ת"א 4193-07-14 ויצמן נ' עירית ירושלים אגף חניה

לפני בקשה לפטור מתשלום אגרה.

המבקש (להלן: "התובע") הגיש כנגד המשיבה (להלן: "הנתבעת") תביעה כספית בסכום של 100,000 ₪, במסגרתה הוא טוען כי הנתבעת רשומת לו דוחות חניה שלא כדין, אף כי על רכבו מוצג תו נכה וכן שלט כי הינו רופא בתפקיד. כך טוען התובע, כי במסגרת ביקורי בית אותם הוא מבצע בתפקידו כרופא הוא מחנה את רכבו מבלי להפריע לתנועה. כן טוען התובע כי בקשותיו להישפט בגין הדו"ח לא נענו.

התובע דורש לחייב את הנתבעת בגין רישום דוחות שלא כדין, מה שגורם לו עגמת נפש, מתח רב וטרטורים. כן דורש התובע להורות לנתבעת לבטל את הדוחות שניתנו בעניינו.

התובע טוען כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשלם את סכום האגרה. כך, טוען התובע, כי אינו עובד, אינו מקבל פנסיה, חשבון הבנק שלו ביתרת חובה וכי נטל הלוואה, שני ילדיו הם סטודנטים וכל הכנסתו היא קצבת זקנה מהביטוח הלאומי בסכום של 2,200 ₪. לתמיכת טענתו צירף התובע אישור כי הינו מוגבל בבנקים, תדפיסי חשבון בנק וכן הסכם הלוואה.

הנתבעת מתנגדת לבקשה. ראשית, טוענת הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח העדר יכולת כלכלית. כך, התובע טוען כי אינו עובד, אך בכתב התביעה טען כי הוא משתמש בשלט "רופא בתפקיד" כאשר הוא מחנה את רכבו. התובע לא הוכיח ניסיונות לגיוס כספים מסביבתו הקרובה ואף לא פירט בתצהירו את רכושו, הכנסותיו והוצאותיו.

כן טוענת הנתבעת, כי סיכויי התביעה הינם קלושים. כך, טוענת הנתבעת כי דוחות החניה נרשמו כדין ומכל מקום הסמכות העניינית לדון בכך מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים, וכי על התובע להגיש בקשה להישפט בגינם בהתאם להוראת סעיף 228 לחסד"פ. הנתבעת מציינת כי התובע פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להישפט בגין חלק מהדוחות, אך בקשותיו נדחו כי הוגשו באיחור.

עוד טוענת הנתבעת, כי סכום התביעה הינו מופרז ונטען ללא ביסוס אן אסמכתא.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לפטור מאגרה.

כידוע, על מנת שיהא התובע זכאי לקבלת פטור מאגרה עליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, חוסר יכולת כלכלית והשני, כי ההליך מגלה עילה.

אשר למצבו הכלכלי של המבקש, הרי שעל התובע מוטל הנטל להוכיח את מצבו הכלכלי ולפרט את כל הכנסותיו ורכושו וכן את הניסיונות שנעשו לגיוס כספים ממקורות חיצוניים. אכן, מעיון בדפי חשבון הבנק שצירף המבקש עולה כי אכן מצבו הכלכלי של המבקש אינו מן המשופרים. כך, המבקש מתקיים מקצבת זקנה בסכום של כ-2,100 ₪ וחשבונו מצוי ביתרת חובה בסכום של 18,000 ₪. יחד עם זאת, המבקש לא פירט את ניסיונותיו לגייס את האגרה ממקורות חיצוניים וכל שטען הוא כי ילדיו הינם סטודנטים, ואולם, טענה זו אינה מוכיחה כי ילדיו נטולי הכנסות. עוד יצוין, כי בכתב התביעה נטען, כי התובע עורך ביקורי בית כרופא, בעוד שבתצהירו טען כי אינו עובד כלל. טענות אלה אינן מתיישבות זו עם זו.

אשר לעילת התביעה, הרי שבנסיבות העניין ספק בעיני אם ההליך מגלה עילה. כך, התובע טוען כי הנתבעת רשמה לו דוחות חניה שלא כדין. ואולם הסמכות העניינית לדון בעניין תוקפם של דוחות החניה מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. יצוין, כי התובע הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול דוחות החניה, אך בקשתו נדחתה (ב"ש 963/13). החלטה זו מהווה מעשה בית דין בעניינו של התובע. עוד אוסיף ואומר, כי כתב התביעה מנוסח בלשון כללית, כאשר התובע לא פירט את האירועים בגינם ניתנו דוחות החניה, המועדים בהם ניתנו הדוחות, ואף לא צירף את אותם דוחות אשר לטענתו ניתנו שלא כדין.