קבוצת עזריאלי בע"מ ואח' נ' א.א. לייס (מותגים) ישראל בע"מ ואח'

1.בתיק זה היה מי שיצר מצב מוזר למדי ובגדרו לא התייצבה נתבעת 1, חברה שבבעלותו של נתבע 2, לדיון וניתן נגדה פסק-דין בהעדר-התייצבות. נתבע 2 ניהל, באמצעותו של בא-כוחו מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד-המשפטים, פרשת-הגנה שכללה אך חקירות נגדיות של עדי-התובעות. ראיות מטעמו לא הוגשו. לסוף-השמיעה נמצא לי מקום לחייב, וכך אני עושה עתה, את נתבע 2, יחד ולחוד עם נתבעת 1 שכבר חויבה, ברוב-רובה של תובענה זו, ככולה.

הפרתו של הסכם-שכירות

2.תמצית-הדברים היא פשוטה: בשנת 2011 שכרה נתבעת 1 מהתובעות שטח להפעלתה של חנות ב"קניון-הנגב" בבאר-שבע. נקשר, בכתובים, הסכם-שכירות שאחד מנספחיו היה הסכם-ניהול. אכנה אותם להלן, יחד: "הסכם-השכירות". הנתבעת הפרה את הסכם-השכירות בכך, שעזבה את המושכר לפנֵי הזמן ונותרה חבה דמי-שכירות ודמי-ניהול. בזאת עסקה תביעה קודמת, שהגישו התובעות נגד נתבעת 1 לבית-משפט זה והסתיימה ביום 23.4.2014 בפסק-דין לפינוי ולתשלום כסף, בהעדר-התגוננות (תא"ק 22890-01-14; כבוד הרשמת קרן כ"ץ). לפנֵיה של רשות האכיפה והגבייה הגיעו הצדדים לפשרה, שהקיפה ענינים נוספים זולת השכירות בבאר-שבע. במה שנגע לזו הוסכם כי הנתבעת תשכור מהתובעות חנות אחרת, קטנה יותר, ב"קניון-הנגב" ותשלם חלק מן החוב שצברה. בסעיף העשירי להסכם-הפשרה נקבע: "יחידי החייבת ערבים בזאת להתחייבויות השוכרת על פי הסכמי השכירות". שמותיהם של אותם יחידים נִּקבו בכותרת: המורשים מטעם החברה, מר נעם פרץ (בנו של נתבע 2) ומר יוסף פרץ (הוא נתבע 2).

חוששני כי בהתנהלותו הדיונית, מאז ועד היום, עלה בידיו של נתבע 2 לעכב את מיצויו של הדין החוזי המוסכם בין הצדדים ולחמוק במשך שנים ארוכות, על חשבונן של התובעות, מהתמודדות עם קשיים אשר, כנדמה, פקדו את נתבעת 1. אינך יכול להסביר אחרת את ההתנהלות המתוארת ואף לא את העובדה כי הסכם-הפשרה לא קוים גם הוא. בכך עוסקת התביעה שלפנַי.

3.הסכם-שכירות לחנות החדשה נקשר בתאריך 15.6.2014. תקופת-השכירות נקבעה להסתיים בתום שלוש שנים, היינו בחודש יוני 2017. לא חלפו אלא שנתיים ונתבע 2 שיגר לתובעות מכתב שנפתח כך:

"…[W]e are closing our company and all actions in Israel due to lack of funds and recent lawsuits… We need to close immediately" (נספח ה' לכתב-התביעה).

מודע לעובדה כי עזיבה שכזו סתרה, מניה וביה, את הסכם-הפשרה ואת הסכם-השכירות שנקשר בעקבותיו, נמצא לו, לנתבע 2, הסכם שלישי אשר נערך, כביכול, על פה עם מנהלו לשעבר של "קניון-הנגב", מר יורם פיק. הנתבע הוסיף וכתב:

"Yoram Pik offered me a verbal agreement that if we need to leave within 30 days he would be able to let us go" (שם).

"אתם", אתרגם את דבריו הנוספים של הנתבע במכתבו ונגעו למנהלי-התובעות בעת ההיא, "אינכם יכולים לעמוד בהבטחתו זו [של המנהל הקודם, מר פיק] אך לצערי אין ביכולתי להמשיך ולקיים את פעילות-החברה ועלי לסגור אותה באורח מידי. העובדים הונחו שלא להגיע עוד לחנות, החל מסוף החודש [יוני 2016]". "נא הודיעוני", סיים נתבע 2 את מכתבו בנימוס, "מתי ברצונכם כי אנו נפנה את החנות ונשיבה לידיכם" (שם).

4.שום ראיה לתמיכה בטענתו של נתבע 2, בדבר-קיומו של הסכם על פה לקיצורה של תקופת-השכירות החוזית, לא הונחה לפניו של בית-המשפט. אדרבה מר פיק, בעדותו, שלל את הדבר מכול וכול. אביא, בלשונה, מחקירתו הנגדית: