טבול ואח' נ' עזריאלי ואח'

לפני תביעה כספית בגדרה עותרים התובעים לפצות אותם בגין נזקים שנגרמו לטענתם לדירה שבבעלותם על ידי הנתבעים במהלך התקופה בה שכרו הנתבעים את הדירה.

הרקע וטענות הצדדים

התובעים הם בעלי דירה השוכנת ברחוב ירושלים הבירה 583/3 בשכונת אליהו בעיר בית שאן (להלן: "הדירה"). הנתבעים שכרו את הדירה ובינם לבין התובע נחתם הסכם שכירות לתקופה שראשיתה ביום 1.6.11 וסיומה ביום 31.5.12. הסכם זה , על תנאיו ונספחיו, חודש בין הצדדים מעת לעת הן בעל פה הן בכתב, כך שבין הצדדים נחתם הסכם נוסף בכתב לתקופה שמיום 15.6.2014 ועד ליום 14.6.15, כאשר בפועל הנתבעים המשיכו להתגורר בדירה, מבלי לחתום על הסכם שכירות נוסף בכתב, עד סוף חודש דצמבר 2016. היינו, בסך הכול הדירה הייתה מושכרת לנתבעים תקופה של כחמש וחצי שנים ברצף (להלן: "תקופת השכירות").

לטענת התובעים, בעת שהגיע התובע לדירה לצורך קבלת החזקה בו וקבלת המפתחות עם פינויו על ידי הנתבעים, התברר לו כי נגרמו למושכר נזקים רבים, כאשר שרר בו "הרס וונדליזם" – כלשונו, וציוד רב אשר הושכר עמו נעלם.

התובעים טענו כי הנתבעים הותירו את המושכר מלוכלך, עם חורים בקירות המצריכים לטענתם תיקונים וצביעה כללית, עקרו את דלתות הפנים במושכר וכן את השקעים והמנורות שבו (להלן: "נזקים כלליים למושכר"), לקחו פריטי ריהוט ומיטלטלין שאותם התחייבו להשיב בתום תקופת השכירות במסגרת נספח א' להסכם השכירות שבין הצדדים (להלן: "הנספח"), וביניהם, תנור מטבח, מזגן מחדר השינה, שולחן סלון, בסיס ומזרון למיטה זוגית וספת נוער, וכן הרסו את מזנון הסלון שהיה במושכר בתחילת תקופת השכירות ונכלל בנספח להסכם.

בנוסף, נטען כי הנתבעים גרמו לנזקים כבדים במושכר עת שביצעו בו שינויים מהותיים ללא קבלת הסכמת התובעים ותוך הפרה של הוראות הסכם השכירות, כך לעניין ארונות המטבח אותם הנתבעים צבעו, שברו והרסו וכן לעניין שני קירות בסלון מהם הורידו הנתבעים חיפוי אבן שהיה מותקן עליהם. כן נטען, כי הנתבעים הסבו נזקים לחדר המקלחת והותירו חורים בקרמיקה אשר מצריכים עקירה ושיפוץ מחדש של חדר המקלחת. עוד טענו התובעים, כי הנתבעים הותירו אחריהם פסולת רבה במושכר וכי הם נאלצו לשלם בעבור פינויה.

לטענת התובעים, הנתבעים קיבלו את המושכר במצב טוב כשהוא נקי ומסודר, עם ריהוט חדיש, אולם הותירו אותו מלוכלך והסבו לו נזקים כאמור לעיל ובכך הפרו את תנאי הסכם השכירות לפיהם התחייבו לשמור על המושכר ועל ניקיונו, לתקן כל נזק שייגרם ולהשיב את המושכר כשהוא במצב טוב ותקין כפי שנמסר להם.

מנגד, הנתבעים טענו כי מצבו של המושכר היה שונה מהמתואר על ידי התובעים, כאשר כל מתקניו, לרבות פריטי המיטלטלין המפורטים בנספח להסכם, קירותיו, המטבח וחדר המקלחת היו ישנים ובלויים עד מאוד.

לטענת הנתבעים, במשך תקופת השכירות הם פנו לתובעים בתלונות רבות על מצב המושכר שלא אפשר לטענתם ניהול אורח חיים תקין (סעיף 5 לכתב ההגנה, פסקה שנייה), אולם התובע סרב להיענות לדרישותיהם ולשפץ את המושכר ובמשך כל התקופה לא ביצע ולו תיקון אחד במושכר (סעיף 9 לכתב ההגנה), כאשר הנתבעים הם אלה שתחזקו את המושכר, שיפצו ותיקנו ליקויים שהיו בו, הכול על חשבונם בלבד, כשלמעשה המושכר הושב לתובעים במצב טוב בהרבה מכפי שהיה עת שנמסר על ידם לנתבעים, כאשר כל מטרת התביעה להתעשר על חשבונם של הנתבעים שלא כדין ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

הנתבעים טענו, כי בתום תקופת השכירות, הותירו את המושכר צבוע ונקי, ללא חורים, עם מנורות (פרט למנורה אחת אותה לקחו עמם) ושקעים שהוחלפו מידי תקופה על חשבונם. כן טענו, כי קיבלו את המושכר כשבו שתי דלתות בלבד, דלת כניסה ודלת לחדר המקלחת. לעניין חדר המקלחת טענו, כי הותירו אותו כפי שקיבלו אותו מבנם של התובעים אשר התגורר במושכר לפניהם. לעניין המיטלטלין שבנספח, הנתבעים טענו כי הם נאלצו להחליפם בהיותם ישנים מאוד אולם עשו זאת באישורם של התובעים (סעיף 13 לכתב ההגנה). בכל הנוגע לארונות המטבח, נטען כי הנתבעים לא ביצעו בו שינוי מהותי וכי הוא ממילא נמסר להם במצב גרוע ביותר כאשר דלתותיו מתפרקות ומתקלפות כאשר הם תיקנו וצבעו אותו על חשבונם ואילו לעניין קירות הסלון, הם טענו כי לאחר שחלק מחיפוי האבן קרס ומשסרב התובע לשפץ את הקיר, עדכן אותו הנתבע כי הוא מסיר את החיפוי ומשפץ את הקיר, וכך לדבריו עשה (סעיף 14 לכתב ההגנה).

דיון והכרעה

נוכח המחלוקת שבין הצדדים, יש לבחון האם התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי הנתבעים אכן גרמו לנזקים הנטענים במושכר, ואם כן – האם עלה בידי התובעים להוכיח את גובה הנזק.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, התרשמתי מעדויותיהם ובחנתי את מכלול חומר הראיות שבתיק, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

נזקים כלליים למושכר

בפתח הדברים אציין, כי לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבעים, אשר ממכלול הראיות התרשמתי כי לקתה בהגזמה, לפיה מצבו של המושכר בתחילת השכירות היה כה מחפיר עד כדי חוסר אפשרות לנהל בו אורח חיים תקין וכי התובעים גילו חוסר אכפתיות למצבו של המושכר וסרבו לבצע בו תיקונים או עבודות תחזוקה משך כל תקופת השכירות, כך שלדעתם התביעה כולה נעדרת בסיס והינה תביעה המושתתת על מניפולציה שלמה של התובעים שכל מטרתה להוציא מהם כספים שלא כדין לצורך שיפוץ של המושכר (ראו: סעיף 2 לפרק "כללי" שבעמ' 1 לתצהירי הנתבעים; סעיף 14 בעמ' 4 וכן סעיף 20 בעמ' 6 לתצהיר הנתבעת; סעיף 23 בעמ' 5 וכן סעיף 28 בעמ' 7 לתצהיר הנתבע).

ראשית, הוראות הסכם השכירות עליו חתמו הנתבעים עומדות בסתירה לטענותיהם האמורות, שכן בסעיף 3 להסכם צוין כי "השוכר מצהיר, כי ראה, בחן ובדק את המושכר ומצא אותו במצב טוב, תקין ראוי לשימוש ומתאים למטרותיו...". חשוב לציין כי הסכם בנוסח זהה אושר ונחתם על ידי הנתבעים, לכל הפחות, פעם נוספת ביום 15.6.14, היינו כשנה וחצי טרם תום תקופת השכירות.

שנית, לא סביר בעיני כי הנתבעים התגוררו במושכר, יחד עם ילדיהם, במשך כחמש וחצי שנים שבמהלכן שבו וחידשו את הסכם השכירות, כשמצבו של המושכר היה כה ירוד ורעוע עד כדי כך שלא ניתן היה לנהל בו אורח חיים תקין כפי טענתם. לא ניתן הסבר סביר כלשהוא שיניח את הדעת מדוע ועל שום מה הנתבעים הוסיפו לשכור את הדירה אם היא הייתה במצב כה מחפיר כפי שהם מנסים לתאר.

שלישית, הנתבעים לא הציגו ולו בדל של ראיה לתלונותיהם הנטענות בדבר מצבו הירוד של המושכר ובקשותיהם הרבות לכאורה לבצע בו שיפוץ דחוף. סבורני כי היה בידי הנתבעים, להביא עדים כגון בני משפחה, שכנים או חברים אשר נכחו במושכר בתקופה בה הם גרו בו והיו עדים למצבו המחפיר כביכול, או לחלופין תמונות מהתקופה בה התגוררו במושכר שיש בהן כדי להעיד על מצבו, אולם משלא עשו כן המדובר בטענות בעלמא. כידוע, הלכה פסוקה, כי חזקה שבעל דין לא ימנע מהבאת ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה כזו, שבהישג ידו, ולא נתן לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הייתה מובאת הראיה, היא הייתה פועלת כנגדו [ע"א 548/78 – פלונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760 ה'-ו'].

רביעית, טענות הנתבעים כאילו הייתה הזנחה של המושכר מצד התובעים וכי הם "לא ביצעו ולו תיקון אחד בדירה כפי שנדרש לעשות במשך כל תקופת השכירות" (סעיף 9 לכתב ההגנה) התבררה כלא נכונה, עת שהנתבעת הודתה במסגרת חקירתה בבית המשפט כי התובע שילם על תיקונים שונים בדירה לפי פניותיהם אליו (ראו, למשל, בעמ' 25 לפרוטוקול, שור' 25-20. כן ראו עדות התובע בעניין זה בעמ' 13 לפרוטוקול, שור' 20-35; בעמ' 14, שור' 2-1 וכן בעמ' 16, שור' 12-11). ראוי לציין כי במסגרת תצהירו טען הנתבע, כי פרט לשני תיקונים של החלפת ברז וגוף חימום לדוד שמש לא נשא התובע בשום עלות נוספת עבור תיקונים (ראו בסעיף 33 לתצהיר הנתבע), אלא שבחקירתו בבית המשפט הוא אישר שהתובע, לכל הפחות ולפי טענתו, "ניסה לתקן" את הנזילה (ראו בעמ' 33 לפרוטוקול שורות 1-3).

כמו כן, במחלוקת שבין הצדדים באשר ליום בו נפגשו התובע והנתבע במושכר לצורך מסירתו בתום תקופת השכירות, מצאתי לקבל את גרסת התובע, שהייתה עקבית ולא נסתרה, לפיה כבר באותו יום כעס על מצב המושכר וסרב לקבלו, אותה העדפתי על פני גרסת הנתבע, בה מצאתי סתירות, שלפיה התובע היה מרוצה ממצב המושכר כפי שראה אותו במעמד הפגישה ולא העלה כל תלונה. כך בסעיף 10 לכתב ההגנה, נטען כי יומיים לאחר אותה פגישה שבה, לפי סעיף 12 לכתב ההגנה, היה התובע מרוצה וקיבל לידיו את החזקה במושכר, התקשר התובע לפתע ומסר שהחליט לתבוע את הנתבעים. ואילו בסעיפים 22-15 לתצהירו העלה הנתבע גרסה אחרת לפיה יום לאחר הפגישה הוא הגיע לעסקו של התובע למסור לו את מפתחות המושכר, דהיינו בניגוד לנטען בכתב ההגנה התובע לא קיבל את החזקה במושכר באותו היום, כאשר לאחר מכן לא שמע ממנו דבר עד לקבלת כתב התביעה במפתיע על ידי שליח (כן ראו סעיף 14 לתצהיר הנתבעת).

בנוסף, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים כאילו שיפצו ותיקנו את המושכר לאורך כל תקופת השכירות והוא נמסר חזרה לתובעים במצב טוב יותר מכפי שהיה, שכן לא הובאו על ידם כל ראיות להוכחת טענות אלה, ומהראיות הקיימות עולה אף ההיפך, כפי שיפורט בהמשך.

עם זאת, ועל אף שאין בידי לקבל טענות הנתבעים דלעיל, הרי שלאור העדר ראיות מספיקות מצד התובעים קיים קושי להעריך מה היה מצבו המדויק של המושכר בתחילת תקופת השכירות לעומת סיומה, לצורך בחינת טענותיהם לעניין הנזקים שנגרמו על ידי הנתבעים בתקופת השכירות.

מטעם התובעים הוגשו תמונות של המושכר וכן סרטון אשר אינם נושאים תאריך כלשהוא וצולמו לטענת התובעים בסמוך לאחר שהנתבעים פינו את המושכר (ראו סעיף 17 לתצהיר התובע וכן דברי ב"כ התובעים בעמ' 1 לפרוטוקול, שורות 15-16). ברי כי התמונות צולמו בתקופה הסמוכה לאחר פינוי המושכר בשים לב לכך שחלק מהתמונות צורפו לכתב התביעה, וזה האחרון הוגש לבית המשפט פחות מחודשיים מיום פינוי הדירה.

כן הוגש מטעם התובעים תצהירו של בנם, נדב, אשר הצהיר, כי הוא התגורר במושכר במשך מספר שנים עד למסירת החזקה בו לנתבעים וכי עת שעזב את המושכר הוא היה לאחר תיקוני צבע ובמצב טוב מאוד. יחד עם תצהירו של נדב הוגשו שלוש תמונות אקראיות של המושכר מהתקופה בה התגורר בו וכן סרטון מאותה התקופה.

יוער כי פרט לעובדה שהן בתמונות והן בסרטון שצורפו לתצהירו של נדב ניתן לראות את חיפוי האבן שהותקן על קירות הסלון ואשר נטען כי הוסר על ידי הנתבעים ללא קבלת אישור, כאשר בסרטון ניתן גם לראות לרגע קצר את המזנון אשר נטען כי הושחת על ידי הנתבעים, לא ניתן לראות בהם בבירור את המושכר עצמו על חלקיו השונים ומצבו אותה עת ועל כן אין בהם כדי ללמד על מצבה של הדירה בתחילת תקופת השכירות עת שנמסרה לנתבעים. כמו כן, התמונות נושאות תאריך מיום 12.3.2006, היינו מדובר בתמונות שצולמו כחמש שנים טרם תחילת תקופת השכירות מושא התביעה, כאשר לא ניתן לדעת אם וכיצד היה שינוי במצבה של הדירה במהלך השנים שחלפו עד שהנתבעים קיבלו את המושכר לחזקתם ואילו הסרטון אינו נושא תאריך, אורכו 17 שניות בלבד ומצולמים בו בעיקר חבריו של נדב.

אמנם הנתבע אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי קיבל את המושכר כפי שנראה בסרטון זה (ראו בעמ' 34 לפרוטוקול, שור' 31-30), אולם אין בכך כדי להעלות או להוריד וזאת מהטעמים שפורטו לעיל.

אין ספק, כי נוכח מהות המחלוקת, קיימת חשיבות רבה לראיות באשר למצב הדירה בתחילת תקופת השכירות בנוסף לראיות באשר למצבה בסוף תקופת השכירות ובאשר לנזקים כנטען. בענייננו לא הובאו תמונות המעידות באופן ברור על מצבה של הדירה עת שנמסרה לנתבעים או ראיות אחרות נוספות. התובעים אף לא תמכו את התביעה בחוות דעת מומחה אשר מעבר להיותה רלוונטית לצורך הערכת גובה הנזק, היה בה כדי לסייע בקביעת קיומם של הנזקים הנטענים במושכר. תצהירו של נדב לפיו הותיר את הדירה במצב טוב מאוד ולאחר תיקוני צבע, הגם שלא נסתר במסגרת חקירתו הנגדית, אינו מפורט דיו ואינו דן במפורש בהבדלים שבין מצב הדירה לפני תחילת השכירות ולאחריה.

כידוע, על התובעים חל הנטל להוכיח תביעתם, לפי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" ובנסיבות אלה, הרי שבכל הנוגע לגרימת נזקים כלליים למושכר, היינו חורים שנעשו בקירות המושכר המצריכים תיקונים וצביעה כללית, עקירת מנורות ושקעים במושכר, אני קובע כי לא הוכחו טענות התובעים. אין בתמונות שהוגשו כדי להוכיח כי אלה בגדר נזקים המה ואין משום הוכחה כי מה שרואים בתמונות אינו בגדר "נזק, ליקוי או קלקול הנובעים מבלאי רגיל עקב שימוש סביר במושכר" שהנתבעים פטורים מלתקנם (סעיף 8.4.2 להסכם השכירות).

נזקי המקלחת

נדב, בנם של התובעים הצהיר, כי בשנת 2008, היינו כשלוש שנים טרם כניסת הנתבעים למושכר, ביצע שיפוץ כולל בחדר המקלחת לרבות החלפת האינסטלציה. עובדה זו אושרה על ידי הנתבע בתצהירו (ראו בעמ' 7, סעיף 27(יז) לתצהיר) יש לציין, כי בכך סותר הנתבע את האמור בפתח תצהירו כי חדר המקלחת היה "בלוי וישן" (ראו בעמ' 2 לתצהיר, סעיף 1) . פרט לכך לא הובאו על ידי התובעים ראיות נוספות לעניין מצב המקלחת בתחילת תקופת השכירות, ואף תצהירו של נדב נעדר פירוט לגבי האופן בו נגרמו על ידי הנתבעים נזקים למקלחת וההבדלים בין מצב המקלחת כפי שמסר אותה לנתבעים וכפי שהם הותירו אותה.

עיינתי בתמונות הנזק ובסרטון שהגישו התובעים, אולם פרט ללכלוך ומספר חורים בקרמיקה אשר לטענת התובעים לא היו קיימים בעת מסירת המושכר לנתבעים, דבר שלא הוכח בראיות ואף לא נטען על ידי נדב במסגרת תצהירו, לא הבחנתי בוונדליזם והרס כנטען. מכל מקום, ללא התייחסות למצב קודם שהיה קיים ערב השכרת הדירה לנתבעים, אין די בתמונות שהוגשו כדי לקבוע קיומו של נזק ולייחסו לנתבעים.

לאור האמור, אני קובע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח מרכיב זה של התביעה הנוגע לחדר המקלחת.

לא כך לעניין ארונות המטבח, הסרת חיפוי האבן, עקירת דלתות הפנים בדירה וכן לעניין אי השבת חלק מהמיטלטלין שהושכרו יחד עם המושכר, בעניין אלה שוכנעתי כי עלה בידי התובעים להוכיח הפרת הסכם השכירות על ידי הנתבעים והסבת נזקים למושכר.

ארונות המטבח

בסעיף 8.4.5 להסכם השכירות שבין הצדדים נקבע: "השוכר לא יהיה רשאי לבצע שינויים והתאמות במושכר, ובכלל זה בניה נוספת, שינוי כלשהו בקירות, בריצוף... אלא לאחר קבלת אישור המשכיר לכך מראש ובכתב" (ההדגשה שלי, א"ס).

כן נקבע בסעיף 8.4.6 להסכם: "מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף 8.4.5 לעיל, בכל מקרה בו בצע השוכר שינוי ו/או שיפוץ במושכר ו/או הוסיף לו תוספת מבלי שקיבל את הסכמת המשכיר מראש ובכתב יהיה המשכיר רשאי לדרוש מהשוכר להסיר את השינוי ולהחזיר את המצב לקדמותו...".

למותר לציין, כי בענייננו המשיכו הצדדים לקיים את השכירות תוך תחולת תנאי הסכם השכירות, גם לאחר שהסתיימה תקופת השכירות הנקובה בשני ההסכמים. הנתבעים אישרו זאת בתצהיריהם (ראו סעיף 1 לפרק "הפן העובדתי" שבעמ' 1 לתצהירי הנתבעים) וכן במסגרת עדותם בבית המשפט (ראו עמ' 29 לפרוטוקול, שור' 17-12). יצוין שגם על־פי ההלכה הפסוקה, מקום שהשוכר ממשיך להחזיק בנכס לאחר התקופה הנקובה בהסכם ולא הוכח שהצדדים שינו את תנאי ההסכם, חזקה כי ממשיכים לחול תנאי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים [ראו: ע"א 453/74 – עובדי בית ברנר שיכון בתל-אביב בע"מ נ' חירותי, פ"ד כט(1) 500, בעמ' 503 א'. ראו גם: רע"א 1784/98 – עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אליעזר מנדה ז"ל, פ"ד נג(4) 315 (1999), בעמ' 329 א'-ב'; וכן ע"א 1628/13 – חברת חלקה 184 גוש 6217 בע"מ נ' אילנה ליליאן לוי (פורסם במאגרים, 19.08.2014), פסקה 39].

נוכח הוראות ההסכם, מקובלות עלי טענות התובעים, כי צביעת ארונות המטבח – שבוצעה בידי הנתבע עצמו – הייתה בגדר שינוי הטעון אישור והסכמה מראש מצדם. מסקנה זאת נלמדת מתוך לשון ההסכם דלעיל אשר הינה ברורה וחד משמעית ואוסרת על ביצוע כל שינוי, התאמה ושיפוץ ללא אישור בכתב מאת המשכיר. אין המדובר בשינוי שולי והפיך שניתן בקלות להסירו ולהשיב את המצב לקדמותו.

הן בכתב ההגנה והן בתצהיריהם לא טענו הנתבעים ולו במילה אחת כי קיבלו את אישור התובע לצביעת ארונות המטבח (ראו סעיף 14 לכתב ההגנה וכן סעיף 17(טו) לתצהיר הנתבעת וסעיף 27(טו) לתצהיר הנתבע). טענה זו הועלתה למעשה לראשונה במסגרת חקירתם הנגדית של הנתבעים (ראו בעמ' 26 לפרוטוקול, שור' 35-34 – עמ' 27, שור' 5-1; וכן בעמ' 34, שור' 15), ובתור שכזו היא מהווה "גרסה כבושה" שמשקלה מועט [ע"פ 6344/12 – רוסטיסלב בוגוסלבסקי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 12.07.2016), פסקה 32] ואף הרחבת חזית אסורה לה התנגדו הצדדים בפתח ישיבת ההוכחות, כאשר בהתאם להלכה הפסוקה אין להידרש אליה [ראו ע"א 6799/02 – יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145 (2004), בעמ' 152-151].

ככל שאכן צביעת הדלתות של ארונות המטבח נעשתה תוך קבלת אישור התובעים ולא היה בה משום הפרת ההסכם שבין הצדדים, מצופה היה מהנתבעים להעלות טענה זו במפורש כבר בכתב הגנתם בהיותה טענת הגנה מהותית, אולם הנתבעים לא טענו כן לא במסגרת כתב ההגנה ואף לא במסגרת תצהיריהם שהתייחסו באופן פרטני ומפורט לטענות התובעים – די בכך כדי לדחות טענת הגנה זו.

למעלה מן הצורך אציין, כי דין הטענה להידחות גם לגופה. התובעים הוכיחו כי הנתבעים ביצעו שינוי בארונות המטבח שהיה טעון אישור ואף בכתב והם הוסיפו והצהירו כי השינוי נעשה ללא קבלת הסכמתם מראש, כאשר גרסתם הייתה מהימנה, עקבית ולא נסתרה בחקירה נגדית. לעניין אחרון זה צריך לזכור כי המדובר בעובדה שלילית (אי־מתן הסכמה) שבהתאם להלכה הפסוקה ניתן להסתפק לגביה בכמות פחותה של ראיות לצורך עמידה בחובת ההוכחה [ע"א 7303/01 – עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003), 852 ה-ז; וכן ע"א 296/82 – ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ(3) 281, בעמ' 301].

משהודו הנתבעים בביצוע השינוי האמור אשר טעון אישור מראש ובכתב על־פי הוראות ההסכם שכרתו עם התובעים וטענו כי האישור ניתן להם בעל־פה – הרי שעבר אליהם נטל השכנוע להוכיח כי ניתן להם אישור כנטען [ראו: ע"א 10467/08 – עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס (פורסם במאגרים, 03.11.2010) שבו נקבע כי "העיקרון הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגירסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. משמע: דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי" (שם, בפסקה 14). כן ראו בעניין זה רע"א 8744/08 – קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם במאגרים, 21.11.2010), שגם בו נקבע כי "דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט" (שם, פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט עמית)].

בענייננו המדובר בטענת הגנה מובהקת המקדמת את עניינם של הנתבעים, אלא שלא הובאה על ידם כל ראיה שיש בה כדי להוכיח את טענתם האמורה וכי ניתן להם על ידי התובעים אישור לצביעת ארונות המטבח.

כאן חשוב לציין כי בהסכם השכירות קבעו הצדדים דרך מסוימת לקבלת אישור לביצוע שינויים בדירה, משנקבע כי צריך לקבל אישור המשכיר "מראש ובכתב" (סעיף 8.4.5 להסכם השכירות). אמנם אין המדובר בדרישת כתב קונסטיטוטיבית אלא ראייתית. משום כך, אכן מותר להוכיח דרישת הכתב "בהודאת חוץ בכתב או בהודאה בעל־פה בפני שופט, או ב"ראשית ראיה" בלבד בכתב, כשזו מושלמת בעדות בעל־פה" [י' קדמי, על הראיות, (מהדורה משולמת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק שלישי, בעמ' 1455], אלא שבמקרה שלנו לא הוכח קיומה של הודאת חוץ בכתב ולא ניתנה הודאה במסגרת הליך זה מצדם של התובעים. כמו־כן, לא הובאה "ראשית ראיה" כלשהיא להוכחת מתן האישור על ידי התובעים. מטעם זה, אני קובע כי הנתבעים כשלו בהרמת נטל ההוכחה הרובץ עליהם להוכיח כי השינוי בארונות המטבח בוצע בהסכמת התובעים ובאישורם.

זאת ועוד, ובבחינת למעלה מהדרוש אציין כי עדויות הנתבעים בכל הנוגע לקבלת אישור התובעים, מעבר להיותן עדויות כבושות, הרי הן סותרות זו את זו ולא נתמכות ביתר הראיות בתיק. כך, הנתבעת העידה כי התקשרה לתובע עצמו וקיבלה ממנו אישור לצבוע את המטבח (עמ' 27 לפרוטוקול, שור' 8-6), ואילו הנתבע טען כי מי שנתן לו את האישור היה נדב, בנם של התובעים, וכי הוא לא דיבר כלל עם התובע לעניין צביעת המטבח (עמ' 34 לפרוטוקול, שור' 15, וכן שור' 22-21), בכך עומדת עדותו בסתירה לעדות הנתבעת לפיה קיבלה את הסכמת התובע.

כאן המקום לציין כי הן התובע (אם נלך לפי גרסת הנתבעת) הן בנו נדב (אם נלך לפי גרסת הנתבע) לא נשאלו במסגרת חקירתם הנגדית אודות מתן הסכמתם לצביעת ארונות המטבח, ומחדל זה נזקף לחובתם באשר יש לעמת את העדים בכל נקודה שבמחלוקת.

כן יש להפנות לכך, כי הנתבעת העידה שפנתה לתובע לקבלת אישורו כשנתיים שלוש לאחר כניסתם למושכר (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 15-11), אלא שפנייה זו כלל לא מוזכרת בתצהירה המפורט מאוד של הנתבעת, שם הפנייה היחידה המפורטת היא זו שנעשתה, כפי שהצהירה הנתבעת, בפסח 2016, היינו מספר חודשים לפני תום תקופת השכירות, בבקשה לשיפוץ המטבח (עמ' 3 סעיף 8 לתצהיר הנתבעת). הדבר מתיישב עם עדותו של התובע שהעיד כי פנו אליו לראשונה בבקשה להחלפת המטבח מספר חודשים טרם פינוי המושכר (ראו תשובה 13 לתצהיר תשובות לשאלון נ/1- נ/2 וכן עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 20-15). עוד ראוי לציין, כי בהתאם לעדות התובע שנמצאה מהימנה עלי, הרי שכלל לא עמד בקשר עם הנתבעת לאורך תקופת השכירות (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 20-16), הדבר אושר גם בעדות הנתבע עצמו (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 24-23).

מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה קיבלו את אישור התובעים לביצוע השינוי וצביעת ארונות המטבח, ואני קובע כי על ידי צביעת ארונות המטבח הם הפרו את הסכם השכירות.

מקובלת עלי טענת התובעים כי עקב צביעת המטבח נגרם נזק למושכר. הגם שנניח כי הנתבע "בעל ידי זהב" כנטען על ידי הנתבעים (ראו סעיף 2 בעמ' 2 לתצהיר הנתבעת), ברי כי אין המדובר בצביעה מקצועית וכפי שניתן לראות על נקלה מהתבוננות בתמונות שצורפו לתצהירי התובעים תחת הכותרת "מטבח", הרי שבדפנות הארונות למשל הצביעה אינה אחידה וניכר כי פוגמת במראהו של המטבח. למותר לציין, כי התמונות הוצגו בפני הנתבעת בעת חקירתה הנגדית ומתוך עדותה עולה כי הן משקפות את מצב המושכר בסיום השכירות (ראו, למשל, בעמ' 26 לפרוטוקול, שורות 33-14).

ראו עדות התובע בעניין זה:

"ש. תגיד כשאתה אומר וונדליזם אתה יכול לתאר?

ת. ארונות מטבח שהדלתות שבורות ומקולפות, צבועות עם צבע סיד..." (ההדגשות אינן במקור, א"ס) (ראו בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 33-31)

בכל מקרה, בהתאם להלכה הפסוקה, מקום אשר ביצוע שינויים במושכר ללא רשות המשכיר הינו אסור, אין כל נפקות לשאלה, האם הזיקו השינויים למושכר, או שמא היה בהם משום שיפור, שכן הזכות להחליט מה טוב שמורה לבעלים וכל שינוי שנעשה ללא הסכמתו מהווה פגיעה חמורה בזכות הבעלות שלו ועומד בסתירה אליה [ראו: ע"א 303/73 – אסתר יעקובוב נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד כח(1) 539, בעמ' 544 ד'].

לאור כל האמור, אני קובע כי הנתבעים ביצעו שינוי בארונות המטבח ללא קבלת אישור התובעים תוך הפרת הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים וגרימת נזק למושכר.

התובעים טענו גם לשבירת דלתות ארונות המטבח אלא שלא הביאו ראיות ברורות למצב המטבח בתחילת תקופת השכירות. התובעים העידו שניהם, כי מצבו של המטבח היה טוב עת שנמסר לנתבעים (ראו בעמ' 15 לפרוטוקול, שור' 14-10; בעמ' 15, שור' 36 – עמ' 16, שור' 1 וכן בעמ' 22, שור' 14-7). בנם של התובעים נדב לא פירט מה היה מצבו של המטבח. אמנם במסגרת עדותו העיד נדב, כי במהלך התקופה בה התגורר במושכר החליף את הצירים בארונות המטבח היות והיו שחוקים (בעמ' 8 לפרוטוקול, שור' 11-5), אולם אין בכך כדי ללמד מה היה מצב המטבח בתחילת תקופת השכירות.

הנתבעים טענו, כי עוד מתחילת השכירות היה המטבח במצב רעוע וכי הנתבע היה מבצע בו עבודות תחזוקה ותיקוני צירים (ראו סעיף 27(טו) לתצהירו של הנתבע). לטענתם, מצב המטבח החמיר ועל כן ביקשו מהתובע לשפצו. הנתבעים הוסיפו ואישרו, כי חלק מדלתות המטבח התפרקו לחלוטין ממקומן ונפלו וכי הם הותירו אותן כפי שהן מבלי לתקנן, היינו ניתן להבין כי הנתבעים לא קיבלו את המטבח כשדלתותיו במצב זה (ראו סעיף 12 לתצהיר הנתבעת וסעיף 13 לתצהירו של הנתבע).

גם אם אניח כי טענות הנתבעים לעניין מצב המטבח הן נכונות ואתחשב בבלאי סביר וטבעי, נדמה כי לכל הפחות היה על הנתבעים להשיב את המטבח כשכל דלתותיו מונחות במקומן כפי שקיבלו אותו הלכה למעשה. בעניין זה קובע סעיף 10.1 להסכם, כי השוכר מתחייב להשיב את המושכר כשהוא במצב טוב ותקין כפי שהיה במועד בו נמסר לו. כן יש להפנות לעדות הנתבע בעניין זה ממנה ניתן להבין כי אף הוא סבור כי מצב המטבח כפי שמתועד בתמונות אינו סביר: "יש תמונות שצולמו שנעשה ונדליזם אחרי שהייתי שם" (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 33-34). כאמור בסעיף 43 דלעיל תמונות המטבח אושרו על ידי הנתבעת בעדותה מבלי שנשמעה הסתייגות כאילו אינן משקפות את מצבו כפי שהותירו אותו בעת הפינוי.

על־כן אני מקבל את טענת התובעים כי הנתבעים הסבו נזק נוסף לארונות המטבח תוך הפרת ההסכם.

הסרת חיפוי האבן

בכל הנוגע להסרת חיפוי האבן מקירות הסלון, מודים הנתבעים כאמור בהסרת החיפוי אולם לטענתם הדבר נעשה לאחר שחלק מאבני החיפוי קרסו, דבר שלטענתם סיכן את ילדיהם, ולאחר שפנו לתובע וקיבלו את אישורו בעל־פה להסרת האבנים (סעיף 14 לכתב ההגנה). יצוין, כי בכתב ההגנה לא טענו הנתבעים במפורש לקבלת אישור התובע, אלא רק כי הנתבע עדכן את התובע כי הוא מסיר את החיפוי ומשפץ את הקיר (סעיף 14 לכתב ההגנה), כאשר בתצהירו חזר הנתבע וטען כי עדכן את התובע אבל הפעם הוסיף וטען שגם קיבל את רשותו (סעיף 27(טז), עמ' 7 לתצהירו). אגב, בניגוד לגרסת הנתבעים בתצהיריהם כי "חלק מאבני הקיר קרסו" (הנתבע נקט בלשון רבים), הרי שמחקירתם הנגדית של הנתבעים עולה כי באחד הקירות נפלה לטענתם אבן אחת בלבד (עמ' 28 לפרוטוקול, שור' 29; וכן בעמ' 33, שור' 23-21).

בחקירתו הנגדית של התובע לא נסתרה גרסתו לפיה לא נתן את הסכמתו להסרת חיפוי האבן מהקירות והוא אף הוסיף כי מעולם לא פנו אליו הנתבעים בעניין קריסת החיפוי (ראו עמ' 17 לפרוטוקול, שור' 28-23).

בדומה לצביעת ארונות המטבח, ההכרעה במחלוקת זו כפופה לשאלה על מי מהצדדים מוטל הנטל להוכיח קיומו או העדרו של אישור להסרת חיפוי האבן בקירות הסלון. סבורני, כי גם במקרה זה המדובר בטענת הגנה המקדמת את עניינם של הנתבעים שיש בה אף משום "הודאה והדחה" ועל כן ובהתאם לפסיקה בעניין כפי שהובאה דלעיל, נטל השכנוע להוכחתה מוטל עליהם.

למצער יש לקבוע כי הועבר אל הנתבעים נטל הבאת הראיות לפי הכלל הדורש כמות פחותה של ראיות לצורך הוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי (מבחינתם של התובעים). בענייננו, הצהיר התובע, כי לא נתן אישור להסרת חיפוי האבן וכי הנתבעים מעולם לא פנו אליו בעניין זה, כאשר גרסתו לא נסתרה בעת חקירתו הנגדית ואין חולק כי לא קיים אישור בכתב בהתאם לדרישות ההסכם. בכך הרימו לדעתי התובעים את נטל הבאת הראיות המוטל עליהם כי אישור כאמור לא ניתן על ידם והנטל לסתור זאת הועבר אל הנתבעים.

משלא הביאו הנתבעים ראיות חיצוניות להוכחת גרסתם (כגון: הודאת חוץ בכתב, או הודאה מצד התובעים במסגרת הליך זה או אפילו ראשית ראיה), הרי שיש לקבוע כי הם לא עמדו בנטל השכנוע כי קיבלו אישור התובעים להסרת חיפוי האבן בקירות הסלון.

אין צריך לומר כי הסרת חיפוי האבן הירושלמית משני הקירות בדירה וצביעתו בשליכט מהווה שינוי בדירה, ומשלא הוכח כי ניתן לכך אישור התובעים, הרי שהדבר עולה כדי הפרת הסכם השכירות.

היעדרן של דלתות הפנים

התובעים טענו כי הנתבעים הותירו את המושכר ללא דלתות פנים (סעיף 15 ו- 20(ב) השני לכתב התביעה, וכן סעיף 20(ב) השני לתצהיר התובע וסעיף 16(ב) השני לתצהיר התובעת). הנתבעים למעשה לא הכחישו את הטענה אך הבהירו כי הם קיבלו את הדירה כשיש בה שתי דלתות בלבד: דלת כניסה ודלת לחדר המקלחת/שירותים (סעיף 9(ג) לכתב ההגנה; סעיף 1 שבעמוד 2 לתצהיר הנתבעת וכן סעיף 17(ה) לתצהירה וכן סעיף 27(ה) לתצהיר הנתבע). הנתבעים צירפו לכתב ההגנה תמונה (נספח ה') באמצעותה ביקשו להוכיח כי לא הייתה דלת בחדר השינה, אלא שלא ברור מתי צולמה אותה תמונה ולא הוכח כי היא צולמה בסמוך מאוד לאחר תחילת השכירות. זאת ועוד, התמונה כפי שצורפה (בשחור לבן) אינה כה ברורה ולא ניתן ללמוד ממנה על קיומה או היעדרה של דלת בכניסה לחדר.

אין צריך לומר כי קיומן של דלתות בכניסה לחדרים במושכר, ובמיוחד במושכר שהוא דירת מגורים, הוא דבר טריוויאלי. אם לא צוין אחרת בהסכם השכירות, ההנחה היא שקיימות דלתות פנים בכניסה לחדרים. זהו מצב הדברים הטבעי והרגיל. אין זה מקובל ואין זה נהוג לרשום בהסכמי שכירות עובדת קיומן של דלתות פנים באופן מפורש. זאת ועוד, הנתבעים הצהירו בסעיף 3 להסכם השכירות כי בדקו את הדירה ומצאו אותה במצב טוב ותקין. אילו נכונה הטענה שכך היה מצב הדירה עובר להשכרתה לנתבעים, כי אז היה על הנתבעים לדרוש ציון עובדה זו (היעדרן של דלתות פנים) במפורש במסגרת הסכם השכירות.

