ת"א 41512-09-12 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' א' ואח'

מבוא

1. מונחת לפני תביעה לפינוי הנתבעים, שהינם אחים, משתי דירות מגורים (דירה 21 ו-22), שאוחדו בשנת 1979 או בסמוך לכך, לדירה אחת ברח' *** ביבנה.

    

2. התובעת הינה חברה ממשלתית אשר עוסקת בין היתר בניהול נכסים לצורך מתן פתרונות דיור לזכאים בהתאם לקריטריונים של משרד הבינוי והשיכון כפי שנקבעים מעת לעת.

   הדירה הינה דירה ציבורית כהגדרתה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998.

    

3. התובעת השכירה בשנת 1972, בשכירות לא מוגנת, לא' ס' ז"ל (להלן: "אם הנתבעים המנוחה") ולבן זוגה ז"ל (בני הזוג להלן: "המנוחים"), את דירה מס' ** המצויה ברח' *** ביבנה.

   בשנת 1979, משהתרחבה המשפחה, השכירה התובעת למנוחים בנוסף גם את דירה **, ברח' *** ביבנה.

    

4. שתי הדירות אוחדו, כאמור, לדירת מגורים אחת ואם הנתבעים המנוחה התגוררה בה עד מועד פטירתה ביום 26/8/11.

    

5. במועד כלשהו פוצלו הדירות בשנית. הנתבע 1 מתגורר כיום עם בני משפחתו בדירה ** והנתבע 2 ובני משפחתו מתגוררים כיום בדירה **.

    

6. לאחר פטירת אם הנתבעים המנוחה פנו הנתבעים בבקשה להקנות להם זכויות בדירות כ"דייר ממשיך". הבקשה נדחתה ע"י וועדת האכלוס העליונה ביום 22/5/12 מאחר ואינם עומדים בתנאי החוק.

    

7. למרות ההחלטה לא פינו הנתבעים את הדירות ומכאן תביעת הפינוי נגדם.

    

8. בנוסף נטען בתביעה כי הנתבעים אינם משלמים דמי שימוש ראויים בעבור המגורים בדירות ואזי קיים חוב של 7,600 ₪ ליום הגשת התביעה.

    

9. להשלמת התמונה ומבלי שיש בכך להשליך על עצם העניין אציין כי אין מחלוקת שגורל חייהם של הנתבעים לא שפר עליהם. הנתבע 1 הינו בן 42, מהמסמכים הרפואיים שהגיש עולה כי מצבו הרפואי הינו רע. הוא אינו עובד משנת 2003 עת נקבעה לו נכות לצמיתות של 41% בשל תאונת עבודה ובגינה הוא מקבל קצבת נכות בסך של כ-1700 ש"ח לחודש. מדובר גם במי שהינו בעל חובות רבים ללשכת ההוצל"פ ומצבו הכלכלי הקשה עולה גם מהעובדה שיוצג בהליך זה ע"י הלשכה לסיוע משפטי.

   הנתבע 2 נשוי ואב לשלושה ילדים, מוכר לשירותי הרווחה בעיריית יבנה כיוון שסבל כילד מאלימות משפחתית ועוני כלכלי ובמהלך חייו אף התדרדר לסמים. הנתבע 2 עשה מאמצים להשתקם ולפרנס את בני משפחתו אולם מצבו הכלכלי אינו טוב ואף הוא היה מיוצג בהליך זה ע"י הלשכה לסיוע משפטי.

    

   הרקע המשפטי והשאלות שבמחלוקת

10. זכותם של קרובי דייר בדיור הציבורי להוסיף ולהתגורר בדירה לאחר פטירת הדייר החוזי מוסדרת בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק").

     

11. החוק הינו חוק סוציאלי במהותו ומטרתו להקצות לנזקקי דיור, דירות ע"י המדינה או מי מטעמה (ראו ההגדרות בסעיף 1 לחוק). החוק קובע מיהו זכאי לדיור ציבורי וכן מסדיר את מעמדו של דייר ממשיך, המעמד שכל אחד מהנתבעים טוען כי הוא חל עליו.

     

12. החוק תוקן בשנת 2009 במסגרת חוק התייעלות כלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-2010), התשס"ט-2009, אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי על הנתבעים חלות הוראות החוק לפני תיקונו וזאת בהתאם לכללים שנקבעו בהוראות המעבר ועל כן יש לבחון את הסעיפים הרלוונטיים לפי נוסחו הקודם של החוק.

     

13. סעיף 3 לחוק קובע את זכותו של דייר ממשיך להחזיק בדירה:

    "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף הוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

    (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים".

     

14. המונח "דייר ממשיך " מוגדר בחוק כך:

    "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהתגורר בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר להתגורר במוסד הסיעודי".

    על פי תיקון לחוק אשר נעשה במסגרת החוק להתייעלות כלכלית הורחבה דרישת תקופת המגורים עם הדייר החוזי לפרק זמן של 4 שנים עובר לפטירת הדייר החוזי.

15. המחלוקת העובדתית בעניינינו הינה האם הנתבעים התגוררו עם האם המנוחה ארבע שנים עובר לפטירתה וכן יש לברר שאלת בעלותם על דירת מגורים אחרת 5 שנים עובר לפטירה והכל כפי שיפורט להלן.

     

16. להשלמת הרקע המשפטי יובהר עוד כי הוועדה העליונה דחתה אמנם את עניינם של שני הנתבעים להכיר בהם כדיירים שיש להקנות להם זכויות חוזיות בדירה. אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי לבימ"ש זה סמכות לדון ולהכריע בטענות הנתבעים כי הינם "דיירים ממשיכים" וזאת מכח סמכות התקיפה העקיפה, כפי שהוכרה בפסיקה.

     

17. התובעת העלתה טענות כנגד כל אחד מהנתבעים, שכן כל אחד מהם מחזיק, כאמור, באחת הדירות.

     

    • ביחס לנתבע 1 טענה התובעת כי מדוחות 'ביקורי המעגל' שנערכו ע"י נציגיה ושצורפו לתצהיר מטעמה עולה כי הנתבע 1 עבר להתגורר עם אמו המנוחה בשנת 2010 בלבד וכי הוא לא הוכיח כי הוא התגורר בדירה במשך 4 שנים עובר לפטירתה.

