ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
45456-03-13
16/06/2015
|
בפני השופט:
גיא הימן
|
- נגד - |
התובעת:
רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל ועמידר עו"ד רותם גלעדי עו"ד רפאל בן מרדכי
|
הנתבעת:
אכראם חמאד עו"ד רן אורן (מטעם הלשכה לסיוע משפטי)
|
פסק-דין |
1.תביעה זו יש כל מקום לקבל וכך אני עושה. צר לי על שהנתבעת לא השכילה לייתר את הצורך בשמיעתן של ראיות עד תומן ובהכרעה שיפוטית. צר לי על שהוחמצו, בשל עמדתה, הזדמנויות חוזרות ונשנות לסיומה של הפרשה בהסכמה. כשהנתבעת היא עיוורת, בת 77 שנים, במצב כלכלי רעוע, אין לה טענות טובות להגנתה וכל תצהיריה נסתרים מניה-וביה, מוטב, לכל הפחות, שלא להקל ראש באפשרות לפתרון מוסכם.
2.בתאריך 28.7.2009 רכשה הנתבעת מהתובעת את הדירה, שבה היא מתגוררת והתגוררה עוד קודם לכן, בקומת הקרקע של בנין-המגורים ברחוב נבטים מס' 4 בתל אביב-יפו. ההסכם כלל תנאי ייחודי: נקבע בו באורח, שאין מפורש הימנו, כי שביל בן 22 מטרים רבועים, שבו פוסעים הנתבעת ובני-ביתה אל פתח דירתם, אך מצוי במגרשים-תכנוניים אחרים שבבעלות התובעת וממילא לא הוכיחה הנתבעת שום זכות מוּכּרת בו, איננו חלק מן הממכר. "ידוע לקונים", נכתב בסעיף 11 רישא להסכם-המכר, "כי 22 מ'ר הנמצא במערב החלקה לא נכלל במימכר..." (נספח ב' לכתב-התביעה).
לבה של התובעת לא גס בנתבעת. היא לא התעלמה מן השימוש, שעושה הנתבעת באותו שביל. היא הסכימה להשכיר לה את שטחו, בסכום סמלי של שקל אחד לשנה. שני סייגים היו להסכמה זו: האחד כי הסכם-השכירות ייעשה לשנה, גם אם יתחדש כמו-מעצמו מעת לעת; והשני כי הזכות להשתמש בשביל תפוג, ללא כל ערעור מצד הנתבעת, לפי הודעה שתשגר אליה התובעת (שם, שם). בפרט כיוונה התובעת, אף כי היא לא הגבילה את עצמה לכך, כי ביום מן הימים יבשילו המגרשים-התכנוניים הסמוכים, שכאמור אותו שביל הוא חלק מהם, לשיווק לרוכשים עתידיים.
3.העת הגיעה, וביום 17.12.2012 הודיעה הנתבעת לתובעת כי עליה לחדול משימוש בשביל. דא עקא, שהנתבעת מיאנה לעשות כן. התובעת נאלצה, אפוא, להגיש את תביעתה זו שבפנַי. נתבקש בה סילוק-ידה של הנתבעת מאותם 22 מטרים רבועים של שביל, והעמדתם לרשות התובעת כשהם פנויים. כל זה לא נעשה אלא לאחר שניתנה לנתבעת הזדמנות לעזוב מרצונה, אך לשווא. במרוצת ההליך, ותוך שהיא מטה אוזן להערותיו של בית-המשפט, גילתה התובעת נכונות לבחון אפשרות להשתתף בהוצאות, שתיגרמנה לנתבעת בשל השינוי, ואפילו נכונות להסכים לפינוי במועד רחוק למדי, שיאפשר התארגנות מספקת.
4.על נכונותה זו של התובעת יש לעמוד במיוחד היות שלנתבעת, כפי שנתברר בעת שמיעתן של הראיות, אין כל מגן מפניה של תובענה זו. להגנתה היא טענה, ראשית, כי התנהלותה של התובעת לקתה בכך, שמעולם לא נקשר בין הצדדים הסכם-השכירות המובטח. אך מה בזאת? אין פירושם של דברים אלא שהנתבעת עשתה, ללא מקור נורמטיבי תקף, שימוש-חינם בשטח שנִטַּל מחזקתה. אם כוח אצור, עוד, באותה טענה, הרי הוא באִיוּן תוקפו של הסכם-המכר, על כרעיו וקרביו, מחמת הפרה. לא לכך, ודאי, כיוונה הנתבעת אשר אִם על זכותה להשתמש בשביל היא מיאנה לוותר – "אני אמות ולא אפנה" (פרוטוקול, בעמ' 24, ש' 17) – מקל וחומר שאת הבעלות בדירה לא ביקשה היא לשים לאַל.
אך עיקר ההגנה נסוב על שלוש: ראשית כי גורמי-התובעת הבטיחו לנתבעת כי תוכל להשתמש בשביל עד אחרון ימיה, יהי מה שיהי; שנית כי השביל אינו משמש אך למעֲבר, אלא בקרקע תחתיו טמונות תשתיות הדירה ונדרשת גישה אליהן; ושלישית כי אם יימנע מן הנתבעת אותו מעבר היא תיוותר, פשוטו כמשמעו, ברחוב, שכן אין לה גישה אחרת לדירתה. כל שלוש הטענות הללו, שגובו בתצהיריהם של הנתבעת ושל בנה ובחוות-דעתה של אדריכלית-מומחית, התבררו כנטולות יסוד. הן קרסו אל הארץ בקול גדול, בצוותא-חדא עם התצהירים אשר, למען הנימוס, ייאמר כי הם לא כללו עשרה קבין של אמת, אף לא שניים.
5.כל ראיה לקיומה של הבטחה לשימוש-עַד בשביל – לא הונחה בפניו של בית-המשפט. כך בראיות חיצוניות. כך בעדויותיהם של עדי-ההגנה. "היה ברור לי", כתבה הנתבעת בתצהירה, "שאין להם כוונה לגזול ממני את האפשרות לעשות שימוש בשביל הגישה כל עוד אני בחיים" (פסקה 6.5 לתצהיר). אולם דומה כי אם רושם כזה נוצר, לא היה יסודו אלא במשאלת-לבה של הנתבעת. דבר בהסכם-המכר לא הצביע על הבטחה שכזו. הנתבעת עצמה, בחקירתה הנגדית, הודתה כי לא פגשה מעולם באיש מבין נציגי הנתבעת, ובהסכם-המכר טיפל עבורה בנה. כך היא העידה: