פלוני נ' גלעם בע"מ ואח'

לפני תביעת התובע לפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות תאונה ביום 20.7.17 שארעה במהלך עבודתו (להלן:"התאונה").

א. רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע, יליד X.X.63, עבד אצל הנתבעת 1, גלעם בע"מ (להלן:"הנתבעת 1" או "גלעם"), משך כ-20 שנים, החל מיום 1.4.97 וכן גם במועד הרלוונטי לתאונה. במועד התאונה, 20.7.17, התובע עבד אצל הנתבעת כאחראי משמרת אריזה במחלקת פרוקטוזה.

בעברו של התובע תאונה בה סבל מפגיעה באצבעותיו 5-2 בכף יד שמאל, בגבהים שונים (ראו גם: חוות דעת מומחית בית המשפט בתחום האורתופדיה ד"ר בתיה יפה (להלן:" ד"ר יפה")).

בהקשר זה יצויין כי התאונה בענייננו הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולתובע נקבעה דרגת נכות בשיעור של 19% לצמיתות מיום 1.7.18 (עמ' 230-222 לנספח י"ט ונספח כ' לתצהיר התובע).

2. הנתבעת 1, היא חברה העוסקת בין היתר בפיתוח, ייצור ומתן פתרונות המתקה, עמילנים, רכיבים להעשרה תזונתית וחומרי גלם נוספים. הנתבעת 1 היייתה בכל הזמנים הרלוונטים לתובענה מעבידתו של התובע.

3. הנתבעת 2 , ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה בזמן הרלוונטים לתובענה את הנתבעת 1 בפוליסה תקפה (הנתבעות 2-1 יכונו להן: "הנתבעות").

4. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.7.17, במהלך עבודה שגרתית, נפגע התובע בתאונת עבודה בזמן עבודתו במחלקת אריזה פרוקטוזה. התאונה ארעה כאשר גליל נייר קופי במדפסת הברקוד אזל והיה צריך להחליפו. על הזביל של גליל נייר הקופי נשארו חתיכות של נייר ו/או מדבקות, כמו שקורה פעמים רבות לאחר שימוש במדפסת ברקוד. התובע רצה לנקות את אותן חתיכות, והשתמש לשם כך בסכין חיתוך מאושר ו/או ממוספר על ידי מחלקת איכות במפעל. עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שזביל גליל נייר הקופי יהיה נקי, חלק וללא שאריות של מדבקות ו/או שאריות נייר טרם הכנסת גליל חדש. התובע השתמש בסכין חיתוך ייעודית ומאושרת על ידי מחלקת איכות של המפעל על מנת לקלף את שאריות המדבקות ו/או הנייר שהיו על הזביל של גליל נייר הקופי. במהלך החיתוך נפצע התובע באגודל יד שמאל ונגרמו לו נזקי גוף. לטענת התובע, הוא פעל כפי שפעל פעמים רבות בעבר ומדובר בשיטת עבודה שהייתה מקובלת בגלעם לצורך ביצוע פעולה זו עד לתאונה נשוא התביעה.

לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נגרמה לו נכות בתחום האורתופדי והנפשי. נוכח מצבו הרפואי תוצאת התאונה ומשלא נמצא לו תפקיד חלופי אחר התואם את מצבו הבריאותי, פוטר התובע מעבודתו בחודש יוני 2018, ולא חזר למעגל העבודה מאז התאונה ועד היום.

עוד טען התובע, כי על הנתבעות להוכיח שלא היה במעשי הנתבעת 1 ו/או במחדליה משום רשלנות; התאונה קרתה עקב דבר מסוכן כמשמעות המונח הסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וגם משום כך נטל הראיה על הנתבעות להוכיח שלא היה במעשי הנתבעת 1 או במחדליה ו/או במעשי שלוחיה משום רשלנות; בנוסף טען התובע כי הנתבעת 1 ו/או שולחיה התרשלו ברישום הדברים ותיעודם ו/או גרמו לתובע נזק ראייתי וכי לנתבעת 1 ידיעה מיוחדת לגבי הנסיבות הכרוכות בתאונה וגם משום אלה נטל הראיה על הנתבעות ועליהן להוכיח שלא היתה התרשלות שהנתבעת 1 תחויב בגינה. לחלופין, טען התובע כי התאונה ארעה בשל רשלנותה הבלעדית של הנתבעת 1 ו/או שלוחה ו/או כתוצאה מהפרת חובותיה שבדין של הנתבעת 1 ו/או של שלוחיה.

5. הנתבעות בכתב הגנתן הכחישו את טענות התובע וכפרו באחריותן הנטענת וכן הכחישו את הנזקים הנטענים. התובע עבד אצל הנתבעת 1, היה עובד ותיק ומנוסה, עמד בראש צוות של שני עובדים ועבד כראש צוות מחלקת אריזה פרוקטוזה באותו תפקיד כעשר שנים (קודם לכן עבד בתפקיד אחר). התובע הכיר היטב את פעולת המדפסת ואת כל הפעולות הכרוכות בתחזוקתה בכלל ובהחלפת גלילים במכונה בפרט. מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית שהתובע ביצע פעמים רבות, והיה מודע לכל הוראות הבטיחות. מדובר היה בפעולה פשוטה של החלפת סרט הדפסה באמצעות שחרור גליל סרט נייר או נייר מהזבילים. זו הייתה עבודה שגרתית של טיפול במדפסת שאותה ביצע התובע פעמים רבות בעבר. ניתן היה לשחרר את גליל הסרט באמצעות שחרור תפס וללא צורך בשימוש בסכין. התובע בחר מיוזמתו להשתמש בסכין בניסיון לחתוך את סרט ההדפסה. גם משבחר לעשות כן, התובע התרשל בפעולתו, בכך שניסה לחתוך את הסרט כשהוא מושך את הסכין לעבר גופו במקום כלפי חוץ. התובע טעה בבחירתו לפעול כפי שפעל ואף הודה בטעותו. התובע פעל בניגוד להנחיות והוראות הבטיחות למרות שידע והכירן היטב. גם כשבחר להשתמש בסכין, פעל בניגוד לפעולה הפשוטה הידועה לכל אדם סביר, של כיוון הסכין מגופו החוצה ולא לכיוון גופו. אילו היה התובע פועל כפי שהודרך וכפי שידע כיצד לפעול, ופועל כפי שכל עובד זהיר וסביר בניסיונו היה פועל, היתה התאונה נמנעת. הפעולה עצמה שנדרש התובע לבצע אינה מסוכנת, סכין החיתוך אינו מהווה סיכון מעבר לסיכון שיש בכל סכין מטבח, אך יש להשתמש בו באופן זהיר, ואת זאת יודע כל אדם גם ללא הדרכה מיוחדת. פציעת התובע נגרמה באשמתו בלבד. המקרה אינו מתאים להחלת הכלל בנוגע לדבר מסוכן כמשמעות המונח בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואף לא התקיימו כל יתר הכללים האחרים הנטענים ונטל הראייה וההוכחה היה ונותר על התובע בלבד. הנתבעת 1 לא התרשלה ופעלה כפי שמעביד זהיר וסביר היה פועל בנסיבות העניין. כל תפקידו של התובע במהלך האירוע התמצה בכך שהיה עליו לשחרר את גליל סרט המדפסת. מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית וחסרת סיכון. מסיבה שאינה מובנת השתמש התובע על דעתו וללא צורך בסכין חיתוך בניגוד להדרכות ולהוראות הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה. גם משבחר התובע להשתמש בסכין החיתוך, הוא עשה כן באופן רשלני כשהסכין מכוון לעבר גופו במקום אל מחוץ לכיוון הגוף. אילו היה פועל התובע בזהירות כמצופה מכל אדם סביר, לא כל שכן כמצופה מפועל מנוסה, ותיק ומיומן כמותו הייתה התאונה נמנעת. התובע אף הפר הנחיות שקיבל ואת הוראות הבטיחות שניתנו לו. התאונה ארעה עקב אשמו הבלעדי והמכריע ו/או רשלנותו המכרעת ו/או התורמת של התובע. התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינת הנתבעת 1 וארעה בנסיבות שמעביד זהיר וסביר לא יכול היה לצפותן מראש או למנוע תוצאותיהן אף בזהירות סבירה. אשמו ו/או רשלנותו הבלעדית של התובע מנתקים כל קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת לנתבעת לבין האירוע והנזק הנטענים.

6. הצדדים חלוקים כאמור הן בסוגיית החבות והן בסוגיית הנזק. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות ביום 18.6.23 וביום 6.9.23 ולאחר סיום שמיעת הראיות, הגישו הצדדים סיכומיהם, וכעת הגיעה העת למתן פסק דין.

ב. העדים שהובאו

מטעם התובע העידו התובע; מר מוחמד באדוסי (להלן:"באדוסי"), מר גלבוד חומה (להלן:"חומה"), אשת התובע וד"ר אלעזר אייל ביקלס (להלן:"ד"ר ביקלס"). מטעם הנתבעות העידו מר שגיב טביב (להלן:"טביב") ומר באדר בואעקנה (להלן:"באדר").

טרם אתחיל בסקירת העדויות והנזקים, אציין כי נפלה טעות במספור עמודי הפרוטוקול, כך שקיימת חפיפה חלקית בין מספרי עמודי הפרוטוקולים מהימים 18.6.23 ו-6.9.23. לפיכך, בכל מקרה שבו אסקור את העדויות מאותם מועדים, אציין בהתחלה את מועד מתן העדות של כל אחד מהעדים.

ג. דיון והכרעה בסוגית החבות

דו"ח ניתוח אירוע של התאונה מיום 23.7.17 שערכה גלעם (להלן:"דו"ח ניתוח") (נספח ז' לתצהיר התובע).

עסקינן בדו"ח שערכה הנתבעת 1 שלושה ימים לאחר האירוע. בדו"ח צויין, כי שם מנהל ניתוח האירוע הוא אבי שוקרון, ותפקידו ממונה בטיחות (להלן:"שוקרון"). צויין כי נכחו גם: התובע, חן יעקב, באדר בואקנה, נציג מערכות מידע, נועם כרמי ואבי שוקרון. במסגרת הממצאים בדו"ח צויין בין היתר, כי עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שזביל גליל הקופי יהיה נקי וחלק ללא שאריות מדבקות עליו טרם הכנסת גליל חדש. בזביל נייר הקופי קיים קפיץ אשר מחזיק את הנייר צמוד לזביל, כאשר קפיץ הזביל אינו תקין (לא משתחרר) נדרשת עבודה של מספר דקות כדי לשלוף את הנייר מהזביל. כאשר הקפיץ תקין, אין שום בעיה לשחרר את גליל נייר הקופי. בנוסף, שימוש בסכין במקרה הנ"ל "מקצר" את משך החלפת נייר הקופי. עוד צוין כי "קיים סיכוי סביר שקילוף מדבקות/נייר copy מהזביל במדפסת הברקוד באמצעות סכין חיתוך הנה שיטת עבודה במפעל (נבדקו 2 מדפסות באריזת הפרוקטוזה ואריזת הגלוקוזה מתוך 5 הקיימות במפעל)." וכי לא קיים במפעל נוהל אחיד לתפעול מדפסות ברקוד, בחלק מהמקומות מבוצעת פעולת הדבקת גליל הקופי באמצעות מדבקות מאולתרות ולא מדבקות תקניות/ייעודיות. כמו כן, במפעל סכיני חיתוך שאושרו לשימוש על ידי מחלקות האיכות (מטעמי בטיחות מזון). בעבר הסכינים סופררו וניתן להן מספור חד ערכי על מנת לקיים מעקב ובקרה למקרה של אירוע בטיחות (שוקרון ציין בהקשר זה כי נצפה סכין אחד מתוך שני סכינים ללא טבעת ספרור עליהן). במפעל קיים הליך בקרה ומעקב חלקי אחר סכיני החיתוך (קיים בחלק מהמחלקות). סכיני החיתוך משמשים במפעל לפעולות מגוונות שונות: חיתוך שקים, חיתוך סטרצ'ים, חומרי אריזה, עבודות מחלקת אריזה ועוד. לא קיים שילוט בטיחות במחלקות המציג הוראות בטיחות לשימוש בסכיני חיתוך, ובסקר הסיכונים המחלקתי לא קיים גורם סיכון סכין חיתוך. עובד חדש שנקלט במחלקה לא עובר הדרכת בטיחות המציגה את כלל הסיכונים הקיימים במחלקה ודרכי צמצום הסיכון.

בהתחשב באמור, מסקנות דו"ח הניתוח היו, בין היתר, כי גורם הסיכון "סכין חיתוך" לא מוטמע במפעל כנדרש מכלי עבודה מסוכן זה; כאשר זביל נייר ה-copy תקין אין בעיה לשחרר את הנייר מהזביל; שימוש בסכין לטובת פעולת קילוף מדבקות/נייר copy במדפסת הבר קוד הוא לא נכון ולא בטיחותי. במקרה של תקיעה/תקלה ניתן לבצע את פעולות קילוף המדבקות במדפסת באמצעות מספריים קטנים ולא מסוכנים; קיימת שונות בין המחלקות לגבי האחזקה והתפעול של גליל ה-copy במדפסת הברקוד; גורם סיכון "סכין חיתוך" לא נמצא בסקר הסיכונים במחלקה; סקר הסיכונים המחלקתי לא מוצג לעובד חדש כחלק מקליטתו לעבודה במחלקה; קיימים מעקב ובקרה חלקיים אחר סכיני החיתוך במפעל.

הליקויים שנמצאו בדו"ח היו: שימוש בסכין חיתוך שלא לצורך; ושימוש בסכין חיתוך אל כיוון הגוף ולא מכיוון הגוף החוצה.

מסקנות נוספות מדו"ח הניתוח היו כי התובע שגה כשהשתמש בסכין לטובת קילוף המדבקה/נייר copy; לא קיים נוהל אחיד לתפעול מדפסת ברקוד; שימוש בסכין לחיתוך שקים הנו מסוכן ונדרש לצמצמו; סכין הינו גורם סיכון; לא מבוצעת הדרכת סקר סיכונים מחלקתי כחלק מתהליך קליטת עובד חדש במחלקה; לא קיים שילוט הוראות בטיחות לשימוש בסכין חיתוך; קיום מעקב ובקרה חלקי אחר סכיני החיתוך במפעל וכן הוצעה תכנית לפעולה לטיפול בליקויים האמורים.

לסיכום, התובנות והלקחים של דו"ח הניתוח היו: הטמעת השימוש בסכין חיתוך כגורם סיכון במפעל; ביצוע הדרכת סקר סיכונים מחלקתית כחלק מקליטת עובד חדש למחלקה; והגדרת נוהל מפעלי לתפעול מדפסת ברקוד.

במסגרת דו"ח תאונת עבודה, חבות מעבידים (נספח 3 לתצהיר הנתבעת 1): צוין כי "העובד ביקש לטפל בתקלה במדפסת ברקוד ולשם כך השתמש בסכין חיתוך ונחתך באגודל יד שמאל".

בתצהירו טען התובע כי ביום 20.7.17 נפגע בתאונת עבודה כאשר עבד אצל הנתבעת 1. הוא הצהיר כי עבד אצל הנתבעת 1 משנת 1997 ובמשך כעשרים שנים עד התאונה. במועד התאונה ובמשך עשר השנים האחרונות עבד בנתבעת 1 בתור אחראי משמרת אריזה במחלקת פרוקטוזה. מדובר במפעל שמעסיק כ-200 עובדים לערך, ועוסק בתחום ייצור פרוקטוזה (סוכרים) ועמילנים. התובע הצהיר כי במחלקה שבה עבד הייתה מכונה שממלאת שקים בפרוקטוזה (סוכרים). משקל כל שק בודד של פרוקטוזה שוקל בין 25-20 ק"ג. אריזת השקים נעשית על ידי מכונה שסוגרת את השקים שנערמים על גבי משטחים. כאשר המשטח מוכן לשינוע, מכסים אותו בכיסוי ניילון ומדביקים עליו מדבקות. יש מדפסת מיוחדת שמדפיסה מדבקות שכללו ברקוד, אותן מדביקים על הניילון של המשטח (סעיפים 6-4). התובע הצהיר כי התאונה ארעה בזמן שימוש במדפסת הברקוד. מדובר במדפסת שמגלגלת שני גלילים במקביל: אחד של נייר שחור קופי והשני של מדבקות לבנות ריקות. שני הגלילים מסתובבים ונייר הקופי יוצר הדפסה על המדבקה. פעמים רבות בזמן ההדפסה, מדבקות היו נשארות תקועות בתוך המדפסת, ובגלל שהן עם דבק, הן היו נדבקות לחלקי המדפסת (סעיפים 8-7). כשהיו נשארות שאריות של מדבקות, היה צריך לגרד את המדבקות מהזביל באמצעות סכין חיתוך שהנתבעת 1 סיפקה. מדובר היה בסכין מאושר וממוספר (תמונה הממחישה את אופן העבודה עם הסכין והמדפסת צורפה כנספח ג' לתצהיר) (סעיף 9). על מנת שהמדפסת ברקוד תעבוד כמו שצריך ובצורה תקינה, הצהיר התובע כי הם היו חייבים לוודא שהזביל נקי וחלק, ללא שאריות של מדבקות. לשם כך, הם השתמשו בסכין חיתוך שהמעביד סיפק להם. זאת הייתה שיטת העבודה במפעל וכולם ידעו על זה. לא הייתה שיטה אחרת. עוד הצהיר התובע כך:

"לפני התאונה לא היו מספריים שניתן להשתמש בהם במחלקה. לפני התאונה, במחלקה היו רק מספריים שהיו קשורים בשרשרת ולא ניתן היה להגיע איתם למדפסת (בגלל השרשרת). התפקיד של המספריים הקשורים הללו היה לפתוח שקי פרוקטוזה מדי כמה שעות (שעתיים או ארבע אינני זוכר) לצורך בדיקה ששקית הניילון בתוך השק אטומה כהלכה. היינו לוקחים את השק למספריים וגוזרים את השק עם המספריים הקשורים ובודקים את שקית הניילון שבתוכו... ברור שאת המדפסת אי אפשר היה לקחת למספריים הקשורים, ולשם ניקויה משאריות מדבקות השתמשנו בסכין המאושר והממוספר. לאחר התאונה גלעם סיפקה מספריים לא קשורים במקום הסכין הממוספר."

התובע הצהיר כי לפני התאונה לא קיבל הדרכה כלשהי איך לנקות את המדבקות מנייר הקופי, לא עבר הדרכת בטיחות על הסיכונים במקום העבודה, או על סכין חיתוך. לפני התאונה לא היה נוהל מסוים או מוגדר איך לתפעל את המדפסת ברקוד. לפני התאונה לא היה קיים במחלקה שילוט בטיחות בו מופיעות הוראות בטיחות על איך להשתמש בסכין החיתוך. לפני התאונה לא סיפקו כפפות כלשהן (התובע צרף תמונה של כפפה שהנתבעת 1 החלה להשתמש בה לאחר התאונה כנספח ו' לתצהירו) (סעיף 11). עוד הצהיר התובע כי לאחר התאונה, הנתבעת 1 עשתה תחקיר ומצאה שהיו ליקויים שגרמו לתאונה. הוא יודע שלאחר התאונה שינו את הנהלים, החלו לעבוד עם כפפות מתכת ומספריים מה שלא היה בזמן התאונה (דו"ח ניתוח ארוע של התאונה צורף כאמור כנספח ז' לתצהיר). התובע הצהיר כי פעל בזמן התאונה כפי שהיה נהוג ומצופה ממנו ומעובדים אחרים במפעל לעשות. הוא השתמש בסכין שהנתבעת 1 אישרה וסיפקה על מנת לקלף את השאריות של המדבקות מהמדפסת. הוא לא ניסה לסכן את עצמו ובסך הכל ביצע את עבודתו, כפי שהיה מצופה ממנו. כתוצאה מהתאונה לא שב לעבודה בנתבעת 1 ובהמשך פוטר בחודש מאי 2018 לאחר שלא מצאו לו תפקיד חלופי אחר שתואם את מצבו הרפואי (סעיפים 14-12).

התובע הגיש תצהיר משלים וזאת במענה לתצהירים של באדר ושל טביב שהגישו הנתבעות ויפורטו בהרחבה בהמשך.