      עוד טענה התובעת כי הנתבע 1 מושתק מלטעון שהתגורר בדירה, בפרק הזמן האמור וזאת משום שהוכח כי ניסה להסתיר זאת בזמן אמת מהתובעת ומנושים בהוצל"פ ובכך פעל בניגוד לעקרון תום הלב ואין הוא יכול להיבנות מטענות עובדתיות סותרות כיום.

       

    • עוד נטען כי נתבע 1 היה בעלים של דירה נוספת באילת וזאת עד לשנת 2007, מועד בו נמכרה הדירה ואזי יש לראות בו כמי שהיה בעלים של דירה בפרק הזמן של 5 שנים עובר לפטירת האם.

      בנוסף טענה התובעת כי הנתבע 1 אף לא הוכיח כי הדירה באילת לא הייתה בשליטתו במשך 5 שנים עובר לפטירת האם.

       

    • אשר לנתבע 2 טענה התובעת כי מדוחות 'ביקורי המעגל' עולה כי הנתבע 2 כלל לא התגורר בדירה עובר לפטירת האם המנוחה. עוד נטען כי העדים שהובאו מטעם הנתבע 2 היו עדים מגמתיים וכי הוא לא הוכיח את מגוריו בדירה בפרק הזמן הנדרש ע"פ חוק.

       

18. בסיכומיו העלה ב"כ התובעת טענה לפיה בכל מקרה יש להורות על החזרתה של אחת הדירות לחזקת התובעת.

     

19. כל אחד מהנתבעים טען כי הוא הוכיח את עובדת מגוריו עם האם המנוחה במשך פרק זמן של 4 שנים לפחות עובר לפטירתה ואף למעלה מכך. הנתבע 1 טען בנוסף כי הדירה שהייתה בבעלותו ושנמכרה בשנת 2007 ע"י כונס נכסים, לא הייתה בבעלותו האפקטיבית כבר משנת 2002 עת עזב את הבית וגרושתו נותרה להתגורר בדירה. מכל מקום בשנת 2003 מונה לדירה כונס נכסים לצורך מכירתה ועל כן אין לראותו כמי שהיה בעלים של דירה בפרק הזמן של 5 שנים עובר לפטירת האם המנוחה.

     

    האם נתבע 1 התגורר עם אימו המנוחה 4 שנים עובר לפטירתה?

20. בפתח הדברים יש לציין כי הנטל להוכיח את הטענה כי הינו דייר ממשיך מונח על הטוען לכך, קרי, על כתפי הנתבעים (ע"א (מחוזי ת"א) 20541/01 עמידר נ' ואחניש סוליקה וכן ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 348).

     

21. כיוון שכך על הנתבע 1 (להלן בפרק זה ובפרק הבא: "הנתבע" או "י.א ") להוכיח שהתגורר עם אמו המנוחה 4 שנים עובר לפטירתה, דהיינו מיום 26/8/07 לפחות ועד מועד פטירתה -26/8/11.

     

22. להוכחת הטענה הוגש תצהיר הנתבע ותצהירה של גב' דליה עמר, שכנה של הנתבע. שניהם הצהירו כי הנתבע גר בדירה החל משנת 2005 .

     

23. מנגד העיד מטעם התובעת מר יוסי גמליאל, שביצע עבור התובעת ביקורי מעגל בשנת 2010. מר גמליאל הצהיר כי באותה שנה גר הנתבע בדירה עם אימו. יחד עם זאת ביחס לתקופה הקודמת לשנת 2010 הצהיר מר גמליאל בהתבסס על דוחות ביקורי המעגל לשנים 2007-2009 כי אף אחד מהנתבעים לא גרו בדירה באותן שנים.

     

24. הנתבע מתאר בתצהירו כי עד פטירת האם הייתה כניסה אחת לשתי הדירות והיא מדירה **, הנתבע צירף גם תרשים של שתי הדירות. כמו כן תיאר הנתבע כי המקלחת היחידה ששימשה את הדירות הייתה זו שבדירה 22 כאשר זו שהייתה בדירה ** לא עבדה כראוי והשתמשו בה לצרכי כביסה בלבד.

     

25. הנתבע מתאר כי עזב את דירת המגורים שלו ושל אשתו בשנת 2002 ועבר להתגורר אצל אחיו ורק בשנת 2005 עבר לדירה ברח' ** על מנת לטפל באימו ז"ל שהייתה זקוקה לעזרה ולסיוע צמוד נוכח מצבה הרפואי, בהיותה קטועת כף רגל.

     

26. כמו כן הצהיר כי בשנת 2003 התמנה עו"ד משה אבידר כונס נכסים לדירה שהייתה בבעלותו ובבעלות אשתו מאחר ולא שולמו תשלומי המשכנתא. הבנק נקט בהליכי מימוש וכונס נכסים מכר את הדירה בשנת 2007.

     

27. הנתבע פירט את מצבו הכלכלי הקשה ובין היתר יש לו כיום חובות בהוצל"פ בסך של כ-277,000 ₪ (נספח ה' לתצהיר). בגין חובות אלה, לטענתו, לא עדכן את כתובת מגוריו בדירה ברח' ** על מנת שנושי ההוצל"פ לא יעקלו רכוש של אימו.

     

28. בחקירתו הנגדית חזר הנתבע על כך שלאחר שעזב את דירתו, עבר לגור אצל אחיו ואח"כ עבר לגור בבית אימו בשנת 2004-2005 פחות או יותר, כמו כן חזר וטען כי בשל המצב הרפואי של אימו שהייתה קטועת כף רגל אי אפשר היה לטפל בה מרחוק וחייב היה שמישהו יגור איתה. הנתבע אישר כי למרות שנפגע ב-9/03 והיה קצת מוגבל הוא גר איתה וטיפל בה. הנתבע חזר והצהיר כי לא שינה את כתובת מגוריו כדי שלא יהיו עיקולים.

