1.בפניי בקשה מטעם התובעים והנתבעים שכנגד ("התובעים") לחיוב הנתבעת והתובעת שכנגד ("הנתבעת") בערובה לכיסוי הוצאותיהם במסגרת התביעה שכנגד.
2.בין הצדדים נכרת חוזה למכירת דירה. לטענת התובעים, הפרה הנתבעת את החוזה באופן המזכה אותם בפיצוי המוסכם הקבוע בו בסך 185,000 ש"ח, ובכתב התביעה הם עתרו לחייב את הנתבעת בסכום זה. לטענת הנתבעת, התובעים הם אלו שהפרו את ההסכם, ולפיכך עותרת היא במסגרת התביעה שכנגד (שהוגשה באיחור, לאחר קבלת רשות) לחייב את התובעים לפצותה בפיצוי המוסכם בסך של 185,000 ש"ח. לטענת התובעים, מכיוון שהנתבעת הינה חברה בע"מ יש לחייבה בערובה להוצאות במסגרת התביעה שכנגד, וזאת בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט-1999 ("חוק החברות"), הקובע כך:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
נקודת המוצא לפי סעיף 353א לחוק החברות הינה שיש לחייב חברה בע"מ בערובה, אלא אם כן התקיים אחד משניים: החברה הוכיחה שיהיה ביכולתה לשלם את ההוצאות שייפסקו לחובתה, ככל שייפסקו; או שבנסיבות העניין לא יהא זה מוצדק להורות על הפקדת ערובה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009) ("עניין ל.נ הנדסה"); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.2008) ("עניין נאות אואזיס")).
3.בתגובתה לבקשה מעלה הנתבעת שלוש טענות עיקריות. טענה אחת הינה, כי התובעים לא הוכיחו שיתקשו לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותם, ככל שייפסקו. דין הטענה להידחות. כאשר מדובר בתובעת שהיא חברה בע"מ, הנטל להראות כי אין מקום לחיוב בערובה מוטל על התובעת (עניין ל.נ. הנדסה, פסקה 13). זאת, בשונה מהטלת ערובה על תובע בשר ודם לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אז מונח הנטל על הנתבע להראות כי יש הצדקה לחיוב בערובה (עניין נאות אואזיס). ממילא, אין בסיס לטענת הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו שיתקשו לגבות את הוצאותיהם, שהרי הנטל מונח על כתפיה.
4.מכאן אנו מגיעים לטענתה השנייה של הנתבעת, והיא כי מצבה הכלכלי הינו איתן, והיא לא תתקשה לפרוע את ההוצאות שיוטלו עליה, ככל שיוטלו. בהקשר זה מזכירה הנתבעת נכס מקרקעין מסוים הנמצא בבעלותה, שלטענתה שוויו רב. איני סבור שדי בכך. העובדה שיש לחברה נכס מסוים הינה חסרת משמעות, כל עוד לא ניתן מידע לגבי הצד השני של המשוואה, היינו חובותיה של החברה. בהקשר זה יצוין, כי כפי שטענו התובעים מנסח הטאבו של הנכס עולה, כי הוא משועבד לבנק ללא הגבלה בסכום. משלא ניתן בתגובת הנתבעת פירוט כלשהו בקשר לפעילותה ומצבה הכלכלי הכולל, אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה שיהיה באפשרותה לפרוע את ההוצאות שייפסקו לחובתה במסגרת התביעה שכנגד, ככל שייפסקו.
5.הטענה השלישית, והמשמעותית יותר, אותה מעלה הנתבעת הינה, כי אין מקום לחייב אותה בערובה מכיוון שמדובר בתביעה שכנגד. לטענת הנתבעת, התביעה שכנגד עוסקת באותה מסכת ראיות בה עוסקת התביעה העיקרית, ואין בה כדי להאריך את ההליך, וממילא אין הצדקה להטיל עליה חיוב בערובה. טענה זו מחייבת התייחסות לשאלה האם חל סעיף 353א לחוק החברות על תביעה שכנגד.
6.בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום בירושלים נקבע, כי כאשר תביעה שכנגד נסמכת על אותן נסיבות שעליהן נסמכת התביעה העיקרית, אין להטיל ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, וזאת בין מחמת כך שסעיף זה כלל לא חל על תביעה שכנגד ובין מחמת כך שבמקרה כזה מתקיימת הסיפא לסעיף, המתייחסת למצב בו "נסיבות העניין" מצדיקות הימנעות מהטלת ערובה (בש"א (שלום י-ם) 3927/04 רינאווי נ' חברת אלעתאבי בע"מ (9.7.2005)). לפי גישה זו, מקום בו מדובר בתביעה שכנגד המתייחסת לאותן עובדות עליהן נסמכת התביעה העיקרית, הרי שאין מקום לחייב את התובעת שכנגד בערובה בשום מקרה (לפסקי דין נוספים המאמצים עמדה זו ראו למשל, ת"א (שלום פ"ת) 626-10-10 תבליני מרום שבת ש.א בע"מ נ' רחמים (10.2.2011); ת"א (שלום ת"א) מירס תקשורת בע"מ נ' בע"מ בכל תקשורת (4.11.2010)). מנגד, יש בפסיקה עמדה שונה, לפיה העובדה שהחברה התובעת הינה תובעת שכנגד אינה מקנה לה פטור אוטומטי מהפקדת ערובה, גם אם הדבר עשוי להשפיע על שיעור הערובה (ראו למשל, ת"א (מחוזי ב"ש) 3108-04 ברונסון ברנובסקי ובניו (1994) בע"מ נ' טל רפאל (4.6.2013), וההפניות שם; ת"א (מחוזי ת"א) 5176-06-13 אפריקה ישראל להשקעות בעמ נ' י.ג.ד. נופש וספורט בע"מ (9.11.2015); תא"ק (מחוזי ת"א) 1939/09 Alcoa Inc נ' קמן סחר מתכות בע"מ (9.11.2011) ("עניין Alcoa")).
