פתח דבר וטענות הצדדיםהתובעת היא חברה העוסקת בעבודות חיפוי אבן ושיש. בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) - חברה העוסקת בהקמת מבנים – בתשלום בגין עבודת חיפוי מבנה, שביצעה התובעת עבור הנתבעת (להלן – העבודות). התובעת עתרה עוד לחיוב הנתבעים 2 ו-3 – באופן אישי – בתשלום התחייבויות הנתבעת. ביום 30.1.14 ניתן על ידי פסק הדין במחלוקת הנ"ל (להלן – פסק הדין הראשון). בפסק הדין הראשון נקבע, כי בין התובעת והנתבעת אכן נכרת הסכם לביצוע העבודות (עמ' 11 לפסה"ד, שורות 5-9). עוד נקבע, כי הנתבע 3 (להלן – מר עזרא) שימש כמנהל בנתבעת (עמ' 5 לפסה"ד, שורות 26-30) והתקשר עם התובעת, בשמה של הנתבעת, בהסכם לביצוע העבודות (עמ' 6 לפסה"ד, שורות 29-30 וכן עמ' 11 לפסה"ד, שורות 5-9). בפסק הדין הראשון נקבע עוד, כי לא נמצא מקום להטיל על מי הנתבעים 2 ו-3 חיוב אישי בחובות הנתבעת, וטענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות, המבדיל בין הנתבעת ובין הנתבעים 2 ו-3, נדחתה (עמ' 15 לפסה"ד, שורות 28-29). בעניין גובה החוב נקבע בפסק הדין הראשון, כי התובעת הוכיחה קיומם של שני חשבונות אותם אישרה הנתבעת לתשלום. החשבון האחד בסך 250,000 ₪ (להלן – החשבון הראשון, נספח 3 לתצהיר עדותו של מר אייבי – עד מטעם התובעת, להלן – מר אייבי) והחשבון השני בסך 248,889 ₪ (להלן – החשבון השני, נספח 4 לתצהיר עדותו של מר אייבי). נקבע, כי ביחס לסכום הנקוב בכל אחד מהחשבונות הנ"ל יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום אישור החשבון. עוד נקבע, כי מסכום החוב הכולל יש לנכות את התמורה, ששולמה כבר בסך 250,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המקורי (ראה עמ' 13 לפסה"ד, שורות 12-20). התובעת הגישה ערעור על פסק הדין הראשון (ע"א 58487-03-14). התובעת טענה בערעורה, כי נפלה שגגה בחישוב גובה החוב, בחישוב גובה המע"מ לחוב וכן באי חיובם האישי של הנתבעים 2 ו-3 בחובות הנתבעת. הנתבעת והנתבע 2 (להלן - מר בובר) הגישו מצידם ערעור שכנגד. המערערים שכנגד עתרו לבטל את פסק הדין הראשון שקבע, כי מר עזרא שימש כמנהל בנתבעת והתקשר עם התובעת – בשם הנתבעת - לשם ביצוע העבודות. לאחר מספר דיונים בפני ערכאת הערעור ובהסכמת הצדדים, הושב הדיון לביהמ"ש דנן לשם גביית ראיות נוספות. ביום 4.11.14 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן- פסק הדין בערעור), וכך נאמר שם: "על דעת הצדדים, אני מורה על החזרת העניין לבית משפט קמא לצורך גביית הראיות הנוספות (החשבוניות). לאחר גביית הראיות ושמיעת טענות הצדדים יהיה בית המשפט רשאי להוסיף או לתקן את פסק דינו או להוסיף עליו כמו גם לבטלו וליתן פסק דין חדש". בהתאם להוראות פסק הדין בערעור, בהחלטתי מיום 24.12.14 הוריתי לתובעת לצרף את הראיות הנוספות אותן היא מבקשת לצרף, בצירוף תצהיר תומך. ביום 9.1.15, ולאחר שהוגשו הראיות הנוספות מטעם התובעת, הוריתי לנתבעים 1-2 להגיש את הראיות הנוספות מטעמם. ביום 19.10.15 התקיים דיון ההוכחות בראיות החדשות וניתן צו להגשת סיכומים משלימים מטעם הצדדים. בדיון ביום 1.2.16, נדונו טענות הצדדים ביחס לתיקונים בפרוטוקול ההוכחות וניתן צו חדש להגשת סיכומים משלימים מטעם הצדדים. עתה, ומשהוגשו הסיכומים המשלימים, יש להכריע בסכסוך. דיון והכרעההמסגרת