול.
היא פונתה לבית החולים לגליל המערבי בנהרייה, ומחדר המיון הועברה לחדר הניתוח, שם עברה שחזור פתוח וקיבוע של השברים. בהמשך לכך אושפזה התובעת במחלקה האורתופדית, עד ליום 3.11.14, סך הכל – 13 ימי אשפוז.
13.ד"ר ניר הוס, אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 15%.
בחוות הדעת צוין, כי התובעת מתהלכת כמעט ללא צליעה, וכי נותרו שלוש צלקות בקרסול (אחת מהן באורך 9 ס"מ), ונפיחות קלה. נמצאה הגבלה מסוימת בטווח התנועות ורגישות ניכרת במגע. בסיכום חוות הדעת מבהיר המומחה, כי קבע נכות כאמור בשל פגיעה משולבת הכוללת שבר פתוח של הקרסול לאחר קיבוע עם צלקות שאינן כאובות, וכן תמונה של פגיעה עצבית סנסורית הדורשת טיפול קבוע.
14.על פני הדברים נראה, כי מדובר בנכות תפקודית. הנכות הרפואית האמורה לעיל משפיעה על התפקוד הכללי, על ההליכה, על העמידה, ובהתאם אני רואה לנכון לקבוע, כי הנכות התפקודית אף היא עומדת על 15%, וכך גם הגריעה מכושר ההשתכרות.
הערכת הנזק
הפסדי שכר
15.עובר לתאונה עבדה התובעת במינימרקט המשפחתי. על כך ניתן ללמוד גם מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת, וגם מדו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי.
תלושי המשכורת שצורפו מלמדים על שכר של כ-3,200 ₪ לחודש בשלושת החודשים שקדמו לתאונה. בחודשים שקדמו לכך לעתים השתכרה התובעת פחות מכך (כמו בחודש פברואר 2014, שבו השתכרה כ-1,800 ₪ בלבד). השכר הממוצע מינואר 2014 ועד ספטמבר 2014 עמד על 3,080 ₪.
16.על פי עדות בעלה של התובעת, המינימרקט היה בבעלות אביו, עד שחלה האב בשנת 2012 והעביר את העסק לבנו י', אחי בעלה של התובעת. המינימרקט סמוך לבית התובעת ובעלה, והתובעת עבדה שם. מי שניהל את העסק היה אחיינו של הנתבע, על פי עדותו. עוד העיד הנתבע, כי התובעת עבדה אצל אביו, כל עוד ניהל הוא את העסק, ובהמשך – אצל אחיינו. על פי עדות הנתבע, התובעת עבדה בחנות בחצי משרה, בשעות משתנות (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 28-29).
התובעת עצמה העידה כי נהגה לעבוד במינימרקט המשפחתי בין 4 ל-6 שעות ביום, בשעות משתנות (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 28 ואילך). עוד העידה התובעת, כי לאחר התאונה לא ניסתה לחזור לעבודה במינימרקט – "בגלל שקשה לי אפילו בבית" ולמעשה לא חיפשה עבודה במקום אחר (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 21 ואילך).
17.לטענת הנתבעת, אין אישורי אי-כושר מעבר לתקופה של חודש ימים מעת שחרורה מבית החולים, ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בסך של 4,000 ₪ בלבד.
טענה זו אין לקבל. אמנם, התובעת לא צרפה תעודות מחלה פורמליות, אולם ניתן ללמוד אודות אי-כושרה לעבודה מתוך התיעוד הרפואי שצורף לתצהירה. כך, למשל, במסמכי קופת החולים נרשם כי נאסרה דריכה על הרגל במשך שישה שבועות לאחר הניתוח, כלומר עד ליום 2.12.14, וברור שתקופה זו הינה בבחינת אי-כושר עבודה מוחלט.
גם לאחר מכן הייתה התובעת במעקבים רפואיים, והמשיכה לסבול מנפיחות של הקרסול והגבלה בתנועות, והופנתה לביצוע בדיקות נוירולוגיות. התובעת הייתה במעקב אצל מומחה לכירורגיית כף רגל וקרסול, ד"ר סרגיי סלמן, וראה לעניין זה תעודה מיום 27.4.15, אשר בסיומה המלצה לטיפול הידרותרפיה דחוף לשם שיפור טווח התנועות, וטיפול תרופתי להורדת הבצקת והנפיחות.
בהמשך לכך ציין ד"ר סרגיי סלמן, ביום 8.7.15, במסגרת תשובת יועץ מומחה לרופא המטפל, כי התובעת לא תוכל לעבוד "בחצי השנה הקרובה" (8.7.15). עם זאת, כאמור, אישורי אי-כושר סדירים – לא הוצאו.