     

    אשר לדירה שהייתה בבעלותו חזר ואישר הנתבע כי יצא ממנה בשנת 2002, 2003, ואשתו המשיכה לגור בדירה עד שכונס הנכסים הוציא אותה בשנת 2004 או שנה לאחר מכן.

     

29. גרסת הנתבע הייתה מהימנה. נראה כי העדות ניתנה באופן שוטף וכנה והנתבע חזר על גרסתו בתצהירו גם בחקירתו הנגדית. העובדה שהנתבע לא זכר מועד מדויק של הוצאת גרושתו מהדירה ע"י כונס נכסים, או המועד המדויק שעבר לגור אצל אחיו ולעומת זאת זכר את המועד בו נפצע בתאונת עבודה, שהינו מועד בעל משמעות עבורו חיזקה את אמינות גרסתו. כך גם העובדה שהנתבע בתשובותיו בחקירתו הנגדית נתן מועדים משוערים כאשר מדובר בתאריכים שלפני למעלה מ-10 שנים.

    הפירוט שניתן בתצהירו ביחס לחלוקת הדירות ואופן השימוש בהן בזמן אמת, בגינו לא נחקר הנתבע כלל, יש בו גם כדי לחזק את גרסתו.

    העובדה שלא ניתן להותיר אישה קטועת כף רגל לבדה בדירה ונדרש כי מישהו יתגורר עמה מתיישבת אף היא עם ההיגיון ועם העובדה שהנתבע התגורר איתה בדירה.

     

30. בנוסף לתצהירו הוגש כאמור גם תצהירה של גב' דליה עמר אשר הצהירה כי היא מכירה את הנתבע מזה כ-20 שנה, היכרות שהעמיקה יותר ב-10 השנים האחרונות לנוכח ההיכרות עם אימו. גב' עמר הצהירה כי י.א בא לגור בדירה משנת 2005 בערך.

    בחקירתה הנגדית חזרה ואישרה העדה כי היא הייתה רואה את י.א עוזר לאימו, סועד אותה. זאת הייתה רואה מחלון ביתה בסלון הצופה למטבח של הדירה.

    גם עדות זו הייתה אמינה. העדה לא ניסתה להעצים ולחזק את ההכרות שלה עם הנתבע או את מקור ידיעותיה בדבר עובדת מגוריו בדירה והעידה בהגינותה כי הייתה רואה אותו מחלון הסלון שבביתה.

    העובדה שהעדה לא זכרה את מועד פטירת האב, אלא רק העובדה שנפטר לפני כ-10 שנים, אין בה כדי להפחית מאמינות גרסתה, ולהיפך, נראה כי לא מדובר בעדות שהוכנה מראש אלא בעדות ספונטנית, שהרי לא מדובר בבן משפחה אלא בשכן והעדר זיכרון של מועד הפטירה המדויק, הינו סביר והגיוני.

    גם העובדה שגב' עמר העידה כי ביחס לח.ח, הנתבע 2 אין היא יכולה להצהיר כי הוא גר בדירה, שכן בניגוד לנתבע י.א , אותו ראתה סועד את האם כל הזמן מחלון הסלון, הרי שביחס לח.ח ולאחים אחרים השיבה כי ראתה אותם בחגים ובשבתות, גם הבחנה זו שנעשית בין האחים, מבלי שיש לה אינטרס ביחס למגורי מי מהם, מחזקת את אמינות עדותה.

     

31. לא רק זאת אלא אף אחי הנתבע מר ח.ח, אשר במהלך הדיון התברר כי הם מצויים בסכסוך, אישר את מגוריו של מר י.א בדירה בתקופה הרלוונטית (עמ' 33 שורה 8). גם אשתו של ח.ח, גב' ו' ח' העידה כי בשנת 2008 י.א כבר גר בדירה (וזאת בניגוד לאמור בדוחות עמידר, אליהם אתייחס בהמשך).

     

32. הנה כי כן עדותו של הנתבע הייתה אמינה, לא נסתרה כלל, חוזקה ע"י גרסאות עדים אחרים והיא מקובלת עלי במלואה.

     

33. עדות התובעת לעומת זאת, הייתה חסרה פרטים רבים, בלשון המעטה.

     

34. עדותו של מר גמליאל מטעם התובעת מתבססת על דוחות המעגל שצירף לתצהירו. מר גמליאל אישר כי ביקר בדירה החל משנת 2010 ואילך ואזי עדותו ביחס לשנים הקודמות אינה עדות מידיעתו האישית.

    ודוק, החל משנת 2010 מאשר מר גמליאל כי הנתבע גר בדירה.

     

35. לא רק זאת, אלא שהתובעת בחרה משום מה לצרף דוחות מעגל לשנים 2007 ואילך, כאשר מעדותו של הנתבע עולה כי התגורר בדירה משנת 2005. בנסיבות אלה היה מקום לצרף גם את הדוחות הקודמים על מנת שניתן יהיה ללמוד מהם, ככל האפשר על התקופה הרלוונטית.

     

36. חמור מכך, בעת החקירה הנגדית התברר כי גם לשנים בהן הוצגו הדוחות, דהיינו 2007 ואילך, לא הוצגו כל הדוחות אלא חלקם בלבד. ביחס לשנים 2007, 2008 ו-2009 הוצגו דוחות ביחס לדירה 22 בלבד וזאת למרות שמדובר בשתי דירות 21 ו-22.

    רק ביחס לשנת 2010 צורפו שני דוחות שכל אחד מתייחס לדירה אחרת.

    לא למותר לציין כי דווקא בשנה זו עולה מהדוחות, כאמור, כי הנתבע י.א גר בדירה.

    ודוק, מר גמליאל אישר בחקירתו כי לא צורפו כל הדוחות הרלוונטיים של ביקורי המעגל (עמ' 15 שורות 25-30).

     

37. משלא הוגשו כל המסמכים הרלוונטיים הרי שהדבר פועל כנגד מי שהיה אמור להגישם ובעניינינו כנגד עמידר מגישת התביעה.