הדיוניתבפתח הדברים יש לתחום את גדרי המחלוקת שהושבה להכרעתי, וזאת לנוכח ניסיונות הצדדים להרחיב הפתח, אשר נפתח בפסק הדין בערעור, ולפתוח לדיון מחודש את כלל הנושאים, אשר הוכרעו כבר בפסק הדין הראשון. כאמור לעיל, זה לשון פסק הדין בערעור: "על דעת הצדדים, אני מורה על החזרת העניין לבית משפט קמא לצורך גביית הראיות הנוספות (החשבוניות). לאחר גביית הראיות ושמיעת טענות הצדדים יהיה בית המשפט רשאי להוסיף או לתקן את פסק דינו או להוסיף עליו כמו גם לבטלו וליתן פסק דין חדש". מלשון פסק הדין בערעור עולה, כי הערעור התקבל רק ביחס לטענות התובעת בעניין חישוב גובה החוב – שלשם הוכחתו נדרשות החשבוניות הנוספות, אשר לא הוגשו מלכתחילה על ידי התובעת. ביחס ליתר טענות הצדדים, אשר פורטו לעיל, נראה כי הערעור לא התקבל ועניינן של אותן טענות לא הושב להכרעתי, כאשר הקביעות בפסק הדין הראשון ביחס לטענות אלו נותרו על כנן. ממילא נותר להמשיך ולדון כעת רק בטענות התובעת ביחס לשגגה שנפלה, לטענתה, באופן חישוב גובה החוב אותו חבה הנתבעת לתובעת. ממילא אין לשוב ולדון בטענות הנתבעים 1-2, המבקשים לערער על הקביעה שבפסק הדין הראשון, ולפיה מר עזרא היה מנהל בנתבעת והיה מורשה להתקשר בשמה עם התובעת. כאמור לעיל, עניין זה לא הושב להכרעתי, והקביעות בעניין זה שבפסק הדין הראשון שרירות וקיימות. לגופו של ענייןהתובעת טוענת, כי נפלה שגגה בפסק הדין, כאשר החשבון הראשון (שצורף בנספח 3 לתצהיר עדותו של מר אייבי) לא הובן כראוי. לטענת התובעת, הסך של 250,000 ₪ שנזכר בחשבון הראשון, הוא הסכום ששולם ע"ח החוב ולא יתרת הסכום לתשלום, כפי שטעה ביהמ"ש דנן לחשוב (ראה סעיפים 12-14 לכתב הערעור): "12. המערערת תטען כי נפלה שגגה בידי בית משפט קמא בקריאת וניתוח נספח 3 לתביעה (נספח ג), באופן שמשליך על גובה החוב הנקבע בתיק זה אשר צריך להקבע לטובת המערערת.13. כעולה מהראיות – סך החשבון בנספח 3 הינו 99,851 דולר (על פי שער 4.5) , השווה לסך של 449,329 ₪ לא כולל מע"מ.14. מתוך סך 99,851 $ זה, צויין בנספח 3 למטה פירוט הסכומים שהתקבלו ושולמו על החשבון שעמדו על סך כולל של 250,000 ₪, על פי המפורט בו בתחתית החשבון". לשם דיון בטענות התובעת, כדאי להציג את אותו חשבון ראשון, כפי שהוא מופיע בנספח 3 לתצהיר עדותו של מר אייבי:
עיון בחשבון הראשון מלמד, כי אכן גובה החשבון הראשון עמד ע"ס של 99,851 $. מתחת לטבלת העבודות שבוצעו ובגינן נדרש התשלום, מצויה טבלה נוספת – ללא כותרת או הסבר מה היא מציגה – בה מפורטים תאריכים וסכומים, המסתכמים ב-250,000 ₪ בטור שכותרו "כולל מע"מ" (להלן – הטבלה השנייה). התובעת טוענת, כי בטבלה השנייה מצוינים סכומים, ששולמו לתובעת ע"ח החוב, ואותם יש להפחית מסך החשבון. בהקשר זה יוער, כי ללא כותרת משנה או הסבר כלשהו בעניין הטבלה השנייה וכן ללא שורת סיכום חשבון, המפחיתה את התשלומים מגובה החוב וקובעת את יתרת התשלום הנדרשת, לא היה ברור כי הנתונים בטבלה השנייה הם תשלומים שיש להפחית מסך החשבון. להוכחת טענת התובעת, כי הטבלה השנייה מרכזת תקבולים שקיבלה התובעת ע"ח החוב, הוגשו ע"י התובעת הראיות הנוספות. במסגרת הראיות הנוספות צרפה התובעת חשבוניות מס, שהופקו על ידה ללקוח "באירס אחזקות והשקעות 2000 בע"מ" (נספח א לתצהיר מר אייבי שצורף לראיות הנוספות). מדובר