מבוא
1.תובענה זו החלה דרכה בבית משפט השלום בחדרה, כתביעה שכנגד לתביעת סילוק יד ממקרקעין, שהוגשה (בסדר דין מקוצר) על ידי עיריית חדרה (להלן: "העירייה"). התביעה לסילוק יד נמחקה לאחר שהמקרקעין פונו, עקב פעילות של המשרד להגנת הסביבה, אשר הוציא צו לסילוק ידם מהמקרקעין והרס את המבנה (להלן: "צו הסילוק") ואילו התביעה שכנגד, שהיא תביעת פיצויים בגין החזקת ג'רבי במקרקעין במשך שנים, הועברה (נוכח סכומה) לבית משפט זה, מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), והפכה להיות התביעה העיקרית בתיק זה.
מדובר במקרקעין הידועים כחלקות מס' 523 ו-1 בגוש 10570 (להלן: "המקרקעין") שבחוף גבעת אולגה (להלן: "חוף הים" או "החוף"), עליהם הוקם מזנון/מסעדה שהופעלו ונוהלו, במשך שנים רבות, על ידי מי ממשפחת ג'רבי. כך, למשל, רישיונות עסק, ככל שניתנו, ניתנו על שם התובעת 3, אולם, למען הנוחות, ייקראו כל ג'רבי, או מי מהם, בפסק דין זה, בשם "ג'רבי", ככל שיהיה צורך להתייחס למי מהם, באופן ספציפי, תיעשה ההתייחסות על פי שמו הפרטי.
2.המקרקעין נמצאים בתחום המוניציפלי של עיריית חדרה, בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (כיום - רמ"י, להלן: "המינהל") ומוחכרים לעירייה לתקופה של 49 שנים, המסתיימת ביום 7/12/2060.
מתחילת שנות ה- 70 או ה- 80, החזיקו ג'רבי בקיוסק, הממוקם על החוף, ומפעם לפעם נתנה להם העירייה רישיונות עונתיים למכירת ארטיקים, גלידות ושתייה, לציבור הבא לחוף הים, אך לא מעבר לכך. כל פעילות אחרת שנעשתה על ידי ג'רבי במקרקעין, נעשתה ללא רישיון וללא היתר. הקיוסק ושאר התוספות והמבנים שנבנו על ידי ג'רבי, במהלך השנים, על חוף הים, נבנו ללא היתר בנייה.
בשנים 1982-1980, נדונו, בעירייה, אפשרויות להסדיר את פעילותם של ג'רבי במקום, אך, כפי שיפורט להלן, ניסיונות אלה לא נשאו פרי וג'רבי מעולם לא קיבלו היתר למבנים שבנו או לפעילותם בחוף הים, מעבר לאותם רישיונות עונתיים, מוגבלים.
3.בשנת 1987 הגישו דבורה (התובעת מס' 3) וכן בעלי קיוסקים נוספים על חוף הים, עתירה נגד העירייה - בשג"צ 289/87, 288/87 דבורה ג'רבי, סמדר מלכה ואילנה בן-זקן נ' ראש עיריית חדרה ומנהל מחלקת תברואה ורישוי עסקים בעירייה (להלן: "העתירה"). העותרים ביקשו להורות לעירייה ולמנהל מחלקת תברואה בעירייה, לתת בידם רישיון להפעלת הקיוסקים. נוסח העתירה, עיקרי הטיעון ותשובת העירייה, המצויים בין הנספחים הם של עתירת העותרים סמדר מלכה ואילנה בן זקן ולא של דבורה, אך פסק הדין בעתירה (אשר הוגש), ניתן, במאוחד, גם לגבי דבורה, אשר הגישה עתירה דומה (באמצעות אותו עורך דין). בעתירה שצורפה התבקש ביהמ"ש הגבוה לצדק "ליתן טעם מדוע לא יחודש לעותרות רישיון להפעלת קיוסק, שהופעל על ידן בחוף הרחצה בגבעת אולגה בחדרה - לעונת הרחצה הנוכחית". ג'רבי לא המציאו נוסח אחר של עתירה, כך שניתן להסיק, כי הנוסח זהה. מנוסח העתירה עולה, לפחות לכאורה, כי העותרים עצמם לא סברו שיש להם זכות חזקה כלשהי במקרקעין, מעבר לזכות להמשיך ולקבל רישיונות להפעלת קיוסק (וזכות לפיצויים במידה ויפונו).
במסגרת דיון בעתירה, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, אשר נרשמה מפי ב"כ העירייה, כדלקמן:
"...אני מוכן לקבל את הצעת בית המשפט... לפיה יאפשרו לעותרים לנהל את הקיוסק השתא (היינו עד תום עונת הרחצה) וכן כי בשנה הבאה תחזור המשיבה ותשקול בצורה הוגנת, ובתום לב אם המשך הפעלת הקיוסק אינה מפריעה לה במימוש תכניותיה בשטח הנדון. במידה שהתשובה לשאלה תהא שאין זה מפריע לה היא תרשה לעותרת - לפי שיקול דעתה הבלעדי שלא יהא עליו עוררין בפני בית משפט זה - לאפשר לעותרת גם להבא, היינו בשנה הבאה ואולי אף בשנים שלאחריה להפעיל את הקיוסק. אני מדגיש שאם יקבלו העותרים דרישת פינוי, עליהם לפנות את המקום ללא עוררין ומבלי לתקוף את החלטתנו בפני בית המשפט. יחד עם זאת, שמורה זכותם - זכות שאיננו מכירים בה - לדרוש הסדר או פיצוי כתוצאה מהפינוי, אך זה בעניין נפרד, העומד בפני עצמו..".
כאמור, בסופו של דבר, נהרסו המבנים על ידי המשרד להגנת הסביבה (על פי חוק הגנת החופים) ולא על ידי העירייה. ג'רבי בחרו לתבוע פיצויים מהעירייה בטענה, כי לעניין הפיצויים אין נפקא מינה מדוע התפנו, שכן הפיצויים מגיעים להן מכוח חזקתם רבת השנים במקרקעין, שנמסרה להם על ידי העירייה.
4.השאלות המרכזיות העומדות בפנינו הן:
האם העירייה היא בעל הדין הנכון?