התובע הוא וטרינר אשר הועסק על יד המועצה האזורית באר טוביה בבדיקת בשר המיועד לשיווק בתחומי המועצה.
לטענת התובע, באירוע שהתרחש ביום 8.11.11, נהג משאית של הנתבעת אשר הגיע למקום עבודתו של התובע לקבלת אישור למשלוח הבשר שהוביל, תקף אותו לאחר פסילת המשלוח, וגרם לו לנזקים. התובע טוען כי הנתבעת, מעסיקת נהג המשאית, אחראית כלפיו באחריות שילוחית ועליה לפצותו בגין נזקיו.
הנתבעת הכחישה את טענות התובע, ובכלל זאת את אירוע התקיפה או את הטענה לפיה נהג משאית שלה תקף את התובע וכן הכחישה אחריותה לאירוע כאמור.
טענות הצדדים בכתבי הטענות
התובע טען בכתב התביעה, כי ביום 8.11.11 הגיעה למקום עבודתו משאית של הנתבעת והוא נתבקש לבדוק את הבשר לצורך מתן אישור לשיווקו. בעקבות ממצאים שונים, הוא הודיע לנהג המשאית של הנתבעת כי הוא פוסל את המשלוח. בתגובה, התנפל עליו הנהג באלימות, תוך שהוא מטיח אותו על השולחן עם קללות וגידופים. לאחר מכן, חטף הנהג את הניירת וברח מהמקום.
התובע נחבל באזורים שונים בגופו ופנה לטיפול רפואי. לטענת התובע, הוא נזקק לטיפולים רפואיים וכן לפיזיותרפיה וסבל מנזק אורתופדי וכן מפגיעה נפשית נוכח הטראומה מהאירוע.
ב"כ התובע פנה לנתבעת לקבלת פרטי נהג המשאית, אולם הנתבעת לא נענתה לפניה וסרבה לתת את פרטי הנהג אשר נהג במשאית באותו יום והגיע אל מקום עבודתו של התובע לקבלת אישור למשלוח הבשר.
התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבעת אחראית לנזקיו של התובע באירוע הן נוכח מעשיו של נהג המשאית התוקף באחריות שילוחית והן בגין רשלנות מצידה.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי היה על התובע להצביע על הפרטים של נהג המשאית. הנתבעת מציינת, כי פנייתו של ב"כ התובע לנתבעת נעשתה רק בחודש יולי 2012 (למעלה מ-8 חודשים ממועד האירוע).
הנתבעת העלתה בכתב ההגנה שורה ארוכה של טענות, לפיהן היא מכחישה את התביעה נגדה. בכלל זאת נטען, כי מדובר באירוע פרי דמיונו של התובע אותו הוא ממציא לשם קבלת פיצוי. כך גם נטען, כי פסילת הבשר נעשתה ללא אירוע חריג. הנתבעת הכחישה כי נהג מטעמה היה מעורב באירוע הנטען על ידי התובע. ביחס לדרישת התובע לקבלת שם הנהג השיבה הנתבעת, כי "כאשר לא היה נהג מעורב באירוע המתואר על ידי התובע, איזה שם על הנתבעת להעביר לתובע?".
עם זאת, הנתבעת הודתה בכתב ההגנה, כי משאיות מטעמה מגיעות למקום עבודתו של התובע לקבלת אישור לשיווק הבשר, וכי במועד הרלבנטי היא עודכנה כי המשלוח נפסל לשיווק.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי בכל מקרה, אין היא נושאת באחריות למעשים של נהג מטעמה ככל שפעל באופן פלילי וכן הכחישה נזקיו הנטענים של התובע.
מהלך הדיון בתביעה
התובע פנה לנתבעת בדרישה להודיע מי היה הנהג שהגיע מטעמה באותו יום לקבלת האישורים למשלוח הבשר. הנתבעת דחתה את דרישתו של התובע בטענה כי חלף פרק זמן ואין בידיה המידע. כך גם נטען על ידי הנתבעת במסגרת ההליכים המקדמיים בין הצדדים, כי אין בידיה יומן עבודה או ספר רכב או דפי נסיעה, המתעדים את זהות הנהג באותו מועד.
התובע דרש מהנתבעת לקבל פרטים מלאים על הנהגים העובדים אצלה, על מנת לנסות ולזהות את הנהג התוקף. הנתבעת העבירה לעיון התובע מספר תצלומים. התובע עיין בתצלומים והודיע מפורשות, כי אף אחד מהנהגים שתצלומם הועבר על ידי הנתבעת אינו הנהג שהגיע מטעם הנתבעת באותו יום ותקף אותו.
רק בשלב זה, העלתה הנתבעת את הטענה, לפיה היא יודעת מי הנהג שהגיע למקום. הנתבעת טענה כי מדובר במר פריד אליאס (להלן – אליאס). לעמדת הנתבעת, נוכח בדיקה שנערכה, עלה כי אליאס הוא הנהג שביצע את המשלוח באותו יום. גם בשלב זה, התובע עמד על כך שאין זה הנהג. בהנחיית בית המשפט, והואיל ואליאס היה צד נדרש להליך, שכן נוצר מצב בו הוא חשוף לקביעה כי היה הנהג והוא זה שתקף את התובע, תיקן התובע את כתב התביעה וצרף את אליאס כנתבע. בהמשך, כאשר התנהל הדיון, אליאס התייצב בפני בית המשפט וגם אז הודיע התובע מפורשות וללא היסוס כי אין זה הנהג שהגיע למקום באותו יום מטעם של הנתבעת. לפיכך, ניתן היה למחוק את אליאס כצד להמשך ההליך והוא נותר כעד מטעם הנתבעת.
תצהירי העדות הראשית
מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית במסגרתו תאר את האירוע הנטען. לגרסת התובע בתצהירו, ביום 8.11.11 הגיע למקום עבודתו עובד של הנתבעת, נהג המשאית. לאחר בדיקת הסחורה המיועדת לשיווק גילה ממצאים המלמדים על כך שיש לפסול את שיווק הבשר. בתגובה להודעה זו התנפל עליו הנהג באלימות, תוך שהוא מטיח את התובע על השולחן, עם קללות וגידופים. לעדות התובע בתצהירו, במקום נכחו והיו עדים לתקיפה מר יעקב כהן והמזכירה מיכל (בת שירות לאומי). התובע מוסיף ומתאר בתצהירו, כי לאחר התקיפה, הנהג חטף את המסמכים וברח מהמקום.
התובע מפרט בתצהירו את הפגיעה שנגרמה לו בתקיפה ואת הטיפולים הרפואיים להם נדרש. לתיק המוצגים מטעם התובע צורף התיעוד הרפואי וכן העתק מסמכים הנוגעים לתביעת התובע למל"ל בגין פגיעתו במהלך העבודה.
לתצהיר התובע צורף אישור של וטרינר אחר על השמדת הבשר שנפסל. המדובר באישור של ד"ר ירון ניר לפיו ביום 13.11.11 הושמדה סחורה של הנתבעת.
התובע הגיש תלונה למשטרת ישראל בגין האירוע. לתיק המוצגים מטעם התובע צורפו העדויות של התובע וכן של מר יעקב כהן במשטרה. משום מה, למרות קיומן של עדויות ברורות המצביעות על אירוע של תקיפה של עובד ציבור במילוי תפקידו ומידע בדבר מקום עבודתו של התוקף, הודיעה המשטרה על סגירת תיק החקירה מחמת "עבריין לא נודע". לא ברור, אילו פעולות נקטה המשטרה, אם בכלל, לאיתור התוקף קודם למתן הודעתה האמורה.
לתצהירו של התובע צורף גם מכתבו של בא כוחו לנתבעת מיום 23.7.12 בדרישה למסירת פרטי הנהג התוקף ותשובות הנתבעת, באמצעות בא כוחה, לפניות אליה.
מטעם התובע הוגש תצהירו של העד, מר יעקב כהן (להלן – כהן) העובד כפקח במחלקה וטרינרית במועצה אזורית באר טוביה.
לעדותו של כהן בתצהירו, ביום 8.11.11 עת היה במשרדו (המשותף לכל המחלקה הווטרינרית) הגיעה משאית של הנתבעת ואיתה נהג אותו לא הכיר או ראה קודם לכן. על פי הנהוג המוצרים נבדקים על יד וטרינר וכך גם היה בעניין המשאית של הנתבעת.
התובע החזיק את המסמכים ואמר לנהג כי הוא פוסל את המוצרים מאחר ולא עמדו בבדיקה. אז החל הנהג להתעצבן ולאיים שלא תיפסל הסחורה ועל התובע להחזיר לו את המסמכים לידיו. כאשר התובע סרב הנהג נתן לתובע אגרוף בגוף ומכת דחיפה חזקה אשר הטילה את התובע לעבר המחשב והשולחן. הנהג הוציא את המסמכים מידיו של התובע כשהתובע זרוק על השולחן ורץ למשאית.
כהן מתאר בתצהירו כי הוא רץ לעבר הנהג אך זה דחף אותו על גבי המקרר. כהן רץ לכיוון השער הראשי על מנת לסגור אותו אלא שלצערו הנהג הספיק לברוח.
ביחס לתצלומי הנהגים שנמסרו על ידי הנתבעת (שאחד מהם הוא אליאס) מציין כהן בתצהירו כי אף אחד מהתצלומים אינו של הנהג, שכן הנהג הפוגע היה ספורטיבי יותר וגבוה יותר.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהל ובעלים בנתבעת מר נאדר שיתי (להלן – שיתי). הלה מפרט בתצהירו תכתובת שנערכה בין ב"כ הצדדים, לעניין שאלות שהוצגו לתובע. לגרסת שיתי, כאשר פנה התובע אל הנתבעת לראשונה בחודש יולי 2012, זו הייתה הפעם הראשונה בה שמע על האירוע הנטען. שיתי מצהיר, כי לפני פניה זו לא נמסר לו או לחברה הנתבעת אודות אירוע תקיפה של התובע על ידי נהג מטעם הנתבעת.
בזמנו, כאשר משלוח הבשר לא אושר על יד הוטרינר (התובע) העניין עבר ללא שום דבר חריג שייזכר, הנהג חזר עם המשלוח למפעל ומסר את הניירת (החשבונות והעתק ממנה ותעודת הוטרינר של החברה) ולאחר מספר ימים, הגיע הוטרינר של החברה, ד"ר ניר ירון, והשמיד את המשלוח ואף אישור על כך נשלח לאחראי, ד"ר ואדים.
בהשמדת המשלוח על ידי ד"ר ירון ניר, הסתיים אירוע פסילת משלוח הבשר ולא היה בו שום דבר חריג.
לגרסתו של שיתי בתצהירו, כאשר הגיעה פנייתו של ב"כ התובע, הוא ערך בירור עם כל הנהגים שעבדו על אותו קו, וכולם שללו כל מעורבות באירוע תקיפה. עוד מוסיף שיתי ומציין, כי מאוחר יותר (לאחר שהועברו תצלומים של הנהגים לתובע והוא לא זיהה איש מהם כנהג התוקף) ביקש מהנהגים לבדוק ביומנים הישנים שלהם מאותה תקופה ולהודיע לו מי היה ביום 8.11.11 בבאר טוביה. הנהג, פריד אליאס, אישר כי לפי הרישומים ביומנו הוא היה ביום 8.11.11 במקום בעת שהוטרינר לא אישר את הסחורה. הנהג אליאס טען כי לא היה מעורב בשום אירוע של תקיפה.
אליאס, המועסק אצל הנתבעת כנהג, מסר תצהיר מטעם הנתבעת. לעדותו בתצהיר, הוא עובד בנתבעת כ-9 שנים כנהג משאית. בהסתמך על יומן העבודה שלו, בתאריך 8.11.11 הוא הגיע למועצה האזורית באר-טוביה לבדיקת הבשר לפני שיווקו ללקוח בשם ולדמן תעשיות בשר ונקניקים.
אליאס מצרף לתצהירו תצלום של דף ובו פירוט תאריכים לתקופה הרלבנטית. בתאריך 8.11.11 נרשם בכתב יד, ברשימת הלקוחות שאליהם הוביל באותו יום, גם שם הלקוח ולדמן.
לגרסתו של אליאס בתצהירו, ביום 8.11.11 הוא הגיע למועצה האזורית באר טוביה עם משאית של הנתבעת עם חשבונית והעתק של חשבונית ללקוח בשם ולדמן ותעודה וטרינרית של המפעל. הוטרינר בדק את הסחורה כשהיא בתוך המשאית. משלוח הבשר עבור ולדמן היה במשקל של כ-100 ק"ג.
אליאס טוען בתצהירו, כי הוטרינר שבדק את המשלוח החליט שלא לאשר את משלוח הבשר וביקש ממנו להחזיר את המשלוח בחזרה למפעל. בניגוד לנטען על ידי הוטרינר, הוא לא חטף ממנו את החשבונית והתעודה (כי בכלל לא נתן לו אותם מלכתחילה). אליאס מצהיר, כי כאשר הוטרינר לא אישר את הסחורה הוא חזר עם החשבונית וההעתק שלה והתעודה של המפעל ומסר את הסחורה בחזרה למפעל וכן מסר את המסמכים למנהל המפעל שיתי, ובכך הסתיים העניין מבחינתו.
לגרסת אליאס בתצהירו, הוטרינר בדק את הבשר במשאית, וכאשר הוטרינר לא אישר את הסחורה, הוא סגר את דלתות המשאית וחזר למפעל.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של ד"ר ירון ניר, העוסק כוטרינר ונותן שירותים וטרינריים גם למפעל הנתבעת. העד מתייחס בתצהירו למכתב שהוציא לד"ר ואדים, המאשר כי משלוח בשר אכן הושמד כפי הנדרש. בתצהיר צוין, כי השמדת הבשר לא נעשתה בבאר טוביה אלא על ידי עובדי המפעל ובפיקוח של הוטרינר.
עדויות העדים בבית המשפט
התובע תאר בעדותו בבית המשפט את האירוע. התובע ציין, כי הנהג ברח עם הסחורה והסחורה הושמדה נוכח בקשתו של ד"ר ואדים מד"ר ניר (עמ' 18, שורה 16). התובע הסביר בעדותו את מקור הטעות בעניין זה בכתב התביעה והתצהיר (עמ' 21, שורות 9-17).
התובע תיאר את האירוע במהלכו הותקף (עמ' 19, שורות 20-24):
"ש:לטענתך, הוא תקף אותך ואחרי שהיית על השולחן הוא חטף את המסמכים שהיו אצלך?
ת:כן. היתה לי תעודה ויטרינרית בידיים והוא תקף אותי ואני נפלתי על השולחן וקיבלתי מכה בגב התחתון ורציתי לקום והוא לא נתן לי הוא נפל עליי עם כל המשקל שלו, ועל השולחן היו כל מיני דברים משרדיים ונפל המסך של המחשב, והיה שם עוד ציוד משרדי, וקיבלתי מכה בגב, בצוואר ובראש, ובכל הגוף, אני בקושי קמתי."
מטעמו של התובע העיד העד כהן.
העד כהן מסר בעדותו תיאור של האירוע אשר הוא היה עד להתרחשותו (עמ' 30, שורות 24-32):
"ת:אני ישבתי במשרד, הגיעה משאית לבדיקה, ד"ר א. הלך לבדוק את המשאית, חזר עם המסמכים ביד, של התעודה הוטרינרית היה ביד של א., הוא הודיע לנהג כשאני נכחתי שהוא פוסל לו את הסחורה. הנהג התרגז ואמר "מה פתאום?" והתחיל להתלהם וא. אמר שהוא פוסל לו את הסחורה, והוא בא לקחת את חותמת האדומה כדי לפסול את הסחורה, הנהג חטף את המסמכים נתן לא. אגרוף והפיל אותו על השולחן היכן סויסה ישבה, על המחשב על הפינה של השולחן ואמרתי לנהג "סליחה מה אתה עושה" והוא זרק אותי על המקרר, ואז רצתי אחריו עם השלט של השער של כניסת המתחם עם הטלפון ביד ותוך כדי התקשרתי למשטרה דווחתי על התקיפה ולא הצלחתי לסגור את השער."
בהמשך ציין כהן, כי הוא ראה את אותו נהג בעבר ואין מדובר באחד מהנהגים אשר הנתבעת העבירה תצלומים שלהם (עמ' 31, שורה 26). לדבריו "ראיתי אותו שהוא מגיע מידי פעם" (שורה 32).
כהן תאר בפירוט את אירוע התקיפה אשר הוא היה נוכח בו כעד (עמ' 32, שורות 17-22):
" ש:אתה אומר שהנהג תקף את א. נתן לו אגרוף?
ת:כן. נתן לו אגרוף והפיל אותו על השולחן ועל המדף ועל פינת השולחן, והוא קיבל גם את המכה מהפינה.
ש:רק לאחר מכן הוא חטף את המסמכים?
ת:לא, לא לאחר מכן הוא חטף את המסמכים, א. הודיע לו שהוא פוסל לו את הסחורה, הוא חטף לא. את המסמכים נתן לו אגרוף והפיל אותו על המחשב. "
בעדותו של שיתי, מסר כי הוא המנהל והבעלים של הנתבעת. לפי המסמכים של הנתבעת, הנהג באותו מועד היה אליאס. לשאלת בית המשפט השיב, כי אין לנתבעת יומן עבודה אלא הגיע לשם של אליאס דרך השם הרשום בחשבונית (עמ' 49, שורות 5-6).
שיתי ניסה להסביר בעדותו, מדוע בתחילה נמנעה הנתבעת למסור את שמו של הנהג שהגיע למקום במשאית הנתבעת, וטענה כי אינה יודעת את זהותו, אולם מאוחר יותר הצביעה על אליאס כנהג (עמ' 54 לפרוטוקול).
כן ניסה שיתי לתת הסבר לאי התאמות בין מספרי המשאית לבין רישום שמו של אליאס כנהג (עמ' 58 לפרוטוקול).
אליאס בעדותו בבית המשפט טען, כי הוא זה שרשם את הנסיעות ביומנו.
ב"כ התובע הצביע בפני אליאס על שינויים ביומן, כולל כתם באותו עמוד רלבנטי, המחשידים כי המלה "ולדמן" (שם הלקוח) נרשמה בשלב שונה מאשר רישום יתר הלקוחות באותו מועד, והעד הכחיש את הטענה (עמ' 61, שורות 11-23). היומן המקורי הוגש מטעם התובע כראיה, על מנת שיהיה בידי בית המשפט להתרשם מאופן הכיתוב בו.
כאשר נשאל אליאס כיצד הוא זוכר את אותו יום השיב, כי הוא זוכר את הדברים מתוך עיון ביומנו וכן לאחר שהציגו בפניו את המסמכים (עמ' 63 לפרוטוקול):
"למה שתזכור זה לא אירוע מיוחד, לא היה משהו מיוחד.?
ת.כששאל נדר אם היה מישהו שהיה לו אירוע כל שהו עם הרופא של באר טוביה, חזרנו ליומן אמרתי שהייתי. שאל אותי אם הייתה בעיה עם הרופא, אמרתי באותו יום אני חזרתי עם הסחורה וזה הכל, כמו כל רופא שלא מאשר אני חוזר עם הסחורה למפעל.
ש.מתי הוא שאל אותך, יום יומיים שבוע אחר?
ת.לא, יותר, הרבה זמן יותר, לפני שנתיים שלוש, מתי ששלחו לו משהו. בדיוק בתאריך או ביום אני לא זוכר.
ש.איך אתה יודע שחזרת עם סחורה?
ת.כי החזרתי את הסחורה לחיפה. כי הראו לי את התעודה ואני החזרתי את הסחורה. הראו לי תעודה, אמרו לי זה אתה נסעת, זה השם שלי ומספר הרכב ואז הייתי וחזרתי עם הסחורה.
ש.אתה אומר לפי מה שצירפת כאן נספח ב' לפי זה, לא לפי החשבונית, אלא לפי הזיכוי?
ת.זה חשבונית מספר.
ש.יש גם זיכוי ?
ת.איפה זיכוי ? פה ?
ש.לחשבונית הזו יש זיכוי ?
ת.זה אתה צריך לשאול את בעל הבית זה לא עניין הבית שלי. אני מחזיר חשבונית למפעל, למשרד, פה נגמר הסיפור שלי, אני לא מעניין אותי אם הוציאו לו זיכוי או מקבל ממנו כסף או לא.
ש.הראו לך חשבונית זיכוי?
ת.אני לא ראיתי ולא מעניין אותי לראות. אני לא מעניין אותי מה קורה במשרד. זהו. מה שקורה במשרד זה לא עניין שלי, העניין שלי ברגע שאני מעמיס סחורה ונותן חשבוניות למשרד, ברגע שנותן חשבוניות, נגמר הסיפור.
ש.אתה אומר זו החשבונית המדוברת?
ת.כן.
ש.מהחשבונית לומדים שהיית אתה ?
ת.פריד אליאס ומספר הרכב שאני עובד עליו. "
לבקשת בית המשפט תיאר אליאס את האירוע (עמ' 65, שורות 30-34):
" לשאלת בית המשפט מה אני זוכר לגבי אותו יום אני משיב שאני הגעתי לרופא, ירדתי מהמשאית הרופא יצא אלי, יכול להיות הוא או מישהו אחר, יש שם כמה רופאים, אני מכיר אותו, מהבדיקות, אתה תובע ויש עוד שנים או שלושה, באותו יום אני חושב שזה הוא, הוא בדק, בא למשאית פתחתי לו דלת צד של המשאית, והוא בא עם מכשיר כזה, בודק את הקירור ואם הוא רואה שהקירור 3 – 4 מעלות ויש מדבקה ויש ניילון ומה שצריך אז הוא מאשר לי. אנחנו נכנסים למשרד...
ובהמשך תיאר את האירוע כך (עמ' 66, שורות 2-9):
" לשאלת בית המשפט אם אני זוכר שאישר שהכל בסדר, הוא בא עם המכשיר ואני לידו ואני רואה שזה 2 מעלות או 20 מעלותך ושזה 5 מעלות ברור שזה בסדר. באותו יום או שהייתה בעיה עם הקירור או ניילון, מדבקה או לא יודע, אמר אני לא מאשר לך, תחזור עם הסחורה לחיפה. בסדר. תודה רבה. סגרתי את הדלת, עולה למשאית, מתקשר לנאדר, אומר לו שלא מאשרים לי סחורה בוולדמן, אמר לי נאדר תחזור עם הסחורה לא מאשר לך. כי אסור לי לתת סחורה לוולדמן בלי אישור של רופא. בלי שהרופא שצריך לחתום לי שזה מאושר, אם לא חותם לי גם אסור לי לתת לו וגם הוא לא מוכן לקבל את הסחורה, כי זה אסור. אז דיברתי עם נאדר הוא אמר תחזור לחיפה. לא נכנסתי אליו למשרד, אין צורך להיכנס, כי הוא לא צריך לשים חותמת, אז אין צורך להיכנס."
ד"ר ניר ירון העיד מטעם הנתבעת. בעדותו תיאר את תהליך השמדת הסחורה. הוא קיבל שיחה טלפונית מד"ר ואדים אשר מסר לו כי יש להשמיד את הסחורה שהוחזרה. לעדותו הנהג היה פריד (אליאס) אולם לדבריו "אם אני זוכר? אני לא יודע" (עמ' 38, שורה 13). כן העיד, כי אינו זוכר מי היה הנהג וההסבר לכך כי "לא זוכר אחורה. מדובר מלפני 9 שנים" (עמ' 41, שורה 23).
דיון והכרעה
האם נהג של הנתבעת תקף את התובע
התובע טוען, כי נהג של הנתבעת תקף אותו באירוע בו פסל סחורה שהביא הנהג במשאית של הנתבעת.
הנתבעת לא הכחישה, כי באותו מועד נהג שלה הגיע למועצה אזורית באר טוביה, על מנת לקבל אישור לסחורה, וכן אינה מכחישה כי באותו מועד נפסל משלוח הבשר והוחזר למפעל, ולאחר מספר ימים הושמד.
מלכתחילה, הנתבעת לא הצביעה על זהותו של נהג המשאית אשר הגיע באותו מועד לקבלת אישור למשלוח הבשר. הנתבעת הסתפקה בהכחשה של אירוע התקיפה ודרשה מהתובע לזהות את הנהג. התובע ביקש לקבל תצלומים של הנהגים המועסקים על ידי הנתבעת. לאחר שהועברו לתובע מספר תצלומים של נהגי הנתבעת, בטענה כי אלו הם כל הנהגים הרלבנטיים לבדיקת זהות הנהג, הודיע התובע כי אף אחד מהתצלומים אינו תואם את זהותו של הנהג התוקף.
רק בשלב מאוחר העלתה הנתבעת את הטענה, לפיה אליאס היה זה שנהג במשאית באותו מועד, וזאת על יסוד בדיקה שנערכה ביומנו לפיה נרשם באותו מועד כי נסע לספק סחורה ללקוח ולדמן (אותו לקוח אשר אליו היתה מיועדת סחורה של הנתבעת, אשר נפסלה והוחזרה למפעל).
בשלב זה, אליאס הגיש תצהיר בו טען, כי הוא היה הנהג שהגיע למקום, אך הכחיש אירוע של תקיפה.
מנגד, התובע עמד על כך, שאליאס אינו הנהג שהגיע למקום ותקף אותו לאחר ההודעה על פסילת הסחורה.
בפני בית המשפט עומדות שתי גרסאות. גרסתו של התובע, לפיה נהג של הנתבעת תקף אותו וכי אין מדובר באליאס, אל מול גרסתו של אליאס, לפיה הוא היה הנהג שהגיע למקום, אך כלל לא היה אירוע של תקיפה ופסילת הסחורה הסתיימה בכך שהוא נסע מהמקום ללא שנכנס למשרדים וכלל לא נוצר עימות בינו לבין התובע.
לאחר שמיעת העדויות והתרשמות מהעדים ועדותם ולאחר בחינה של הראיות, עולה מסקנה ברורה לפיה יש לקבל באופן מלא את עדותו של התובע ולדחות את טענות הנתבעת ואת גרסתו של אליאס לפיה כביכול הוא היה הנהג שהגיע למקום.
נוכח התרשמות בית המשפט מעדותם של התובע ושל העד מטעמו, כהן, נמצא שיש לתת אמון מלא בעדותם ולקבל את עדותם במכלול הנושאים השנויים במחלוקת.
התובע וכהן העידו בבית המשפט ממושכות ונחקרו בחקירה נגדית על גרסתם כפי שפורטה בתצהירי העדות הראשית מטעמם. גם עדותו של התובע וגם עדותו של כהן הותירו רושם ברור כי מדובר בעדויות מהימנות. שני העדים נמצאו כעדים אמינים, והיה ברור וגלוי כי הם מוסרים עדותם באופן מלא, מבלי להתחמק ממתן תשובות לשאלות, תוך תיאור האירוע לפי זיכרונם.
עיון בעדות של התובע במשטרה מעלה, כי עדותו במשטרה תואמת את גרסתו בתצהיר העדות הראשית וכן את עדותו המפורטת בבית המשפט.
מיד לאחר האירוע מסר התובע עדות מפורטת במשטרה. לעדותו של התובע במשטרה, באותו יום הגיעה משאית של הנתבעת. שמו של הנהג אינו ידוע לו והוא הגיע למחלקה הווטרינרית על מנת לבדוק את הסחורה שהוא אמור לספק ללקוחות שנמצאים בשטח המועצה. בתוך המשאית נמצאו חלקי בשר קפוא ללא מדבקות וללא תאריכים. באותו הרגע החליט התובע כי הוא אינו מאשר את הסחורה. וביקש מהנהג להתלוות אליו למשרדים, על מנת לפסול את הסחורה. כאשר הנהג הבין כי הוא אינו מצליח לשנות את ההחלטה, הוא ניגש אל התובע וחטף ממנו בחזקה את המסמכים שבידו וכתוצאה מכך קיבל התובע מכה ביד שמאל וגם בגוף ונפל על השולחן תוך איבוד שווי המשקל מהמכה, מאחר ומדובר היה באדם בעל מבנה גוף גדול. הנהג תפס את המסמכים ויצא מהמשרד לכיוון המשאית שלו.
התובע מסר בבית המשפט עדות מפורטת. התובע היה עקבי בעדותו. התובע תאר בעדותו את מהלך הדברים ולא ניסה להעצים את תיאור האירוע. התובע עמד על כך שאליאס, אשר הוצג בשלב מאוחר לדיון מטעם הנתבעת כנהג שהגיע למקום והיה מעורב באירוע – אינו הנהג שהגיע למקום ותקף אותו. מעדותו של התובע עלה, כי הוא בוחר לספר את האמת לפי זכרונו והוא אינו מנסה להתאים את דבריו לטענות המועלות בגדר המחלוקת בין הצדדים.
יצוין, כי בכתב התביעה וכן בתצהירו של התובע, נפל אי דיוק מסוים, שעה שנרשם כי הנהג עזב את המקום תוך שהוא משאיר את משלוח הבשר הפסול במקום, אשר משם הועבר להשמדה. התובע הבהיר בעדותו, כי מדובר בטענה שנרשמה בטעות, שכן משלוח הבשר נותר במשאית, והוחזר למפעל הנתבעת כאשר הנהג ברח מהמקום. אין בפרט האמור, כדי להשליך על קביעת המהימנות ביחס לעדות התובע.
גם עדותו של העד כהן הותירה רושם של עדות מהימנה, אשר יש לתת בה אמון מלא. כהן העיד בבית המשפט לפי זכרונו, ותאר את הדברים באופן התומך בעדותו של התובע.
כבר בסמוך לאירוע תאר כהן בעדותו במשטרה את האירוע, ובכלל זאת העיד לגבי פסילת המשלוח על ידי התובע כאשר אז "הנהג בא לחטוף לו את הדפים מהיד ואז א. הסתובב עם הדפים והנהג נתן לא. אגרוף בגוף ותוך כדי דחף את א. על המחשב, א. קיבל מכה בגב מהשולחן. באתי לדבר עם הנהג הוא דחף אותי למקרר. תוך כדי שהנהג יצא בחוץ אני גם יצאתי וניסיתי לסגור את השער החשמלי. לא הצלחתי לסגור את השער והנהג ברח מהמקום".
עדותו של כהן היתה עקבית והרושם ממנה היה כי הוא מעיד לפי זכרונו לגבי האירוע באופן אובייקטיבי. לא נמצאו סתירות מהותיות בעדותו של כהן. כך לדוגמא, גם אם מסר בעדותו במשטרה וכן בתצהיר כי לא ראה קודם את הנהג ואילו בבית המשפט מסר כי אותו נהג הגיע למקום בעבר, הרי שאין מדובר בסתירה מהותית.
הן התובע והן כהן לא ניסו להחמיר או להפריז באירוע המתואר. וכך, אף שכהן מסר כי נדחף על ידי הנהג בעת יציאתו מהמקום, ומסר כי נפגע כתוצאה מהדחיפה בגבו הרי שהוסיף לגבי פגיעתו שלו עצמו (להבדיל מהפגיעה המשמעותית עליה העיד ביחס לתובע) כי "זה לא היה משהוא רציני".
שני העדים לא ניסו לתאר אירוע של תקיפה ישירה, מתוכננת וממוקדת, אלא תיארו מהלך דברים בו הנהג מנסה לחטוף את המסמכים מידיו של התובע ותוך כדי כך דוחף את התובע, אשר נפל לעבר המחשב שעל השולחן כתוצאה מאיבוד שווי המשקל.
אין מקום לייחס משמעות ראייתית בעלת משקל לכך שהתובע לא זימן את העדה הנוספת, המזכירה (בת שירות) אשר גם היא נכחה במקום בעת האירוע. התובע כאמור העיד עדות מלאה ומפורטת ועדותו תאמה את עדותו במשטרה. כמו כן, עדות התובע נתמכה באופן מלא בעדותו של כהן. גם עדותו של כהן היתה מלאה ומפורטת, והיא תאמה את גרסתו כפי שנמסרה בסמוך לאחר האירוע במשטרה. התובע מסר הסבר משכנע לגבי כך שלא הזמין את בת השירות למתן עדות, שכן מדובר בבחורה צעירה ולא היה מעוניין לערב אותה בפרשה. וכדברי התובע בעדותו (עמ' 22, שורות 25-26): "המדובר היה בבת שירות, וגם במשטרה אמרו לי למה אני צריך להכניס ילדה לאירוע, יש לה שני ילדים והיא בת שירות".
כך גם אין כל משמעות ראייתית לכך שהאחראי על התובע, ד"ר ואדים, לא זומן למתן עדות. אין מחלוקת, כי ד"ר ואדים לא היה עד לאירוע עצמו. לעניין מסירת דיווח לממונים עליו, על כך שהתרחש אירוע של תקיפה, הרי שהתובע הציג מסמכים המלמדים כי כך עשה. בהמשך, פגיעתו של התובע בשל תקיפתו במהלך עבודתו במקום אף הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה.
נוכח הרושם המובהק בדבר אמיתות עדותם של התובע ושל כהן לגבי האירוע אותו הם תיארו, ונוכח הכחשת האירוע על ידי הנתבעת, הרי שיש מקום לבדוק, האם אכן מדובר היה בנהג של הנתבעת, שהיה מעורב בתקרית, או שמא התבלבל התובע בתום לב כאשר ייחס את האירוע לנהג שהביא סחורה מטעם הנתבעת ומדובר למעשה בסחורה ובנהג של חברה אחרת. אלא שהנתבעת כלל לא העלתה טענה כאמור. הנתבעת הודתה, והראיות הצביעו על כך באופן ברור ומפורש, כי משאית של הנתבעת אכן הביאה סחורה באותו מועד והיא נפסלה והוחזרה למפעל לשם השמדה. המחלוקת נותרה רק בשאלה היה כלל היה אירוע בו נוצר עימות בין התובע לנהג, כאשר התובע טוען לאירוע כאמור ואילו הנתבעת טוענת כי המציא את הדברים, כי הנהג היה אליאס וכלל לא התרחש עימות מול התובע.