זאת ועוד, קשה לקבל גרסת הנתבעים בנקודה זו וכי הם התגוררו במשך כחמש שנים וחצי בדירה ללא דלתות פנים, ובמיוחד בכניסה לחדר השינה, לא כל שכן עת מדובר במשפחה המונה שישה נפשות, זוג הורים וארבעה בנים (עמ' 29 לפרוטוקול, שור' 21-18).

עם זאת, התובעים לא הוכיחו כמה דלתות פנים היו חסרות, והם אפילו לא טענו למספר הדלתות החסרות, לא בכתב התביעה ולא בתצהיריהם. גם בהצעת המחיר שצורפה לתצהירי התובעים לא צוין מספר הדלתות החסרות אלא רק "התקנת דלתות פנים". אם כי יש לציין בהקשר זה כי מחומר הראיות בתיק עולה כי המדובר הוא בדירה בת 4 חדרים כפי שצוין במבוא להסכם השכירות וכפי שהוצהר על ידי התובעים (סעיף 5 לתצהירי התובעים), הצהרה שלא נסתרה.

אי־השבת פריטי המיטלטלין

בסעיף 10.1 להסכם השכירות התחייבו הנתבעים להשיב בתום תקופת השכירות את פריטי המיטלטלין המפורטים בנספח להסכם שעליו הם חתמו. במסגרת חידוש ההסכם מיום 15.6.14 שבו הנתבעים וחתמו על הנספח להסכם, על כל פריטי המיטלטלין המפורטים בו.

הנתבעים הודו כי לא שמרו חלק מהפריטים אשר נתבעו, כך לעניין התנור, שולחן הסלון ומזרון המיטה, אולם טענו כי הדבר נעשה באישור התובעים. בכל הנוגע לספת הנוער טענו הנתבעים, כי זו מלכתחילה לא הייתה בדירה עת שנמסרה להם ולעניין המזגן ובסיס המיטה, טענו כי הם נמצאים במושכר.

התובעים אישרו, כי הנתבעים פנו אליהם בקשר לסלון בלבד ומשום כך הם לא כללו אותו מראש בתביעתם, כאשר ביחס ליתר פריטי המיטלטלין לא נעשתה אליהם כל פנייה והנתבעים הפרו את התחייבותם לשמור עליהם ולהשיבם בתום תקופת השכירות.

סבורני כי גם במקרה זה, הרי שלפי הכללים הראייתיים שנדונו לעיל, ובייחוד לאור העובדה כי הנתבעים שבו ואישרו בחתימתם את רשימת התכולה שבנספח בעת חידוש ההסכם – עבר אליהם למעשה הנטל להוכיח כי ניתן להם אישור שלא להשיב פריטי המיטלטלין אותם לא שמרו, כאשר לא הובאה על ידם כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתם זו.

ניתן אף לראות בטענת הנתבעים לפיה סוכם בין הצדדים על רשימת תכולה שונה מזו שבהסכם בכתב עליו חתמו, כטענה שבעל פה כנגד מסמך בכתב שהנטל להוכיחהּ מוטל עליהם [ראו ת"א (מחוזי י-ם) 30206-07-14 מרכז הפעמון בע"מ נ' ברנרד מדיקל בע"מ לשעבר תבל שירותי סיעוד ועובדים זרים בע"מ (פורסם במאגרים, 14.06.2016): "...הנטל להוכיח הסכמה בעל פה המנוגדת להסכם הכתוב מוטל על הנתבעת, וזאת בין שמדובר בהסכמה בעל פה, שמוקדמת להסכם שנערך בכתב, שאז ממילא ניתן היה לצפות כי תיכלל במסמך הכתוב... ובין שמדובר בהסכמה בעל פה המאוחרת להסכם שנערך בכתב ומתקנת אותו" (שם, פסקה 34)].

בענייננו לא עמדו הנתבעים בנטל להוכיח כי הוסכם בינם לבין התובעים על רשימת תכולה שונה מזו שבהסכם. אין בידי לקבל את הסבר הנתבעת, לפיו לא הסתכלה על מה חתמה (עמ' 30 לפרוטוקול, שור' 14-13, וכן שור' 23-21). המדובר בנספח קצר להסכם שתוכנו ברור ובהיר. הלכה ידועה היא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שהבין את תוכנו והסכים לאמור בו [ע"א 1513/99 – דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (2000), בעמ' 594 ו'; ע"א 6645/00 – עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5)365 (2002), בעמ' 375 ו'-ז']. כן נפסק, כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות (ראו עניין דטיאשוילי הנ"ל). ראיות כאלה לא הוצגו על ידי הנתבעים במקרנו.

על כן, אני קובע כי הנתבעים הפרו את ההסכם עת שלא השיבו את כל המיטלטלין כפי שהתחייבו.

לקביעה שונה הגעתי בעניין המזגן והבסיס למיטה, לגביהם טוענים הנתבעים כי הם מצויים במושכר. בהעדר הוכחה ברורה מטעם התובעים כי פריטים אלה נעלמו מהדירה, נותרו כפות המאזניים מעויינות ולא ניתן לקבוע כי הם נלקחו על־ידי הנתבעים ולא הושבו בניגוד להסכם. בהקשר זה יש לציין כי לאחר שהנתבעים פינו את הדירה, לא הייתה להם יותר גישה אליה ועל־כן ומטבע הדברים לא היה באפשרותם להוכיח קיומם של המזגן ובסיס המיטה בדירה מעבר להצהרתם.

הוכחת גובה הנזק

משקבעתי כי הוכחה הפרת החוזה ונגרמו נזקים למושכר באשר לארונות המטבח, הסרת חיפוי האבן, היעדרן של דלתות הפנים ואי־השבת המיטלטלין, יש לפנות ולבחון האם הוכח על ידי התובעים גובה הנזק באשר לרכיבים אלה. סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית.

לתצהיריהם צרפו התובעים הצעות מחיר בלבד, בנוגע לעלות הפריטים שנלקחו מהמושכר וכן בנוגע לעבודות שיפוץ במושכר. יצוין, כי הצעת המחיר באשר לעבודות השיפוץ, נוגעת, כפי הנראה, לנזקיו הכלליים של המושכר, באשר אליהם כבר קבעתי כי לא הוכחו (למעט העדרן של דלתות הפנים). אמנם במסגרת הצעת מחיר זו מוזכרות התקנת דלתות פנים (ללא ציון מספרן) וכן עבודות נגרות, ייתכן כי בכך הכוונה לארונות המטבח, אלא שהדבר לא מצוין במפורש. מכל מקום, הגעתי למסקנה כי לא די בהצעות המחיר שהוגשו, הן באשר לעלות פריטי המיטלטלין והן באשר לעבודות תיקון, שיפוץ ונגרות, כדי להוכיח את גובה הנזק.

