ת"א
בית משפט השלום כפר סבא
|
3807-11-11
01/05/2015
|
בפני השופטת:
רחל קרלינסקי
|
| - נגד - |
התובע:
חסן סולטאן
|
הנתבעת:
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
|
| פסק דין |
1. התובע יליד 13.5.82 נפגע לטענתו בתאונת דרכים מיום 9.8.10 בטירה.
הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות תאונה, החבות וגובה הנזק.
2.לגרסת התובע יצא ביום 9.8.10 בסמוך לשעה 12.15 במסגרת עבודתו אצל "מגה פרסט- מנסור יאמן" לחלק חלקי חילוף באמצעות רכב. הוא חנה את רכבו בצד ימין של הכביש הראשי בטירה, ירד מהרכב וחצה לצד השני של הכביש ע"מ לקנות אוכל .לפתע הגיח רכב אלמוני, פגע בו, הדפו והפילו בעצמה כלפי הכביש וברח. הוא הובהל באמבולנס לביה"ח "מאיר", ובהמשך הודיע על כך למעבידו ולמשטרה.
התאונה לא הוכרה ע"י המל"ל שקבע כי האירוע לא נגרם עקב ובמהלך העבודה ועל החלטה זו הוגש ערעור שטרם הוכרע.
3.התובע העיד כי מיד עם הפגיעה איבד את הכרתו ולכן לא ידע מי פגע בו, ומי הזמין את האמבולנס שפינה אותו לביה"ח.
לאחר שעומת עם העובדה הרשומה בדו"ח מד"א מיום 9.8.10 על פיו "הנ"ל בא אלינו בכוחות עצמו. יש חשד לשבר ברגל. תאונת פגע וברח (הולך רגל)." הכחיש את הדברים, ולדבריו, חזרה הכרתו רק באמבולנס בסמוך למועד הגעתו לביה"ח מאיר.
כדבריו (עמ' 7 לפרו'):
"אני הייתי מחוסר הכרה. אני התעוררתי רק באמבולנס. אני לא יודע מה התרחש בכלל. מי העביר אותי ואיך העביר אותי. אין לי תשובות לענות לך על התשובות האלה. בן אדם מחוסר הכרה לא יכול לדעת מה מתרחש סביב."
התובע עומת בנוסף עם כתב ההתחייבות שהגיש כנספח לתצהירו, מיום 9.8.10 (שעה 12:30) של מרכז רפואי אלרחמא בטירה. על פי כתב ההתחייבות עולה כי התובע הועבר משם לביה"ח מאיר באמבולנס רגיל. לדבריו, אמנם קיבל את המסמך לידיו, אבל זאת רק לכשהגיע למיון ולאחר שחזר להכרתו. לעומת זאת, עמד בהכחשתו כי לא הגיע למרכז אלרחמא או לפחות לא ידוע לו על כך.
על פי תעודת חדר מיון ביה"ח מאיר (משעה 12.39) אובחנה חבלה ברגל שמאל, וצוין כי היה מעורב בתאונת דרכים.
רק לאחר הגשת התצהיר ע"י התובע הודע מפי בא כוחו על דבר קיומו של עד לתאונה. התובע ציין כי קיים עד לתאונה והתברר שלדיון בבית הדין לעבודה זימן את העד, ואף הגיש תצהיר מטעמו.
למותר לציין, כי התובע לא טרח לאזכר בתצהירו כי קיים עד כלשהו לתאונה, ואף באישור המשטרה מיום 28.10.10 לא צוין שמו של העד הנ"ל ואף לישיבת ההוכחות לא זומן בסופו של דבר.
עוד עלה מפי התובע, כי לא ניסה כלל לברר במקום התאונה ולאחר התרחשותה, קיומם של עדים נוספים לקרותה. למרות שהודה כי במקום התאונה קיימים מספר עסקים ומסעדה, לא מצא לנכון לגשת ולבדוק אם מאן דהוא יכול לסייע לו להוכחת גרסתו.