עדותו של אליאס עשתה רושם של עדות בלתי מהימנה בעליל. בפני בית המשפט ניצב עד, אשר ניסה לטעון כי הוא היה הנהג באותו מועד והתובע פסל לו את הסחורה. לגרסתו, לא היה כל עימות בינו לבין הוטרינר שפסל את הסחורה. לגרסתו, כלל לא מסר את המסמכים לתובע וכלל לא נכנס עם התובע למשרד, אלא נותר במשאית ונסע מהמקום מיד לאחר שנמסרה לו ההודעה.
את גרסתו האמורה של אליאס, ניתן להבין על רקע העובדה לפיה מסמכי ההובלה נותרו אצל הנתבעת. כאשר המסמכים כולם נמצאו אצל הנתבעת, התפתחה הגרסה שבאה לידי ביטוי בתצהירו של אליאס, לפיה כלל לא מסר את המסמכים לוטרינר.
כאשר אליאס נשאל לגבי זכרונו ביחס לאירוע אותו יום, עלה בבירור, כי הוא אינו טוען לזיכרון קונקרטי של האירוע אשר הוא מתאר בעדותו, אלא מסתמך על הרישום ביומנו וכן על המסמכים שהציג לו המעביד בהם נרשם שמו כנהג בחשבונית. למעשה, עלה מעדותו כי כאשר נוכח לראות, כמספר שנים לאחר האירוע, כי הרישומים מצביעים עליו כנהג שהוביל הסחורה ובהמשך החזיר אותה למפעל לשם השמדתה, הרי שעליו להתאים עדותו למסמכים אלו ולספר כי הוא זה שנהג באותו יום במשאית ולא היה דבר חריג מלבד החזרת הסחורה.
הנתבעת טענה, בשלב מאוחר, כי הנהג היה אליאס. טענת הנתבעת היתה מבוססת על רישום בכתב יד שהוצג מיומנו של אליאס וכן על רישום השם בחשבוניות המצויות במערכת הנהלת החשבונות. עיון ברישום בכתב היד ביומן מעורר סימני שאלה כבדים ביחס לאותנטיות של רישום המלה "ולדמן" (שם הלקוח) ולמועד בו נרשמה מלה זו ביחס לרישום המקורי של רשימת יתר הלקוחות באותו מועד. ביחס למערכת הנהלת החשבונות, התובע הצביע על כך שישנן חשבוניות ללא שם הנהג האמור, דבר המלמד כי הרישום במערכת האמורה אצל הנתבעת אינו מהווה ראיה בעלת משקל של ממש.
אליאס סתר את עצמו כאשר ציין בתחילה כי נכנס עם התובע למשרד (עמ' 65, שורה 34) אך בהמשך טען, כי לא היה צורך להכנס למשרד (עמ' 66, שורות 8-9).
כיצד לפיכך הסכים אליאס לתת תצהיר, במסגרתו הציג עצמו כנהג שהגיע למקום, אף שעשה כן לא מתוך זכרונו אלא לאחר שראה כי שמו מופיע במסמכים שהוצגו לו וכן נרשם ביומנו, כאשר לכאורה הוא חושף עצמו בכך לטענה בדבר ביצוע עבירה של תקיפה? התשובה ברורה. אליאס לא צריך היה לחשוש מפני האפשרות לפיה ייקבע כי הוא פעל בעבירה של תקיפה, שכן התובע בהגינותו עמד באופן עקבי על כך שאליאס אינו הנהג התוקף.
הנה כי כן, מהעדויות והראיות עולה, כי נהג של הנתבעת אשר הגיע למקום עבודתו של התובע כחלק מתפקידו לקבלת אישור למשלוח הבשר שהוביל, התווכח עם התובע בתגובה להודעת התובע כי ברצונו לפסול את משלוח הבשר, ובכלל זאת, חטף את המסמכים מהתובע, דחף אותו לעבר השולחן והפילו.
שאלת אחריות הנתבעת
התובע טוען, כי לנתבעת אחריות שילוחית למעשי הנהג שפעל מטעמה. הנתבעת, מעבר לכך שהכחישה את אירוע התקיפה וטענה כי התובע המציא האירוע הנטען, טוענת כי בכל מקרה, אפילו אם יוכח (וכך אכן הוכח) כי מדובר בנהג שלה, עדיין לא ניתן להטיל עליה אחריות.
התובע טוען, כי הנתבעת פעלה במכוון ובזדון בניסיון לשבש את הראיות ולמנוע זיהויו המלא של הנהג התוקף, וזאת על מנת להסיר מעצמה אחריות לאירוע וכן על מנת לסייע לנהג לחמוק מחקירה ומאישום פלילי. התובע מצביע על כך שרבים מהעובדים בנתבעת הם בני משפחתו של בעלי הנתבעת, דבר אשר יוצר מניע ברור לסייע לנהג התוקף לחמוק מאחריות.
אף שיש בראיות פרטים רבים התומכים בטענתו האמורה של התובע, הרי שאין צורך להכריע בעניין זה, שכן אחריותה של הנתבעת קיימת, אף מבלי שיש צורך לקבוע את שמו של הנהג ואף מבלי שיש צורך לקבוע כי הנתבעת פעלה במכוון להסתיר את זהותו.
אין זה מעלה או מוריד, האם הנתבעת ידעה על מעשיו ועל זהותו של הנהג והסתירה זאת במכוון או שקיבלה מידע שגוי מהנהג וממי שמשתף איתו פעולה מקרב הנהגים האחרים, כגון אליאס, לגבי האירוע. משנקבע כי מדובר בנהג של הנתבעת, אשר תקף את התובע וגרם לו לנזקים, תוך כדי מילוי תפקידו אצל הנתבעת, קמה לנתבעת אחריות שילוחית.
בהתאם למצב המשפטי הקיים כיום, ובהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין, תוטל אחריות שילוחית על מעביד, גם על תקיפה שביצע העובד.
בעבר, לא חלה אחריות על המעביד לפעולות אותן ביצע העובד בכוונה, כגון תקיפה, שעה שסעיף 25 לפקודת הנזיקין קבע, כי המעביד לא יהיה אחראי לתקיפה שביצע עובד, אלא אם התיר זאת במפורש או אישרר אותה. בפברואר 2006 במסגרת תיקון 10 לפקודת הנזיקין, בוטל סעיף 25 לפקודת הנזיקין, אשר שלל את האחריות השילוחית של המעביד לעוולת התקיפה. מהשינוי החקיקתי עלה, כי האחריות השילוחית של המעביד קיימת גם במקרה של תקיפה, וזאת בכפוף לתנאים הכלליים הקבועים בסעיף 13 לפקודת הנזיקין.
סעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין קובע, כי המעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו, "אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו".