     

38. עוד עולה כי באותה שנה- 2010, יצא דוח שגוי ביחס לדירה 21 כאשר נכתב בו כי בדירה מתגורר האח ו', למרות שאין חולק כי מי שהתגורר בדירה הינו י.א . מר גמליאל הסביר כי הדבר נעשה בטעות ולכן רשם, חצי שנה לאחר הביקור, מזכר המעלה על הכתב טעות זו (נספח 4 לתצהירו).

     

    טעות זו יחד עם העדר הגשת מסמכים רלוונטיים מעמידים בספק רב את היכולת להתבסס על המסמכים שהוגשו ע"י התובעת כמוכיחים את תביעתה.

     

39. אינני מקבלת טענת התובעת כי הנתבע הסתיר ממנה ומעובדיה עובדת מגוריו בדירה בזמן אמת כדי לשמור על גובה דמי השכירות. נוכח כך טענה התובעת כי בהתנהגות זו יש כדי למנוע ממנו מלטעון כיום כי התגורר בדירה.

     

40. טענה זו אינה נכונה עובדתית. הנתבע לא טען כי הסתיר את כתובת מגוריו מעמידר וטענתו הייתה הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית כי לא שינה את כתובת מגוריו לכתובת הדירה ברח' ** על מנת שנושיו בהוצל"פ לא יעקלו את רכוש אימו (ראה עמ' 20 שורה 25). משנשאל ביחס להסתרת המגורים מעמידר טען במפורש כי דווח לעמידר על המגורים (עמ' 20 שורה 10) ולאחר מכן כשנשאל האם נכון שהסתיר מקום מגוריו הן בשל הנושים בהוצל"פ והן מחשש ששכה"ד יעלה, השיב באופן חד משמעי "זה לא קשור" ואף טען כי אימו עצמה הצהירה כי הוא גר בדירה בכל אחת מהשנים 2007,2006 ו-2009 (עמ' 20 שורה 28).

     

41. העובדה שהנתבע לא חפץ כי נושים יידעו שהוא גר בדירת אימו ואזי יעקלו רכוש השייך לה, אינה מהווה דווח כוזב שיש בו למנוע ממנו להוכיח כעת כי גר בדירה. לא מדובר בשקר שהשתמש בו הנתבע בזמן אמת מול עמידר וכעת הוא מנסה להתנער ממנו כאשר האמת משחקת לטובתו.

     

42. הפסיקה אליה מפנה ב"כ התובעת מתייחסת למניעות כאשר הנתבע טען טענה עובדתית בפני הרשויות באופן שגורם לו להפקת רווח ובמועד מאוחר יותר משנה טענה עובדתית זו וטוען כי לא הייתה נכונה וזאת על מנת להפיק רווח נוסף. משהועלו שתי טענות עובדתיות סותרות הרי שמטעמים של מדיניות משפטית נכון הוא שלא לאפשר זאת. אולם כאמור, זהו לא המקרה בעניינינו.

     

43. זאת ועוד, ברי כי האחריות להצהרה ביחס לנפשות המתגוררות בדירה הינה של הדייר הזכאי ולא של הנתבע ואזי ככל שהאם המנוחה הסתירה מידע כזה, לא ניתן להסתמך על הצהרות של האם באופן שימנע מבנה להוכיח טענותיו.

     

    מעבר לצורך ייאמר כי אין היגיון בטענה כי האם המנוחה הסתירה עובדת מגורי הבן שהרי כפי שעולה מהדוחות השונים שהוגשו הצהירה האם המנוחה כי אחד הבנים גר אתה ואזי לא ברור מהו האינטרס שלה להסתיר מגורים של בן אחר.

    מכל מקום, בהעדר הגשת כל דוחות ביקורי המעגל הרלוונטיים לא ניתן לבחון כלל מהו המידע שנמסר ע"י האם המנוחה בזמן אמת ביחס למגורי הנתבע בדירה.

     

44. לאור האמור וכפועל יוצא ממכלול העדויות אני קובעת כממצא עובדתי כי הנתבע התגורר עם האם המנוחה מאז שנת 2005 ועד למועד פטירתה ובכלל והמסקנה הינה כי התגורר עם האם המנוחה במשך למעלה מ-4 שנים עובר לפטירתה.

     

    האם יש בבעלות הנתבע על דירת מגורים באילת כדי לשלול את זכאותו?

45. התובעת טוענת כי זכאותו של הנתבע להיחשב כבן ממשיך נשללת, לא רק בשל העדר מגורים בדירה בפרק הזמן הנדרש ע"פ חוק, אלא גם בשל כך שהיה בעלים של דירת מגורים עד לשנת 2007, כאשר בהתאם להוראות החוק בעלות על דירת מגורים במשך 5 שנים עובר לפטירת הדייר, יש בה כדי לשלול ההכרה כ"דייר ממשיך".

    התובעת מבססת טענותיה על פסיקה ובין היתר מפנה לע"א (ת"א) 15055-11-09 יעקב נשיא נ' מדינת ישראל שם נקבע כי הטוען להיותו דייר ממשיך, לא די שיוכיח כי התגורר עם המנוחה אלא שעליו לעמוד בתנאי נוסף והוא כי לא הייתה דירה בבעלותו, חמש שנים עובר לפטירת הדייר הזכאי.

     

46. אין מחלוקת כי הנתבע היה בעלים במשותף של דירה יחד עם גרושתו וזו נמכרה ע"י כונס נכסים רק ב-7/8/07.

     

47. הנתבע טוען כי נוכח גירושיו, רשימת החובות בתיקי ההוצל"פ והעובדה שמונה לדירה כונס נכסים בשנת 2003 ושדירתו נמכרה מאוחר יותר ע"י כונס הנכסים, הרי שלא היה בעלים של דירה שכן לא הייתה לו יכולת שימוש אפקטיבית בדירה ב-5 השנים שעברו לפטירה ואף משנת 2002 עת עזב את הבית.

     

48. בטענותיו אלה נסמך הנתבע הן על פסה"ד שניתן בעת"מ 1835-07-11 אלימלך זולדן נ' משרד הבינוי והשיכון אזור גוש דן, בו נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי כי מבחן הבעלות אינו מבחן עיוני משפטי אלא מבחן יכולת שימוש מעשי בדירה וכן על פסה"ד בעניין ת"א (ירושלים) 7627/04 עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' עמר גבריאל, אשר עושה אבחנה בין בעלות פורמאלית בדירה לבין בעלות אפקטיבית.

