ת"א 4485-09 סאלם חסן אלקרנאוי נ' עות'מאן ואח'

1. בקשה לביטולו של פסק דין. פסק הדין ניתן עוד ב- 19.3.2012. בפסק הדין נאמר, בין השאר, שהנתבע 2, הוא המבקש בעניין דנא, לא התגונן, חרף העובדה שכתב התביעה הומצא לו כדין.

המבקש גם לא הגיש תצהיר עדות ראשית וגם לא התייצב לדיון שנקבע, ליום 19.3.2012.

2.עתה טוען המבקש, שבכלל לא קיבל את כתב התביעה, ושנודע לו אודות ההליך דנא רק לאחר "בדיקה שגרתית בלשכת ההוצל"פ בעכו" (סעיף 2 (ב) לבקשה). משכך, הוא עותר לביטולו של פסק הדין מחובת הצדק.

3. טענה אחרת שהעלה המבקש היא, שהתביעה בכלל התיישנה. לטענתו, עילת התביעה נולדה ב- 23.9.2001, עת שהמבקש והמשיב חתמו על חוזה, ואילו התביעה הוגשה ב- 4.1.2010, בחלוף תקופת ההתיישנות.

4. לבסוף נטען, שבית משפט זה בכלל אינו מוסמך לדון בתביעה, שכן ההסכם נחתם בסכנין.

5. אין זה מיותר לציין, שעל פי טענתו של המבקש, הוא לא קיבל מהתובע אפילו אגורה.

6. המשיב הגיש תגובה רק לאחרונה ובה טען את הטענות הבאות:

א.שהמבקש (התובע) קיבל גם קיבל עותק מכתב התביעה על נספחיו, וקיבל גם עותק מתצהיר עדותו הראשית של התובע. בתגובת המשיב נאמר, שאישורי המסירה מצורפים, אבל בפועל הם לא צורפו.

ב.אפילו ביהמ"ש ישקול ביטולו של פסק הדין, ממילא אחד הפרמטרים בשיקולי בית המשפט הוא – מהם סיכוייו של המבקש. שהרי אין מבטלים פסק דין, מקום שממילא אין למבקש סיכוי של ממש לזכות בדין.

בהקשר הזה נטען, שהמבקש הודה למעשה בכך, שנטל מהמשיב כספים שלא כדין. ההודאה מתבטאת לפחות בכך, שהמבקש "השיב" למבקש את הכספים שנטל ממנו, על פי הנטען במרמה. אלא שבדיעבד התברר, שההשבה לאו השבה היא, שכן ההמחאות שהמבקש מסר למשיב, נמשכו מחשבון מוגבל.

ג.יש לחשב את תקופת ההתיישנות לא ממועד ההתקשרות שבין הצדדים, כפי שטען המבקש, אלא מאפריל 2009, עת שהתברר למשיב שרומה בידי המבקש.