צדיקפור נ' גורלי ואח'

1.הנתבע, שהוא עורך דין, ייצג את התובע (להלן –"צדיקפור"), בעניינים שונים שבין צדיקפור לבין קבלן בשם מוחמד אבו שהין (להלן – "הקבלן").

2.לטענת צדיקפור, הנתבע ייצג אותו במו"מ עם הקבלן, בהכנת ההסכם עם הקבלן וגם בהליכים המשפטיים שהתנהלו מאוחר יותר בין צדיקפור לבין הקבלן. לטענת צדיקפור, הנתבע התרשל בעריכת ההסכם מול הקבלן והתרשל גם בניהול התביעות ההדדיות שהוגשו על ידי הקבלן ועל ידי צדיקפור. התרשלותו של הנתבע, כך לטענת צדיקפור, הייתה בעיקר בכך שלא הציג ראיות שהיה עליו להציג, לא ביקש לערער על החלטות שניתנו בערכאה הדיונית, ולא העלה בכתבי הטענות טענות שהיה עליו להעלות, כגון: התיישנות והרחבת חזית.

3.לטענת צדיקפור, רשלנותו של הנתבע גרמה לו לנזקים כספיים. לטענתו, אילולא רשלנותו של הנתבע היתה תביעת הקבלן נדחית, ואילו תביעתו הוא כנגד הקבלן, היתה מתקבלת. לכן, טוען צדיקפור, שנגרם לו נזק בסכומן המצטבר של שתי התובענות, זו של הקבלן וזו שלו. בנוסף נגרם לו, לטענתו, גם נזק לא ממוני בסכום של 200,000 ₪. בסך הכל טען צדיקפור כי סכום כל הנזקים שנגרמו לו מגיע לסכום הגבוה מ- 2 מיליון שקלים, אלא שמשיקולי אגרה הוא העמיד את התביעה על סכום של 1,200,000 ₪ בלבד.

רשלנות מקצועית של עורך הדין

4.אחת החובות הבסיסיות המוטלות על עורך דין, היא החובה שנקבעה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ולפיה:

"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

5.הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. יסודה של חובה זו, ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, ועל כך כתב בית המשפט העליון:

"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו (על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720 (1956)".

6.חובת האמון החלה על עורך דין כלפי לקוחו, מצטרפת לחובת המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך הדין כלפי לקוחו גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית (ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, (פורסם בנבו, מיום 16.09.2014, בפסקה 44) (להלן – עניין גיאות). עילת הרשלנות המרכזית בהקשר זה, היא זו הקבועה בהוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

7.לצורך בחינת עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת הזהירות – האם קיימת חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו, והשלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו, מיום 18.11.2003).