בתצהירו המשלים טען התובע כי בניגוד לאמור בתצהירו של באדר, ביום התאונה לא ביצע שיחזור של התאונה עם באדר. באדר שאל אותו מה קרה והוא סיפר לו, אך הוא לא ביצע שחזור כאשר הוא היה פצוע בעקבות התאונה. בגלעם ביום 23.7.17 עשו תחקיר בנוכחותו, אולם לא ביקשו ממנו להדגים כיצד קרתה התאונה. הוא היה אחרי ניתוח עם תחבושת ותפירות. התחקיר נעשה במחלקת גלוקוזה (ולא במחלקת פרוקטוזה שם קרתה התאונה). יש במחלקת גלוקוזה מדפסת דומה למדפסת שבמהלך הטיפול בה ארעה התאונה ולידה נעשה התחקיר (סעיף 2). התובע הוסיף, כי בזמן התאונה היה צריך להחליף סרט קופי. היו במדפסת שאריות של מדבקות והוא הצהיר כי היה צריך לנקות היטב את המדפסת משאריות של מדבקות כי אלו ההוראות. בזמן ההדפסה המדבקות נדבקות בכל מיני מקומות במדפסת שהן לא אמורות להידבק ואז צריך לקלף אותן. הוא החזיק ביד שמאל את החלק שניקה, חלק שהוא מסתובב, כדי שלא יזוז, וביד ימין עם הסכין, קילף את שאריות המדבקות שנדבקו ואז הסכין החליק לו ופגע לו באצבע. התובע טען כי אחז בחלק אותו ניקה בקצה שמרוחק ממנו ולא בקצה שקרוב אליו. יד שמאל שלו הייתה רחוקה ממנו ויד ימין הייתה קרובה אליו (סעיפים 3-2). היה ידוע לכולם במפעל, כולל לבאדר, שאת שאריות המדבקות מנקים באמצעות הסכין שסיפקה גלעם. זה היה התפקיד של הסכין, לקלף בעזרתו את השאריות של המדבקות. הוא ציין כי ראה את באדר משתמש בסכין לניקוי שאריות נייר במכונת ההלחמה פעמים רבות. עוד ציין התובע כי המדפסת בה קרתה התאונה הייתה במגירה נמוכה מתחת למחשב. כאשר הוא החליף את הגלילים וניקה את שאריות המדבקות הוא עשה זאת תוך כדי שהוא מתכופף (סעיפים 6-4). התובע טען עוד, כי באדר כתב בתצהירו שהוא מיוזמתו בחר להשתמש בסכין, אך לטענתו, גלעם היא זו שסיפקה את הסכין, זאת הייתה שיטת העבודה במפעל וכולם ידעו את זה. לטענתו, לא הייתה ברירה אלא להשתמש בסכין. התובע גם הוסיף וטען, כי בניגוד לטענתו של באדר, הוא מעולם לא אמר לבאדר שעשה טעות באופן שבו ניסה לחלץ את השיירים. הוא פעל כפי שתמיד פעל וכפי שהיה צריך לבצע את העבודה. חבל שלא הייתה כפפת מתכת שהייתה מגנה עליו. באשר לאמור בתצהירו של טביב, שטען כי הסכין שימש לחיתוך שקים טען התובע, כי את החיתוך של השק פרוקטוזה כשהוא מלא היו עושים עם מספריים שהיו קשורים בשרשרת לשולחן במחלקה. היו מרימים את השק ולוקחים אותו לשולחן. הנוהל וההנחיה בנתבעת 1 היו לחתוך עם מספריים ולא עם סכין, כדי שלא יישארו חתיכות נייר בחומר שבשק (סעיפים 9-7).

בחקירתו הנגדית בישיבת 18.6.23 העיד התובע כי עובר לתאונה האמורה הייתה לו תאונה קודמת בשנת 1987 בה נקטעו לו שלוש אצבעות. בתאונה הנוכחית נקרע לו הגיד. הוא נתבקש לתאר את התאונה והסביר כך: "אני רציתי לקלף נייר דבק נשאר על... והחליק אני הייתי פה מחזיק שלא יסתובב הציר ואני הייתי מקלף את הנייר דבק, החליק על האצבע שלי." (עמ' 9, שו' 32-31). התובע תיאר את התאונה באופן שהסביר כי אחז עם יד שמאל את הקצה של המתקן במכונה, הוא ניסה להסיר ניירות עם יד ימין ואז יד ימין הגיעה עד אגודל שמאל והסכין חלף באמצע לאורך הבוהן. התובע הדגים במסגרת חקירתו כיצד ארעה התאונה באמצעות גליל של אלומיניום. התובע העיד כי עבד עם המדפסת האמורה לפחות עשר שנים ובכל התקופה עבד עם הסכין החד הממוספר שקיבלו (עמ' 13, שו' 17-11). הוא נשאל מדוע השתמש בסכין כשהוא יודע שזה מסוכן והשיב כי לא נתנו להם ברירה אחרת לניקוי המדפסת, ואמרו שחייבים להוציא את המדבקות עם הברקוד הנכון (עמ' 14, שו' 9-8). הוא נשאל מדוע לא ביקש שישחררו את המספריים הקשורים והשיב שזה נוהל של הנתבעת 1 , החלטה של ממונה בטיחות. הוא אף טען כי בעבר ביקשו מהנתבעת 1 לפרק את המספריים והשיבו להם שאסור לעשות זאת (עמ' 14). התובע הסביר כי בכל משמרת קיבלו סכין וחייבים היו להעביר את הסכין כשהוא באריזה בתום כל משמרת (עמ' 15, שו' 2-1). התובע הסביר עוד כי הזביל במדפסת נמצא כל כך בפנים שקשה לתפוס אותו ביד מלמטה. זה קשה כי יש עוד זבילים ואי אפשר להכניס את היד כדי לתפוס אותו (עמ' 15, 16). התובע טען שבאדר, המנהל, הוא שהראה להם שמשתמשים בסכין כדי לגרד ניירות ומדבקות שנשארות במדפסת (עמ' 16, שו' 14-9). המספריים עם השרשרת היו מיועדים לשקים, והסכין היה מיועד גם לגירוד במכונת הלחמה בה גם נתקעו הרבה ניירות ומדבקות (עמ' 16, שו' 31-29). התובע נשאל מדוע לא ניסה להוריד את המדבקה עם הציפורניים והוא השיב כי זה נייר קופי. תחילה, מורידים אותו בידיים ללא סכין אבל את מה שנשאר, שאריות המדבקות, חייבים לנקות בסכין (עמ' 17, שו' 10-1). התובע אישר כי הוא ידע שהסכין מסוכן אבל לדבריו, אין שיטה אחרת, ולא סופקו להם בגלעם כפפות (עמ' 17, שו' 33-31).

התובע הגיש מטעמו גם את תצהירו של באדוסי 

באדוסי הצהיר כי עבד בגלעם בשנים 2003 ועד 2018 וכיום הוא עצמאי. התפקיד שלו בגלעם היה ראש צוות באריזת פרוקטוזה, תפקיד זהה לתפקיד שביצע התובע. במחלקת פרוקטוזה יש מכונה שמכינה שקים עם פרוקטוזה. המכונה מכינה כמות של שקים על משטחי עץ ופלסטיק, ואז העובדים מכסים את השקים המוכנים על המשטח ועוטפים את המשטח בניילון. על הניילון מדביקים מדבקות מיוחדות עם ברקוד ופרטים של המשטח. אחד התפקידים של ראש הצוות הוא להדפיס את המדבקות, לשם כך יש מדפסת מיוחדת במחלקת פרוקטוזה. מדובר במדפסת שמכניסים אליה גליל מדבקות ריקות וגליל שחור של נייר קופי. המדפסת מושכת את שני הגלילים ומוציאה מדבקות מוכנות ומודפסות. באדוסי הצהיר עוד כי הבעיה הייתה שלפעמים המדבקות ונייר הקופי השחור היו נתפסים בתוך המדפסת ביחד ומפריעים למדפסת להדפיס. המדפסת הייתה ממשיכה להסתובב והמדבקות ונייר הקופי היו נתקעים ומסתבכים שם. המדפסת תקינה ועדיין המדבקות ונייר הקופי נתקעים לפעמים. כאשר המדבקות ונייר הקופי היו מסתבכים בתוך המדפסת, ראש הצוות היה צריך לדאוג לנקות את המדפסת ולדאוג שלא יהיו בה שאריות של מדבקות ושל נייר קופי. על מנת לשחרר את המדבקות ואת נייר הקופי, כאשר הם היו מסתבכים בתוך המדפסת, נהגו להשתמש בידיים. אם לא היו מצליחים להסיר את המדבקות ואת נייר הקופי בידיים, הם היו משתמשים ונעזרים לשם כך בסכין מיוחד שהיה במחלקה והיה ממוספר. לא הייתה שיטה מיוחדת בה הם היו צריכים לפעול כדי לנקות את המדבקות ונייר הקופי מתוך המדפסת. לפני התאונה של התובע, העובדים לא קיבלו כל הדרכה איך לנקות את המדבקות ונייר הקופי, בשעה שהם מסתבכים במדפסת. כל ראש צוות ניקה את המדפסת איך שהוא הבין. לפני התאונה של התובע גם לא היו כפפות מגן ליד המדפסת ולא היו מספריים, הם היו משתמשים בידיים חשופות ובסכין ממוספר. אחרי התאונה של התובע, המפעל הביא כפפות מגן ממתכת. אחרי התאונה אף הורו להם לא להשתמש יותר בסכין כאשר המדפסת נתקעת עם מדבקות ונייר קופי, והביאו מספריים. אחרי התאונה של התובע גם עשו הדרכה והזהירו אותם מפני שימוש בסכין וביקשו שישתמשו בכפפות מגן. באדוסי הצהיר כי לא היה במשמרת בזמן התאונה של התובע ולא היה עד לאירוע. יש מצלמה בחדר פרוקטוז שמצלמת הכל והיא הסריטה את התאונה והוא והמנהל באדר ראו את הסרט ביחד אחרי התאונה. הוא הצהיר כי בסרט ראו את המנהל באדר עצמו משתמש בסכין במדפסת. הוא טען, כי ככה עבדו, וכך גם המנהל עבד.

בחקירתו הנגדית בישיבת 18.6.23 העיד באדוסי כי בשנים 2018-2003 הוא גם היה ראש צוות בגלעם כמו התובע. הם עבדו במשמרות, לפעמים גם עבדו ביחד (עמ' 25, 26). בחקירתו הוא הסביר כי הוא הכיר את הסכין ועבד עימו. כדי לשחרר מדבקות הם היו משתמשים בידיים, מנסים לשחרר את זה עם הציפורניים ואם לא מצליחים נהגו להשתמש בסכין (עמ' 26, שו' 28-24). באדוסי הדגים בבית המשפט את האופן שבו נדרש להחזיק את גליל האלומיניום שמדמה את המכונה כדי לנקות את המדפסת, הוא הסביר כי יש להחזיק את הגליל מהחלק התחתון כאשר הוא הדגים כיצד הוא מעביר את הסכין להוצאת קטעי הנייר שנתקעו מלמעלה (עמ' 28).

התובע הגיש גם את תצהירו של מר חומה.

חומה הצהיר כי הוא עובד בחברת גלעם מזה 25 שנים בתפקיד אורז. ביום 20.7.17 בשעה 11:30 בערך, לפני ארוחת הצהריים, הוא היה במחלקת אריזה עם התובע. הוא ראה את התובע ליד המדפסת, מחזיק את אגודל יד שמאל ביד ימין שלו, והתובע אמר לו שהוא נפצע מסכין חיתוך מיוחד שיש להם במחלקה. התובע אמר לו שהסכין נכנס לו באצבע בזמן שהוא החליף דפים במדפסת. לתובע ירד דם מהאצבע שהוא ראה גם על הרצפה וגם על הסכין (סעיפים 5-2). חומה הצהיר עוד כי היו להם במחלקה שני סכינים מהסוג ממנו נפגע התובע. אחד היה בתוך חדר האריזה הפנימי והשני בחדר האריזה הגדול. הוא הצהיר כי גם הוא השתמש בסכין האמור בעבודה הרגילה שלו במשך שנים. הם פתחו עם הסכין בגדים שעוטפים שקים ריקים של חומרי גלם, חתכו עם הסכין קרטונים של משטחים, שקים לא תקינים וכו'. לא היו מספריים בחדר האריזה חוץ מהמספריים שהיו קשורים בשרשרת ואי אפשר היה לקחת אותם ממקום למקום (סעיף 7). אחרי התאונה לקחו את אחד הסכינים ושמו במקומו מספריים (תמונת המספריים צורפה כנספח ב' לתצהירו). מדובר במספריים הקטנים יותר בתמונה (שאינם קשורים), המספריים הקודמים הקשורים היו גם קודם לכן והם נמצאים בשולחן העבודה, ובגלל שהם קשורים בשרשרת לא ניתן לקחת אותם למדפסת. חומה הוסיף בתצהירו, כי ליד הסכין השני שלא לקחו אחרי התאונה, שמו כפפה ממתכת (צורפה תמונה של הכפפה ממתכת ששמו לאחר התאונה כנספח ג לתצהירו).

כן צרף התובע את חוות דעתו של מומחה הבטיחות ד"ר אלעזר אייל ביקלס (מוצג 2 בהודעה על מוצגים נוספים).

לפי מסקנות המומחה היה על הנתבעת 1 וממונה הבטיחות שמינתה לעמוד בדרישות התקנות, התקנים והוראות הבטיחות הידועים ולמנוע את התאונה. על הנתבעת 1 היה לספק כפפות המונעות את פגיעת הסכין בבוהן של התובע עת שביצע פעולה ידועה עם סכין. משלא ניתן לתובע ציוד מגן אישי מתאים, הרי שהנתבעת 1 לא מנעה את התאונה הנדונה. בנוסף, הייתה חובה על הנתבעת 1 להדריך את התובע באמצעות נציג המוסד לביטוח לאומי לבטיחות ולגיהות או מוסד או אדם אחר, בכללי הבטיחות ובמיוחד בדבר הסיכונים בתחנת העבודה ובשימוש בסכין. סביר שבאם ממונה בטיחות שהכין תכנית בטיחות וסקר סיכונים כנדרש בתקנות, היה מזהה את הסיכון הנדון ומתייחס אליו, הרי שהנתבעת 1 היתה מספקת לתובע ציוד מתאים, מדריכה אותו בהתאם לסיכונים, ומוודאת שהתובע עובד על פי כללי הבטיחות הידועים, ובכך הייתה התאונה הנדונה נמנעת.

בחקירתו הנגדית בישיבת 18.6.23 העיד ד"ר ביקלס שבדו"ח בירור התאונה שערך שוקרון נאמר את מה שהוא אומר בחוות הדעת (עמ' 34, שו' 12-10). הוא אישר כי הוא לא ביקר במפעל ולא ראה את המכונה אולם ראה שני סרטונים שהציג לו ב"כ התובע, והתובע גם ביקר במשרדו (עמ' 35, שו' 5-2). הוא נשאל מדוע כתב בחוות דעתו שהתובע לא קיבל הדרכה על סיכוני המכונה וכן נשאל אילו סיכונים יש למכונה והשיב כי חוות הדעת שלו אומנם עוסקת רק בנושא הסכין והמדבקות, אולם לגבי המכונה כשלעצמה, כשבאים להדריך עובד יש להנחות אותו לגבי כל האספקטים שבמכונה לרבות גידורים ובמכונה האמורה אין גידורים בניגוד לנדרש בפקודת הבטיחות (עמ' 35). לא הדריכו את התובע כלל בדבר הסכנות, למרות שהמומחה אישר כי אין בין האמור לגבי גידור לבין התאונה קשר סיבתי, והוא רק ציין זאת כהערה על כך שהתובע לא הודרך כלל (עמ' 36, שו' 6-2). המומחה טען כי בתקנות הבטיחות בעבודה ציוד מגן אישי מתייחסים במיוחד לסכין. מדובר בסיכון שיכול להתממש ולכן יש צורך להדריך את העובד. לא הראו לתובע איך לעבוד עם הסכין ולא אמרו לו לא להשתמש בסכין אלא במכשירים אחרים (עמ' 37). אם התובע הוא מנהל צוות, התקנות אפילו יותר מחמירות, תקנות ארגון הפיקוח על עבודה מסירת מידע והדרכת עובדים אומרות במפורש שכאשר עסקינן במנהל עבודה, המעסיק חייב להביא לצורכי הדרכה נציג של המוסד לבטיחות ולגהות או גוף מוסמך אחר ולא מספיקה הדרכה פנים מפעלית (עמ' 38). לפי התקנות יש לתת לעובד חלוק מיוחד כדי שהסכין לא יפגע בגוף. הפתרון הוא כפפות ולבוש מתאים לפי התקנות (עמ' 39).

מנגד, הגישו הנתבעות בסוגיית החבות את תצהירו של טביב, אחראי הבטיחות בנתבעת 1. 

טביב הצהיר כי התובע התקבל לעבודה בגלעם ביום 1.4.97. התובע הינו נאמן בטיחות מוסמך ואחראי משמרת. עד לתאונה שימש התובע כראש צוות באריזת פרוקטוזה, והיה אחראי על תפעול מערך אריזה אוטומציה. על פי הדיווח "בטופס ב.ל 250" התאונה ארעה בזמן טיפול במדפסות ברקוד. במדפסות ברקוד קיים גליל מובנה לגלול את נייר הקופי של המדפסת. ברגע שהגליל נגמר קיים קפיץ שלוחצים עליו ובכך ניתן לשחרר ולהוציא את נייר הקופי מהמדפסת. הסכין שבו השתמש התובע מיועד לחיתוך שקים בלבד. הוא מסומן עם מספר וקשור אך ורק באזור הייעודי לכך. לעובדים לא סופקו סכינים באופן אישי. היה סכין מסומן וקשור רק באזור שמיועד לחיתוך שקים. המדפסת די פשוטה. בסיום נייר קופי במדפסת ולצורך החלפתו נדרש ללחוץ על קפיץ שתפקידו לשחרר את הגליל ובכך ניתן לשלוף את הזביל ולהחליף בחדש. לניקוי מדפסות חל איסור שימוש בסכין מכוון שהנזק יותר גדול. אין כל צורך להשתמש בכלי חד או סכין. ההנחיות מאד ברורות ואסור להוריד שאריות נייר בעזרת סכין. ההנחיות ניתנו לתובע על ידי מנהל חדר אריזה באדר בואעקנה. לא היה צורך לניקוי הגליל, אין הוראה לניקוי הזביל עם סכין או עם כלי אחר. ניקוי שאריות נייר מהמדפסת בסכין אסור בהחלט, מכיוון שהנזק הוא גדול וגורם לשריטות בגליל, ובמדבקת ברקוד ולא יהיה ניתן לקרוא או לסרוק בהמשך במדפסת בגלל השריטות. גם אם נשארו שאריות הן לא אמורות להפריע. המדפסת תקינה גם אם נשארו חתיכות נייר, זה לא אמור להפריע להכנסת הגליל למקומו. כן הוסיף בתצהירו, כי המדפסת נבדקה על ידי הטכנאי ביום האירוע ונמצאה תקינה לחלוטין (סעיפים 9-2). טביב צרף את פנקס ההדרכות של התובע, וטען כי לאורך שנות עבודתו התובע קיבל הדרכת סיכונים במקום עבודתו, גם על ידו כממונה על הבטיחות, ובין היתר הוא הונחה בדבר שימוש נכון בסכין. כמו כן הודרך לגבי שימוש נכון במדפסת והסיכונים הרלוונטים על ידי מנהל מחלקת אריזת פרוקטוזה (סעיף 10). התובע קיבל את כל הוראות הבטיחות הרלוונטיות לעבודתו ולגבי כל דבר שיש בו סיכון. במקרה זה לא היה כל צורך להשתמש בסכין. בהוראות עבודה של המחלקה יש הסבר על המדפסת והן מועברות לעובדים על ידי מנהל המחלקה. טביב הפנה בתצהירו גם לסקר הסיכונים שעל בסיסו הודרך התובע (סעיפים 13-11). סכין החיתוך לא הוכנס כגורם סיכון לסקרי הסיכונים מאחר שהמטלות שזוהו לפעילות עם הסכין לא נמצאו מסוכנות לעובד בעבודה עם סכין על פי הכללים (יש הנחיות ברורות לעבודה עם סכין) ולא נדרש אמצעי הגנה כלשהו (סעיף 14). טביב הצהיר עוד, כי לאחר התאונה הוכנס הסכין כגורם סיכון באופן כללי כסכין, ולא לגבי המדפסת באופן ספציפי. הסכין יועד לחיתוך שקים. בכל מקרה אין להשתמש בסכין למדפסת. ההנחיות מאד ברורות ואסור להוריד שאריות נייר בעזרת סכין. ההנחיות ניתנו לתובע על ידי מנהל חדר האריזה באדר בואעקנה (סעיף 15). לתובע סופק ציוד מגן אישי מלא. כפפות בטיחותיות לא נדרשו לעבודתו של העובד, למרות שלו רצה, העובד יכול היה לקבל. כן הוסיף, כי עבודתו של העובד אינה מחייבת שימוש בכפפות (סעיף 16).