יצוין, כי שאלת החיוב בערובה במסגרת תביעה שכנגד טרם הוכרעה במפורש על ידי בית המשפט העליון. במסגרת החלטה קצרה דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי שלא לחייב בערובה במסגרת תביעה שכנגד, כאשר אחד הטעמים לדחיית הבקשה היה העובדה שמדובר בתביעה שכנגד, אולם לא נאמר בפסק הדין כי די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה (רע"א Oro Africa Pty Ltd נ' Eve Gold Jewellery Pty Ltd (27.3.2011)). בהחלטה אחרת, אישר בית המשפט העליון הטלת ערובה במסגרת תביעה שכנגד, בלא להתייחס לשאלה מה משמעות העובדה שמדובר בתביעה שכנגד (רע"א 10671/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ (2.3.2009)).
7.שאלת החיוב בערובה בתביעה שכנגד כורכת בתוכה שיקולים שונים (ראו, תא"מ 53542-06-15 מרקטינג אנבי בע"מ נ' קרקטר בע"מ, פסקה 6 (17.4.2016) ("עניין מרקטינג אנבי")). נראה, כי הגישה המקובלת יותר בפסיקה הינה זו הגורסת כי אין בכך שמדובר בתביעה שכנגד כדי להעניק פטור אוטומטי מחיוב בערובה, אך עובדה זו עשויה להשליך על שיעור הערובה ובמקרים מסוימים אף להביא לכך שזו לא תוטל כלל. באופן דומה, נפסק על ידי רשם בית המשפט העליון בקשר לערעור שכנגד כי יש לחייב את המערער שכנגד בעירבון, אולם על שיעורו להיקבע בהתחשב בכך שמדובר בערעור שכנגד (ע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי (23.4.2009)). נראה כי אמת מידה זו יפה, בשינויים המחויבים, גם לחיוב בערובה בגדר תביעה שכנגד.
8.נקודת המוצא הינה, כי ההצדקה לחיוב בערובה היא ביחס להוצאות הנגרמות על ידי התביעה שכנגד, ולא ביחס להוצאות הנגרמות על ידי התביעה העיקרית. לפיכך, על הערובה המוטלת במסגרת התביעה שכנגד להתייחס ל"תוספת ההשקעה" שגורמת התביעה שכנגד ביחס לתביעה העיקרית (עניין Alcoa, פסקה 6). קריטריון מרכזי לאומדן "תוספת ההשקעה" הוא עד כמה התביעה שכנגד מרחיבה את החזית ביחס לתביעה העיקרית. ככל שהשאלות (העובדתיות והמשפטיות) המתעוררות בתביעה שכנגד זהות לאלו המתעוררות בתביעה העיקרית, מהווה הדבר שיקול להימנעות מחיוב בערובה. לעומת זאת, כאשר הבירור הנצרך בגדר התביעה שכנגד הינו רחב יותר מזה הנדרש בתביעה העיקרית – יש בכך שיקול משמעותי לטובת חיוב בערובה (ראו, עניין מרקטינג אנבי, פסקה 7). מידת החפיפה בין התביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד רלוונטית אף לעניין שיעור הערובה. ככל שקיימת חפיפה רבה יותר בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד, צריך הדבר צריך להשפיע כלפי מטה על גובה הערובה, שכן במקרה כזה "תוספת ההשקעה" הכרוכה בתביעה שכנגד נמוכה יותר.
יחד עם זאת, שאלת החפיפה בין השאלות המתעוררות בגדר התביעה העיקרית לאלו המתעוררות בגדר התביעה שכנגד אינה השיקול הבלעדי, ועשויים להיות נתונים שיטו את הכף לטובת חיוב בערובה גם כאשר קיימת זהות בשאלות, כגון כאשר מדובר בתביעה שכנגד בסכום כספי גבוה במיוחד, כך שניתן להניח כי המשאבים שיושקעו לבירור השאלות המתעוררות בהליך לאחר הגשת התביעה שכנגד יהיו גבוהים יותר מאלו שהיו מושקעים אילולא הוגשה התביעה שכנגד. במקרה כזה, גורמת התביעה שכנגד ל"תוספת השקעה" ביחס לתביעה העיקרית, על אף שהשאלות המצריכות בירור זהות הן (ראו, עניין Alcoa, פסקה 6; עניין מרקטינג אנבי, פסקה 7).
9.בענייננו, התביעה שכנגד אכן מתבססת על אותן נסיבות עליהן מתבססת התביעה העיקרית וקיים דמיון ניכר בין השאלות המתעוררות בכל אחת מהן, אולם בשלב זה לא ניתן לומר כי קיימת חפיפה מלאה ביניהן. כך, למשל, במסגרת התביעה שכנגד מעלה הנתבעת טענות שונות בקשר לפרשנות החוזה שנכרת בין הצדדים, אשר לא הועלו במסגרת הגנתה בתביעה העיקרית. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לרבות הדמיון בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד, סבורני כי יש להעמיד את הערובה על סכום מתון של 7,500 ש"ח.
10.הבקשה מתקבלת, אפוא. על הנתבעת והתובעת שכנגד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות התובעים והנתבעים שכנגד במסגרת התביעה שכנגד בסך 7,500 ש"ח. הערובה תופקד בקופת בית המשפט במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, וזאת לא יאוחר מיום 15.11.2016. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"א תשרי תשע"ז, 23 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.