התובע העיד, כי הצעות המחיר שהוגשו בעניין פריטי המיטלטלין שנלקחו, היינו הריהוט והתנור, הינן עבור מוצרים שנמכרו מתצוגה בשיעור 50% מערכם (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 22-19). אין בידי לקבל טענה זאת. לא הוכח על ידי מי ניתנו הצעות המחיר ומה טיבן, לא הוגש תצהיר מטעם עורכן, וזאת מעבר לכך שלמעשה לא ניתן לדעת האם מוצרים אלה שווים מבחינת ערכם ואיכותם לפריטי הריהוט שהיו במושכר ושלא הושבו על ידי הנתבעים. אין חולק כי המיטלטלין שהיו בדירה עובר לתחילת השכירות של הנתבעים היו ישנים וחלקם אף ישנים מאוד ועל־כן גם פריטים שנרכשו מתצוגה יכולים להיות איכותיים ויקרים יותר. בהעדר נתונים אלה, אין בידי להסתמך על הצעות המחיר שצורפו לצורך קביעת פיצוי בגין הפרת ההסכם.

כן יש לתת את הדעת לכך שעל־פי עדותו של התובע, כבר בוצעו בדירה עבודות שיפוץ חלקיות (ראו עמ' 18 לפרוטוקול, שור' 22-20), ומשכך היה ניתן להוכיח בפועל באמצעות קבלות מה שולם בגין עבודות אלה. כך או כך, אין מוכיחים נזק באמצעות הצעות מחיר אלא צריך להביא עד מומחה שיגיש חוות דעת בדבר שומת הנזקים.

לעניין חובת הוכחת שיעור הנזק, נפסק זה מכבר, כי אין די בהוכחת קיום הנזק כשלעצמו, אלא מוטלת על התובע החובה להוכיח גם את שיעור הנזק תוך הנחת תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק את סכום הפיצוי ואין להשאיר את העניין לאומדנו של בית המשפט [ע"א 5465/97 – קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה – נתניה, פ"ד נג(3), 433 (1999); וכן ע"א 355/80 – נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, בעמ' 808].

האם מכך נגזרת בהכרח התוצאה של דחיית מרכיבים אלה של התביעה. סבורני כי בנסיבות המקרה שלנו, ובהתחשב גם בעובדה שקיים קושי מסוים בהערכת שווי הנזקים בשים לב שהמדובר בפריטים שהיו בשימוש, ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי על הצד הנמוך והבטוח. בעניין זה אפנה לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות ,כתוארה אז, ב-ע"א 6720/99 – מתן פרפרה נ' ארתור גולדו (פורסם במאגרים, 28.08.2005):

"אוסיף ואומר כי מקובל עלי העקרון שעל פיו הנחה עצמו בית משפט קמא בקובעו בעניינים שונים פיצוי על דרך האומדן, אף שהמערערים לא הציגו באותם עניינים ראיות לביסוס כל תג ותו של הנזק. אכן, יתכנו מקרים בהם משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק. במקרים אלה אין זה מן הנמנע כי בית המשפט יפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי" (שם, בפסקה 9)

ראו גם: ע"א 8380/03 – קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי (פורסם במאגרים, 08.12.2005), פסקה ו'(11); ע"א (מחוזי ירושלים) 4401/97 – אברהם ברוכי נ' אילן גולדשטיין (פורסם במאגרים, 18.11.1998), פסקה 19; ע"א (מחוזי ירושלים) 6068/99 – שלמה קול ואח' נ' ג'מילה טאהר (פורסם במאגרים, 08/11/1999), פסקה 6; ת"א (מחוזי ירושלים) 83/95 – שאול אסרף נ' י' אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 02.01.2005), פסקה 21; ע"א (מחוזי ירושלים) 6534/05 – שרה מורה נ' עיריית ירושלים (פורסם במאגרים, 04.05.2006), פסקה 7.

גישה זו יושמה גם במקרה דומה לשלנו שבו נתבעו פיצויים בגין הוצאות שיפוץ מושכר [ראו: ע"א (מחוזי ירושלים) 4479/03 – גבריאל אלגבסי נ' צבי וולדברג (פורסם במאגרים, 03.03.2005), פסקאות 18-15].

לאור האמור, ומאחר ואין מחלוקת כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות וביצעו בדירה שינויים ללא הסכמת התובעים ומבלי להשיב את מצב הדירה לקדמותו, ובהינתן הסכומים הנקובים בהצעות המחיר שצורפו לתצהירו של התובע, אני פוסק לתובעים פיצוי על דרך האומדנה על הצד הנמוך והבטוח בסך של – 8,000 ₪.

פיצוי בגין נזק לא ממוני

שוכנעתי כי נגרמו לתובעים, אשר כפי שהעידו התגוררו בעצמם בדירה, טיפחו אותה וגידלו בה את ילדיהם, תחושות קשות בעקבות הפרת הסכם השכירות והותרת המושכר במצב מוזנח ורעוע. הדבר היה ניכר מתוך עדויותיהם, ובמיוחד מעדותה של התובעת, ונדמה שאין צורך להכביר מילים על כך. גם מסרטון הווידאו שצירפו הנתבעים מהתקופה שבה התגורר בנם בדירה, ואף שמדובר בסרטון קצר מאוד, עדיין אפשר להתרשם שהדירה הייתה מטופחת. על־כן, התובעים זכאים מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.

התובעים תבעו פיצוי כללי בסך של – 30,000 ₪ בגין "הפרת הסכם" (ראו סעיף 24 לתצהיר התובע). כשנשאל בחקירתו בגין מה הוא תבע סכום זה, השיב "על עוגמת נפש" (עמ' 19 לפרוטוקול, שור' 18-16).

בנסיבות העניין, אין הצדקה לסכום הנתבע על ידי הנתבעים ואני פוסק להם פיצוי בסך של – 4,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

סיכום

אשר על כן, משמצאתי כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות וכי נגרמו על ידם נזקים למושכר, ובהעדר ראיות מספיקות לעניין גובה הנזק, אני מקבל את התביעה בחלקה ופוסק לתובעים (בהתחשב בקושי בהוכחת השיעור המדויק של הנזקים בנסיבות המקרה) פיצוי על דרך האומדנה בסך של – 8,000 ₪ ופיצוי נוסף בגין עוגמת נפש בסך של – 4,000 ₪, ובסה"כ אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סכום של – 12,000 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום כולל של – 1,000 ₪ (בהתחשב בסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע) וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של – 3,000 ₪ (כולל מע"מ).

הסכומים דלעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום שבו יתקבל עותק מפסק הדין במשרד ב"כ הנתבעים, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלוא בפועל.

המזכירות תמציא עותק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, 26 יולי 2018, בהעדר הצדדים.