בחקירתו בישיבת 6.9.23 נשאל טביב מדוע שוקרון שהוא ממונה הבטיחות לא התייצב למתן עדות למרות שהוא מי שכתב את דו"ח הניתוח והוא השיב כי אין לו מושג (עמ' 9). הוא העיד כי הוא עבד בגלעם עשרים שנה, עזב וחזר לאחר הפסקה של שנה, וכי שוקרון כבר לא עובד במפעל (עמ' 10, שו' 4-10). טביב העיד כי הוא ממונה בטיחות איכות סביבה בגלעם. לפיכך הוא נשאל מדוע בתצהירו כתוב שהוא אחראי בטיחות. והוא השיב: "אחד יקרא לזה מנהל בטיחות אחד יקרא לזה ממונה בטיחות אחר יגיד זה אחראי בטיחות." וכן ציין כי הוא לא כתב את התיאור האמור בתצהיר והוא לא יודע מי כתב את האמור (עמ' 12). טביב אישר בחקירתו, כי במועד התאונה לא עבד במפעל ולפיכך נשאל מדוע לא כתב עובדה זו בתצהירו (עמ' 12, שו' 33-26). הוא השיב כי אף שזה רלוונטי, השאלות שנשאל היו כלליות לגבי שיטת העבודה, הדרכות ודברים מסוג זה שהוא היה אמון עליהם. בזמן התאונה הוא עבד בחברת קוקה קולה ולכן האמור בתצהירו לא ידוע לו מידיעה אישית לגבי יום התאונה מאחר שכלל לא עבד שם ביום התאונה (עמ' 13). טביב אישר כי בחדר שבו ארעה התאונה הייתה מצלמה קבועה. הוא עצמו טען כי ביקש את הסרטון אך לא שלחו לו את הסרטון, אף כי עותק של הסרטון להבנתו אמור להיות מצוי במפעל (עמ' 15, שו' 10-1). טביב העיד כי הוא הוסמך למסור מידע למנהלי עבודה בשנת 2006 (עמ' 15, שו' 31-28). מי שמוסמך להדריך ראשי צוות ונאמני בטיחות הוא מי שהוסמך להיות מפקח עבודה ולו יש הסמכה לכך משנת 2007 או 2008. טביב הופנה לחוות דעתו של ד"ר ביקלס, מומחה הבטיחות מטעם התובע, שם צויין כי הוסמך למסירת מידע למנהלי עבודה רק ביום 5.6.19 ולא בשנת 2007 (עמ' 16). טביב טען בתשובה לכך: "תוקף הסמכה אם תסתכל אצלי של ממונה בטיחות גם 2019 ואני מ-2005. כל שנה שאתה מגיש את ימי הכשירות שלך אתה מקבל את ההסמכה מחדש." הוא אישר כי התובע היה נאמן בטיחות ומי שמוסמך להדריך נאמן בטיחות הוא גורם חיצוני המוסד לבטיחות או ממכללת כרמל, הוא לא זכר בדיוק, אך טען שמדובר בגורם חיצוני ממכללות ומוסדות שבאו והדריכו בגלעם ולא הוא עצמו (עמ' 17, שו' 25-18). הוא נשאל אם טרם הגיעו לדיון נתבקש למצוא מסמכים לגבי ההסמכות שעבר התובע והשיב שאכן ביקשו ממנו להביא, אך בגלעם בזמנו שמרו מסמכים בתכנה מסויימת שכיום לא ניתן לפתוח אותה, למרות שלדבריו, אפשר לחפש עותק (עמ' 18, שו' 10-1). הוא טען כי לזכרונו הוא בדק וגלעם דיווחו על התאונה למשרד העבודה, ואין מצב שלא היו מדווחים. אם לא דווח זה חמור מאד (עמ' 18, שו' 23-14). בחקירתו הסביר כיצד עובדת המדפסת אבל כשנתבקש בהמשך להדגים כיצד עובדת המדפסת, השיב לפתע: "לא יודע להגיד לך אני לא מבין במדפסות" והוסיף כי יש לשאול את באדר, הוא עצמו ממונה. עוד ציין כי אינו מכיר את השיטה של העבודה עם המדפסת (עמ' 22). בהמשך חקירתו הוא אישר כי עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שזביל הקופי יהיה נקי וחלק ללא שאריות של מדבקות טרם הכנסת גליל חדש. נוכח תשובתו האמורה הוא הופנה לסעיף 8 לתצהירו שם טען כי מדפסת תקינה גם אם נשארו חתיכות נייר וזה לא אמור להפריע להכנסת גליל למקומו והוא אישר את דבריו בתצהיר, וטען כי אינו מכיר את הנוהל בגלעם, האם הנוהל אומר שצריך לנקות ולא להשאיר שם חלקים של מדבקות (עמ' 23). הוא הופנה לכך ששוקרון כתב בדו"ח ניתוח האירוע (נספח ז' עמ' 27 למוצגי התובעים), כי עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שזביל גליל הקופי יהיה נקי וחלק ללא שאריות מדבקות עליו טרם הכנסת גליל חדש. הוא טען בהקשר זה כי הוא אינו אומר שהאמור אינו נכון, אלא שזה לא מדויק, כי עדיין גם אם יש שאריות של מדבקות המדפסת עובדת, זה לא רגישות יתר (עמ' 24, שו' 29-23). טביב נשאל האם קרא את הדו"ח של שוקרון והאם הוא מקובל עליו והשיב כי הוא לא מקובל עליו וכי הוא מסתייג ממנו, אולם הוא לא התייחס לכך בתצהיר, אלא בהתכתבות פנימית. הוא הודה כי לא הסתייג מהדו"ח האמור בתצהירו וטען כי לא התייחס לכך בתצהיר כי זה לא היה חלק מהשאלות שנשאל (עמ' 25). הוא טען כי הוא יותר מקצוען משוקרון (עמ' 26, שו' 3). לטענתו, התובע לא היה אמור לעבוד עם סכין ולא הייתה לו הוראה לעבוד עם סכין (עמ' 27, שו' 7). הוא נשאל אם הוא יודע איך העובדים עבדו עם המדפסת ואם הוא יודע כיצד עבדו עימה בזמן אמת וכיצד ניקו אותה והוא השיב על כך בשלילה וטען כי לא ידע שהם משתמשים בסכין לנקות את המדפסת, והסכין נועד בכלל לצורכי איכות (עמ' 27, שו' 31-18). טביב אישר בעדותו כי לפני התאונה לא היו כפפות מגן ליד המדפסת ולא היו שם מספריים, והם השתמשו בידיים חשופות ובסכין ממוספר כאשר לאחר התאונה הורו להם שלא להשתמש בסכין יותר ואם המדפסת נתקעת עם מדבקות נייר הקופי יש להשתמש במספריים שהביאו (עמ' 28, שו' 21-13). כן אישר כי טרם התאונה היו שם רק מספריים שקשורים בשרשרת שלא ניתן היה לקחת אותם ממקום למקום (עמ' 28, שו' 25-22). בנוסף אישר כי בחדר היה סכין מאושר של גלעם (עמ' 28, שו' 32-30). הוא הסביר שהסכין הממוספר הוא סכין שאושר וקיבל את ההסכמה של מחלקת איכות, סכין יעיל שנועד לשימוש בחדרי אריזה כמקשה אחת ואין חשש שיהיו חלקים שגלאי מתכות לא יזהה. מחלקת הבטיחות במפעל ידעה שיש שם סכין ממוספר במחלקה. הוא אישר עוד כי מדובר בסכין שנראה בתמונה שצרף התובע לתצהירו וטען כי מדובר בסכין לחיתוך שקים (עמ' 29). הוא הופנה לכך שכתב בתצהירו שמדובר בסכין לחיתוך שקים בלבד, והשיב כי טעה כאשר כתב את המילה "בלבד". הסכין שימש לדברים נוספים פרט לפתיחת השקים. היו הוראות עבודה שהתייחסו לשימוש בסכין, והסכין לא מהווה גורם סיכון. בהמשך עדותו נשאל האם הסכין שימש לניקוי מדבקות מזביל ואישר: "בדיעבד כן הבנתי שזה כן הייתה שיטה שהייתה מקובלת." (עמ' 30). הוא הבין שזו הייתה שיטה מקובלת, לאחר ששאל במחלקה (עמ' 31, שו' 16-4). אחרי התאונה הפסיקו עם השיטה שבה השתמשו בסכין (עמ' 31, שו' 26-25). בהמשך לאמור אישר טביב גם את דבריו של שוקרון בדו"ח הניתוח שם צויין גם כן כי השתמשו בסכין וזו הייתה שיטת העבודה (עמ' 31, 32). הוא טען כי הם היו מנסים להוציא עם הידיים את נייר הקופי ולהסיר את המדבקות ואם נתקלו בבעיה השתמשו בסכין, לכן לטענתו לא מדובר בשיטה, כי זה לא קורה כל כך הרבה שלא מצליחים להסיר (עמ' 32, שו' 30-18). טביב נשאל כיצד אמורים לשחרר את המדבקות שדבוקות והשיב כי אינו יודע לענות על כך (עמ' 33, שו' 29-22). הוא נשאל לגבי עבודת המדפסת והשיב כי בכל נושא המדפסת באדר טוב ממנו ועדיף שהוא עצמו יישאל שאלות בנושא בטיחות ולא לגבי המדפסת. הוא טען כי אם היו יודעים בנתבעת 1 שזו השיטה להסרת המדבקות יתכן שהיו נותנים דעתם על כך (עמ' 35). הוא אישר כי לא היו כפפות מתכת במפעל והן הובאו למפעל לאחר התאונה. לפיכך נשאל מדוע המפעל לא עבד לפי תקן 5131 של הגנת ידיים של עובדים כשעובדים בידיים חשופות בסכינים. הוא טען כי במחלקות אחרות ששם עובדים בידיים ויש סכינים היו כפפות, אך לטענתו השיטה של שימוש בסכין במקרה דנן לא הייתה מוכרת וידועה. אם היו יודעים שהעובדים עלולים להסתכן בחיתוך, היו מחלקים ומי שרצה קיבל (עמ' 36). טביב טען כי התובע קיבל הדרכה והתחמק מלהשיב לשאלה האם התובע קיבל גם תמצית סיכונים שזו חובה נפרדת. הוא טען בהקשר זה כך: "...ההדרכה כבר סיכונים במחלקה, ציוד סובב, חשמל, עבודה בעומס חום, אדריכל הארגונומיה הם מקבלים את כל ההדרכות וזה מפורט בטופס." (עמ' 37, שו' 14-4). הוא אישר שכאשר מפעילים את המדפסת צריך לתת תמצית סיכונים על הסיכונים שיש בעבודה אך טען כי המדפסת לא מסוכנת. לגבי הסכין לבסוף אישר טביב כך: "אני מסביר לך שבקטע של תמצית הסיכונים לא נמסר לו." ובהמשך "כשקיבלו את הסכינים יקבלו הדרכה חד משמעית" (עמ' 37). הוא טען כי לא היה קיים נוהל למדפסת ולא היה נוהל קילוף מדבקות (עמ' 38, שו' 12-6).

בחקירתו החוזרת טען טביב כי הסבירות שיהיה סיכון משימוש בסכין בתדירויות שהם עבדו עם הסכין היתה כל כך נמוכה, שלא ראו בכך גורם סיכון (עמ' 39).

תצהיר נוסף שהגישה הנתבעת הוא תצהירו של באדר , מנהל מחלקת אריזה בגלעם.

באדר הצהיר כי הוא שימש כמנהל מחלקת אריזה בגלעם משנת 2002 ובמועד הרלוונטי לתביעה (סעיף 1). התובע התקבל לעבודה בגלעם בשנת 1987 ועד לתאונה עבד במפעל במשך כ-30 שנה. התובע היה עובד ותיק ומנוסה, עמד בראש צוות של שני עובדים, ועבד כראש צוות מחלקת אריזה פרוקטוזה באותו תפקיד כעשר שנים (קודם לכן עבד בתפקיד אחר) (סעיף 2). באדר הצהיר כי הוא לא היה עד לתאונה. הפרטים שהוא מפרט בתצהיר לגבי אופן קרות התאונה ידועים לו משחזור שערך עם התובע לאחר התאונה, ביום האירוע וגם ביום 23.7.17 (סעיף 3). במועד התאונה, ביום 20.7.17 התובע עסק במהלך עבודתו השגרתית בהחלפת סרט הדפסה (קופי) במדפסת הברקוד זברה שנרכשה בשנת 2012. העובדים במפעל, לרבות התובע, עברו הסמכה על המכונה בתחילת עבודתם עליה, וכן עברו רענון בטיחות אחת לשנה (סעיפים 5-4). התובע הכיר את פעולת המדפסת ואת כל הפעולות הכרוכות בתחזוקתה בכלל, ובהחלפת גלילים במכונה בפרט. מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית שהתובע ביצע פעמים רבות, והוא היה מודע לכל הוראות הבטיחות. הנחיות הבטיחות בעת תקלה מחייבות הפסקת פעולת המכונה על ידי הרמת המכסה, לצורך החלפת הנייר. מדובר בפעולה ידנית של סיבוב התוף, שמשחרר את הגליל (סעיפים 7-6). הסרט נתפס במדפסת והתובע ניסה לחלצו על ידי משיכת הגליל. חלקו יצא וחלקו נתקע. מדובר בתקלה שגרתית שכדוגמתה קורית גם במדפסות משרדיות רגילות. התובע ניסה לשחרר את השיירים מהמדפסת, ולצורך כך עשה שימוש בסכין חיתוך ידני קטן. ההחלטה לעשות שימוש בסכין הייתה של התובע. הוא החזיק את החלק ביד שמאל וחתך באמצעות הסכין שביד ימין, כשהוא מושך את הסכין לעברו וכך פגע בכף ידו ונגרם לו חתך באגודל יד שמאל (סעיפים 9-8). הוא הצהיר כי התובע אמר לו שהוא עשה טעות באופן שבו ניסה לחלץ את השיירים (סעיף 10). כל תפקידו של התובע במהלך האירוע התמצה בכך שהיה עליו לשחרר גליל סרט מהמדפסת. מדובר היה בפעולה פשוטה של החלפת סרט הדפסה, באמצעות שחרור גליל סרט או נייר מהזבילים. זו הייתה עבודה שגרתית של טיפול במדפסת שאותה ביצע התובע פעמים רבות בעבר. גם פעולה של הסרת שיירים של נייר או של מדבקה הינה פעולה פשוטה ביותר, בדומה למדפסות נייר משרדיות רגילות שבהן נתקע נייר. התובע בחר מיוזמתו להשתמש בסכין בניסיון לחתוך את סרט ההדפסה. גם משבחר לעשות כן, התובע התרשל בפעולתו, בכך שניסה לחתוך את הסרט כשהוא מושך את הסכין לעבר גופו במקום כלפי חוץ. התובע טעה בבחירתו לפעול כפי שפעל ואף הודה בטעותו. הפעולה עצמה שנדרש התובע לבצע אינה מסוכנת, סכין החיתוך אינו מהווה סיכון מעבר לסיכון שיש בכל סכין מטבח רגיל, אך יש להשתמש בו באופן זהיר, ואת זאת יודע כל אדם אף ללא הדרכה מיוחדת (סעיפים 13-11).

בחקירתו בישיבת 6.9.23 טען באדר כי אינו זוכר אם ראה את הסרט של התאונה (עמ' 42,שו' 22-20). נוכח תשובתו נשאל האם לא סביר שיזכור כזה דבר במיוחד אחרי שהתרחשה תאונה והעובד לא חזר יותר לעבודה והוא השיב כי אינו זוכר. הוא זוכר שעשו שחזור של האירוע אך אינו זוכר מצלמה (עמ' 43, שו' 6-3). הוא אישר בניגוד לאמור בתצהירו כי לא ערכו שיחזור ביום התאונה, שכן התובע קיבל עזרה ראשונה ופונה באמבולנס והוא עצמו (באדר) כלל לא נכח באירוע (עמ' 43, שו' 27-22). בנוסף, בניגוד לאמור בתצהירו, הוא טען כי לא התבצע שחזור של האירוע ביום התאונה אלא לאחר כמה ימים. הוא נשאל מי נכח בשחזור והשיב :"אני לא הייתי אני לא זוכר שהייתי.". הוא הופנה לדו"ח הניתוח שערך שוקרון שם צויין בין הנוכחים גם שמו והוא השיב כי הוא נכח בתחקיר אך לא בשחזור. בתחקיר הוא נכח ואמר את מה שהוא יודע. שוקרון היה ממונה הבטיחות של כל המפעל והיה ממונה גם עליו והוא זה שניהל את התחקיר וגם הוא זה שעשה את השחזור (עמ' 44). באדר נשאל על כך שלא ציין בתצהירו כי הוא מסתייג מהדו"ח שערך שוקרון והוא אישר את האמור ואישר כי אין לו הסתייגויות (עמ' 47, שו' 21-16). באדר אישר את האמור בדו"ח הניתוח של שוקרון, לפיו עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שהזביל גליל הקופי יהיה נקי וחלק ללא שאריות מדבקות עליו טרם הכנסת גליל חדש. הוא אישר גם כי זו הייתה שיטת העבודה (עמ' 48, שו' 6-1). הוא טען כי שיטת העבודה במדפסות לא מחייבת שימוש בסכין, כי המדפסות מאד פשוטות וצריך רק להרכיב שני גלילים בתוך התוף ולהפעיל. לא צריך לנקות או להשתמש בסכין כלשהו או בכלי חד כדי לטפל במדפסת. אופן השימוש במדפסת הוא פשוט ולא מורכב (עמ' 48, שו' 25-22). הוא טען כי הוא לא ראה עובדים שעובדים עם סכין כדי לנקות את המדבקות (עמ' 49, שו' 27-26). הוא טען כי הוא לא ידע שמשתמשים בתוך המחלקה בסכין. לטענתו, אם התובע או אחראי משמרת היו אומרים שהם משתמשים בסכין לטובת טיפול במדפסת, יכלו בגלעם לעשות פעולה מונעת, אך הדבר עלה רק לאחר האירוע ואז הבינו שיש בעיה והוסיפו כפפות והוכנסו הנחיות לשימוש בסכין. לדבריו, הסכין ייעודי רק למטרה אחת, לכל מה שקשור לאיכות ולא לבטיחות ולאחר התאונה נאמר לעובדים לא להשתמש בסכין לקילוף המדבקות וגם תלו במחלקה הנחיות ברורות בעניין (עמ' 50, שו' 32-9). הוא הופנה לכך שבאדוסי טען כי לאחר שצפה בסרטונים של המצלמה בחדר הפרוקטוזה ראו בהם גם את באדר בעצמו משתמש בסכין. באדר טען בתשובה לכך כי הוא אינו זוכר זאת (עמ' 51, שו' 20-13). הוא טען שלהכניס את הידיים כדי לחלץ את הגליל ואת הזביל זה בסדר מאחר שהמדפסת אינה מהווה סכנה (עמ' 53, שו' 2-1). הסכין יועד לנושא איכות. בעבר השתמשו בסכין יפני, אך הסכין היה נשבר והיו מגלים חלקים ממנו בתוך המוצר ולכן הביאו סכין ייעודי ממוספר ולכל מחלקה יש את הסכין המיוחד שלה וזה תחת מעקב. זו הייתה מטרת הסכין וזה גם מופיע בהוראות עבודה, בנוהל העבודה של המחלקה שמטרת השימוש בסכין חיתוך זה בנושא האיכות (עמ' 53, שו' 30-24). בהמשך חקירתו הוא נשאל פעם נוספת על כך שבאדוסי טען כי ראה אותו משתמש בסכין לניקוי והשיב כי זה לא נכון (עמ' 54, שו' 7-2). למרות זאת, בהמשך, כשנשאל האם השתמש בסכין לניקוי שאריות במכונת ההלחמה הוא השיב: "יכול להיות כן יכול להיות גם לא," (עמ' 55, שו' 14-12). באדר טען כי לאחר האירוע הוא שאל את התובע מה קרה והבין מה התרחש והתובע אמר לו שעשה טעות. הטעות היא שהוא השתמש בסכין לצורך חיתוך הנייר קופי וחילוצו מהתוף של המדפסת (עמ' 58, שו' 5-1). הוא נשאל מדוע לא אמר את זה לשוקרון והדבר לא צויין בדו"ח שערך והוא השיב כי אינו יודע (עמ' 58, שו' 11-9). באדר טען עוד, כי בהנחה שהתובע השתמש בסכין הוא היה צריך לדעת להשתמש בכך לא לכיוון הגוף אלא החוצה, וכי לא היה מקום בכלל להשתמש בסכין על מנת לחלץ הגליל מהמדפסת (עמ' 58, שו' 29-20). הוא אישר כי במועד האירוע לא הייתה כפפה במחלקת פרוקטוזה (עמ' 60, שו' 6-4). בגלל התאונה הוסיפו כפפה ושילוט בנוגע לשימוש בסכין (עמ' 60, שו' 18). כן אישר כי המספריים שהיו במחלקה היו קשורים (עמ' 60, 61). מטרת השימוש במספריים הייתה לגזור את השק לטובת דיגום. זו הסיבה שקשרו אותם, השימוש במספריים היה למטרות אחרות (עמ' 61, שו' 6-4). למרות טענותיו כאמור בהמשך חקירתו נשאל באדר אודות השימוש בסכין ואישר כי לא היה איסור לשימוש בסכין לדברים נוספים:

" ...לא היה איסור להשתמש בסכין נכון? לא היה אמרו בסכין אסור לך להשתמש למדבקות, בסכין אסור לך להשתמש כמו שאמרת השתמשתם בזה לכל מיני דברים נכון? לא היה איסור, שמו את הסכין הזה כשהוא לא קשור להבדיל מהמספריים ושאנשים ישתמשו בו לצרכים שונים שמצריכים סכין. נכון?" (עמ' 61, שו' 7-11)".

ותשובתו הייתה:"או-קיי כן." (עמ 61, שו' 11-7).

באדר טען עוד, כי יש את נושא האיכות ויש את נושא הבטיחות. המטרה של הסכין במחלקה היא מטרה ייעודית לכל מה שקשור לנושא האיכות לפתוח את השק, לשפוך את התכולה שלו, וזו הסיבה שהסכין ממוספר וממוקם במקום ייעודי. באשר לנושא הבטיחות בכלל לא הייתה התייחסות בשום מקום לשימוש בסכין (עמ' 61, שו' 21-17).

דיון והכרעה בסוגיית החבות ואשם תורם 

סעיפים 36-35 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מעגנים את עוולת הרשלנות. על מנת לבסס קיומה של עוולת רשלנות יש להוכיח מספר תנאים: חובת זהירות כלפי הניזוק (מושגית וקונקרטית); הפרת החובה; קיומו של נזק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1)113 (1982) (להלן: "פרשת ועקנין").

בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31.8.11)), קבע בית המשפט העליון אחריות רחבה על המעביד ביחסי עובד מעביד:

"אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ נ' שליסר, פ"ד כב(2) 379, 380 (1968) (להלן: עניין לפידות)), אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)). בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (עניין פנקס, בעמ' 623; ע"פ 876/76 ויינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 29, 36 (1978)). כך למשל, הוטלה אחריות על מעביד אשר סיפק לעובד רתמה פגומה שנקרעה במהלך השימוש בה, תוך שנקבע כי 'חובתו של מעביד כלפי עובדו היא, בין היתר, לספק לו כלי עבודה ואביזרי עבודה תקינים ובטוחים, והדברים ידועים' (ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430, 432 (1990) (להלן: עניין תד"ל)). במקרה אחר, הוטלה אחריות ברשלנות על מעביד שהפר את חובתו לגדר חלקים ממכונה ממונעת ולפקח על שיטות העבודה של העובד (ע"א 1815/09 סופריור כבלים נ' אלבז (27.12.10)). נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה." (ההדגשות שלי- א.פ).

בענייננו, אין חולק כי היחסים בין הנתבעת 1 לתובע הינם יחסי עובד-מעביד וכי הנתבעת 1 חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע וכי עליה מוטלת החובה, בין היתר, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיה, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. בנסיבות ענייננו אני סבור כי הנתבעת 1 חבה כלפי התובע גם חובת זהירות קונקרטית והיה עליה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסיכון של פציעה מסכין בעת טיפול במדפסת על כל הסיכון הכרוך בעבודה זו. בהתאם לאמור, מוטלת על הנתבעת 1 בהקשר זה חובה לנקוט באמצעים סבירים להרחיק את הסכנה מהעובדים.

בחינה של העדויות והראיות מעלה כי הנתבעת 1 לא עמדה בחובתה לנקוט באמצעים סבירים להרחקת הסיכון והפרה חובות הזהירות כפי שיובהר להלן.

אמנם במסגרת דו"ח הניתוח צויין כי התובע שגה כשהשתמש בסכין לטובת קילוף המדבקה/נייר הקופי אך גם צויין במפורש, כי קיים סיכוי סביר שקילוף מדבקות/נייר קופי מהזביל במדפסת הברקוד באמצעות סכין חיתוך הנה שיטת עבודה במפעל וכן כי במועד האירוע לא היה קיים נוהל אחיד לתפעול מדפסת ברקוד, לא בוצעה הדרכת סקר סיכונים מחלקתי כחלק מתהליך קליטת עובד חדש במחלקה ולא היה קיים שילוט הוראות בטיחות לשימוש בסכין חיתוך. התובנות והלקחים של דו"ח הניתוח היו כי יש להטמיע את השימוש בסכין חיתוך כגורם סיכון במפעל, לבצע הדרכת סקר סיכונים מחלקתית כחלק מקליטת עובד חדש למחלקה ולהגדיר נוהל מפעלי לתפעול מדפסת ברקוד. דו"ח הניתוח נערך כאמור מספר ימים לאחר התאונה, ערך אותו ממונה הבטיחות במפעל דאז, מר שוקרון, והוא נערך בנוכחות באדר, שהעיד בהליך מטעם הנתבעות. מהדו"ח האמור עולה באופן ברור כי הנתבעת 1 לא עמדה בחובות הזהירות המוטלות עליה והתרשלה בהתנהלותה. הנתבעת 1 בחרה שלא להביא לעדות את שוקרון כותב דו"ח הניתוח על מנת שיסביר את מסקנותיו ואת האמור בדו"ח, ובהתחשב באמור נראה כי הדו"ח מדבר בעד עצמו ויש בו די על מנת להוכיח את רשלנותה של הנתבעת 1.

הנתבעות בחרו להביא עדים אחרים במקום שוקרון אך בעדותם של עדים אלו לא היה כדי לשנות ממסקנות הדו"ח האמור. יתרה מכך, מסקנות דו"ח הניתוח שערכה הנתבעת 1 עלו בקנה אחד עם עדותו של התובע ועדויות העדים מטעמו. מהעדויות והראיות עלה, כי התובע עבד אצל הנתבעת 1 כעשרים שנים עד התאונה. הוא עבד כאחראי משמרת אריזה במחלקת פרוקטוזה, המחלקה שבה ארעה התאונה, במשך כעשר שנים. התובע תיאר את הארוע באופן מפורט ממנו עלה כי בזמן השימוש במדפסת הברקוד במחלקת פרוקטוזה, מדפסת שמגלגלת שני גלילים במקביל, אחד של נייר קופי שחור, והשני של מדבקות לבנות ריקות, לאחר ההדפסה, נשארו מדבקות תקועות בתוך המדפסת והן נדבקו לחלקי המדפסת. התובע גירד אותן מהזביל באמצעות סכין חיתוך שסיפקה הנתבעת 1. התובע הסביר כי החזיק ביד שמאל את החלק שניקה משיירי המדבקות, ומאחר שמדובר בחלק שמסתובב הוא החזיק אותו כדי שלא יזוז וביד ימין קילף את שאריות המדבקות שנדבקו באמצעות הסכין, כאשר לפתע הסכין החליק ופגעה לו באצבע. מעדותו של התובע עלה, כי כאשר החליף את הגלילים וניקה את שאריות המדבקות עשה זאת תוך כדי שהוא מתכופף וזאת מאחר שהמדפסת הייתה במגירה שמתחת לשולחן. הוא אחז עם יד שמאל את הקצה של המתקן במכונה, ניסה להסיר את המדבקות עם יד ימין ואז יד ימין הגיעה עד אגודל שמאל והסכין חלף באמצע לאורך הבוהן. הסכין היה מכוון לכיוון האצבע שלו, והוא הפעיל כוח על מנת להוציא את הדבק, והיד החליקה כאמור. מדבריו של התובע עלה כי השימוש בסכין להורדת שיירי המדבקות הייתה שיטת העבודה כפי שציין גם שוקרון בדו"ח הניתוח. הנתבעת 1 לא סיפקה מספריים לצורך האמור, כאשר במחלקה היו מספריים קשורים בשרשרת שלא הגיעו לאזור המדפסת ותפקידם היה פתיחת שקי הפרוקטוזה ולא ניקוי המדפסת משיירי מדבקות. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי התובע יכול היה לדרוש בכל עת מספריים לצורך ביצוע הפעולה אילו סבר שהשימוש בסכין מסוכן ומשלא עשה כן מדובר ברשלנות שלו. טענה זו אינה מקובלת עלי. הנתבעת 1 היא המעסיקה של התובע והיא שנדרשת לספק לתובע ציוד לשם הוצאת שיירי המדבקות. ככל שהייתה מעוניינת שייעשה שימוש במספריים לצורך האמור, היה עליה לספק מספריים מתאימים ולהדריך כי זוהי שיטת העבודה הרצויה. משלא עשתה כן ובפועל נהגו עובדיה להשתמש לצורך כך בסכין, כשלא נאמר להם אחרת, ולא הובהר מהי שיטת העבודה הנדרשת, אין לה להלין אלא על עצמה. התובע הסביר כי ידע שמדובר בשיטה מסוכנת אבל לא הייתה שיטה אחרת ולא סיפקו לו כפפות במפעל.

באדוסי שעבד גם הוא במפעל של הנתבעת 1 במשך שנים, לרבות בתקופה שבה ארע האירוע ושימש כמנהל צוות באריזת פרוקטוזה, העיד גם הוא, כי המדבקות ונייר הקופי היו נתפסים במדפסת ומפריעים לה להדפיס ולכן היה על ראש הצוות לנקות את המדפסת משאריות המדבקות ונייר הקופי. לשם כך העיד כי השתמשו בידיים, כאשר לא הוגדרה שיטה מסויימת לטיפול בעניין ולא ניתנה הדרכה מתאימה וכל ראש צוות פעל כפי שהוא מבין. לא היו כפפות מגן או מספריים ליד המכונה והם השתמשו בידיים חשופות ובסכין הממוספר. באדוסי סיפר כי לאחר התאונה הורו להם להפסיק להשתמש בסכין הממוספר כאשר המדפסת נתקעת עם מדבקות ונייר קופי והביאו במקום זה מספריים. לאחר התאונה גם עברו העובדים בגלעם הדרכה והוזהרו מהשימוש בסכין וביקשו שישתמשו בכפפות מגן. באדוסי גם העיד שבסרטון בו צפה, סרטון ממצלמה בחדר הפרוקטוז ראה גם את מר באדר, המנהל, משתמש בעצמו בסכין לטיפול במדפסת.

התובע הביא לעדות גם את מר חומה שנכח בעת התאונה במחלקת האריזה יחד עם התובע, אך לא ראה את האירוע. הוא ראה את התובע לאחר שנפצע ליד המדפסת מחזיק את אגודל יד שמאל ביד ימין שלו, הוא ראה דם על הרצפה ועל הסכין. גם הוא אישר כי לא היו מספריים בחדר האריזה פרט לאותן מספריים קשורים שלא ניתן היה להעביר ממקום למקום. חומה העיד כי לאחר התאונה לקחו את הסכין והציבו במקומו מספריים ללא שרשרת וכן כפפה ממתכת ליד הסכין שנותר במחלקה.

בנוסף לאמור הציג התובע גם את חוות דעתו של ד"ר ביקלס שאף העיד לגבי רשלנות הנתבעת 1. בהקשר זה אציין כי הנתבעות לא הגישו חוות דעת של מומחה בטיחות מטעמן שיסתור את האמור בחוות דעתו של ד"ר ביקלס או בדו"ח הניתוח שהנתבעת 1 בעצמה ערכה (ראו: ישיבת 18.6.23, עמ' 8, שו' 17-11).

עדויות העדים מטעם הנתבעות, מר טביב ומר באדר לא היו משכנעות, בלשון המעטה.

מר טביב טען בתצהירו, בין היתר, כי לניקוי מדפסות חל איסור שימוש בסכין וכי אין כל צורך להשתמש בכלי חד או סכין. עוד טען שהיו הנחיות מאד ברורות ואסור היה להוריד שאריות נייר בעזרת סכין וכי הנחיות אלה ניתנו לתובע על ידי באדר. בנוסף טען כי לא היה צורך בניקוי הגליל, אין הוראה לניקוי הזביל עם סכין או עם כלי אחר וכי גם אם נשארו שאריות, הן לא אמורות להפריע. הוא הוסיף כי המדפסת תקינה וגם אם נשארו חתיכות נייר, מצב זה לא אמור להפריע להכנסת הגליל למקומו. בעדותו בבית המשפט התברר כי במועד התאונה הוא לא עבד בנתבעת 1 וכי אף שבחדר בו ארעה התאונה מצוייה מצלמה וסרטון התאונה אמור להיות מצוי במפעל, הוא לא צפה בו. על אף הטענות האמורות לעיל בתצהירו, בחקירתו בבית המשפט התברר כי טענותיו באשר לדרך שבה פועלת המדפסת ואופן הניקוי משיירי מדבקות ונייר הקופי אשר נטענו בצורה נחרצת בתצהירו, לא ידועות לו והוא כלל לא מבין במדפסות. הוא לא מכיר את השיטה שבה עבדו עם המדפסות ועל אף מה שטען בתצהירו, הודה לבסוף, כי עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שזביל הקופי יהיה נקי וחלק ללא שאריות של מדבקות טרם הכנסת גליל חדש. כמו כן התברר בעדותו כי הוא אינו מכיר את הנוהל בגלעם לגבי ניקוי ושימוש במדפסת. בחקירתו הודה כי לא הסתייג בתצהירו מדו"ח הניתוח שערך שוקרון וטען שפנה באופן פנימי בעניין, דבר שלא הוכח ולא הוצגה לכך כל אסמכתא. טביב הודה בחקירתו כי אינו יודע איך עובדים עם המדפסת ואף אינו יודע כיצד עבדו בזמן אמת בפועל ובאיזו דרך ניקו את המדפסת. מעדותו גם עלה כי הנתבעת 1 לא סיפקה כפפות מגן ומספריים שאינם קשורים כאמור, וכי רק לאחר התאונה הורו לעובדים להשתמש במספריים במצבים בהם רצו לנקות את המדפסת ונאסר השימוש בסכין לשם כך. טביב גם אישר כי הסכין בו השתמש התובע הוא מאושר, זאת למרות שלטענתו הסכין נועד לשימוש חיתוך שקים ושימושים נוספים, שימושים שונים מזה שעשה התובע. הוא אישר כי בדיעבד הבין לאחר ששאל במחלקה ששימוש בסכין הייתה שיטה שהייתה מקובלת לניקוי המדבקות מהזביל במדפסת והוא אישר את האמור בהקשר זה בדו"ח הניתוח שערך שוקרון. טביב כאמור היה ממונה הבטיחות במפעל אך בחקירתו התברר כי הוא אינו יודע דבר לגבי הפעלת המדפסות, שיטת העבודה בהן והשימוש שעשו בהן עובדי המפעל בפועל, לרבות השימוש בסכין חיתוך להוצאת שיירי המדבקות מהמדפסת. בהקשר זה יצויין, כי לא מצאתי מקום לקבל טענתו של טביב כי העובדים כמעט ולא נדרשו להשתמש בסכין לשם ניקוי המדפסת ולכן מדובר היה בסבירות קטנה לסיכון מהשימוש בסכין. גם הטענה לפיה סכין החיתוך אינו מהווה סיכון מעבר לסיכון שיש בכל סכין מטבח רגיל דינה להידחות. מדובר בסכין בו נעשה שימוש לצורך ניקוי מדפסת, מדפסת המצויה במגירה תחתונה ודורשת התכופפות ותנאים שאינם נוחים לשימוש בה, פעולת ניקוי השיירים דורשת שיחזיקו ביד אחת במדפסת ואף אם אדם מודע לכך שיש בשימוש בסכין סיכון עדיין יכולות לקרות טעויות שלא בשליטתו והיה מקום לספק לו ציוד מגן והדרכה מתאימה, ואין ספק בעיני שהסכין מהווה גורם סיכון ואף שוכנעתי שבמקרים רבים לא ניתן היה לנקות את שיירי המדבקות באמצעות הידיים והיה צורך בשימוש בדבר מה נוסף, כאשר מקובל היה באותה תקופה להשתמש בסכין, וככל הנראה לאחר האירוע החלו להשתמש לשם כך במספריים שסופקו בדיעבד במקום בסכין.

הנתבעות כאמור לעיל הביאו לעדות גם את באדר, אשר שימש כמנהל מחלקת האריזה במועד הרלוונטי לתאונה, אך גם בעדותו לא היה כדי לסייע להן.

באדר העיד כי לאחר התאונה הוא שאל את התובע מה קרה והתובע אמר לו שעשה טעות והטעות היא שהוא השתמש בסכין לצורך חיתוך נייר קופי וחילוצו מהתוף של המדפסת. על אף טענתו זו כשנשאל באדר בחקירתו בית המשפט מדוע לא אמר זאת לשוקרון והדבר לא צויין בדו"ח הניתוח שערך, לא סיפק תשובה שתבהיר זאת. התובע כאמור אף הכחיש טענה זו מכל וכל. זאת ועוד. בחקירתו טען באדר כי אינו זוכר אם ראה את הסרטון של התאונה, עניין תמוה כשלעצמו, כאשר מדובר במקרה חריג של עובד שנפגע במפעל ולא שב לעבודתו. כמו כן התברר כי על אף שטען בתצהירו שביום התאונה ערכו שחזור האירוע, הדבר לא קרה. ביום האירוע קיבל התובע עזרה ראשונה בגלעם ופונה משם באמבולנס, ובאדר כלל לא נכח באירוע. כך גם התברר כי באדר בכלל לא נכח בשום שחזור אחר שנטען כי נערך ומכאן שהאמור בתצהירו בהקשר זה לא היה מדוייק. באדר אישר כי לא היו לו הסתייגויות מדו"ח הניתוח שערך שוקרון וכן אישר בחקירתו כי עבודה תקינה של מדפסת הברקוד מחייבת שזביל גליל הקופי יהיה נקי וחלק ללא שאריות מדבקות עליו טרם הכנסת גליל חדש. באדר טען בחקירתו כי הוא לא ראה שעובדים עם הסכין כדי לנקות את המדבקות ואף טען כי הדבר עלה רק לאחר האירוע. הוא טען כאמור, כי הסכין היה סכין ייעודי רק לכל מה שקשור לאיכות ולא לבטיחות ולאחר התאונה נאמר לעובדים לא להשתמש בסכין לקילוף המדבקות ונתלו במחלקה הנחיות ברורות בהקשר זה. על אף טענותיו כי לא ידע על השימוש בסכין, כשהופנה לכך שבאדוסי טען כי ראה אותו באחד הסרטונים משתמש בעצמו בסכין באדר טען כי אינו זוכר זאת. בהמשך חקירתו הוא נשאל פעם נוספת על כך שבאדוסי טען כי ראה אותו משתמש בסכין לניקוי והשיב תחילה שזה לא נכון ולאחר מכן כשנשאל שוב אם השתמש בסכין כנטען השיב "יכול להיות כן יכול להיות גם לא,". מדובר בגרסה תמוהה למדי, ואין זה סביר בעיני, כי לא זכר אם עשה אי פעם שימוש בסכין לצורך הנ"ל ואני מקבל בעניין זה את עדותו של באדוסי. בהקשר זה יצויין עוד, כי הנתבעות כאמור בחרו שלא להביא את סרטון המצלמה מחדר הפרוקטוזה, אשר באדוסי העיד כי צפה בו יחד עם באדר לאחר התאונה ולא סופק לכך הסבר של ממש והדבר פועל לחובת הנתבעות.

בנוסף לאמור, גם מעדותו של באדר עלה באופן ברור כי לא הייתה כפפה במחלקת פרוקטוזה ורק לאחר התאונה הוסיפו כפפה ושילוט בנוגע לשימוש בסכין. בנוסף, גם הוא אישר כי המספריים שהיו במחלקה היו קשורים ומטרת השימוש בהם הייתה לפתיחת שקים. כן הודה כי לא היה איסור להשתמש בסכין לצרכים שונים, למרות שטען כאמור כי מטרת הסכין הייתה פתיחת שקים.

לסיכום- לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בכל הראיות כאמור, שוכנעתי כי קילוף מדבקות/נייר קופי מהזביל במדפסת הברקוד באמצעות סכין חיתוך הייתה שיטת עבודה במפעל, כי במועד האירוע לא היה קיים נוהל אחיד לתפעול מדפסת ברקוד וכי מנהל מחלקת האריזה מר באדר ידע על שיטת עבודה לא בטיחותית זו ואף פעל כך בעצמו.

בענייננו, נוכח החובה המוגברת החלה על מעביד, היה מצופה כי גלעם תפעל לוודא שאין סיכון בעבודת התובע. היה מצופה שתקבע כי סכין מהווה גורם סיכון במחלקה, ותדאג למתן הוראות בטיחות לגבי הסכין, לרבות הוראות בדבר שימוש בכפפות להגנה מפני פגיעות מהסכין. בנוסף, היה על גלעם לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ולהמציא כלי חלופי לצורך קילוף המדבקות כמו מספריים לא קשורים וכפפה כפי שעשתה רק בדיעבד ולא להתעלם משיטת העבודה הלא בטיחותית באמצעות הסכין.

ככל שמבחינת גלעם, הסרת שיירי המדבקות מהמדפסת באמצעות סכין חיתוך לא הייתה שיטה מתאימה ורצויה לתפעול, וככל שלא רצתה שיעשה שימוש בסכין לצורך כך, היה על גלעם להבהיר באופן מפורש כי אין להשתמש בסכין לטיפול במדפסת ולא להתעלם מכך. כמו כן היה עליה להבהיר לעובדיה מהי שיטת הפעולה הנכונה והבטוחה להסרת שיירי המדבקות והיה עליה לספק ציוד חלופי מתאים אחר לטיפול בעניין זה, כגון מספריים לא קשורים שניתן יהיה לעשות בהם שימוש לשחרור מדבקות שנתקעו במדפסת. היה על גלעם למצוא פתרונות שלא היו מאלצים את התובע להשתמש בסכין, ולא עשתה דבר מכל אלה.

בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי, אני סבור כי לו הייתה ניתנת לתובע הדרכה בעניין הסרת המדבקות ממדפסת הברקוד והיה מסופק לו אמצעי חלופי אחר לשימוש לצורך האמור, כגון מספריים, יש להניח בסבירות גבוהה כי הנזק היה נמנע.

הנה כי כן, מסקנתי היא שבענייננו מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות ולכן יש לחייב את הנתבעות כלפי התובע מכוח עוולה זו ולפיכך איני נדרש לטענות הנוספות של התובע לרבות בנוגע להפרת חובות חקוקות כנטען בסיכומיו.

לעניין אשם תורם, בע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.21) קבע בית המשפט העליון כך:

"3. המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור (ראו, מבין פסקי דין רבים: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604א'-ב' (1982); ע"א 7895/08 ‏קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין, פסקה 26 (31.8.2011); ע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ' בלומברג, פ"ד יא 1087, 1093ג'-ה' (1957); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 14 (10.5.2016)).

עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו. 

ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם..." (ההדגשות שלי-א.פ).

הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע, דרשה ממנו לבצע את עבודתו, לרבות ניקוי המדפסת משיירי נייר דבק וקופי. בפועל, כשיטת עבודה, נעשה שימוש במחלקת פרוקטוזה בסכין על מנת לגרד את שיירי הדבק כאמור, כאשר הנתבעת 1 לא סיפקה לעובדיה אמצעי עבודה אחר מסוכן פחות (כמו מספריים לא קשורים) או הגנה כלשהי (כפפה) וגם לא פיקחה, הלכה למעשה, על שיטת העבודה. התובע, על מנת לנקות את המדפסת, אף נאלץ להתכופף לעבר המדפסת בשל מיקומה. לא נעלם מעיני שהתובע הוא עובד מנוסה שתפקד כאחראי משמרת ועדיין הוא הרגיש מחוייב לדאוג לניקוי המדפסת ונדרש לעמוד בזמנים בעבודתו ולבצעה ביעילות, כאשר הוא פועל לניקוי המדפסת באמצעות הסכין במהירות האפשרית כשזו הייתה שיטת העבודה בפועל אצל הנתבעת 1. אכן, היה מצופה מהתובע כאשר הוא מודע לסיכון שקיים בשל שימוש בסכין, להיות זהיר יותר, בפרט בהתחשב בתפקידו הבכיר ובניסיונו, וככל הנראה זו הסיבה שגם לא נפגע קודם לכן מהסכין, למרות שעבד במחלקה האמורה עשר שנים עובר לאירוע ועשה בסכין שימוש באופן תדיר לטענתו ועדיין מדובר לכל היותר בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה לפי שיטת העבודה בפועל שהייתה נהוגה אצל הנתבעת 1 באותו מועד, ולכן אני סבור שאין מקום לקבוע שהיה בהתנהלותו אשם תורם.

ד. הנזק

בעקבות התאונה פונה התובע לבית החולים הלל יפה בחדרה שם הוא אובחן כסובל מקרע של הגיד האקסטנסורי EPL של אגודל יד שמאל. ביום 20.7.17 עבר התובע ניתוח לתיקון ותפירה של הגיד וגובס בגבס. התובע אושפז בבית החולים הלל יפה עד ליום 21.7.17 (ראו: נספח ט' לתצהיר התובע).

1. שיעור הנכות הרפואית

הצדדים הסכימו, כי חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה יוגשו כפי שהן לתיק ללא חקירת עורכי חוות הדעת (עמ' 41).

נבחן כעת את חוות הדעת בתיק.

חוות הדעת בתחום האורתופדיה

בתחום האורתופדיה הגיש התובע את חוות דעתו של ד"ר מוריס אגסי (להלן: "ד"ר אגסי") מיום 2.7.18 שקבעה לתובע עקב התאונה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של ד"ר ולנטין ז'טלני (להלן: ד"ר ז'טלני") מיום 24.9.19. המומחה קבע בחוות דעתו, כי צורת האגודל השמאלי תקינה, ציר האצבע תקין, אין דלדול בשרירים בבסיס האגודל, הצלקת תקינה וכמעט לא ניתן להבחין בה ואין רגישות בעת הנעת מפרקי האצבע. קיימת הגבלה מזערית של 15 מעלות בכיפוף בפרק הבינגלילי, שאינה מפריעה לתפיסה העדינה. ד"ר ז'טלני לא הסכים עם קביעתו של ד"ר אגסי וטען, כי נכות של 10% מוקנית למצב של קישיון של האגודל ולא להגבלה מזערית בתנועה הקיימת שבכלל אינה מגבילה בתפקוד האגודל. לפיכך קבע כי אין מקום לקביעת אחוזי נכות במקרה זה בשל התאונה.

מטעם בית המשפט מונתה כמומחית רפואית בתחום האורתופדיה ד"ר בתיה יפה

בחוות דעתה מיום 13.9.20, קבעה המומחית כי לתובע נגרם בתאונה חתך מלא של גיד מיישר ארוך של האגודל אשר נתפר ונכון להיום אין תפקוד של גיד זה. באותה יד קיימת פציעה ישנה משמעותית מאוד עם קטיעה של אצבעות 2,3,4,5 בגבהים שונים ולמעשה לחוסר התפקוד של אצבעות אלה התווסף חוסר תפקוד של גיד מיישר ארוך של אגודל. לאחר עיון בחוות הדעת של מומחי הצדדים, היא אינה מסכימה עם מומחה הנתבעות ד"ר ז'טלני שקבע כי אין מקום לאחוזי נכות. ידו השמאלית של התובע הייתה פגועה עוד בטרם התאונה הנדונה, כאשר למעשה האצבע היחידה עליה נשען התפקוד של היד כולה הייתה האגודל. הפגיעה באגודל במקרה זה הייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". היא אינה מסכימה גם עם אחוזי הנכות שקבע ד"ר אגסי, מומחה התובעת, מאחר שהשתמש בסעיף הדן בבעיות מפרקים. לתובע לא היתה פגיעה גרמית או מפרקית והסעיף הנכון הוא סעיף של גידים מיישרים ולהערכתה הנכות הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה אינה עולה על 5%.

הצדדים הסכימו כאמור, כי המומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה לא תיחקר, תוך שמירת טענותיהם על פי חוות הדעת מטעמם (עמ' 8, שו' 15-14). משויתרו הצדדים על חקירתה של ד"ר יפה ולאחר שגם קראה את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים כאמור לעיל והביעה דעתה בעניין, אזי אני סבור כי יש לאמץ את קביעותיה בחוות הדעת.

יש לציין, כי הנתבעות טענו בסיכומיהן שהנכות המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 2.5% בלבד, בהתחשב בנכויות קודמות, אך טענה זו אינה עולה מחוות דעתה של ד"ר יפה, שציינה כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע "מהפציעה הנוכחית" הינה בשיעור של 5%.

לפיכך אני קובע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בתחום האורתופדיה בעקבות התאונה.

חוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה

בתחום הפסיכיאטריה הגיש התובע את חוות דעתו של ד"ר פרקש הרמן (להלן: "ד"ר פרקש"). המומחה קבע בחוות דעתו מיום 3.6.18 כי התובע לוקה בהפרעה נפשית כרונית עקב התאונה מיום 20.7.17 אשר גורמת לנכות פסיכיאטרית בשיעור של כ-20% בשל הפרעות פסיכונוירוטיות - כוללות הפרעות פוסט טראומתיות והפרעות הסתגלות למינהן. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של פרופ' משה קוטלר (להלן: "פרופ' קוטלר"). פרופ' קוטלר קבע בחוות דעתו מיום 14.1.20 כי התרשם שהתובע פיתח הפרעה הסתגלותית תגובתית, המלווה בתסמינים דכאוניים, חרדתיים ובעלי נופר בתר חבלתי. מהתיעוד עלה כי התובע אובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית, והוא אינו מסכים עם אבחנה זו. בבדיקתו לא דיווח הנבדק על תסמינים פוסט טראומטיים אופיניים, גם פגיעתו אינה תומכת באבחנה זו מאחר ולא דיווח כי בשעת האירוע חש תחושה של אובדן שליטה או סכנת חיים (בגין החתך באגודל). נהפוך הוא, התובע ציין בפניו כי פנה לאחר האירוע לקופת החולים ולמעשה חשב כי יחבשו אותו ויוכל לחזור לעבודתו והוא הופתע מכך שהופנה לבית החולים. כמו כן ציין פרופ' קוטלר, כי נראה שפגיעתו הנפשית של התובע אינה רק בגין הקשיים הגופניים שנוספו בגין הארועים אלא גם בפגיעה אישית על כך שלא נעשה מאמץ עבורו במסגרת המפעל בו עבד תקופה ממושכת ונמצא לו תפקיד אחר אליו יוכל לחזור לעבוד. הוא הוסיף עוד כי בבדיקה ציין התובע כי מצבו הנפשי השתפר תחת טיפול תרופתי שנוטל, מסר כי הוא בעל מוטיבציה לשיקום תעסוקתי ואותו אמור להתחיל בעוד כחודש במסגרת המוסד לביטוח לאומי, עובדה הסותרת את חוות דעת המומחה ברפואה תעסוקתית מטעמו ולפיכך סבר פרופ' קוטלר כי נראה שהתובע יוכל לשוב למעגל התעסוקה. את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנפשי העמיד המומחה על שיעור של 10% וכן הוסיף כי יזדקק להמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי כפי שמקבל כיום. כן העריך כי מסלול השיקום התעסוקתי יצמצם את מצוקתו הנפשית.

מטעם בית המשפט מונה פרופ' חנן מוניץ (להלן: "פרופ' מוניץ") כמומחה בתחום הפסיכיאטריה. פרופ' מוניץ ציין בחוות דעתו מיום 22.11.20, כי מדובר באדם שפעם שנייה בחייו עבר תאונה בכף יד שמאל. התמונה הקלינית היא של שינוי באישיות תוך הסתגרות, ניתוק קשרים חברתיים וירידה בתפקוד המשפחתי. הסיבה לכך שאינו עובד קשורה לחוסר התפקוד הפיזי של כף היד ואי יכולת להתאים לו עבודה במסגרתו הקודמת. הוא העריך כי התובע סובל מתסמונת פוסטראומטית וזאת עקב הטראומה. הוא ציין כי די.אס.אמ 5 מונה פגיעה פיזית כטראומה אפשרית הגורמת לפוסט טראומה. הוא ציין בחוות דעתו, כי התובע תיאר חשיבה חוזרת של האירוע הטראומטי עם אי יכולת להשתחרר ממחשבות אלו. בולטת המנעות מסכינים, סף גירוי נמוך כפי שמתבטא באנמנזה וגם בזמן הבדיקה, ופגיעה תפקודית. המומחה ציין כי אינו מסכים עם פרופ' קוטלר כי מאחר שהתובע לא חש בזמן האירוע אובדן שליטה או סכנת חיים אזי לא מדובר בפוסט טראומה. התובע תיאר תגובה של אובדן שליטה בקופת החולים וכן בבית החולים הלל יפה שהוסברה לו המשמעות של הפגיעה. נוכח האמור העריך המומחה את נכותו הנפשית של התובע אשר נגרמה לו בעקבות התאונה בשיעור של 10%.

הצדדים בחרו שלא לחקור בבית המשפט גם מומחה זה בתחום הפסיכיאטריה על חוות הדעת שהגיש ואני מאמץ את חוות דעתו. הנתבעות בסיכומיהן טענו כי קשה להלום שנכות של 5% גרמה לנכות פסיכיאטרית בשיעור של 10%, בעוד שנכות קודמת בשיעור של 52% בגין פציעה קשה בהרבה וקטיעת אצבעות באופן כזה או אחר, לא גרמה לנכות פסיכיאטרית כלשהי. ברם, משבחרו הנתבעות שלא לחקור את המומחה בבית המשפט ולהציג לו את הפרטים, אין מקום לקבל טענותיהן נגד חוות הדעת של המומחה. לפיכך, אני קובע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטריה בעקבות התאונה.

נוכח האמור לעיל, אני קובע את נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 14.5% (פסיכיאטריה-10%, אורתופדיה -5%).

2. שיעור הפגיעה התפקודית

התובע ביקש לקבוע בסיכומיו כי נוכח מצבו הרפואי הקודם, לאחר שעבר בשנת 1987 תאונה אחרת בעקבותיה עבר קטיעה של אצבעות 3-4-5 ואצבע 2 הפכה לאצבע פטיש (מקובעת בקישיון בצורת ר'), אזי עד התאונה מתוך חמש אצבעות בכף היד הדומיננטית נותרה מתפקדת רק אצבע מספר 1. גם מחוות דעתה של ד"ר יפה עלה כי האצבע היחידה עליה נשען תפקוד כף היד כולה נפגעה, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, כאשר הנתבעות לא חלקו על הקביעות האמורות ולא ביקשו לחקור את ד"ר יפה. טרם התאונה עסק התובע בעבודה פיזית, ידנית שדרשה שימוש בידיים והפעלת כח. לאחר התאונה הצהיר התובע אודות קשייו בפעולות השונות בשל הפגיעה באגודל. התובע טען כי בהתחשב במצבו קודם לתאונה והפגיעה האורתופדית והנפשית בתאונה, יש לקחת בחשבון סינרגיה שלילית בין המצב האורתופדי לבין המצב הנפשי ולהעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 65% (סעיפים 38-31). עוד טען, כי למרות מאמציו לא הצליח להשתלב בעבודה כלשהי ובהינתן שהוא חסר השכלה, עבד רוב חייו בעבודת כפיים ועבודות ייצור, מבוגר וגם בעל נכות קשה מאד, לא תמצא לו עבודה ויש לחשב את הפסדיו לפי 100%.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי נכויות התובע נמוכות מאד, וברגיל מתבררות בבית משפט השלום ואינן משפיעות על כושר העבודה. במאי 2018 התקיים שימוע בגלעם ובו התובע טען כי הוא מוגבל מאד ביד ולא יכול לחזור לתפקידו ובשלב זה אינו רואה עצמו ממלא תפקיד אחר. הפסקת העבודה, היתה ביוזמת התובע לאור טענותיו ולא ביוזמת המפעל. פרופ' קוטלר, הפסיכיאטר מטעם הנתבעות ציין כי לתובע מוטיבציה לחזור לעולם העבודה והוא אמור להתחיל קורס מטעם המל"ל. פרופ' כראל המומחה לרפואה תעסוקתית שנתן חוות דעת עבור הנתבעות (להן:"פרופ' כראל"), קבע כי אנשים לא מעטים המתפקדים רק עם יד אחת משתלבים בצורה זו או אחרת בעולם העבודה, כמובן בהתייחס לגילם, הכשרתם וניסיונם. הוא ציין כי אנשים במצבו של התובע יכולים לרוב בסיוע המל"ל להשתקם בעבודה או במסגרת מקום עבודה מוגן, או במסגרת עיסוק שאינו מחייב הפעלה רצופה של שתי כפות הידיים. אנשים רבים בעלי תפקוד מוגבל ביד אחת עדיין נמצאים במעגל העבודה. התובע יכול לעבוד בשמירה בשער של חניון או של בנין/חנות, כרטיסן בתחבורה ציבורית, פקח ברשות מקומית, נציג שירות מכירות טלפוני, אין ספור עבודות לו רק היה רוצה. ישנן דוגמאות רבות של אנשים שנפגעו בצורה קשה בהרבה והמשיכו לעבוד ולהתפרנס. ודאי שנכות של 2.5% עקב קושי ביישור האגודל אינה יכולה להביא למסקנה שמדובר בפגיעה משמעותית שהתובע לא יכול אילו רק רצה להשתקם ולהמשיך להתפרנס. הנתבעות בסיכומיהן העריכו את פגיעתו התפקודית של התובע בשיעור של 25% (סעיף 37).

בסיכומי התשובה טען התובע כי בענייננו לא מדובר בתיק רגיל, שכן תיקו של התובע נמנה על אותם תיקי גולגולת דקה בהם פגיעה מינורית צומחת למימדים לא צפויים עקב נתוני הניזוק (סעיף 3). הנתבעות לא שלחו לד"ר יפה שאלות הבהרה ולא זימנו אותה לחקירה ולכן קביעותיה כי הפגיעה באגודל במקרה זה הייתה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל ברורה. עוד טען התובע בנוגע לטענה כי לא רצה להמשיך לעבוד בגלעם, כי נכותו נקבעה במוסד לביטוח לאומי בשיעור של 100% עד 30.6.18. בתקופה זו כשנכותו בשיעור 100% זומן לשימוע ביום 15.5.18 ופוטר על ידי הנתבעת 1. הטענה כי לא רצה לעבוד בתפקיד אחר לא נתמכה בתצהיר מטעם הנתבעות. מנגד במכתב הנתבעת 1 מיום 16.5.18 נאמר כי לאור אי מציאת תפקיד חלופי התואם את מצבו הבריאותי, יחסי העבודה יגיעו לסיומם ביום 16.6.18. הפסקת העבודה נעשתה ביוזמת הנתבעת 1, כאשר התובע הבהיר בעדותו כי רצה לשוב לעבוד במפעל אך הנתבעת 1 קבעה שאינו מתאים לכך, לרבות עבודה בשער המפעל (סעיף 8). כך גם הטענה כי התובע יכול לעבוד בעבודות אחרות אינה נכונה. הנתבעות מתעלמות מההלכה שיש לבדוק נסיבות פרטניות של התובע. מדובר באדם בן 60+, חסר השכלה בסיסית, שידו הדומיננטית חסרת שימוש, שסובל ממצב נפשי של ניתוק והסתגרות ומצבו בשוק העבודה הרלוונטי הוא כזה שאין לו שום סיכוי להשתלב בשוק העבודה. הטענה כי התובע יכול לעבוד בעבודות מסוג פיקוח, השגחה, נהיגה והכוונה בבנייני משרדים טובה לסיכומים אך בעולם האמיתי אין לו סיכוי אמיתי להיקלט בעבודה, כפי שעולה מחוות הדעת המשלימה של המומחה התעסוקתי ד"ר גפן ויש לקחת בחשבון קביעות פרופ' מוניץ בנוגע לכך שהתובע סובל ממצב של ניתוק והסתגרות (סעיף 9).

נבחן את העדויות והראיות שהוגשו בסוגיה.

בתצהירו העיד התובע כי בשנת 1987, כ-30 שנים קודם לתאונה, הוא עבר קטיעה באצבעות 5-3 וכן פגיעה באצבע 2 המקובעת בצורת פטיש והוא אינו יכול להשתמש בה. האגודל הייתה האצבע הבריאה היחידה שנותרה לו ביד שמאל ובעזרתה ועליה נשען רוב התפקוד שלו עד התאונה ביום 20.7.17 (תמונות כף יד שמאל צורפו כנספח ח' לתצהירו). על אף הפגיעה הקשה בארבע אצבעות יד שמאל טרם התאונה, התובע הצליח להתמודד עם הפגיעה ותוצאותיה בצורה מוצלחת עד התאונה. לטענתו, אלמלא הקטיעה בתאונה בשנת 1987, הוא היה מגיע לתפקיד הרבה יותר בכיר ולשכר גבוה יותר מזה שהרוויח עד התאונה בנתבעת 1 (סעיף 15). התובע הצהיר כי מאז התאונה הוא סובל מחולשה של האגודל, הגבלה בתנועות האגודל, עקצוצים וזרמים באגודל, רגישות באגודל בעת מגע, קשה לו לאחוז בחפצים ויש לו כאבים בזמן שינויי מזג האוויר בעיקר בחורף. הוא המשיך במעקב רפואי במסגרת קופת החולים, השתמש במשככי כאבים ואף ביצע פעולות פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק אך לצערו לא חלה הטבה (סעיף 17). עקב התאונה יד שמאל, היד החזקה שלו הפכה לחסרת שימוש, שכן האצבע היחידה שלו, אצבע 1 שתפקדה יחד עם כף היד עד התאונה הפכה לכזו שלא ניתן להשתמש בה (סעיף 18). בנוסף, בעקבות התאונה טען התובע כי הוא סובל מתסמינים נפשיים. יש לו מחשבות סביב התאונה, עד היום יש לו רתיעה ופחד מסכינים. הוא מתקשה לישון בלילות, ללא מצב רוח ובדכאון ממצבו, אין לו סבלנות או כח לאנשים והוא מעדיף להיות עם עצמו. הוא חסר סבלנות, עצבני ורגזן. היחסים שלו עם אישתו נפגעו והיא אף רצתה להתגרש ממנו בגלל מצבו. בשל מצבו הוא אף מטופל פסיכיאטרית תקופה ממושכת של מספר שנים, כולל טיפול בתרופות פסיכיאטריות וכדורי שינה (סעיף 19). הוא יליד XX.XX.63, ללא תעודת בגרות, ועבד רוב חייו בעבודות כפיים ועבודות ייצור. כך גם עבד בגלעם במשך 20 שנים (סעיף 23). העבודה בגלעם הייתה עבודה פיזית הדורשת שימוש בידיים והפעלת כוח. לפעמים היה נקרע שק פרוקטוזה והיה צריך להוריד אותו מהמסוע. מדובר בשקים כבדים מאד במשקל של 20 ו-25 ק"ג. בנוסף, לפעמים היו שקים פסולים, כלומר שתאריך הייצור שהיה מוטבע על גבי השק היה שגוי, או שהכיתוב לא היה מספיק ברור או מטושטש, ולכן היה צריך להוריד אותם מהמסוע. הוא הצהיר כי כראש צוות היה חייב לבדוק במהלך משמרת כל מספר שעות באופן אקראי ולפתוח שק פרוקטוזה מלא באמצעות מספריים (שהיו קשורים) ולראות ששקית הניילון של חומר המילוי אטומה כמו שצריך. בנוסף, כראש צוות היה מרים מהמסוע מספר שקים מלאים ומניח אותם על משקל ביקורת, על מנת לוודא שהמכונה ממלאת את המשקל הנכון בשקים. אם המשקל שהיה בשק שבדק היה תקין הוא היה מחזיר אותו ואם לא היה תקין, הוא היה פוסל את השק, שופך את התכולה לשק גדול שנקרא BIG BIG פסולים, מפסיק את האריזה ומזמין את האחזקה. כמו כן, היה צריך לבדוק שהמשקל תקין באמצעות משקולת ביקורת שמשקלה 20 ק"ג. הוא היה מרים ומניח את משקולת הביקורת על המשקל ומוודא שהמשקל מראה 20 ק"ג ולא משקל אחר. הבדיקות הללו היו נוהל חובה במהלך כל משמרת, בתחילתה ובמהלכה והוא היה ממלא דוחות. זאת ועוד, התובע הצהיר כי לעיתים שקים היו נקרעים או שהמשטח לא היה מסודר היטב, או שהיו מחזירים להם מהמחלקה משטחים עם שקי פרוקטוזה שנפגעו על ידי מלגזה או שנפגעו בחלק אחר של תהליך השילוח או שהמשטח שלהם נשבר וכו'. במקרים כאלו, חלק מהתפקיד שלו היה לעזור לאורז לסדר את המשטח מחדש. במצב זה, המשטח היה מוחזר למחלקתו והם היו צריכים לפרק את השקים מהמשטח ולארוז אותם באופן ידני מחדש, זה לא קרה כל יום אבל לפחות כמה פעמים בשבוע, לפעמים אפילו כל יום. את כל המשימות האמורות ביצע בשתי הידיים. ביד שמאל השתמש עד התאונה בכף היד ובאגודל יד שמאל שהייתה בריאה עד למועד התאונה. בשל הפגיעה בתאונה למעשה נשאר רק עם יד ימין מתפקדת ויד שמאל שאינה מתפקדת. לא ניתן לעשות רק עם יד ימין את כל הפעולות הללו ופעולות רבות אחרות וזו הסיבה שפוטר מעבודתו בנתבעת 1 (סעיף 24). התובע טען כי מאז התאונה הוא במעקבים וטיפולים פסיכיאטריים, מטופל בכדורים פסיכיאטריים וכדורי שינה (סעיף 27). התובע הצהיר עוד, כי הוא זקוק לעזרה רבה בהתנהלות שלו ביום יום. עד התאונה אצבע 1 שימשה אותו לאחיזה חזקה, עם יתר כף יד שמאל הפגועה. בגלל שהוא לא יכול להשתמש באגודל, הפכה ידו השמאלית ללא שימושית לחלוטין. מאז התאונה הוא מתקשה בפעולות כמו: גריבת גרביים, נעילת נעליים, קושי בהרמה וסחיבה של כלים וחפצים המצריכים שתי ידיים, שימוש בסכין ובמזלג, יש לו חולשה וחפצים נשמטים לו מהיד. פעולה פשוטה כמו לחתוך לעצמו שניצל קשה לו והוא מוגבל בשימוש בסכין ובמזלג מאחר שיש צורך בשימוש בשתי הידיים. הוא מוגבל בלפתוח לעצמו בקבוק מים, או לפתוח צנצנת, או מכסה של יוגורט בעצמו, זה מצריך שימוש ואחיזה ביד, במיוחד בשימוש ביד שמאל הדומיננטית שלו. קשה לו בלבוש שדורש כיפתור של חולצות או מכנסיים, ביגוד שיש לו רצ'רץ כי יש צורך בשתי ידיים. פעולות פשוטות בסיסיות יומיומיות, שאנשים אחרים עושים ללא כל מגבלה קשה לו לעשות אותן והוא מוגבל בהן. עד התאונה ולמרות הפגיעה הישנה ביד שמאל, הוא היה עצמאי, לא נזקק לעזרה כלשהי, והשתתף ולקח חלק בעבודות הבית, בקניות ובתחזוקה שוטפת של הבית. יש לו חצר קטנה מאחורי הבית והוא היה גורף את העלים, משקה את העצים ובכלל תחזוקה שוטפת של החצר. עד התאונה עזר בקניות לבית וכדומה. יכול היה לסחוב דברים כבדים כמו שעשה בעבודה. יכול היה לעשות מלאכות שונות עם ידו הפגועה. כעת בגלל מצבו הפיזי והנפשי, מרבית הנטל נופל על רעייתו (סעיפים 37-35). עוד טען התובע בתצהירו כי התאונה שיבשה את חייו מהקצה אל הקצה. עד התאונה היה גבר מפרנס, עצמאי בעבודתו ובחייו האישיים ולא נזקק לעזרה מיוחדת. הרגיש מועיל ובעל ערך. כתוצאה מהתאונה, הוא סובל מנכות אורתופדית שהפכה את יד שמאל הדומיננטית שלו ללא תפקודית. בעקבות התאונה הוא היה בביקורות ומעקבים בבתי חולים, קופת חולים ועבר טיפולים רפואיים רבים, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ללא שיפור ואמרו לו שאין מה לעשות יותר. הוא סובל עד היום מכאבים באגודל, כאבים שילוו אותו כל חייו. הוא סובל ממצב נפשי, ביטחון אישי ודימוי עצמי שנפגעו, דבר שיש לו חשיבות במגזר. הוא הפך לאדם שמסתגר בתוך עצמו, ניתק קשרים חברתיים עם הקרובים אליו. היחסים עם אשתו אינם יחסים תקינים. הם אמנם חיים באותו בית, אבל כמו שני אנשים זרים, בקושי מתקשרים. אין להם יחסים אינטימיים בכלל. הוא הצהיר כי הוא פחות מחייך, לא נעים להיות בקרבתו, אין לו מצב רוח והוא בדכאון. הוא כעוס ועצבני חלק ניכר מהזמן, מתפרץ, צועק ומתבייש במצבו. בעקבות התאונה הפך לנטל על אשתו ובני משפחתו, כאשר בשל מצבו הנפשי הוא נוטל תרופות נגד דכאון ומטופל על ידי פסיכיאטר (סעיף 41).

בחקירתו בבית המשפט בישיבת 18.6.23 הופנה התובע למכתב שכותרתו: "סיום העסקתך בחברה עקב אי כושר עבודה", מיום 16.5.18. במכתב צויין כך:

"1. בהמשך לשיחות השימוע שהתקיימה עמך ביום 15/5/18 , הסברת לנו כי הנך מוגבל מאד ביד שמאל ואינך יכול לחזור לתפקידך בגלעם ובשלב זה לא אתה לא רואה את עצמך ממלא תפקיד אחר.

2. הצגת חוות דעת הרופא התעסוקתי מיום 8/11/2017 לפיה אינך כשיר לבצע את תפקידך.

3. לאור אי מציאת תפקיד חלופי התואם את מצבך הבריאותי, יחסי עבודה בין הצדדים יגיעו לסיומם ביום 16/6/2018..." (עמ' 265 לתיק מוצגי התובע). (ההדגשה שלי-א.פ).

התובע טען כי כאשר צויין כי בשלב זה אינו רואה עצמו ממלא תפקיד אחר הכוונה שלו הייתה שהוא אינו יכול לעבוד בתפקיד שלו באריזה. הוא טען שהתכוון "באריזה עצמה תפקיד אחר בוא נגיד לעוזר ששם בניקיון לעזור בעטיפה..." הוא טען שביקש לעבוד בשער והשיבו לו שאין לו מחשב והוא לא יודע לעבוד על מחשב. הוא טען שהסביר כי קשה לו להמשיך במחלקת אריזה נוכח מצב היד אבל ביקש שימצאו לו עבודה אחרת והשיבו לו על כך בשלילה. הוא הסביר כי יכול היה לעבוד בשער המפעל, לשקול שם משקלים אבל אמרו לו שאין לו ידע במחשבים ולכן אינו יכול. התובע הסביר בעדותו את מהות העבודה בשער, בשער יש משאיות שנכנסות עם משקל וצריך לפי המשקל לכתוב ולהוציא תעודה. התובע טען כי ניסה לעבוד ולא הצליח. הוא הוסיף וטען כי בזכות האצבע שתפקדה הצליח לעבוד למרות התאונה הראשונה, הוא עבד עם חביות, הוריד וסידר משטחים (עמ' 20-19). התובע טען כי הפגיעה באגודל החלישה בעצם את כל יד שמאל. האגודל היה הכי חשוב והחזיק את היד (עמ' 21, שו' 12-5). התובע גם העיד כי פנה לשיקום וביקש עבודה (עמ' 21). הוא העיד כי קשה לו לעבוד עם קהל. הוא טען שכולם מבקשים ידע במחשבים, גם בתפקיד של מכירות טלפוניות. הוא עבר סדנה להעצמה ולמד שם גם איך להפעיל מחשב, התחיל אותה בשנת 2019 וסיים שנה אחרי. לימדו אותו להתכונן לראיון עבודה בשיקום אך בגיל שלו קשה למצוא עבודה. התובע טען כי היה רוצה להמשיך לעבוד, וכי הגיע לכמה מקומות עבודה אך זה לא היה רלוונטי ואמרו לו ללכת הביתה (עמ' 22). התובע טען כי לא שלחו אותו לעבודות, רק אמרו לו כל חודש להרשם וזהו (עמ' 23, שו' 3-1).

אשת התובע הצהירה כי לפני התאונה התובע היה עוזר ולוקח חלק בעבודות הבית, ובכלל בסידור הכללי של הבית. לפני התאונה היה מפרק ומוריד את חלונות הזכוכית בחדרי השינה ובמטבח מהמסילה כדי שהיא תוכל לנקות אותם מכל ההצטברות של האבק. התובע היה עוזר לה להרים ולסחוב את השטיחים שהיו בבית כדי שאפשר יהיה להוציא אותם החוצה לחצר ולנקות. בנוסף, כשהיה צריך התובע היה עולה על סולם ומנקה את המזגן ואת הפילטר של המזגן מהאבק. אם היה צריך לעשות עבודות אחזקה ותיקונים פשוטים בבית, התובע היה עושה אותם לפעמים עם עזרה של אחד הילדים או בעזרתה. היא הצהירה כי יש להם חצר, גינה קטנה מאחורי הבית, שם יש להם עצים. התובע היה דואג להשקות את העצים, לאסוף את העלים, לשטוף את הרצפה בחצר. הוא היה זה שדואג לתחזוקה של החצר והצמחייה. כל מה שאפשר היה לעשות בכוחות עצמו התובע היה עושה, וזאת על אף הפציעה הקודמת ביתר האצבעות בידו השמאלית. מאז התאונה התובע כמעט ואינו עושה כלום (סעיפים 10-9). מצבו הגופני והנפשי של התובע כתוצאה מהתאונה לא טוב (סעיף 11). מאז התאונה התובע מתלונן שיש לו כאבים באגודל ובכף היד השמאלית, הוא מוגבל בשימוש ובתפקוד של היד השמאלית שלו, במיוחד כשהיד החזקה שלו היא יד שמאל. התובע עבר הרבה ביקורות וטיפולים במסגרת בית החולים הלל יפה, קופת החולים, כולל טיפולים של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. בעקבות התאונה והכאבים מהם הוא סובל התובע מטופל גם היום על ידי אורתופד בקופת חולים ועל ידי פסיכיאטר. הוא נוטל משככי כאבים ותרופות פסיכיאטריות כולל כדורים לשינה (סעיף 12). מאז התאונה התובע השתנה לגמרי. התובע לא ישן טוב בלילה, הוא לא נרדם ומתעורר מספר פעמים במהלך הלילה, לעיתים כשהוא מתעורר וקם היא שומעת אותו בשל הרעשים שהוא עושה, הוא מסתובב בבית בלי לעשות כלום. התובע בדכאון, אי אפשר לדבר איתו, מסתגר בתוך עצמו ולא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נהיה חסר סבלנות כלפיה וכלפי הילדים, עצבני מאד גם היחסים האינטימים שלהם כבעל ואישה נפגעו. הם מרוחקים מאד והיו רבים המון כך שהיום הם בקושי מדברים, כל אחד בפינה שלו והם ישנים בחדרים נפרדים (סעיף 13). במועד התאונה התובע עבד עבור גלעם במחלקת פרוקטוזה. הוא עבד שם כעשרים שנה. הפגיעה הקודמת ביד שמאל, משנת 1987, לא הפריעה לו לתפקד ולעבוד. לצערה התובע לא חזר לעבודה, לא בגלעם ולא בכל עבודה אחרת והוא פוטר מגלעם בהמשך. עוד טענה, כי בגלל המגבלה והכאבים שיש לו ביד שמאל, שהפכו את היד ללא שימושית עבורו, הוא נזקק למשככי כאבים ולוקח תרופות נגד דכאון (סעיף 14).

בחקירתה הנגדית בישיבת 18.6.23 טענה אשת התובע כי נוכח מצב האגודל בעקבות התאונה התובע אינו יכול להשתמש ביד שמאל, ובעצם לא יכול לעשות איתה כלום (עמ' 33, שו' 13-5).

התובע הגיש בסוגיה האמורה גם חוות דעת תעסוקתית של ד"ר גפן תמיר מיום 26.5.19 (להלן: "ד"ר גפן"). בחוות דעתו ציין ד"ר גפן כי בעקבות התאונה נותר התובע עם מגבלה ביישור ובכיפוף של האגודל וגם עם חולשה, כאבים והפרעות תחושה באגודל שמאל. כפי שעולה מהרישום האורתופדי, דוחות ריפוי ועיסוק ופיזיותרפיה, נותר עם מגבלה ניכרת בתפקוד האגודל. כבר בתקופה הצמודה לתאונה החל לסבול מתסמינים נפשיים, כאשר התסמינים הלכו והחמירו. כפי שניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי, מצבו הנפשי ממשיך להיות לקוי ומצריך טיפול תרופתי קבוע. התובע ממשיך לסבול מתסמינים נפשיים פעילים של המחלה כולל הפרעות שינה, תאבון ירוד וירידה במשקל, סיוטי לילה ושחזורים של הארוע בשעות היום והלילה, תסמינים חרדתיים ודכאוניים ותופעות כעס ורגשי אשמה, נחיתות ופגיעה בדימוי העצמי . ועדת ביטוח לאומי קבעה לו נכות רפואית בשיעור של 30% מיום 20.10.17 ועד 31.1.18, ובהמשך נקבעה לו נכות של 20% עד ליום 30.6.18. כמו כן נקבע שהוא נכה נזקק עד ליום 30.6.18. בהמשך נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין קשיון נח באגודל שמאל ונכות נוספת בשיעור של 5% בגין מצבו הנפשי. ועדה רפואית לערערים מיום 1.5.19 קבעה לתובע נכות נפשית צמיתה של 10%. נכותו הרפואית המשוקללת שנקבעה הינה 19%. לעניין תפקוד היד, הרי שהיא משמשת לאחיזה ושליטה מבוקרת באצבעות, כאשר מיקומו של האגודל כאצבע נגדית לשאר האצבעות הוא המאפשר לאדם לתפוס חפצים ולהשתמש בכלים עדינים. במקרה הנדון כאשר התובע סובל מקטיעת אצבעות אחרות, הרי פגיעה קלה באגודל יכולה להיות גורלית וקריטית לתפקודה של כף היד. לפיכך קבע המומחה כי לאור טיב ואופי הפגיעה של האגודל והמגבלות שנותרו לתובע, אין ספק כי אין הוא יכול להשתמש בה כיד תפקודית ואולי רק כיד עזר. שילוב של הפגיעה האורתופדית הקודמת לא מאפשרת את השתלבותו בעבודות פיזיות, וכאשר לוקחים בחשבון את פגיעתו הנפשית בהחלט ניתן לסכם כי שילוב של בעיות אלו גורמים להעדר יכולת לשוב למעגל העבודה (יש לקחת בחשבון כי מדובר באיש מבוגר שכל חייו עסק בעבודות כפיים ללא ניסיון תעסוקתי בתחום אחר וללא כלים או קישורים תעסוקתיים שמאפשרים את שיקומו). נוכח האמור העריך ד"ר גפן כי התובע נותר מוגבל מאד ולא מסוגל לשוב לעיסוקו הקודם ולעיסוק סביר אחר התואם השכלתו, הכשרתו וניסיונו.