     

49. בעניין אלימלך זולדן נדונה השאלה האם אדם המחזיק במחצית הזכויות בדירה, כשהמחצית השנייה בבעלות גרושתו המתגוררת בה, ייראה כבעלים של דירה אחרת, באופן השולל ממנו את האפשרות לקבל זכויות כדייר ממשיך בדירה ציבורית לפי החוק?

    ביהמ"ש המחוזי קבע שם כי:

    "החוק שלל את הזכות לדייר ממשיך ממי שהתגורר עם קרובו הזכאי בדירה ציבורית אף שהייתה לו דירה אחרת והייתה לו אלטרנטיבה.

    אך אימתי יכולה להיות לו, לאותו אדם, אלטרנטיבה אמיתית כזו? רק אם הייתה לו דירה "של ממש", שיכול היה להתגורר בה.

    ואמנם, כך הגדיר המחוקק "דירה" לעניין זה: "חדר, או מערכת חדרים, המשמשים או שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים".

    לכן לא די גם בחלק יחסי מדירה, והמבחן אינו מבחן עיוני משפטי גרידא של בעלות בזכויות במקרקעין, אלא מבחן נוסף, מעשי, של יכולת שימוש בדירה כיחידה שלמה ונפרדת למגורים."

     

50. בכל הכבוד, איני יכולה להסכים עם המסקנה כי בעלות בחצי דירה, אינה שוללת את זכותו של הבן להיחשב כדייר ממשיך, שהרי המחוקק לא מתייחס רק לבעלות בדירה כשוללת זכות המגורים אלא גם לבעלות במקרקעין אחרים ואזי מה ההבדל בין בעלות על מגרש לבין בעלות בחצי דירה.

     

51. יחד עם זאת מסכימה אני לרציונל בפסה"ד כי השאלה העיקרית הינה יכולת השימוש במקרקעין ובמה דברים אמורים?

    השאלה הינה כיצד יש להתייחס למונח "בעלות בדירה" או "במקרקעין אחרים", בהתאם להוראות החוק. האם יש לבחון את שאלת הרישום בלבד ואזי כל מי שהינו בעלים רשום של הדירה או של חלק ממנה, נשללת זכאותו כדייר ממשיך או שיש להתייחס לשאלת הבעלות הפונקציונאלית, דהיינו יכולת או זכות השימוש במקרקעין.

     

52. לטעמי הבעלות אליה התכוון המחוקק הינה הבעלות הפונקציונאלית, דהיינו יכולת השימוש במקרקעין ולא שאלת הרישום הפורמאלית.

    סעיף 3 (ב) לחוק קובע כי זכאותו של הדייר תישלל כאשר בבעלותו או בבעלות קרובו "דירה או מקרקעין אחרים". לא נאמר כי הבעלות כוללת רישום ויש לקרוא את ההגדרה על רקע הרציונל העומד בבסיס החוק, שנועד להביא לחלוקה צודקת של דירות ציבוריות בין הנזקקים לדירות. לפיכך נראה כי הכוונה במונח בעלות אינה רישום פורמאלי אלא בעלות במובן הפונקציונלי, בזכויות במקרקעין. זכויות שניתן לעשות בהן שימוש. שהרי ככל שיש זכויות רשומות במקרקעין ולא ניתן לעשות בהן כל שימוש ואין מהן כל הנאה לבעליהן, מדובר באדם נזקק.

    לדוגמא אדם שהסתבך בחובות מרובים ומכר את דירתו לפני עשר שנים, אולם העסקה לא הסתיימה ברישום והדירה לא נרשמה ע"ש הקונה בשל רשלנות הצדדים בטיפול הרישום. מאז עבר אותו אחד לגור בדירת עמידר יחד עם הוריו כאשר אין ביכולתו לכלכל את עצמו וכל התמורה שקיבל שולמה בגין חובותיו. האם נראה אדם כזה כבעלים של דירה באופן שישלול ממנו להמשיך ולגור בדירת עמידר? הרי העובדה שהייתה בבעלותו דירה לפני עשר שנים אינה משליכה על מצבו הכלכלי כל עיקר ונראה כי ניתן להתייחס אליו כאל זכאי לדיור ציבורי (בכפוף כמובן לבחינת מצבו הכלכלי) ויש לזכור כי תכלית החוק הינו חלוקת הדיור הציבורי בין נזקקים.

     

53. הנה כי כן השאלה שיש לבחון הינה האם בחמש השנים עובר לפטירת האם המנוחה היו זכויות הנתבע במקרקעין בבעלותו הפונקציונאלית, דהיינו, האם יכל לעשות בהם שימוש? באופן אחר ניתן לשאול מהו היום הקובע לעניין מניין תקופת חמש השנים, האם המועד בו הועברה הבעלות ברישום ע"ש הקונים או מועד אחר שבו זכויותיו בדירה לא היו בבעלותו הפונקציונאלית ולעניינינו, מועד מינוי כונס הנכסים על הדירה?

     

54. מרגע שמונה כונס נכסים הרי שבהתאם להוראות סע' 54 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, מופקעת החזקה מידי בעלי הדירה ועוברת לידי כונס הכנסים, שעושה למכירתה והעברת הבעלות בה ומרגע זה הזכויות הנובעות מהדירה כמו גם החובות בגינה חלים על כונס הנכסים. גם בהתאם להוראות סע' 56 לחוק ההוצאה לפועל אסור לחייב לעשות דבר שיש בו להפריע לכונס הנכסים במילוי תפקידו. הנה כי כן מינויו של כונס הנכסים על דירה מפקיע את הבעלות בה מהבעלים הרשום ואזי במועד זה לא ניתן לייחס לבעלים הרשום יכולת שימוש בדירה.

     

55. הנתבע העיד כי בשנת 2003 התמנה עו"ד משה אבידר ככונס נכסים לדירה מטעם בנק לאומי התובע לא נחקר ביחס למועד מינוי כונס הנכסים ואזי נראה כי המועד האמור אינו שנוי במחלוקת. מכל מקום אין צורך להכביר מילים ביחס להעדר חקירה בעניין מהותי ותוצאותיה של הימנעות מחקירה כזו.

