ת"א 47425-01-14 אברג'ל ואח' נ' דביר מוטורס בע"מ ואח'

האם זכויות התובעת שרכשה רכב מסוחר מכוניות עדיפות על פני זכויות הבנק לו שיעבד בעל המגרש את הרכב?

רקע וטענות הצדדים

1.התובעת ערכה ביום 11.12.12 הסכם לרכישת רכב מאזדה 6, מ.ר. 57-595-65 (להלן: הרכב) מהנתבעת 1, חברה העוסקת במכירת רכבים. הנתבעת 1 ניהלה חשבון בנק בסניף הנתבע 2 (להלן: הבנק) באשקלון ויצרה יתרת חובה כלפי הבנק. להבטחת כל חיוביה כלפי הבנק משכנה הנתבעת 1 , ביום 31.12.12, את הרכב. לבקשת הבנק מונה ביום 25.11.13, במסגרת תיק הוצל"פ 14-07579-13-7 כונס נכסים למימוש המשכון על הרכב.

ביום 5.12.13 נתפס הרכב וביום 23.1.14 הגישו התובעים תביעה לסעד הצהרתי בדבר בעלותם ברכב ובקשה בהולה לעיכוב הליכי המימוש. בתצהיר התומך בבקשה נטען כי הנתבעת 1 הודיעה כי על הרכב רובץ שעבוד לטובת הבנק ולכן סוכם כי עם פרעון התשלום עבור הרכב, שבוצע בשיקים מעותדים, יוסר השעבוד. נטען כי התובעת דאגה לכך כי השיקים יופקדו בחשבון הנתבעת 1 בבנק ולכן היה על הבנק להסיר את השעבוד. עוד נטען כי הרכב עבר לבעלות התובעת עם קבלת החזקה בו , בהתאם לסעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 (להלן: חוק המכר) וכי לתובעת זכות נקייה משעבוד מכח תקנת השוק, סעיף 34 לחוק המכר. בנוסף נטען כי התובעת רכשה זכויות שביושר הגוברות על זכויות הבנק.

בדיון בסעד הזמני ביום 11.2.14 הגיעו הצדדים להסכמה מכוחה שוחרר הרכב לידי התובעת תמורת הפקדת סך של 30,000 ₪ (15,000 ₪ נוספים מעבר לסכום שהופקד כתנאי למתן הסעד הזמני). מאחר ולתגובת הבנק לסעד הזמני צורפו מסמכי יצירת המשכון, ניתנה לתובעת זכות לתקן את כתב התביעה. בכתב התביעה המתוקן נוספה טענה כי השעבוד על הרכב נרשם לאחר העברתו לחזקת התובעת ולכן חסר תוקף שכן נרשם לאחר שהבעלות ברכב עברה מהנתבעת 1 לתובעת. נטען כי ברשיון הרכב שהוצג במועד הרכישה לא הופיע השעבוד ולכן לא הייתה מניעה למכור את הרכב לתובעת. כן נטען כי הבנק התרשל בכך ששעבד רכב מבלי שבדק אם החזקה בו נתונה לנתבעת 1.

2.הבנק טען כי התובעת שינתה גרסאותיה ועולה מרישומי הבעלות במשרד הרישוי, כי במועד רכישת הרכב לא היו לנתבעת 1 זכויות בו ולכן אין תוקף להסכם המכר ומדובר בהסכם פיקטיבי. נטען כי מהסכם המכר עולה כי הבעלות תועבר לאחר סיום התשלומים והסרת השעבוד ולכן ידעה התובעת על קיומו של השעבוד. לפיכך נטען כי התובעת חסרת תום לב באופן השולל הסתמכותה על סעיף 34 לחוק המכר. עוד נטען כי הבנק לא נדרש להסיר את השעבוד ולא הסכים להסרתו תמורת השיקים שהופקדו בחשבון הנתבעת 1.

נטען כי נוכח הוראות הסכם המכר, בו הותנתה העברת הבעלות בסיום התשלומים וביטול השעבוד, אין לתובעת זכויות עדיפות על זכויות הבנק. עוד נטען כי העובדה שממועד סיום התשלומים, אפריל 2013, לא פעלה התובעת להעביר הבעלות על שמה משליכה על מהימנותה ותום ליבה.

דיון והכרעה

עסקאות המכר והמשכון

3.משרד התחבורה – אגף הרישוי, אשר אין לו עניין בהליך, הגיש תדפיסים אודות מצב הבעלות וההגבלות לרכב. מהנתונים עולה כי הרכב היה לראשונה בבעלות אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (להלן: אלבר) וביום 29.8.10 הועבר לבעלות רוכש פרטי, אורי חנית. ביום 27.11.12 הושבה הבעלות לאלבר בסטטוס "הפקדת סוחר" וביום 31.12.12 הועברה הבעלות לנתבעת 1 ובו ביום נרשם השעבוד לבנק. מספטמבר 2013 ואילך הוטלו ארבעה עיקולים, מטילי העיקולים אינם בעלי דין בתובענה.

מטעם התובעת העיד מנהלה, התובע 1 (להלן: יצחק). העד הבהיר כי מדובר בחברה משפחתית העוסקת בתחום הבנייה והרכב היה מיועד לעובד מטעמה, אבי דרעי, שקיבל את החזקה ברכב. מבחינת יצחק מדובר במקרה ברור ופשוט. כמנהל התובעת, אשר רכש בעבר עבור החברה רכבים מהנתבעת 1 באותו אופן, היה ידוע לו ומוסכם כי הבעלות ברכבים עוברת לאחר סיום התשלומים. לפיכך דאג כי התשלומים יופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת 1 ובכך סבר כי הבטיח את זכויותיו והבנק לא יוכל לטעון כי השעבוד תקף כלפיו. לאור הפשטות בה תפס את העסקה והתוצאה המובנת מאליה מבחינתו, לא הקפיד יצחק לדייק בפרטי עדותו ואף עלה הבדל בגרסאות שנולד לאחר עיון במסמכים השונים.