ת"א 4274-08-12 נ. ג'אן בע"מ נ' מדינת ישראל

1.לפניי שתי בקשות: בקשת הנתבעת, מדינת ישראל, לסילוק התביעה על הסף, ובקשת התובעת למחיקת כתב ההגנה בשל הפרת צווים לגילוי מוקדם.

הרקע לתביעה

2.התובעת היא חברה שפעלה בין השנים 2001 – 2005 במעבר רפיח שבדרום רצועת עזה, על ציר פילדלפי, ועסקה, עובר למועד ההתנתקות, במתן שירותים להעברת סחורות ממצרים לרשות הפלסטינית.

3.ביום 6.6.04 התקבלה החלטת ממשלה להתנתקות מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון. בהחלטה זו נקבע כי מדינת ישראל תפנה את רצועת עזה לרבות הישובים שבה ותיערך מחדש מחוץ לשטח הרצועה. בענין ציר פילדלפי נקבע, כי מדינת ישראל תמשיך לקיים נוכחות צבאית לאורך קו הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי") וכי בהמשך "תשקול הממשלה לפנות אזור זה. פינוי האזור יהיה מותנה, בין היתר, במציאות הביטחונית, ובמידת שיתוף הפעולה של מצרים ביצירת הסדר אמין אחר". ביום 15.8.2005 יצאה תכנית ההתנתקות אל הפועל, וביום 31.8.2005 התקבלה החלטת ממשלה שהורתה על פינוי ציר פילדלפי ומעבר הגבול ברפיח. בהתאם להחלטה זו, פונתה התובעת, ביום 11.9.05, מן האזור.

4.בעקבות פינויה, פעלה התובעת לקבלת פיצויים בגין נזקיה לפי מנגנוני הפיצוי שנקבעו בחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, אשר הסדיר את פינוי הישראלים מהשטח המפונה ואת מנגנוני הפיצויים לזכאים (להלן- חוק ההתנתקות). התובעת פנתה תחילה לוועדת הזכאות וביקשה "פיצוי בגין עסק" לפי השווי הפיננסי של העסק כהגדרתו בחוק ההתנתקות. בהחלטתה מיום 23.2.06 קבעה הוועדה כי התובעת אכן זכאית לפיצוי בגין העסק אולם באשר למסלול הפיצוי נקבע, כי מאחר שהתובעת התאגדה כחברה רק ביום 19.8.02, הרי שה"תקופה הקובעת" לגביה, לפי ס' 62 לחוק, היא שנה אחת בלבד, שנת 2003, ולכן התובעת אינה יכולה לבחור בפיצוי לפי השווי הפיננסי, והפיצוי שיינתן לה יהיה לפי שווי הנכסים (כקבוע בסעיף 64(ב) לחוק). לפיכך נקבעו לתובעת פיצויים לפי שווי נכסים בסך של 240,035 ₪.

5.התובעת לא השלימה עם אופן חישוב הפיצוי והגישה בקשה לוועדה המיוחדת לקבלת פיצוי לפי שווי פיננסי של העסק, זאת בהתחשב בהכנסותיה ורווחיה בשנים 2003 – 2005. הוועדה המיוחדת החליטה, במספר החלטות מקדמיות שנתנה, כי יש לשלם לתובעת מקדמות עד לבדיקת בקשתה, זאת "בנסיבות העניין המיוחדות, לפיהן היום הקובע 6.6.2004 כהגדרתו בחוק לא היה רלוונטי לעסק, שכאמור הוחלט לפנותו שבועיים בלבד לפני הפנוי בפועל ללא כל התראה נוספת" (החלטות הוועדה המיוחדת מיום 11.9.06, 6.11.06, 19.3.07, נספחי 4 לכתב ההגנה). בהחלטתה הסופית מיום 6.6.07 קבעה הוועדה המיוחדת, כי בנסיבות העניין המיוחדות יהיה זה ראוי ליתן לתובעת תשלום מיוחד, לפי סעיף 137 לחוק ההתנתקות, בסכום כולל של 3,965,780 ₪, חלף הפיצוי לפי שווי פיננסי הניתן, לפי הוראות החוק, לעסק שהיה פעיל ביום הקובע. מסכום התשלום המיוחד האמור, נוכו סכומי המקדמות ששולמו לתובעת.

6.ביום 2.8.12 הגישה התובעת את התביעה שלפניי, בה נטען כי עניינה של התובעת הוא מקרה ייחודי שבו חוק ההתנתקות אינו נותן מענה ראוי לנזקיה של התובעת, ועתרה לקבלת פיצוי נוסף בעקבות פינויה, זאת בהתבסס על עילות מהדין הכללי.

כתב התביעה

7.בכתב תביעתה עותרת התובעת ל"פיצוי ראוי והוגן" בסך 11,687,000 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בעקבות יישומה של תכנית ההתנתקות. בתביעתה היא טוענת כי על המדינה לפצותה גם בפיצוי על פי הדין הכללי, בנוסף לפיצוי אותו קיבלה על פי חוק ההתנתקות, זאת מכוחן של מספר עילות: עוולה חוקתית עם אשם, זאת בטענה שמעבר רפיח וציר פילדלפי אינם חלק מן "השטח המפונה" כהגדרתו בחוק ההתנתקות, וכי פינויה של התובעת נעשה בלא שניתן צו לפינוי השטח ומבלי שניתנה לה התראה של חמישה חודשים מראש, בניגוד לקבוע בחוק ההתנתקות; עוולה חוקתית ללא אשם, זאת בשל הפגיעה בקניינה שלא שופתה בפיצוי הוגן ומידתי; עוולת הרשלנות, גם בהקשר זה נטען כי תהליך קבלת ההחלטות בענין פינוי ציר פילדלפי והמעבר היו לקויים ובניגוד לדין, כי המדינה לא נתנה לתובעת התראה של חמישה חודשים מראש על הפינוי, לא המציאה לתובעת צו פינוי ולא אישרה את ההחלטה בדבר פינוי ציר פילדלפי ומעבר רפיח בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט כנדרש בחוק; הפליית התובעת ביחס לשאר בעלי העסקים בשטח המפונה, נטען כי התובעת הופלתה באשר לאופן חישוב הפיצויים, ובעיקר בשני מדדים מרכזיים: מועד תחילת החישוב ובקביעת "היום הקובע" או "התקופה הקובעת", זאת בהתחשב במועד ההודעה על פינויה; הפרת חוזה, נטען כי התובעת פעלה מתוך המעבר והקימה שם את משרדיה בידיעתם ובברכתם של נציגי המדינה. אף שלא נחתם עמה הסכם בכתב, כך נטען, יש לראות את המדינה כמי שכרתה הסכם עם התובעת על דרך ההתנהגות והמצג שהציגה בפני התובעת במשך שנים. מאחר ולא התקבל כל חוק המורה על "ביטול הזכויות והחוזים" במעבר רפיח, יש לראות בפינוי התובעת משום הפרת חוזה על ידי המדינה.