     

56. הנה כי כן עם מינויו של כונס הנכסים בשנת 2003 ובוודאי מיום שפונתה גם אשת הנתבע מהדירה בשנת 2004, לא ניתן להתייחס לנתבע כבעל זכויות בדירה, שכן מאותו מועד הזכויות בדירה הינן של כונס הנכסים.

     

    בהתאם לאמור לעיל נראה כי לא רק שהנתבע הוכיח כי עזב את הדירה בשנת 2002. אולם גם אם באותו מועד לא היה עוזב הנתבע את הדירה, אין בכך רבותא לעניינינו, שהרי עניין משמעותי יותר הינו מינוי כונס נכסים לדירה. ברור שמרגע שמונה כונס הנכסים אין לנתבע זכויות בדירה, שהרי כונס הנכסים נכנס בנעליו. הנתבע אינו רשאי למכור את הדירה או להעביר זכויות בה מאותו מועד ואזי אין לו כל שליטה אפקטיבית בה. הנה כי כן עולה כי מדובר במי שלא הייתה לו זכות בעלות פונקציונלית לפחות מאז שנת 2003, עת מונה כונס נכסים לדירה.

     

57. בשולי הדברים יצוין כי לא ניתן להשוות בין קביעות ביהמ"ש בפסה"ד בעניין יעקב נשיא, אליו מפנה התובעת, לעניינינו. פסה"ד בעניין יעקב נשיא רק מצטט את הוראות החוק כלשונן ולא נידונה שם כלל סוגיית פרשנות החוק ומשמעות העדר יכולת להשתמש בדירה או העדר יכולת לעשות שימוש אפקטיבי בבעלות במקרקעין, ועל כן ביהמ"ש שם לא נדרש כלל לסוגיות אלה.

     

    יישום הממצאים העובדתיים

58. מדובר בעניינינו בדייר ממשיך, שהרי הוכח כי הנתבע 1 התגורר בדירה עם אמו שהייתה הדיירת הזכאית פרק זמן של למעלה מ-4 שנים עובר לפטירתה. כמו כן הוכח כי לנתבע 1 לא הייתה בעלות פונקציונאלית על מקרקעין במשך 5 השנים האחרונות עובר לפטירת האם המנוחה.

     

59. אשר להחלטות הוועדה העליונה הרי שאלו ניתנו בהתבסס על דוחות מעגל חלקיים, כפי שהוצג לעיל וביחס לשאלת הבעלות על דירת מגורים, ניתנה ההחלטה תוך מתן פרשנות מנוגדת לתכליתו של החוק.

     

60. לאור האמור נראה כי היה על הוועדה להכיר בנתבע 1 כדייר ממשיך ועל כן אני דוחה את תביעת הפינוי שהוגשה נגדו.

     

    זכאותו של נתבע 2 להיות מוכר כדייר ממשיך

61. גם ביחס לח.ח (להלן בפרק זה: "הנתבע" או "ח.ח" ) כמו ביחס לי.א טענה התובעת כי לא הוכחו המגורים עם האם המנוחה בפרק הזמן של 4 שנים עובר לפטירתה, כאשר כפי שצוין לעיל נטל ההוכחה הינו על הנתבע.

     

62. מר ח.ח הצהיר בתצהירו כי התגורר עם אמו המנוחה באופן קבוע מאז שנת 2002.

    בתמיכה צירף תצהירים של אשתו ו' ח', מר ש.א וגב' א.ב.מ, אשר כולם אישרו בתצהיריהם טענתו העובדתית לפיה הוא גר בדירה מאז שנת 2002.

     

63. גרסתו של ח.ח לא הייתה מהימנה. העדות הייתה מבולבלת, הנתבע לא ידע לציין מתי עבר לגור בדירת אימו ביחס לאירועים אחרים בחייו. כך למשל טען כי יצא מבית גרושתו בשנת 2002 אז התגרש אולם, משהוצגה בפניו תעודת הגירושין המורה כי התגרש בשנת 2005 ואזי ייתכן כי זה המועד בו עזב את הבית, טען כי היה פרוד קודם לכן תקופה ארוכה.

    בנוסף לכך טען כי כשעזב את גרושתו לדירת אימו הייתה ביתו בת 3.5 אולם, משהמשיך להיחקר בעניין זה התברר כי ביתו נולדה ב-9/01 ואזי משעומת עם המועד האמור, ממנו עולה כי עזב את הבית רק בשנת 2005, טענה שאינה מתיישבת עם האמור בתצהירו, חזר בו שוב ונצמד לגרסתו כי עזב בשנת 2002 וזאת מבלי להבהיר כיצד מתיישב הדבר עם טענתו שעזב במועד בו הייתה בתו בת 3.5.

    בהמשך החקירה משהתברר לו חוסר ההיגיון בטענה חזר בו ואמר כי עזב את הבית כשביתו הייתה בת 8 חודשים בערך וזאת שוב מבלי להבהיר מדוע קודם לכן טען שעזב כשהייתה בת 3.5.

     

64. לא די בכך הרי שבהמשך החקירה אישר הנתבע כי לא גר בדירת אימו פרק זמן לאחר חתונתו השנייה, כאשר החתונה התקיימה בשנת 2008. די בהודאה זו כדי לשלול טענתו כי גר עם אימו ברציפות 4 שנים עובר לפטירתה.

    אמנם הנתבע ניסה לגמד פרק הזמן שבו עזב וטען כי מדובר רק בכמה חודשים, אולם גם ביחס לכך לא ניתנה גרסה אחידה וברורה . תחילה טען כי מדובר בתקופה קצרה אולם לאחר מכן הבהיר כי עזב את דירת אימו בלי ילד וחזר עם אשתו לאחר שנולד להם ילד. גם משהתברר כי כך היו הדברים סירב הנתבע לאשר זאת וטען כי "זה מעורפל. כל התאריכים" תשובות מתחמקות אלה מלמדות כי אין ליתן אמון בגרסת הנתבע.

    מה גם שכשנשאל הנתבע באיזה גן ביקר בנו השיב כי הגן הראשון אליו נכנס הילד בגיל 7 חודשים היה גן ויצו ביבנה, ברח' **, כאשר רח' ** הינו מקום מגורי אשתו. הדעת נותנת כי הילד ביקר בגן סמוך למקום מגוריו ואזי נראה כי בעת שהילד היה קטן לא גר הנתבע בדירת אימו אלא סמוך לרח' **.

     

65. לא נעלמו מעיני המסמכים שצירף הנתבע לתצהירו (תלושי שכר ומסמכים מתיקי הוצל"פ) על גביהם מופיעה כתובת מגוריו ברח' *** ביבנה אולם מירב המסמכים מהשנה 2001-2003 למעט תלוש שכר אחד מחודש 2/08 ואין בהם להוכיח את רציפות מגוריו סמוך לפטירת האם.

     

66. לא נתתי אמון גם בגרסת אשתו של הנתבע, גב' ו' אשר בניסיונה להיצמד לתצהירה טענה כי מעולם לא עזבו את הדירה של האם המנוחה וגרו בה מאז שהתחתנו. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם הודאתו של הנתבע כי עזבו את הדירה.

    גב' ו' אישרה אמנם כי בנה הלך לראשונה בגיל 7 חודשים למעון ויצו ברח' **, מקום מגורי אמה, אולם הכחישה כי התגוררו אצל אימה, מבלי להסביר מדוע היה בנם רשום לגן מגורים שהינו, לכאורה, לא באזור מגוריו.

     

67. הנתבע צירף כאמור עדויות של שני שכנים נוספים, גב' א.ב.מ ומר ש.א, מהם עולה לכאורה כי התגורר בדירה מאז שנת 2002. התרשמתי כי מדובר בעדויות מגמתיות. גב' ב.מ טענה כי ח' עבר לגור עם אימו לאחר גירושיו בשנת 2002, אולם לא הייתה מודעת כלל לכך שהוא התגרש בשנת 2005. לא רק זאת אלא לכשנשאלה האם הוא גר שם כל פרק הזמן מאז חתונתו חזרה בה מגרסתה הנחרצת והשיבה כי אינה יודעת אם גרו שם כל הזמן. בהמשך תשובתה התייחסה הנתבעת לנתבע 1 דווקא, י.א וטענה כי היא מכירה אותו וזאת ללא קשר לשאלה ועל מנת לנסות ולחזק מגורים בדירה ברציפות. הפניה זו לנתבע י.א לכשנשאלה העדה ביחס לרציפות המגורים יחד עם העדר יכולתה לאשר כי ח' גר בדירה ברציפות, מעוררת הרושם כי י.א הוא זה שגר בדירה ברציפות כפי שעולה מהעדויות שהובאו לעיל.

    אשר למר א', הרי שלמרות שטען בתצהירו כי הוא מכיר את ח' באופן אישי הרי שבחקירתו התברר כי הוא לא היה בחתונתו הראשונה ולא בחתונתו השנייה, לא ידע מתי היא התקיימה, לא ידע באיזה שנה הוריו נפטרו ואף לא היה בלוויית האם. השכן גם התחמק מלהשיב האם ח' גר עם אשתו בדירה לפני ואחרי החתונה ואף כשנשאל מי ביקש ממנו לבוא להעיד לא זכר באופן מיידי את שמו של ח' והיסס גם ביחס לכך.

    לאור האמור לא נראה כי מדובר במי שמכירים את הדירה ואת מי שגר בה מקרוב באופן שיוכלו להעיד על המגורים.

     

68. אשר לעדותה של גב' חווה קדוש יאמר כי לא מצאתי כי יש לייחס לה משקל באשר היא הודתה בחקירתה כי כל הנתונים שנכתבו במכתבה נמסרו לה ע"י הנתבעים ולא נבדקו על ידה באופן אישי.

     

69. לא למותר לציין כי לאמור לעיל מצטרפת עדותו של הנתבע 1 אשר אישר בחקירתו הנגדית כי ח.ח הגיע לגור בדירה בשנת 2010 או 2011. ואף טען כי קודם לכך התגורר ברח' *** ביבנה, רחוב זה כזכור הינו הרחוב בו ממוקם המעון האמור של בנו של ח.ח.

    אמנם ברור כי הנתבעים הינם מסוכסכים אולם לא מצאתי כי עדות זו דווקא, הייתה עדות מגמתית לרעת האח וזאת נוכח הסתירות הרבות ממילא בעדותו של ח.ח ושל העדים מטעמו.

     

70. לאור האמור נראה כי הנתבע לא הוכיח את טענתו כי התגורר בדירה יחד עם המנוחה 4 שנים לפני פטירתה.

     

71. לא נעלמה מעיני העובדה כי מפרוטוקול החלטת הועדה העליונה עולה כי הנתבע ח.ח התגורר בדירה בשנים 2007 ו-2008, וכי עדות התובעת הייתה חסרת מסמכים להוכחתה (כמפורט בפרק העוסק בזכות מגוריו של הנתבע 1) אולם אין בכך להועיל לנתבע וזאת כיוון שמעדותו עולה כי עזב את הדירה בשנת 2008 וממילא נטל ההוכחה הינו עליו להוכיח כי גר בדירה ברציפות במשך 4 שנים עובר לפטירה.

     

72. עוד יצויין כי ב"כ הנתבע מפנה לפסיקת ביהמ"ש המחוזי לפיה אין צורך להוכיח רציפות במגורים אלא קביעות. פסה"ד אליו מפנה ב"כ הנתבע ע"א (מחוזי ת"א) 2054/01 עמידר נ' ואחניש סוליקה קובע כי:

    " יש לפרש את התיבה "התגורר עם הזכאי בדירה" פירוש דווקני וליתן לקרוב משפחה של זכאי זכויות אם השתמש בפועל בדירה בקביעות, אף אם לא ברציפות, והוא זקוק לה בעת פטירת הזכאי כמקום מגוריו".