קיים קושי בקביעת אי-הכושר בהעדר תעודות אי-כושר סדורות, אולם בנסיבות העניין, בשים לב לחומר הרפואי בכללותו, אני סבורה כי ניתן להעריך את תקופת אי הכושר המלא לעבודה, ולקבוע על דרך האומדנה כי זו נמשכה כשנים-עשר חודשים מיום התאונה, קרי – עד לסוף חודש אוקטובר 2015.
18.התובעת טוענת, כאמור, כי לא חזרה לעבודה מאז התאונה ועד היום. לטענת הנתבעת, טענה זו לא הוכחה. עם זאת, עיון בדו"ח רציפות הביטוח (ת/7) אשר הודפס ביום 6.3.16 מעלה, כי לא דווחה העסקת התובעת לאחר חודש התאונה (אוקטובר 2014). סבורני כי די באישור זה להוכחת העובדה השלילית של אי חזרה לעבודה, נכון לאותו מועד.
מעבר לכך עולה מכלל העדויות, כי בפועל לא חזרה התובעת לעבודה עד היום. עדויות אלו לא נסתרו באופן כל שהוא.
עוד עולה מעדויות התובעת ובעלה, כאמור, כי התובעת לא ניסתה לחפש לעצמה מקום עבודה אחר, הן בשל מיעוט אפשרויות התעסוקה בכפר שבו היא מתגוררת, והן בשל שיקולים אישיים שלה שבעטיים היא מעדיפה שלא לצאת לעבוד מחוץ לכפר, ובעיקר – היותה אישה דתית שאינה מעוניינת בכך.
בנסיבות אלה, אין מקום לחשב את הפסדיה על בסיס הפסד שכר מלא, מאז התאונה ועד היום, אלא על פי הפסד מלא למשך תקופה של שנה, כאמור לעיל, והפסד חלקי, גלובאלי, מתום השנה ועד היום.
19.לאור האמור, אני מעמידה את הפסדי השכר של התובעת לעבר על הסכומים הבאים:
3,080 X 12 = 36,960 – בגין הפסדי התובעת בשנה שלאחר התאונה;
ובנוסף סכום גלובאלי של 10,000 ₪, בגין הפסד השכר החלקי מאז ועד היום.
סך הכל בגין הפסדי שכר בעבר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום – במעוגל, 49,000 ₪.
20.אשר להפסדי השכר העתידיים:
לטענת התובעת, יש לחשבם על פי שכר המינימום, שכן התובעת יכולה הייתה להתקדם בעבודתה ולעבוד יותר שעות.
טענה זו קשה לקבל. התובעת היא ילידת 1977. בעת התאונה הייתה כבת 37 שנים, וכיום היא בת 41 שנים. נראה כי בחירתה של התובעת, עוד לפני התאונה וללא קשר אליה, הייתה לעבוד מחוץ לבית באופן חלקי בלבד. הימנעותה מלחפש עבודה מאז התאונה ועד היום (כפי שהעידה לעניין זה, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 22-23), אינה קשורה לתאונה דווקא, ומכל מקום מלמדת שהתובעת אינה מעוניינת להרחיב את שעות שהייתה מחוץ לבית, ואינה מעוניינת בעבודה הכרוכה ביציאה מהכפר, משיקוליה האישיים (ולעניין זה ראה גם עדותה של ה', עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 16-17).
מאידך גיסא, אין להסיק כי בשל הימנעותה של התובעת מחיפוש עבודה כיום, גם אלמלא התאונה הייתה מפסיקה לעבוד. נתוני התעסוקה בעבר (ת/7) מלמדים, כי בפועל עבדה התובעת לאורך השנים, מאז 1992 ואילך, אף אם לא ברציפות מלאה (כגון בין השנים 2001-2004, אשר במהלכן לא עבדה).
21.לאור השיקולים מזה ומזה, אני סבורה כי יש לחשב את הפסדי השכר בעתיד בהתאם לשכרה של התובעת עובר לתאונה (יצוין, כי שערוך הסכום נותן תוצאה זניחה), קרי – 3,080 ₪.
הנכות שנותרה לתובעת היא נכות תפקודית, כאמור, וכזו שמשפיעה ישירות על כושר העבודה, במיוחד ביחס לאשה שעבדה כעובדת כללית בעבודות המצריכות עמידה והליכה.
עם זאת, אני סבורה כי ראוי לפסוק את הפסדי השכר בעתיד בדרך של חישוב גלובאלי, אשר ייגזר מתוך החישוב האקטוארי המלא. הטעם לכך הוא, כי התברר שבפועל בחרה התובעת שלא לחזור לעבודה, אך מכלל הראיות שהובאו עולה, כי החלטה זו אינה קשורה לפגיעה בתאונה דווקא, אלא לשיקוליה האישיים של התובעת. ומאחר ולא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין החלטה זו לבין פגיעתה בתאונה דווקא, הרי שפיצוי בגין הפסד שכר בעתיד יהא בשל הפגיעה הפוטנציאלית בכושר ההשתכרות של התובעת, ולפיכך יש לקבוע את הפיצוי בסכום גלובאלי, כאמור, תוך הפחתה מסוימת מהחישוב האקטוארי.