בחמש חשבוניות מס, לפי הפירוט הבא: נראה, כי הסכומים והתאריכים הנקובים בחשבוניות המס הנ"ל תואמים לחלוטין לתאריכים ולסכומים המצויינים בטבלה השניה. הדבר תומך בטענות התובעת, כי הסכומים המפורטים בטבלה השניה הם סכומי התקבולים שהתקבלו ע"ח החוב ויש להפחיתם מסך החשבון לתשלום. תמיכה נוספת לטענה זו של התובעת ניתן למצוא גם באמירתם של ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון בהליכי הערעור. שם הציג ב"כ התובעת את טענתו ביחס לשגגה שנפלה בחישוב החוב (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בע"א 58487-03-14 מיום 11.9.14, שורות 23-25). בתגובה אמר ב"כ הנתבע 3 "עלי זה מקובל" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שם, שורות 1-2). ב"כ הנתבעים 1-2 לא התנגד (עמ' 3 לפרוטוקול שם, שורות 4-5). נראה שבעדותו של, מר בובר, הנתבע 2, עצמו בפני, עדות שניתנה לאחר הצגת הראיות הנוספות, לא נטען דבר להפרכת וסתירת טענות התובעת בנוגע לפרשנות, שיש להעניק לסכומים המפורטים בטבלה השניה, וכך אמר (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 1-2 וכן שורות 16-18): "ש. האם אתה מסוגל להגיד שהחשבון הזה שכאן הוא נכון או לא?ת. לא יודע....ש. אתה מסכים איתי שאתה לא מסוגל להגיד לבית המשפט האם החשבון שהגישה רוסברה (צ"ל רוזרה – נ"ש) הוא חשבון נכון או לא?ת. אני לא יכול להגיד את זה". זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענות הנתבעים 1-2 ביחס לתשלומים נוספים, לכאורה, שקיבלה התובעת ע"ח החוב (סעיף 4 לסיכומים המשלימים מטעם הנתבעים 1-2). אמנם, הנתבעים 1-2 הציגו קבלה ע"ס 60,000 ₪ מיום 9.1.05, שהוציאה התובעת לנתבעת, ואשר לא הוצגה על ידה בכתב התביעה המקורי או במסגרת הראיות הנוספות (מוצג נ/4). התובעת טענה, כי מדובר בתשלום בגין עבודות אחרות, שביצעה התובעת עבור הנתבעת (ראה עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 1-6). אין שום טענה מצד הנתבעים או מי מהם, ולפיה הקבלה מייצגת תשלום על חשבון החוב הנטען בתביעה דנן. הקבלה הוצגה באמצעות עד התובעת, מר אייבי, וזאת במהלך חקירתו הנגדית, כאשר היא כלל לא הוזכרה ולא זכתה להתייחסות כלשהי מצד מי מהנתבעים ועדיהם. המדובר, למעשה, בטענת פרעתי, שמעלים הנתבעים 1-2 ביחס לסכום הנקוב בקבלה זו, אלא שטענה זו הועלתה לראשונה ובדיעבד בסיכומים המשלימים, שהגישו הנתבעים 1-2. הקבלה לא צורפה לראיות הנוספות, שהוצגו על ידי הנתבעים 1-2. כאמור לעיל, הקבלה הוצגה בפני לראשונה במהלך עדותו המשלימה של עד התובעת, מר אייבי, בעת שנחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעים 1-2, עו"ד גולדברג. מר אייבי הגיב מיד לדברים ונתן התייחסותו לקבלה, בציינו, כי מדובר בתשלום הנוגע לעבודות אחרות. לא ניתנה כל התייחסות נגדית מצד הנתבעים או מי מהם לטענה זו של מר אייבי. משמדובר בטענת פרעתי, היה על טוען הטענה להוכיחה, ובמקרה דנן, היה על הנתבעים 1-2 להוכיח, כי מדובר בתשלום עבור העבודות, ולא בתשלום אחר. הנתבעים לא עמדו בנטל זה, וכלל לא העלו טענה כלשהי בעניין זה ולא התייחסו כלל לטענתו הנגדית של מר אייבי. לפיכך דין הטענה להידחות. כך גם יש לדחות את טענות הנתבעים 1-2 האמורות בסעיפים 8, 9, 10, ו-12 לסיכומים המשלימים מטעם הנתבעים 1-2, כאשר