פלונית נ' אלמה בר ואח'

בפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת שנת 1995, לאחר שנתקלה בהליכתה במעבר בין שולחנות בר השייך לנתבעת 1 (להלן גם "הבר") בקוביית בטון שהוצבה במקום על ידי עירית ירושלים, הנתבעת 2 (להלן גם "העיריה"). התביעה מופנית הן כלפי העיריה והן כלפי הבר.

רקע

אין מחלוקת בין הצדדים על קרות האירוע ואף הוגש סרטון של האירוע ממצלמות האבטחה של הבר. ביום 23.2.23 הלכו התובעת ובן זוגה דאז במעבר בין שולחנות הבר שהיו מונחים ברחבה בשטח ציבורי מחוץ לבית העסק. באמצע המעבר היתה מונחת קוביית בטון שהונחה שם על ידי העיריה למניעת כניסת רכבים. התובעת לא הבחינה בקובייה, נתקלה בה ונפלה.

לתובעת נגרם שבר בכתף בעקבות נפילתה. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם ובעקבות זאת מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כי לתובעת נותרו 10% נכות צמיתה. המומחה קבע כי נכות זו מתארת את "סך פגיעותיה בכתף הכולל החלמה של שבר ופגיעה בגיד עם השפעה תפקודית קלה". הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו.

אין מחלוקת כי קוביית הבטון הוסרה על ידי העיריה, ככל הנראה בשנת 2025.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי יש להטיל אחריות על הבר שעשה שימוש בפועל במקום והיה לו אינטרס להגדיל את כמות הלקוחות ולצופף את השולחנות. נטען כי מנהל הבר ידע על הסיכון והמפגע ולא עשה דבר על מנת למנוע אותו, וכי לא היה לבר היתר במועד הרלוונטי להצבת השולחנות. עוד נטען כי גם לעיריה קיימת אחריות הנובעת מקיומו של המפגע במרחב הציבורי, מסמכותה להסיר את המפגע המצוי במקום מרכזי בעיר, ומאי-אכיפה של פעולות הבר המנוגדות להיתר. באשר לאשם תורם נטען כי גם אם יש להטילו הוא צריך להיות בשיעור מתון ביותר בהתחשב בכך שהתובעת רק הלכה במעבר המיועד ללקוחות וחיפשה מקום לשבת.

בנוגע לנזק נטען כי מדובר ביד הדומיננטית של התובעת, ובעורכת דין שעושה שימוש ביד זאת ולכן יש לייחס לנכות משמעות תפקודית ממשית, גם אם המשיכה התובעת בחייה לאחר התאונה. נטען כי יש לקבוע בסיס שכר של פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק ולכל הפחות להעמידו על 20,000 ₪.

הנתבעת 1 טענה כי התובעת לא עשתה שימוש במתקני הבר ולא התכוונה לעשות שימוש כזה, ולכן אין מדובר בנפילה בבר. עוד נטען כי האחריות היא של העיריה שהציבה את המכשול, שהסרתו היא רק בסמכותה, שמכירה היטב את המקום ומסיירת בו גם כאשר הרחבה ריקה משולחנות וכסאות. נטען כי קודם לאירוע התאונה עמד הבר בתנאי ההיתר שניתן לו וכי אופי השולחנות לא נאכף על ידי העיריה.

הנתבעת 2 טענה כי קיים לתובעת אשם תורם משמעותי שכן היא התרכזה בכוס תה חם שהיה בידה ולא שמה לב לדרך, והראיה שבן זוגה הבחין בקוביית הבטון. עוד נטען כי הקובייה אינה מפגע אלא עמוד בולט בגובה של כחצי מטר, וכי אלמלא שולחנות הבר היה ניתן להבחין בו בנקל. לא הובאה כל ראיה לאנשים שנפלו בגינה לולא השולחנות. עוד טענה העיריה כי לבר לא היה היתר במועד הרלוונטי להצבת השולחנות ברחבה, וכי בפועל הונחו שולחנות בצפיפות רבה יותר ולא מאותו סוג שאושר בהיתר. נטען כי בתשריט שהוגש לצורך קבלת ההיתר הועלמו קוביות הבטון. הבר היה מודע למפגע וטיפל רק בשתי קוביות בטון ולא בשלישית. נטען כי גם תנאי ההיתר מטילים את האחריות על הבר. לבסוף נטען כי קוביית הבטון הוסרה לא בגלל היותה מפגע אלא מאחר שלא היה בה צורך עוד.