לפי סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".
אירוע אשר בו עובד של הנתבעת, תקף את התובע כאשר הביא סחורה למקום עבודתו של התובע לקבלת אישור, וזאת על רקע הודעתו של התובע כי בכוונתו לפסול את שיווק הסחורה, עונה באופן מלא על התנאים הנדרשים להטלת אחריות שילוחית על הנתבעת, שכן המעשה נעשה תוך כדי עבודתו של אותו נהג כשהוא ביצע את תפקידו הרגיל בהבאת הסחורה לשם קבלת אישור להפצתה, ובמיוחד כאשר הויכוח שהוביל לתקיפה עצמה נגע לסחורה של הנתבעת ופסילתה.
לטענת הנתבעת, תקיפה של התובע אינה חלק מן הפעולות שעל הנהג לבצע בעת מילוי תפקידו בשירות הנתבעת ולפיכך אין מדובר במעשה שנעשה כשהנהג מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו ועל כן לא חלה אחריות שילוחית. יש לדחות טענה זו. מובן, כי תקיפה של אדם אף פעם לא יכולה להיכלל במסגרת תפקידיו הרגילים של עובד. אילו היה מקום לפרש כך את החוק, הרי שלעולם עוולת תקיפה לא היתה נכנסת תחת גדר האחריות השילוחית של המעביד. כאמור, המחוקק הביע דעתו במפורש, בתיקון פקודת הנזיקין, כי יש לכלול עוולה זו בגדר אפשרות לקיומה של אחריות שילוחית, לפי המבחנים הרגילים. מכאן, שאת המונח "התפקידים הרגילים של עבודתו" יש לפרש ביחס לפעולות שבוצעו על ידי העובד הנלוות לאירוע. במקרה זה, נהג הנתבעת פעל במסגרת עבודתו, שעה שהחל בדין ודברים מול התובע לעניין פסילת משלוח הבשר ודחיפת התובע אירעה בעת שהנהג חטף את המסמכים מידי התובע.
אכן, כאשר מדובר במעשה אלימות שנעשה למטרות העובד ולא למטרות המעביד, אין הצדקה להשית אחריות על המעביד. אולם, במקרה זה פעולותיו של הנהג נעשו במסגרת תפקידו ונועדו לקדם את האינטרסים של הנתבעת, המעבידה שלו. הנהג התווכח עם התובע על כך שהמשלוח של הנתבעת נפסל. הנהג פעל על מנת למנוע מהתובע את פסילת המשלוח בכך שחטף מידיו את המסמכים עליהם ביקש התובע לרשום את פסילת משלוח הבשר. במסגרת פעולתו זו, כאשר נטל את המסמכים על מנת להחזירם לנתבעת מבלי שיש עליהם הוראת פסילה, דחף את התובע. פעולותיו של הנהג נבעו כולן מהיותו נציג של הנתבעת המבקש לקדם את האינטרסים של הנתבעת ואין מדובר בפעולה המצויה במישור האישי שבין התובע לנהג. אין ספק כי המעשה הבלתי נאות של הנהג היה למען או במסגרת קידום ענייניו של המעביד (הנתבעת).
הפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע
התובע מסר בתצהירו ובעדותו, כי כתוצאה מהתקיפה נגרמו לו חבלות בחלקים שונים של גופו: בחזה, בבטן, בגב וביד וכן טען כי המשיך לסבול מכאבים תקופה ארוכה.
לאחר האירוע ביום 8.11.11 פנה התובע לחדר המיון. במכתב השחרור צוין, כי התלונן על חבלות בחזה ובבטן אך לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים. נמצאה רגישות בגב. נשללו שברים. כן נמצא שפשוף קל בזרוע שמאל. לתובע נרשמו 3 ימי מחלה.
בתעודה רפואית מיום 13.11.11 צוין כי התובע נחבל לאחר שהותקף על ידי נהג שהביא בשר לבדיקה. נחבל בחזה, בטן, גב, יד שמאלית. פנה למיון. בוצעו צילומים ונשללו שברים. מתלונן על כאבי גב. בבדיקתו נמצאה רגישות בגב תחתון.
בתעודה רפואית מיום 18.11.11 נמצא כי קיימת מגבלה בתנועה בגב וכן רגישות. אי כושר שנקבע לתובע לפרק זמן נוסף של 20 יום, עד ליום 9.12.11. באישור מיום 5.12.11 הוארכה תקופת אי כושר עד ליום 31.12.11.
בבדיקת מיפוי עצמות מיום 28.11.11 נמצאה קליטה מוגברת ממוקדת בצלע 10 משמאל, יתכן בעקבות טראומה.
ביום 3.2.12 פנה התובע לרופא והתלונן על סחרחורות וכאבי ראש כתוצאה מהחבלה שספג באירוע. כן התלונן על כאבי צוואר. מקבל טיפול פיזיותרפי, אך ללא הטבה. לאחרונה הופיע רעד בידיים ובעיות שינה. התובע הופנה לבדיקת רופא מומחה בתחום הנוירולוגיה.
ביום 20.2.12 נבדק התובע על ידי נוירולוגית. זו מצאה, כי התובע סובל ממצב רוח ירוד, רעידות בידיים, בזמן האחרון עליה בלחץ הדם. המלצתה היתה לפנות לייעוץ פסיכולוגי.
התובע אכן פנה לייעוץ פסיכולוגי. התובע נבדק מספר פעמים אצל הפסיכולוגית במהלך החודשים פברואר ומרץ 2012. זו מצאה, כי התובע סובל מחרדה קשה לאחר האירוע בעבודה. הפסיכולוגית התרשמה כי נפגע גם כתוצאה מכך שחש כי יכול היה להיפגע באופן פיזי חמור יותר וכן כאשר פעל במטרה לשמור על בריאות הציבור ועשה את כל מה שיכול לעשות ואז ניזוק, כאשר חרד למצב בו לא היה מצליח לעצור את שיווק מזון ובריאות הציבור היתה נפגעת. בתחילת הטיפול נמצאו אצל התובע סימני חרדה ודכאון ברורים. גם בחלוף מספר חודשים, התובע עדיין נטל תרופות וסבל מחרדה וכן מכאבי גב. בהמשך, דיווח התובע כי הוא חש טוב יותר, ודיווח על מצב רוח טוב.
התובע המשיך לסבול מכאבים בגב תחתון. כתוצאה מכך נאלץ לקבל זריקה. במסמך רפואי מיום 30.11.12 צוין, כי גם לאחר זריקה חש כאבים וכי בוצעה הזרקה נוספת מבצע פיזיותרפיה עם שיפור חלקי. מדווח על ירידה בתחושה באצבעות בידיים. בדיקת הגב נמצאה תנועה מלאה עם רגישות מקומית. בבדיקה נמצאה ירידה בתחושה באצבעות שתי הידיים.