הנתבעות הגישו את חוות דעתו של פרופ' כראל, מומחה ברפואה תעסוקתית .

המומחה קבע בחוות דעתו מיום 25.4.21, כי נכותו הכללית של התובע נובעת משתי פגיעות באצבעות יד שמאל. הפגיעה השנייה לכשעצמה הוערכה ב-10% נכות. יחד עם זאת המשלב של שתי התאונות הביא לכך שכיום ומאז התאונה בשנת 2017 נפלט התובע מעולם העבודה. אנשים לא מעטים מתפקדים רק עם יד אחת ומשתלבים בצורה כזו או אחרת בעולם העבודה, כמובן ביחס לגילם, הכשרתם וניסיונם. אנשים במצבו של התובע יכולים, לרוב בסיוע המוסד לביטוח לאומי להשתקם בעבודה או במסגרת מקום עבודה מוגן, או במסגרת עיסוק שאינו מחייב הפעלה רצופה של שתי כפות הידיים. לדוגמה תפקידי הכוונה בבנייני משרדים, עבודות פיקוח בתעשיה, תפקידי השגחה שאינם מחייבים הפעלת שתי כפות הידיים, עבודות נהיגה וכו'. מסקנה דומה ניתן למצוא גם בחוות הדעת התעסוקתית של ד"ר טארק. לעומת זאת בחוות דעתו של ד"ר גפן טמיר הוא מסכם הערכתו בכך שהתובע איבד כושר עבודתו לצמיתות לכל עיסוק מפרנס שהוא עקב המשלב של פגיעות גופניות ונפשיות. קשה לקבל מסקנה גורפת זו בהתחשב בכך שאנשים רבים בעלי תפקוד מוגבל ביד אחת עדיין נמצאים במעגל העבודה. במקרים רבים חזרה לעבודה של עובדים עם פגיעות דומות, מהווה חלק מהטיפול והשיקום התעסוקתי שלהם. פרופ' כראל הוסיף כי מסקנה דומה קיימת גם בחוות דעתו של פרופ' קוטלר.

ד"ר גפן מטעם התובע הגיש חוות דעת משלימה מיום 30.6.21.

בחוות דעתו המשלימה התייחס המומחה לחוות דעתו של ד"ר כראל מטעם הנתבעות וציין בין היתר, כי בשוק החופשי התובע עם מגבלותיו לא יוכל למצוא עבודה וזאת לאחר שמחלקת שיקום של ביטוח לאומי לא הצליחה למצוא לו עבודה מתאימה למגבלותיו. הוא טען כי קביעתו של פרופ' כראל היא היפותטית ולא תואמת למציאות שוק העבודה. הוא שב על עמדתו כי להערכתו התובע נותר מוגבל מאד ולא מסוגל להשתלב בשוק העבודה. התובע יליד 1963, בגילו, בהעדר השכלה עם נכות קשה ביד הדומיננטית ולאחר שהמעסיק הקודם לא הצליח לשלבו והמוסד לביטוח לאומי לא הצליח להשימו, סיכוייו לעבוד בעבודה מפרנסת קלושים.

יצויין כי הצדדים הסכימו להגיש את חוות הדעת האמורות בתחום התעסוקה ללא חקירה (עמ' 41).

בנוסף לראיות האמורות, הוגשה גם תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, מחלקת שיקום חדרה מיום 17.1.23 ממנה עולה כי התובע הגיש תביעה למחלקת שיקום ביום 19.9.19 והוזמן להשתתף בסדנה במחלקת השיקום לצורך הכוון תעסוקתי וגיבוש תכנית שיקום. התובע הגיע למפגש חשיפה לסדנה, מסר כי התרשם מהתכנים ומהסדנה אך לא הרגיש טוב ביום החשיפה ולכן לא נשאר עד הסוף ולא המשיך השתתפותו בסדנה. התובע תיאר קושי כלכלי וביקש סיוע במציאת עבודה. הוא הוזמן להשתתף בסדנת הכנה לעבודה שמטרתה סיוע בהשתלבות בעבודה. התובע סיים את הסדנה והמשיך לקבל סיוע בהשמה בעבודה. התובע הביע עניין בהשתלבות בעבודה בתחום של מכירות, אולם ביקש לחפש משרה של שעות מצומצמות, דבר שהגביל את היכולת למצוא עבודה. עוד צויין בתעודת עובד הציבור, כי בחודש אוקטובר 2020 התובע העביר מסמך מהפסיכיאטר המטפל שממליץ לתובע שלא להשתלב בעבודה לאור מצבו הנפשי. לאור חוות הדעת הרפואית נעשתה הפסקה בתהליך ההשמה והחיפוש. בחודש ינואר 2021 עובדת השיקום יצרה קשר טלפוני עם התובע, היא התרשמה כי התובע נמצא במצב נפשי ירוד, אך למרות זאת הביע בפניה רצון להשתלבות בעבודה ולכן היא הציעה לו להשתתף בסדנת העצמה בתקווה שיקבל כוחות מהתהליך. התובע לא הגיע למפגש החשיפה לסדנה, עובדת השיקום ניסתה להשיגו מספר פעמים בין החודשים פברואר-מאי 2021 אך ללא הצלחה. על רקע העדר יכולת ליצור עימו קשר הופסק הליך השיקום. בחודש יוני 2021 התובע יצר קשר עם עובדת השיקום וסיפר כי הוא מרגיש טוב יותר וביקש לחזור לתהליך. שוב הוצע לו להשתתף בסדנת העצמה, התובע הגיע למפגש החשיפה והחל להשתתף בסדנה. במהלך תקופת הסדנה החל להרגיש לא טוב וסבל מבעיה במעיים בגינה נעדר מהסדנה. לאחר הסדנה סיפר התובע כי נתרם מהסדנה ותיאר כי מרגיש טוב יותר מבחינה נפשית ולכן חודש תהליך הסיוע בהשמה בעבודה. החיפוש נתקל בקשיים בין היתר על רקע העדר שליטה בסיסית של התובע במיומנויות טכנולוגיות. עובדת השיקום הציעה לתובע הכשרה של אוריינות דיגיטלית והמתינה לפתיחת קורס מתאים. הקורס לא נפתח עקב מיעוט משתתפים ולכן הציעה לתובע להשתתף בתכנית טרום שיקום לחיזוק מיומנויות אולם אף שהתובע נמצא מתאים (בחודש ינואר 2022), הוא לא החל את התוכנית. באמצע שנת 2022 נפתח קורס אוריינות דיגיטלית והתובע הוזמן להשתתף בו. בתעודת עובד הציבור ציינה עובדת השיקום כי לצערה גם לאחריו לא הצליח התובע להשתלב בעבודה מתאימה. כמו כן הוצע לו במהלך חודש נובמבר 2022 להשתתף בתכנית לחיזוק מיומנויות והתובע הביע עניין אולם נעשו ניסיונות מצד צוות התכנית להשיגו אך הוא לא ענה לטלפון. בתקופה האחרונה ציינה כי גם היא ניסתה במספר הזדמנויות שונות ליצור עימו קשר טלפוני אך עד כה ללא הצלחה.

דיון והכרעה

מהאמור עולה, כי עובר לתאונה שבענייננו, עבר התובע תאונה בשנת 1987 שלאחריה סבל מקטיעה של אצבעות 2, 3, 4 ו-5 בכף יד שמאל, בגבהים שונים. מחוות דעתה של ד"ר יפה, מומחית בית המשפט בתחום האורתופדי, עולה, כי ידו השמאלית של התובע הייתה פגועה בשל חוסר תפקוד של אצבעות אלו, כאשר האצבע היחידה עליה נשען תפקוד יד שמאל כולה עובר לתאונה, הייתה האגודל. כך, לשיטתה, הפגיעה באגודל במקרה זה הייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". המומחית לא נחקרה על האמור ויש מקום ליתן משקל של ממש לקביעתה כאמור לעיל בהיבט התפקודי.

בתאונה הנדונה נגרם לתובע חתך מלא של גיד מיישר ארוך של האגודל אשר נתפר וגיד זה אינו מתפקד כיום. נוכח חוות הדעת של ד"ר יפה, לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי גם בחוות הדעת של מומחי התעסוקה מטעם הצדדים שלא נחקרו על חוות דעתם, שוכנעתי כי התובע נפגע מאוד ביכולת להשתמש באצבעות יד שמאל בשל הפגיעה הנוספת בתאונה, וכפי שהבהירה ד"ר יפה הרי שהפגיעה הנדונה היא בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, מאחר שטרם התאונה בענייננו האצבע היחידה עליה נשען תפקוד היד כולה הייתה האגודל.

מעדותו של התובע עלה כי עובר לתאונה הצליח לבצע עבודה פיזית עם יד שמאל ואילו לאחריה סבל מחולשה של האגודל, הגבלה בתנועות האגודל, עקצוצים וזרמים באגודל, רגישות באגודל בעת מגע, התקשה לאחוז בחפצים והחל סובל מכאבים באגודל בשינויי מזג אויר. עובר לתאונה עבד התובע במומו בגלעם כעשרים שנים בעבודה פיזית ידנית שדרשה שימוש בשתי הידיים והפעלת כוח. כפי שעלה מתצהירו, נדרש ממנו להרים ולהוריד שקי פרוקטוזה, לארוז ולסדר משטח באופן ידני, להשתמש בסכין, במספריים, במשקולת מדידה וכן לתפעל את מדפסת הברוקד, כשטענות אלו לא נסתרו על ידי באדר וטביב בעדותם. התובע הצהיר כי בעקבות התאונה הוא מתקשה כיום בפעולות שונות כמו גריבת גרביים, נעילת נעליים, קושי בהרמה וסחיבה של כלים וחפצים המצריכים שתי ידיים ועוד. התובע התייחס לקושי בביצוע פעולות פשוטות בסיסיות יומיומיות. בנוסף, בעקבות התאונה החל התובע לסבול גם מפגיעה נפשית, כפי שעלה מחוות דעתו של פרופ' מוניץ, התמונה הקלינית היא של שינוי באישיות תוך הסתגרות, ניתוק קשרים חברתיים וירידה בתפקוד המשפחתי. התובע סובל מתסמונת פוסטראומטית וזאת עקב הטראומה שחווה. כך גם התובע תיאר בתצהירו את מצבו הנפשי וסיפר כאמור, כי מאז התאונה הוא חושב על התאונה ומשחזר אותה בראשו, קשה לו לישון בלילות, הוא סובל מתחושת עייפות, חוסר אנרגיה וחוסר ריכוז לאורך היום. הוא לא רגוע, לא שקט, חסר סבלנות ועצבני, יש לו התפרצויות כעס והתפקוד שלו בתוך המשפחה נפגע וגם הבטחון העצמי נפגע והוא בטיפולים פסיכיאטריים ומטופל בכדורים. כך גם עלה מתצהירה ועדותה של אשת התובע.

לאחר שעיינתי בתצהירים ובעדויות של התובע ואשתו, התרשמתי שקיימת האדרה מסויימת של קשייו של התובע נוכח מצבו בעקבות התאונה דנן. עדיין, בהתחשב בפגיעה ממנה סובל התובע בעקבות התאונה, אשר בגינה השימוש ביד שמאל נפגע מאוד, נראה שהוא לא יכול היה לחזור לעבודה הקודמת שבה עסק בגלעם, עבודה שדרשה כאמור כח פיזי ועבודת ידיים ואכן התובע פוטר. התובע אמנם הופנה לכך שצויין במכתב מיום 16.5.18 שהוא אינו רואה את עצמו ממלא תפקיד אחר בגלעם אך הוא הסביר כי כוונתו הייתה לתפקיד אחר במחלקה ולא בגלעם. התובע טען כי ביקש לעבוד בשער הנתבעת 1 וסורב מאחר שאין לו ידע במחשבים. מנגד, הנתבעת 1 בחרה שלא להביא מי מטעמה לעדות בעניין זה ואף לא התייחסה לשאלה אילו עבודות חלופיות אם בכלל הוצעו לתובע לאחר התאונה. התובע עשה מאמץ ופנה לשיקום ונעשו ניסיונות מצידו לשיקום ומציאת עבודה, אם כי מתעודת עובד הציבור של מחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי עולה לכאורה כי היו שלבים בהם לא שיתף פעולה באופן מלא. כך למשל, התובע הביע עניין בהשתלבות בעבודה בתחום של מכירות, אולם ביקש לחפש משרה של שעות מצומצמות, דבר שהגביל את היכולת למצוא עבודה. עדיין, התובע פנה לשיקום, עבר קורס אוריינות דיגיטלית ולא הצליח להשתלב בעבודה מתאימה. לאחר מכן, החל מחודש נובמבר 2022 נעשו ניסיונות ליצור איתו קשר להמשך תהליך השיקום אולם ללא הצלחה. סביר כי לא יהיה לתובע קל לעשות הסבה מקצועית בהתחשב במצבו, בגילו ובמכלול נתוניו ועדיין גם לאחר ששקלתי את מלוא טענותיו, אין מקום לקבלת טענתו בסיכומיו כי אין לו שום סיכוי להשתלב בשוק העבודה. מנגד, גם איני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה שבקשה להעמיד את פגיעתו התפקודית בשיעור של 25%.

נוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות לרבות בחוות הדעת התעסוקתיות מטעם הצדדים, בהתחשב בקורותיו ומצבו של התובע טרם התאונה ולאחריה, כישוריו וגילו בעת התאונה (54), נכותו הרפואית הצמיתה הנוספת עקב התאונה נשוא ענייננו בשיעור של 14.5% שעה שהתובע סובל מבעיה אורתופדית קשה ביותר ביד שמאל בעקבות הפגיעה הנוספת ואף מבעיות נפשיות, וגם אם הוא עדיין יכול לעשות שימוש מסויים ביד שמאל, אני סבור כי לכלל נכויותיו השפעה תפקודית על כושר עבודתו, וכי נכותו הרפואית הנוספת בתאונה נשוא ענייננו משליכה משמעותית על כושרו להשתלב בעבודה.

נוכח האמור לעיל, אני סבור כי שיעור פגיעתו התפקודית של התובע במישור התעסוקתי גבוה בהרבה משיעור נכותו הרפואית, ואני קובע אותו בשיעור של 55%.

3. הפסדי שכר לעבר

בתצהירו טען התובע כי כתוצאה מהתאונה לא שב לעבודה בנתבעת 1 ובהמשך פוטר בחודש מאי 2018 לאחר שלא מצאו לו תפקיד חלופי אחר שתואם את מצבו הרפואי. התובע טען, כי על אף הפגיעה הקשה בארבע אצבעות יד שמאל טרם התאונה, הוא הצליח להתמודד עם הפגיעה ותוצאותיה בצורה מוצלחת עד התאונה. אין לו ספק שאלמלא הקטיעה בתאונה הנדונה היה מגיע לתפקיד הרבה יותר בכיר ולשכר יותר גבוה מזה שהרוויח עד התאונה בנתבעת 1. השכר ששולם לו בנתבעת 1 שיקף את יכולותיו למרות נכותו (סעיף 15). עוד הצהיר התובע כאמור לעיל, כי הוא יליד XX.XX.63 ללא תעודת בגרות ועבד רוב חייו בעבודות כפיים, עבודות ייצור. כך גם עבד עבור גלעם במשך 20 שנים (סעיף 23). התובע טען כי בגילו ועם נכותו, בלא השכלה אין לו במה לעבוד. הוא מגיע ללשכת התעסוקה כדי למצוא עבודה כל חודש אך אין עבודה מתאימה. בשל גילו הוא מגיע רק פעם בחודש. הוא ממשיך להגיע ולחפש עבודה למרות שאינו מקבל מהם שום קצבה, נוכח קצבת הנכות מעבודה קודמת שיש לו מהתאונה משנת 1987. התובע הצהיר כי אינו עובד מאז התאונה במשך כמעט חמש שנים. הלוואי ויכול היה למצוא עבודה שמתאימה לו. הוא התאמץ ועשה הרבה דברים בשביל למצוא אך לא מצא (סעיף 30). לולא התאונה טען התובע כי היה ממשיך לעבוד בגלעם, כפי שעבד במשך למעלה מעשרים שנים. טרם התאונה שכרו עלה בגלעם וגם הפרישו עבורו לקרן השתלמות, מענק שנתי ועוד (תלושי שכר צורפו כנספח כ"ו לתצהירו), כאשר מאז התאונה לא שב למעגל העבודה.

אשת התובע הצהירה כי מאז התאונה , התובע לא חזר לעבודה, לא בגלעם ולא בכל עבודה אחרת.

התובע טען בסיכומיו בכל הנוגע לבסיס השכר כי שכרו מורכב משכר ובנוסף הפרשות המעסיק לקרן השתלמות ועומד על ממוצע נומינלי של 12,541 ₪ וכי לא עבד מיום התאונה ולכן זכאי להפסד שכר מלא לעבר.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי יש לחשב פיצוי לפי שכר חודשי בסך של 10,400 ₪ בגין שלושה חודשי אי כושר מלא ולאחר מכן לפי 25% נכות תפקודית.

בהתחשב בטענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתלושי השכר נראה ששכרו החודשי הממוצע של התובע לתקופה שבין חודש יולי 2016 עד לחודש יוני 2017 עמד על 11,600 ₪ נכון ליום 1.7.17 ובתוספת הפרשי הצמדה עד היום מדובר בסך של 13,025 ₪ לחודש. נוכח מכלול הנתונים לגבי התובע, איני מקבל את טענתו כי אלמלא התאונה היה מתקדם לתפקיד בכיר יותר בשכר גבוה יותר.

לפי אישור המוסד לביטוח הלאומי התובע הוכר לפי שיעור נכות 100% מיום 20.7.17 עד ליום 30.6.18 (נספח כ' לתצהירו).

נוכח האמור, ובהתחשב בבסיס השכר של התובע כאמור לעיל, אני פוסק לתובע הפסדי שכר לעבר כמפורט להלן:

לתקופה החל מיום 20.7.17 ועד ליום 30.6.18 פיצוי בגין הפסד שכר מלא בסך של 147,600 ש"ח ובצרוף ריבית מאמצע התקופה מדובר בסך של 159,300 ₪.

לתקופה החל מיום 1.7.18 ועד ליום 26.4.24 בהתחשב בשעור הפגיעה התפקודית, פיצוי בסך של 500,500 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה מדובר בסך 522,200 ₪.

4. אובדן כושר השתכרות לעתיד

בהתחשב בגילו, נתוניו והשתכרותו של התובע לאורך השנים, אני סבור שיש להעמיד את בסיס שכרו החודשי לעתיד בגובה שכרו במועד התאונה בצירוף הפרשי הצמדה כאמור לעיל בסך של 13,025 ₪.

בהתחשב בגילו של התובע, שכר חודשי בסך של 13,025 ש"ח פגיעה תפקודית בשיעור של 55%, גיל פרישה 67 ובהיוון של 3%, אני פוסק לתובע בגין אובדן השתכרות לעתיד פיצוי בסך של 507,000 ₪.

5. הפסדי פנסיה

פיצוי בגין רכיב הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% מרכיב הפסדי שכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד (1,188,500 ₪) וסך הכל מדובר בפיצוי בסך של 148,500 ₪.

6. נסיעות

בסיכומיו טען התובע כי הוא מתגורר בישוב ג'ת וטופל בבית החולים הלל יפה בחדרה ובקופת חולים בחדרה (42 ק"מ הלוך ושוב), בקופת חולים בטירה (70 ק"מ הלוך ושוב), בטיפולים נפשיים באום אל פאחם (55 ק"מ הלוך ושוב). בתיק מסמכים רפואיים אודות טיפולים רבים (עמ' 188-35 לנספחי תצהיר התובע) והתובע יזדקק להם גם בעתיד, בעיקר בתחום הנפש. לפיכך עתר התובע לסכום של 50,000 ₪ בגין נסיעות לטיפולים.

