רשות מקרקעי ישראל/האגף העירוני נ' דיאמנט

בפניי שתי בקשות לתיקון טעות סופר בפסק הדין אשר ניתן בתובענה זו ביום 07.01.2018, האחת הוגשה על ידי התובעת אשר ביקשה לתקן את פסק הדין בגין השמטה נטענת של חיוב הנתבע בתשלום תוספת מע"מ על דמי שימוש בהם חויב בפסק הדין.

השנייה הוגשה על ידי הנתבע, אשר ביקש לתקן השמטה נטענת של קביעת שיעור דמי השימוש בגובה 5% מערך המקרקעין ביחס לשנת 2009, אשר חויב לשלם רק עבור 60% ממנה.

הנתבע התנגד לבקשת התיקון של התובעת בטענה, כי אין מדובר בתיקון טעות סופר או השמטה מקרית ולכן הדרך לשינוי המבוקש על ידי התובעת, אינה בבקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין. מעבר לכך, טוען הנתבע כי בראש כתב התביעה רשמה התובעת את סכום התביעה כסכום שאינו כולל מע"מ ובכך תחמה את גבולות המחלוקת.

התובעת לא התנגדה לבקשת התיקון של הנתבע.

בקשת התיקון של הנתבע עוסקת בהשמטה מקרית של הגדרת שיעור דמי השימוש ביחס לחלקה של שנת 2009 (60%) אשר התביעה לא התיישנה לגביה. שיעור דמי השימוש בהם חויב הנתבע נקבע ביחס לשנים 2010 – 2015 בשיעור 5% מערך המקרקעין, אך הושמט בטעות ביחס לשנת 2009.

לפיכך, אני מוצאת לקבל את בקשת הנתבע, בעניין זה.

באשר לבקשת התובעת, נשאלת השאלה האם תוספת מע"מ לסכום חיוב, שנקבע בפסק דין, הינה בגדר "טעות סופר", אותה ניתן לתקן מכח הוראות סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984?

אומנם, בע"א 856/12, צרפתי שמעון נ' פרחי בקל בע"מ (12.2.12), נאמר (בסעיף 6 לפסה"ד):

"לטעמי, ברגיל תיקון פסק דין באופן שיתווסף רכיב של מע"מ אינו עולה כדי תיקון טכני או השמטה במובנו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט".

אולם, יהיו מקרים, שבהם תוכר השמטת ההתייחסות למע"מ כהשמטה כזו אותה ניתן לתקן מכח הוראות סעיף 81(א) הנ"ל, וכפי שנקבע בסופו של דבר בפסה"ד בע"א 856/12 הנ"ל, כי יש לפעול בהתאם להנחיה, אשר נקבעה בע"א 576/81, בן שמעון נ' ברדה ואח', פד"י לט(2)589, 590:

"מושג הטעות משמעותו, בדרך כלל, דבר, אשר נכלל בתוך פסק הדין בשל שגגה, או דבר, אשר אינו נכלל בפסק הדין אך היה במחשבתו של השופט ונשמט מפסק הדין".

לפיכך, יש לבחון, איפוא, האם תוספת החיוב במע"מ היתה "במחשבתו של השופט", ונשמטה מפסק דינו? כך למשל ברע"א 3875/96 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' ש. בן אברהם מהנדסים בע"מ ואח' (17.11.97), נידון מקרה בו נקבע, כי תיקון פסק הדין באמצעות הוספת חיוב במע"מ אינו אפשרי ואינו בא בגדרן של הוראות סעיף 81(א) הנ"ל, הואיל והוספת חיוב במע"מ לא נכללה בכתבי הטענות ולפיכך לא היתה במחשבתו של השופט בעת מתן פסק הדין.

במקרה דנן, כפי שטוען הנתבע, סכום התביעה אשר נרשם בראש כתב התביעה לא כלל את רכיב המע"מ, אולם עתירת התובעת לתוספת מע"מ הוזכרה בסעיף 18 לכתב התביעה וכן פורטה בסעיף 14 לתצהיר העדות הראשית אשר הוגש מטעמה ובסעיפים 1 ו- 37.1 לסיכומיה, בעוד שהנתבע לא התיחס בטיעוניו באופן מפורש לרכיב המע"מ כלל.

לפיכך היה מקום לקבוע כי הסכומים בהם חויב הנתבע יהיו בתוספת מע"מ כדין, אך בהיסח הדעת לא נכלל רכיב זה במסגרת פסק הדין וטעות זו ניתן לתקן מכוח הסמכות שבסעיף 81(א) הנ"ל.

לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבל גם את בקשת התובעת.

אני מורה על תיקון פסק הדין כך שבשורה 30 בעמוד 5 לפסק הדין לאחר המילים "וכן 60%" יתווספו המילים "מדמי שימוש בשיעור 5%", וכן בשורה 1 בעמוד 6 לפסק הדין בסוף המשפט יתווספו המילים "וכן מע"מ כדין".

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.