בסעיפים אלו נטענת לראשונה טענת פרעתי ביחס לסכומים, הנקובים במסמכים שונים, שהוצגו דווקא על ידי התובעת, כאשר על הנתבעים היה להוכיח טענות אלו, והם לא עמדו בנטל המוטל עליהם בעניין זה. הנתבעים 1-2 טוענים עוד בסעיף 7 לסיכומים המשלימים, כי גם קבלה מיום 10.11.14 ע"ס 45,000 ₪ (מוצג נ/5) לא הוצגה ע"י התובעת, ויש לזקוף את הסכום הנקוב בה ע"ח החוב הנתבע כאן. שוב, המדובר בטענת פרעתי, אשר העלו הנתבעים 1-2 לראשונה בסיכומים המשלימים. התובעת טוענת, כי מדובר בקבלה, שהסכום והתאריך הנקובים בה תואמים לאחת החשבוניות, שהוצגו במסגרת הראיות הנוספות, ואשר הסכום והתאריך הנקובים בה הם אלו המצויינים בשורה הראשונה בטבלה השניה. כבר עמד על כך מר אייבי בחקירתו הנגדית (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 17-19). יש לקבל את טענות התובעת בעניין זה. המדובר בקבלה המשקפת את התשלום שבהתאם לחשבונית מס' 452, שהוצגה במסגרת הראיות הנוספות, כאמור לעיל. אין המדובר בקבלה בגין תשלום נוסף, שניתן לתובעת ולא דווח. ממילא, יש לדחות טענות הנתבעים 1-2 בעניין זה גם לגופן. סיכומם של דברים, יש לקבל את טענות התובעת לנוכח הראיות הנוספות והחדשות, שהציגה התובעת. יש לקבוע, איפוא, כי חובה של הנתבעת, המצוין בחשבון הראשון עומד ע"ס של 99,851 $, כאשר לסכום זה יש להוסיף מע"מ כדין. בהתאם לשער היציג הנכון ליום 13.5.05, מועד עריכת החשבון, (1$=4.378 ₪) עומד סך זה על 437,147.68 ₪ ובתוספת מע"מ על סך 511,463 ש"ח, מתוך סכום זה יש להפחית את הסכומים ששולמו על חשבון החוב, בסך של 250,000 ₪ בלבד (כולל מע"מ). התוצאה שהתקבלה היא 261,463 ₪, ועל הנתבעת לשלם לתובעת סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום אישור החשבון, 28.8.06. לסכום החיוב יש לצרף כאמור את סכום החיוב הקבוע בחשבון השני (כפי שהוגדר לעיל, נספח 4 לתצהיר עדותו של מר אייבי) בסך 248,889 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום אישור החשבון השני, 1.7.08, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון (עמ' 13 לפסה"ד, שורות 14-15), ובעניינו לא נטען דבר בערעור. סיכוםהתביעה מתקבלת באופן המפורט לעיל. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 261,463 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.8.06. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 248,889 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.08. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 12,500 ₪ ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך 35,000 ₪ והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. דחיית התביעה ביחס לנתבעים 2-3, האמורה בפסק הדין הראשון, תעמוד על כנה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע 3 ובשכר טרחת בא כוחו בסך 15,000 ₪, וזאת במקום הסך האמור בפסק הדין הראשון. הפיקדון המופקד בתיק, בסך 500 ₪, יועבר לנתבע 3 על חשבון הסכום הנ"ל. בנסיבות העניין אינני רואה מקום לחיוב התובעת בהוצאות הנתבע 2. ניתן היום, ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים. 
|
בפני
|
כבוד השופט נחום שטרנליכט
|
|
|
בעניין:
|
רוזרה בע"מ
|
|
|
|
ע"י ב"כ עו"ד
|
חיים כהן
|
התובעת
|
| |
נ ג ד
|
|
|
| |