חישוב אקטוארי מלא עד גיל 67, על פי שכר של 3,080 ₪ ונכות של 15% (מ. היוון 216.9) נותן סכום של כ-100,000 ₪. ובתוספת 12% בגין הפסדי פנסיה (לעניין זה ראה ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר, 31.12.13, אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, 27.1.14) - 112,000 ₪.
בשים לב לאמור לעיל לעניין פרישתה של התובעת מעבודה, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד (לרבות הפסדי הפנסיה הנגזרים מכך) על סכום גלובאלי של 90,000 ₪.
הוצאות ועזרת הזולת
22.רוב הוצאותיה של התובעת כוסו על ידי קופת החולים שבה היא חברה.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהיו לתובעת הוצאות נוספות מעבר להוצאות הטיפולים עצמם, וזאת בעיקר – בגין הנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים מרובים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, לבדיקות רפואיות וכדומה. לתצהיר התובעת צורפו קבלות בודדות, בגין הוצאות של כ-1,000 ₪, אך ברי כי אילו אינן משקפות את מלוא ההוצאות.
אני רואה לנכון לפסוק לתובעת הוצאות (לעבר ולעתיד) בסכום של 5,000 ₪.
23.התובעת אינה טוענת כי נזקקה לעזרת הזולת בשכר. עם זאת, התובעת טוענת כי נעזרה בבני משפחתה, באחותה ובבתה.
התובעת העידה לעניין זה, כי בסמוך לאחר התאונה עזרה לה אחותה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 26), וכך העידה לעניין זה גם ה', תוך שהיא מוסיפה כי היא עצמה נהגה לעזור לתובעת בתקופה שלאחר התאונה, כי היא מתגוררת לידה (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 1-4). על פי עדות התובעת, בתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה לעזרה בכל עבודות הבית, ואפילו נזקקה לסיוע במקלחת (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 10-11).
התובעת לא ניסתה להאדיר את נזקיה, ולשאלה לאיזו עזרה היא נזקקת כיום השיבה – "עכשיו בשום דבר. לא עוזרים לי. אני מסתדרת, אבל הבת שלי עוזרת" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 13).
24.אף שהתובעת לא נזקקה לעזרה בשכר, אין בכך כדי לשלול את זכותה לפיצוי בגין עזרת הזולת (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277). הדעת נותנת, כי אישה שסבלה מפציעה קשה למדי בקרסול, נזקקה לניתוח, ולתקופת החלמה משמעותית לאחר מכן (כאשר בחלק מהתקופה היא אינה יכולה לדרוך כלל על הרגל, ונעזרת בקביים), נזקקה לעזרת הזולת, בשלב הראשון – אפילו לצרכיה האישיים, ובנוסף לכך בעבודות הבית השונות, ניקיון, בישול וכדומה.
לאור הנכות הצמיתה שנותרה לתובעת, אשר יש בה כדי להשפיע על הליכתה, טווח תנועות הקרסול, והכאבים מהם היא סובלת, ניתן לקבל את הטענה כי התובעת נזקקת לעזרה מסוימת בעבודות הבית, גם כיום. אף אם אינה משלמת כיום על עזרה, משום שזו ניתנת לה על ידי בתה ללא תשלום, זכאית התובעת לפסיקת פיצוי בגין עזרה בשכר בעתיד.
25.לאור האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, בסכום גלובאלי של 30,000 ₪.
כאב וסבל
26.על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, זכאית התובעת לפיצוי בסך 30,045 ₪, בהתאם לנכות שנותרה, וכולל ימי האשפוז.
סיכום
27.כמפורט לעיל, אני מקבלת את טענת התובעת כי נפגעה בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעת נסיעה בטרקטור, כאשר רגלה נפגעה מסל הטרקטור שהורד ארצה.
לפיכך, אני מקבלת את התביעה, ובהתאם אני מחייבת את המבטחת, הנתבעת מס' 2, לשלם לתובעת פיצויים כמפורט:
א. הפסדי שכר בעבר - 49,000 ₪;
ב. הפסדי שכר בעתיד - 90,000 ₪;
ג. הוצאות ועזרת הזולת - 35,000 ₪;
ד. כאב וסבל - 30,045 ₪;
ה. סך הכל - 204,045 ₪
28.הנתבעת מס' 2 תשלם, אפוא, לתובעת סכום של 204,045 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום זה, ובתוספת מע"מ כחוק. כן תשלם הנתבעת מס' 2 לתובעת סך 710 ₪ בגין אגרת המשפט.
כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