התובע פנה בתביעה למל"ל להכיר בפגיעתו כתאונת עבודה. האירוע אכן הוכר כתאונת עבודה. המל"ל אישר דמי פגיעה עבור 53 ימים, סך של 13,272 ₪.
וועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע נכויות זמניות, לאחר תקופת אי כושר מלא:
נכות בשיעור 60% מיום 1.1.12 עד 31.3.12.
נכות בשיעור 40% מיום 1.4.12 עד 17.6.12.
נכות בשיעור 30% מיום 18.6.12 ועד ליום 30.9.12.
התובע לא הוכר כבעל נכות צמיתה במסגרת תביעתו למל"ל.
כעולה מהמפורט לעיל, התובע נחבל בגופו בחזה, בבטן, בגב ובזרוע שמאל. התובע סבל מכאבי גב תקופה ממושכת וביצע בדיקות וטיפולי פיזיותרפיה. במיפוי עצמות נתגלה ממצא המעיד על פגיעה בחזה. התובע טופל גם בזריקות בשל כאבי הגב. במקביל, סבל התובע מהלך תקופה ממושכת מדיכאון וחרדה כתוצאה מהאירוע והיה מצוי בטיפול נפשי, כולל תרופות.
לעניין מרכיבי הנזק, התובע סבל מפגיעה משכרו נוכח תקופת אי כושר במהלכה נאלץ להעדר מעבודה.
בגין תקופה זו, קיבל התובע דמי פגיעה, סך של 13,272 ₪, אשר חושבו לפי 75% מהכנסתו. לפיכך, התובע זכאי לקבלת פיצוי בגין ההשלמה לדמי הפגיעה, סך של 4,500 ₪.
התובע טען גם לפגיעה בשכרו בתקופה שלאחר תקופת אי כושר מלא, והצביע על כך שנקבעו לו נכויות זמניות עד לסוף חודש ספטמבר 2012. אולם, לצורך הוכחת הפסדי השכר אין די בקיומה של נכות רפואית זמנית בתקופה הרלבנטית, והתובע לא הוכיח את הירידה בשכרו בתקופה האמורה. אכן, התיעוד הרפואי מלמד על כך שהתובע סבל מפגיעה תפקודית ניכרת, מהלך תקופה מסוימת ועד לסוף שנת 2012, אולם כאמור לא הוכחו הנתונים הנוגעים לפגיעה בשכרו, שהינם הכרחיים לקביעת פיצוי בגין הפסדי שכר. התובע אף הודה בעדותו כי לא נגרמו לו הפסדי שכר נוספים (עמ' 27, שורות 5-6).
התובע נזקק לטיפולים רפואיים שונים, לרבות בדיקות אצל רופאים מומחים וטיפולי פיזיותרפיה. בכלל זאת הצביע התובע על כך שנדרש לחגורת גב, פנה לסדרת טיפולים אצל פסיכולוגית ושילם תשלומים בגין בדיקות וטיפולים בקופת חולים. כן נשא בתשלום לחדר מיון.
לאחר בחינת הראיות שהוצגו ביחס להוצאות שהיו לתובע בגין בדיקות וטיפולים רפואיים, נמצא כי יש להעמיד הפיצוי בגין מרכיב זה של התביעה על סך של 3,500 ₪.
לתובע היו הוצאות כספיות בנסיעה לבדיקות ולטיפולים הרפואיים. התובע הצביע על מספר רב של פעמים בהם נסע לבדיקות ולטיפולים רפואיים. לעניין זה נמצא כי ראוי להעמיד את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה על סך של 2,000 ₪.
התובע לא תמך תביעתו בחוות דעת רפואית המלמדת על קיומה של נכות צמיתה. לפיכך, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזקים עתידיים.
ראש הנזק המרכזי הינו בגין כאב וסבל. התובע עבר חוויה קשה ומטלטלת. בפסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל יש לתת את הדעת לנסיבות בהן נפגע התובע. במקרה זה, מדובר בעובד ציבור אשר ביקש לבצע את תפקידו ולהגן על בריאות הציבור. נסיבות המקרה מלמדות, כי מדובר באירוע המחייב פסיקת פיצוי משמעותי במרכיב עוגמת הנפש, הכאב והסבל.
לתובע נגרמו חבלות פיזיות, מהן סבל מכאבים תקופה ממושכת, אשר הצריכו טיפולי פיזיותרפיה והזרקות. אף אם לא נותרה לתובע נכות צמיתה, הרי שסבל תקופה ממושכת מנכות זמנית, ומכאבים בחלקים שונים של גופו. משמעות רבה יותר יש ליחס לפגיעה הנפשית שנגרמה לתובע. כעולה מהתיעוד שצורף, האירוע גרם לתובע לדיכאון ולחרדות, אשר בעטיים נזקק לטיפול בתחום הנפש. התיאורים המפורטים במסמכים הרפואיים בנוגע לטיפול הפסיכולוגי מלמדים על פגיעה משמעותית בתובע, אשר ראוי לתת לה ביטוי ממשי במרכיב הפיצוי בגין כאב וסבל.
בשים לב למכלול הנסיבות, הנוגעות לאירוע התקיפה של התובע, שנעשתה על רקע עבודתו כעובד ציבור, וכן לתוצאות הקשות של הפגיעה בתובע כפי שהן עולות מהתיעוד הרפואי, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הנפשי, ראוי לפסוק לתובע פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל. נוכח זאת נמצא כי יהא זה נכון, ראוי וצודק להעמיד הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 50,000 ₪.
סיכום מרכיבי הפיצוי:
הפסד שכר (לאחר ניכוי דמי פגיעה) - 4,500 ₪.
הוצאות רפואיות - 3,500 ₪.
הוצאות נסיעה - 2,000 ₪.
כאב וסבל - 50,000 ₪.
ניכוי קצבת נכות זמנית - 33,637 ₪.
סה"כ: 26,363 ₪.
סיכום
במחלוקת העובדתית הנוגעת לנסיבות האירוע הנטען, נמצא שיש לתת אמון מלא בתובע ובעד שתמך בגרסת התובע ולדחות את גרסתם של עדי הנתבעת. כך נקבע, כי התובע הותקף על ידי נהג שפעל במסגרת תפקידו אצל הנתבעת באותו מועד. אף בהעדר זיהוי שמו של הנהג התוקף, נמצא כי הנתבעת אחראית לפצות את התובע בגין נזקיו, כתוצאה מהתקיפה שבוצעה על ידי עובד שלה.
על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 26,363 ₪.
בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא הוצאות המשפט שהיו לתובע בהליך המשפטי, לרבות אגרת המשפט. כמו כן, בשים לב למהלך הדיון בתביעה, להתנהלות הנתבעת ביחס לאירוע והעדר נטילת אחריות וכן להיקף הרחב של הדיון אשר כפתה הנתבעת על התובע נוכח התנהלותה, יהיה על הנתבעת לשאת בתשלום שכר טרחת עו"ד של התובע בסך של 11,700 ₪.
ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