מנגד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי כל הוצאות התובע מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי מאחר ומדובר בתאונת עבודה והציעו פיצוי בסך של 10,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות.

התובע הצהיר כי שילם כסף רב עבור דלק, נסיעות וחנייה וכי הוא לא שמר קבלות שהיו לו וחלק מהקבלות הלכו לאיבוד וחלקן גם דהו. הוא מתגורר ביישוב ג'ת וחלק ניכר מהטיפולים שעבר היו במקומות שונים בארץ כמו בהלל יפה בחדרה, בכפר קרע, ביישוב טירה, בבאקה אל גרביה ובחדרה. מדובר בנסיעות חלקן ארוכות ורחוקות מהיכן שהוא מתגורר. כל מעקב, ביקור אצל אורתופד, פסיכיאטר, בית החולים הלל יפה, טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק בקופת חולים הצריכו ומצריכים גם היום הוצאות רבות בגין נסיעות, חניה ודלק (סעיף 40).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, כאשר מדובר בתאונת עבודה, בהתחשב בפגיעתו של התובע הן האורתופדית והן הנפשית ובטיפולים שעבר בהתאם לעולה מן המסמכים הרפואיים, ולמרות שלא צורפו קבלות, וכן בהתחשב גם בגילו של התובע, נכותו הרפואית ופגיעתו, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בגין רכיב זה לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪.

7. עזרת הזולת לעבר ולעתיד

בסיכומיו טען התובע כי בגין השנה הראשונה, נוכח הפגיעה האורתופדית הקשה, יש לקחת בחשבון עבור 12 החודשים הראשונים סכום של 4,500 ₪ לחודש. ליתרת תקופת עבר טען התובע, כי בהתאם לאמור לחוות דעתה של ד"ר יפה, הוא נותר מתפקד עם כף היד הלא דומיננטית בלבד. כף היד הדומיננטית, שהפכה חסרת שימוש. התובע מוגבל בפעולות אישיות המצריכות שתי ידיים כגון: חיתוך מזון בסכין ומזלג,שריכת שרוכי נעליים, כיפתור כפתורים, שימוש בריצ'רץ', פתיחת צנצנת, קילוף מכסה של יוגורט, פתיחת פקק של בקבוק וכדומה. התובע ואשת התובע הצהירו כי לפני התאונה התובע היה עוזר בתחזוקת הבית וטיפל בגינה ואילו מאז התאונה הוא אינו עוזר. נוכח הפגיעה התפקודית הקשה נטען כי יש לקחת בחשבון עזרה בהיקף של 12 שעות שבועיות בעלות של 80 ₪ לשעה. סך הכל נטען כי מדובר בסך של 4,170 ₪ לחודש ליתרת תקופת עבר וגם לעתיד.

הנתבעות טענו מנגד בסיכומיהן כי התובע לא נזקק בעבר ולא יזדקק בעתיד לעזרה בשכר, לאור נכותו הזעומה עקב התאונה, ובפועל אכן לא הוציא כל הוצאה עבור עזרה בכל השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום, דבר המעיד על העדר צורך בעזרה בשכר והציעו פיצוי בסך של 50,000 ₪.

בסיכומי התשובה הוסיף התובע וטען כי בסעיף 39 לסיכומיהן מבקשות הנתבעות לנכות 500,026 ₪ בגין קצבה מיוחדת עבור "סיוע ברמה קלה" במצבו של התובע, אך בסעיף 37 לסיכומיהן הן מחשבות את הנזק לפי 50,000 ₪ בלבד ואין הסבר בסיכומיהן לפרדוקס הנ"ל (סעיף 11).

נבחן את הראיות והעדויות.

התובע הצהיר כי הוא זקוק לעזרה רבה בהתנהלות שלו ביום יום. עד התאונה אצבע אחת שימשה אותו לאחיזה חזקה, עם יתר כף יד שמאל הפגועה. מאחר שאינו יכול עוד להשתמש באגודל, הפכה ידו השמאלית ללא שימושית לחלוטין. מאז התאונה הוא מתקשה בפעולות כמו: גריבת גרביים, נעילת נעליים, קושי בהרמה וסחיבה של כלים וחפצים המצריכים שתי ידיים, שימוש בסכין ובמזלג, יש לו חולשה וחפצים נשמטים לו מהיד. כאמור לעיל, פעולה פשוטה כמו לחתוך לעצמו שניצל או עוף קשה לו והוא מוגבל בשימוש בסכין ובמזלג מאחר שיש צורך בשימוש שתי הידיים. הוא מוגבל בלפתוח לעצמו בקבוק מים, צנצנת או מכסה של יוגורט בעצמו, פעולה זו מצריכה שימוש ואחיזה ביד, במיוחד ביד שמאל הדומיננטית שלו. קשה לו בלבוש שדורש כיפתור של חולצות או מכנסיים, ועם ביגוד שיש לו ריצ'רץ' כי יש צורך בשתי ידיים. פעולות פשוטות בסיסיות יומיומיות, שאנשים אחרים עושים ללא כל מגבלה קשה לו לעשות אותן והוא מוגבל בהן. עד התאונה ולמרות הפגיעה הישנה ביד שמאל, הוא היה עצמאי, לא נזקק לעזרה כלשהי, והשתתף ולקח חלק בעבודות הבית, בקניות ובתחזוקה שוטפת של הבית. יש לו חצר קטנה מאחורי הבית והוא נהג לגרוף את העלים, להשקות את העצים ובכלל דאג לתחזוקה שוטפת של החצר. עד התאונה עזר בקניות לבית וכדומה. הוא הצליח לסחוב דברים כבדים כמו שעשה בעבודה ויכול היה לעשות מלאכות שונות עם ידו הפגועה. בשל מצבו הפיזי והנפשי מרבית הנטל נופל על אשתו (סעיפים 37-34).

אשת התובע הגישה תצהיר גם היא בסוגיה.

בתצהירה טענה כי, היא ילידת 4.10.65 נשואה לתובע ולהם ארבעה ילדים, ילידי 7.11.87, 22.2.89, 3.4.93 ו-1.5.98. היא מתגוררת עם התובע ובנם הצעיר ביישוב ג'ת.יתר הילדים נשואים ויש להם בתים משלהם. היא הצהירה כי יש לה 12 שנות לימוד ובגרות מלאה ולמדה בבית הספר החקלאי "ימה". היא עקרת בית והייתה אחראית על הגידול והטיפול בילדים עד שגדלו, התחתנו ועזבו את הבית. בשנה האחרונה היא הצהירה כי היא עובדת כמשגיחה בבחינות בגדרות בבית הספר החקלאי "ימה", בית הספר בו למדה. ביום 20.7.17, התובע עבר תאונה בעבודה. בעקבות התאונה הוא נפגע באגודל בכף ידו השמאלית והוא נזקק לטיפול ואשפוז בבית החולים הלל יפה בחדרה. לאחר התאונה, התובע היה כאוב מאד, הוא לא היה רגוע והתלונן שיש לו כאבים חזקים באגודל ובכף ידו השמאלית. בגלל הכאבים, התובע היה מוגבל מאד והיא הייתה צריכה לסעוד אותו ולטפל בו. הוא לא יכול היה להתלבש לבד, היא עזרה לקחת אותו, דאגה להכין לו את התרופות שהוא צריך לקחת ולתת לו אותן, הוא פשוט היה שוכח. מאז התאונה יש לו בעיה בריכוז והוא נוטה לשכוח דברים (סעיפים 8-2). אשת התובע הצהירה כי לפני התאונה התובע היה עוזר ולוקח חלק בעבודות הבית, ובכלל בסידור הכללי של הבית. לפני התאונה היה מפרק ומוריד את חלונות הזכוכית בחדרי השינה ובמטבח מהמסילה כדי שהיא תוכל לנקות אותם מכל ההצטברות של האבק. התובע היה עוזר לה להרים ולסחוב את השטיחים שהיו בבית כדי שאפשר יהיה להוציא אותם החוצה לחצר ולנקות. בנוסף, כשהיה צריך התובע היה עולה על סולם ומנקה את המזגן ואת הפילטר של המזגן מהאבק. אם היה צריך לעשות עבודות אחזקה ותיקונים פשוטים בבית, התובע היה עושה אותם לפעמים עם עזרה של אחד הילדים או בעזרתה. היא הצהירה כי יש להם חצר, גינה קטנה מאחורי הבית, שם יש להם עץ שסק, עץ שקד, עץ זית ועץ לימונים. התובע היה דואג להשקות את העצים, לאסוף את העלים, לשטוף את הרצפה בחצר. הוא היה זה שדואג לתחזוקה של החצר והצמחייה. כל מה שאפשר היה לעשות בכוחות עצמו התובע היה עושה, וזאת למרות הפציעה הקודמת ביתר האצבעות בידו השמאלית. מאז התאונה התובע כמעט ואינו עושה כלום (סעיפים 10-9).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומעיון בראיות עולה כי פגיעתו של התובע בתאונה הייתה משמעותית מבחינת תפקוד יד שמאל, היד הדומיננטית אצל התובע, כפי שקבעה ד"ר יפה. מחד, ברור כי הפגיעה האורתופדית של התובע בתאונה נשוא ענייננו הגבילה ומגבילה אותו בתפקודו בבית ובפעילותו השוטפת ועדיין אני סבור שקיימת האדרה של המגבלות של התובע, כך למשל, לא שוכנעתי כי התובע במומו אינו יכול לעזור להרים ולסחוב שטיחים או להשקות את העצים, לאסוף את העלים ולשטוף את הרצפה בחצר. יצויין גם כי התובע לא הגיש קבלות בגין עזרת הזולת בעבר.

בהתחשב במכלול העדויות והראיות ובשיעור נכותו הרפואית הצמיתה וכן בפגיעתו התפקודית, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 250,000 ₪.

8. הוצאות רפואיות

בסיכומיו טען התובע כי נכותו הכוללת תוצאת התאונה היא קשה. ד"ר מוניץ, מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה קבע כי התמונה הקלינית היא של שינוי באישיות תוך הסתגרות וניתוק. התובע טופל אצל פסיכיאטר בעלות של 400 ₪ למפגש. בשל מצוקה כלכלית קשה הפסיק את הטיפולים. בנוסף, נפגעה זוגיות התובע ואשתו. התובע טען בסיכומיו כי יש לקחת בחשבון טיפולים מעבר לסל הבריאות (עלות בה נושא המוסד לביטוח לאומי) במיוחד טיפולים נפשיים המוגבלים בסל הבריאות. לפיכך עתר התובע בגין תקופת העבר לסך של 15,000 ₪ כולל הצמדה וריבית ולעתיד עתר לסך של 100,000 ₪ ובסך הכל לסך של 115,000 ₪.

הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי כי כל הוצאות התובע מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי מאחר ומדובר בתאונת עבודה והציעו פיצוי בסך של 10,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות.

התובע הצהיר כי כתוצאה מהתאונה הוא נזקק למעקב ולטיפולים של פסיכיאטר, ייעוץ רפואי של אורתופד וטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק במסגרת קופת החולים (קבלות צורפו כנספח כ"ט לתצהירו). בעקבות התאונה נזקק לתרופות פסיכיאטריות שונות. היום הוא מטופל בציפרלקס, מירו ובונדורמין לשינה ונוטל משככי כאבים. הוא משלם בגין משככי כאבים ותרופות פסיכיאטריות סך של כ-90 ₪ בממוצע לחודש וצרף דו"ח מרשמים (תרופות שנקנו) בקופת החולים וקבלות.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, בהתחשב בפגיעתו ובשיעור נכותו של התובע, בטיפולים שכבר עבר ובקבלות שצורפו, בכך שחלק גדול מהטיפולים והתרופות ניתנים במסגרת קופת החולים ומרבית הוצאותיו מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪.

9. כאב וסבל

התובע טען בסיכומיו כי הפגיעה טלטלה קשות את חייו. בשל הפגיעה הוא מוגבל מלבצע פעולות אישיות בסיסיות ומסלול חייו כאדם השתנה למסלול חיים של אדם חסר מעש. בשל מצבו, התובע הפך מאדם גאה שמפרנס את עצמו ואת אשתו לאדם שנזקק להלוואות מילדיו ומקורביו. התובע נזקק לתרופות פסיכיאטריות ועבר לישון בנפרד מאשתו ויחסיהם האינטימיים נפגעו. מדובר בשינוי תפקודי קשה שהשפיע באופן עמוק על התובע ופרופ' מוניץ קבע כי התובע עבר שינוי באישיות, תוך הסתגרות וניתוק. בהתחשב בכל אלו ובכך שהתאונה הפכה את יד שמאל לחסרת תועלת נתבקש סכום של 600,000 ₪.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי יש לפסוק לתובע סך של 70,000 ₪ בגין רכיב זה.

נוכח מכלול הנסיבות, שעור נכותו הרפואית של התובע ובהתחשב גם בפגיעתו התפקודית הגבוהה יותר, אני פוסק לתובע בגין רכיב זה פיצוי גלובלי בסך של 150,000 ₪.

10. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי

התובע טען בסיכומיו כי קיבל דמי פגיעה, קצבת נכות זמנית, קצבת נכה נזקק ומענק נכות. בסך הכל שולם לו בתוספת הצמדה וריבית ממועד כל תשלום סך של 168,350 ₪. אין מקום לקזז חישובים רעיוניים מכל סוג, לאחר שלא אושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי מדובר בתאונת עבודה ויש לנכות מכל פיצוי שיפסק את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל ויקבל התובע. לתובע נכות קודמת במוסד לביטוח לאומי, ללא קשר לתאונה נשוא התביעה, ביד שמאל, עקב קטיעה של אצבעות 4-3 בגובה אמצע הגליל המקורב, וקטיעה של אצבע 5 בגובה מפרק PIP. הנכות הקודמת היא בשיעור של 52%. על התובע היה למצות את ההליכים במוסד לביטוח לאומי בתום לב, ולעתור לצירוף נכויותיו בגין שתי פגיעותיו, שהינן כאמור באותה יד. אילו היה עושה כן, אזי הנכות עקב התאונה הנוכחית הייתה מתווספת במוסד לביטוח לאומי לנכות שהיתה קיימת עובד לתאונה, והתובע היה מקבל בגינה תוספת לקצבת הנכות, שאותה יש מקום לנכות מהפיצוי (סעיף 35). הנתבעות הגישו חוות דעת אקטואריות לגבי גובה תגמולי המל"ל התאורטיים שהתובע היה זכאי לקבל עקב התאונה, אילו מיצה את ההליכים במוסד לביטוח לאומי והיה עותר לצירוף נכויות. לטענתן, יש מקום לערוך ניכוי רעיוני של גמלאות המוסד לביטוח לאומי שהיו מתקבלות אילו פעל בתום לב למיצוי תביעתו במוסד לביטוח לאומי (סעיף 36). מדובר בסך של 301,436 ₪ בגין קצבאות נכות מעבודה ובסך נוסף של 500,026 ₪ בגין קצבה מיוחדת. הנתבעות טענו כי על התובע היה למצות את ההליכים במוסד לביטוח לאומי ומשלא עשה כן, יש לערוך ניכוי רעיוני של הקצבאות האמורות לעיל. ב"כ התובע טען בדיון כי הם פנו למוסד לביטוח לאומי ונדחו אך לא צרף כל מסמך על כך שפנה ונדחה, ועל כן נתבקש להגיש בקשה לצירוף מסמכים מביטוח לאומי בכל הנוגע לבקשה שלו לאיחוד הנכויות שנגרמו לו בתאונת העבודה הנוכחית ובתאונת העבודה משנת 1987. למרות האמור, התובע לא הגיש ולא צרף כל מסמך המעיד על הגשת בקשה למוסד לביטוח לאומי לצירוף נכויות, לא כל שכן על דחיית בקשה כזו (סעיף 40).

לפיכך נטען כי יש מקום לבצע ניכוי רעיוני ולאחריו תביעת התובע נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת היא המעסיק ולכן התובע אינו זכאי ל-25% מנזקו (סעיף 41).

בסיכומי התשובה טען התובע כי נטל ההוכחה בעניין הניכויים ושיעורם חל על המזיק ולא על הניזוק. התובע אכן קיבל בגין התאונה תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי אותם יש לנכות, אלא שהנתבעות באופן תמוה ובלתי שגרתי, כלל לא הגישו במסגרת תיק מוצגיהן את תיקו במוסד לביטוח לאומי ולא הוגשה גם בקשה להזמנת תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי (סעיף 12). נוכח אי הגשת תיק המוסד לביטוח לאומי יש לדחות טענתן לפיה התובע יכול היה לצרף את דרגות הנכות של התאונה הנוכחית עם התאונה משנת 1987. הנתבעות לא הרימו הנטל המוטל עליהן להוכיח כי לא הוגשה תביעה כאמור. עוד נטען כי חוות הדעת האקטואריות עליהן התבססו אינה משמשת ראייה לעניין זה. לטענת התובע בסיכומיו, תביעה לצירוף דרגות נכות הוגשה על ידי התובע ונדחתה ולכן לא ניתן לנכות ניכוי רעיוני וכל ניכוי שכזה יעשה עוול לתובע ויהיה בבחינת עשיית עושר ולא במשפט.

נוכח מחדלן של הנתבעות מלהגיש ראיות כלשהן בעניין תגמולי המוסד לביטוח לאומי ולנוכח הצורך מאידך לנכות תגמולים ששולמו לתובע בגין התאונה, התובע אינו מתנגד שבית המשפט יורה בפסק דינו, שככל שהתובע לא הגיש תביעה לצירוף דרגות נכות בשל התאונות הקודמת מיום 9.8.87 ונשוא ענייננו מיום 20.7.17, יוקפאו הסכומים הרעיוניים האמורים בחוות הדעת האקטואריות מטעם הנתבעות בסך מצרפי של 801,489 ₪ עד להגשת תביעה שכזו והסכומים ינוכו בהתאם להחלטות המוסד לביטוח לאומי שתתקבלנה. ככל שהתובע הגיש תביעה והיא נדחתה, ינוכו רק התגמולים ששולמו בפועל במסגרת מחלקת נפגעי עבודה בגין התאונה והצדדים יפנו למחלקת נפגעי עבודה לקבלת פירוט התשלומים ששולמו בפועל (סעיף 14).

דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי למען לא יצא מי מהצדדים מקופח נכון יהיה לקבל את הצעת התובע באופן שככל שהתובע לא הגיש תביעה לצירוף דרגות נכות בשל שתי התאונות, הקודמת מיום 9.8.87 ונשוא ענייננו מיום 20.7.17, יוקפאו הסכומים הרעיוניים האמורים בחוות הדעת האקטואריות מטעם הנתבעות בסך מצרפי של 801,462 ₪ עד להגשת תביעה שכזו שתוגש לכל המאוחר תוך 75 יום מהיום, והסכומים ינוכו בהתאם להחלטות המוסד לביטוח לאומי שתתקבלנה. ככל שהתובע הגיש תביעה והיא נדחתה, ינוכו רק התגמולים ששולמו בפועל במסגרת מחלקת נפגעי עבודה בגין התאונה והצדדים יפנו למחלקת נפגעי עבודה לקבלת פירוט התשלומים ששולמו בפועל.

ה.סוף דבר

סיכום הנזקים:

א.הפסדי שכר לעבר- 681,500 ₪

ב.אובדן כושר השתכרות לעתיד - 507,000 ₪

ג. הפסדי פנסיה- 148,500 ₪

ד.ניידות ונסיעות- 25,000 ₪

ה.עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 250,000 ₪

ו. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד- 25,000 ₪

ז.נזק שאינו נזק ממון - 150,000 ₪

סה"כ 1,787,000 ₪ 

התביעה נגד הנתבעות מתקבלת.

7נוכח האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בגין נזקיו עקב התאונה בסך של 1,787,000 ש"ח ממנו יוקפא בשלב זה סך של 801,462 ₪ כשהצדדים יפעלו לעניין ניכויי תשלומי וקצבאות המל"ל בהתאם להחלטתי כאמור בסעיף ד. 10. לפסק הדין. לכל סכום שישולם לתובע יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4% מהסכום ששולם.

תשלום אגרה בהתאם לתקנות.

פסק הדין יפורסם ללא פרטים מזהים של התובע לרבות שמו.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשפ"ד, 27 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.