    אלא שהנתבע בעניינינו הודה כאמור כי עזב את דירת אמו המנוחה בשנת 2008 ואף אם חזר אליה במועד מאוחר יותר, הרי שלא ניתן להתייחס למגורים לא כאל קבועים ולא כרצופים. די בעובדה שעזב את הדירה ועבר לגור במקום אחר כדי לקטוע את רצף המגורים הנדרש ע"פ חוק.

     

73. בטרם סיום אעיר כי אמנם הנתבע מעורר אהדה ואין ספק כי לא מדובר במי שגורלו שפר עליו אלא באדם בעל נסיבות חיים קשות. אולם יש להיות כפוף להוראות החוק הנובעות מהחוסר בדיור ציבורי ובצורך לחלק את המשאבים במידת השוויון הנדרשת. כמובן שבפני הנתבע פתוחה הדרך לפנות ולבקש סיוע בדיור, מכוח עצמו, להבדיל מטענת זכות כ"דייר ממשיך", או סיוע בשכר הדירה בהתאם לקריטריונים של התובעת.

     

74. בשולי הדברים אציין כי אף אחד מהצדדים לא התייחס לטענת ב"כ התובעת כי יש ממילא להורות על השבת דירה אחת. דרישה זו מתיישבת אף היא עם הרציונל החקיקתי בדבר חלוקת המשאבים המצויים בידי התובעת. ואזי ממילא גם היה מקום לפנות דירה אחת.

     

75. לאור האמור, אני מקבלת את תביעת הפינוי נגד הנתבע ח.ח ומורה על פינוי דירה **.

     

     

     

    התביעה לדמי שימוש ראויים:

76. בנוסף לסעד הפינוי תבעה התובעת סך של 7,600 ₪ בגין דמי שימוש ראויים בעבור מגורים בדירה עד ליום הגשת התביעה.

     

77. התביעה או התצהיר מטעם התובעת אינם מפרטים רכיב תביעה זה, ממה הוא מורכב ומהו הסכום שיש לחייב בגינו כל אחד מהנתבעים.

     

78. להוכחת רכיב זה הצהיר מר גמליאל מטעם התובעת כי "הנתבעים אף לא משלמים דמי שימוש ראויים בעבור מגורים בדירה. עד ליום הגשת התביעה החוב בגין אי תשלום דמי שימוש ראויים עומד על הסך של 7600 ₪. נכון ליום 29/8/12".

    המצהיר מפנה ל"מצב חשבון" שערכה התובעת – נספח 7 לתצהירו. מהנספח עולה כי קיים חוב שכ"ד בסך של 7600 ₪ החל מ-8/11 ועד 8/12 (נספח 7 לתצהיר התובעת).

     

79. בנוסף לתצהיר האמור הגישה התובעת שתי חוות דעת של שמאי מקרקעין האחת ביחס לדירה 21 ולפיה שווי שכר הדירה הראוי הינו 1600 ₪ לחודש והשנייה ביחס לדירה 22 לפיה שווי שכר הדירה הראוי הינו 1800 ₪ לחודש.

     

80. בסיכומים הקדישה התובעת סעיף אחד לרכיב זה וטענה כי הגישה חוות דעת שמאי מטעמה אשר לא נסתרה ולכן מתבקש ביהמ"ש לחייב את הנתבעים במלוא הרכיב הכספי.

     

81. אף אחד מהנתבעים לא התייחס לרכיב זה בסיכומים מטעמו אולם בכתב ההגנה מטעמם הוכחש החוב. הנתבע 1 בתצהירו טען כי לעמידר אין זכות לקבל דמי שימוש ראויים שכן הוא זכאי לדיור סוציאלי.

     

82. רכיב זה בתביעה אינו ברור כלל. האם מדובר בדמי שימוש ראויים כפי שנטען בתצהיר מטעם התובעת ובכתב התביעה או בדמי שכירות חוזיים, כפי שנחזה להיות מהמסמך נספח 7 שצורף לתצהיר מטעם התובעת?

     

83. ככל שמדובר בדמי שימוש ראויים, לא פורט מהי החלוקה ביחס לכל אחת מהדירות ומאילו חודשים מורכב הסך הנתבע?

     

84. ככל שמדובר בדמי שכירות בהתאם לגובה השכירות שגובה התובעת מדיירי דירות ציבוריות, לא ברור מהו גובה החוב ביחס לכל אחד מהנתבעים, שהרי אין מחלוקת כי כל אחד מהם מחזיק בדירה אחרת ואין מקום לחייב כל אחד מהם בגין חוב של אחיו.

    ודוק, נספח 7 מתייחס לדירה 21 בלבד ונושא שמו של הנתבע י.א י', אולם התצהיר מתייחס לשני הנתבעים יחד ואזי לא ברור האם החוב מתייחס לשתי הדירות או לדירה אחת בלבד?

     

85. בנסיבות אלה לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה ביחס לחוב זה ואופן השתתו על כל אחד מהנתבעים ועל כן אני דוחה רכיב תביעה זה.

     

    סוף דבר

86. בהתאם לאמור אני מקבלת את תביעת הפינוי כנגד הנתבע 2, מר ח.ח מהדירה ברח' *** ביבנה.

     

87. יחד עם זאת, נוכח מצבו המשפחתי של הנתבע 2, שהנו נשוי ואב לילדים קטינים וכן מצבו הכלכלי בהיותו מוכר כנכה ע"י המוסד לביטוח לאומי והוא ואשתו אינם עובדים והינם מחוסרי דירה, נדחה מועד הפינוי על מנת לאפשר לו ולבני משפחתו להתארגן לצורך כך. הפינוי יבוצע ביום 1/9/15.

     

88. תביעת הפינוי נגד הנתבע 1, י.א , המחזיק בדירה 21 נדחית.

     

89. כמו כן נדחה הרכיב הכספי בתביעה בהעדר הוכחה.

     

90. בשים לב לנסיבות העניין, לעובדה שהנתבעים היו מיוצגים ע"י הסיוע המשפטי ולאופן התנהלות הצדדים בהליך, אין צו להוצאות.

     

    זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום

    ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ה, 01 יוני 2015, בהעדר הצדדים.