ת"א 36448-11-14 ייעוד מפעלים חינוכיים נ' גשר אכסניות בע"מ

לפניי בקשת התובעת לפטור אותה מתשלום אגרת משפט.

עניינה של התביעה בטענת התובעת כי הגיעה עם הנתבעת להסכמה לפי תעשה התובעת שימוש בבניין האכסניה ברח' המלך דוד 10 בירושלים שבבעלות הנתבעת לתקופה של ארבע שנים לפחות, תוך שהוצע כי התובעת תרכוש את הבניין במועד עתידי. עוד נטען בכתב התביעה כי ערב חתימת הסכם מפורט בנוסח ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים חזרה בה הנתבעת מההסכם, משום שקיבלה הצעה לרכישת הבניין על ידי צד שלישי, ובכך גרמה לתובעת נזקים שונים, אותם היא אומדת, לצרכי אגרה, בסך של 6,000,000 ₪.

לטענת התובעת עקב התנהגות הנתבעת נגרמו לה נזקי עתק, ומצבה הכלכלי כיום אינו מקנה לה יכולת לשלם את האגרה. נטען כי חשבון הבנק של התובעת מצוי ביתרת חובה העולה על מסגרת האשראי, כי הוצאות התפעול החודשיות של התובעת בחודשים האחרונים מאפילות על הכנסותיה וכי לתובעת אין כל נכסים שניתן לממש כדי לשלם את אגרת התביעה מלבד תכנית חסכון זעומה בסך של כ-10,000 ₪ ורכב אחד בשווי של כ-41,000 ₪, המשרת את כל עובדיה של התובעת וחיוני להתנהלותה השוטפת. לפי הנטען מקור הכנסתה של התובעת בששת החודשים האחרונים, שנסמך בעיקר על הכנסות משכר לימוד של סטודנטים, קטן מהוצאותיה באותה תקופה.

עוד לטענת התובעת בענייננו לא יכול להיות חולק על כך שמתקיים התנאי בדבר קיומה של עילת תביעה חזקה, שכן ברור שבין הצדדים התקיימו ארבעת אלה: שהתנהל משא ומתן שבשיאו הוצע לתובעת לעשות שימוש בבניין לתקופה ממושכת של ארבע שנים לפחות, שהצעה מפורטת זו קובלה ואושרה באופן סופי על ידי מקבלי ההחלטות בנתבעת ונוצר הסכם חוזי מחייב, שבשלב מסוים הפרה הנתבעת את ההסכם הראשון ללא הצדקה ובחוסר תום לב, ושלאור התנהגותה של הנתבעת נאלצה התובעת לחתום על הסכם שני שקיצר משמעותית את תקופת השימוש בבניין והדבר הסב לה נזקי עתק. לטענת התובעת הפרת ההסכם הראשון מקימה עילת תביעה בגין הפרת הסכם, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ועוולה נזיקית, והתביעה מוצקה ומבוססת בראיות.

לטענת הנתבעת התובעת לא עמדה ולו באחד מהתנאים הנדרשים לשם קבלת פטור מתשלום אגרה.

ראשית טוענת הנתבעת כי התביעה היא ניסיון של התובעת להמציא יש מאין עילת תביעה כנגד הנתבעת אשר תיתן לה אמתלא שלא לעמוד בהתחייבותה החוזית כלפי הנתבעת לשלם מדי חודש 160,000 ₪ בגין שירותי האירוח הניתנים לה באכסניית הנתבעת. בהיותה מודעת לכך שהיא עתידה להיתבע בגין הפרת הסכם, הגישה התובעת תביעה זו. במקביל הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובעת לבית הדין לממונות "ארץ חמדה" בגין אי תשלום התמורה לפי ההסכם ובגין הפרה צפויה לאור הבהרת התובעת לנתבעת כי אין בכוונתה לפנות את הנכס במועד שנקבע בהסכם.

לעניין מצבה הכלכלי של התובעת נטען כי כשם שאדם פרטי נדרש לפרט מהם המאמצים שעשה כדי לקבל סיוע מקרובי משפחתו, כך תאגיד נדרש להצהיר אלו פעולות נעשו על ידו כדי לקבל סיוע מבעלי המניות או המנהלים. בדומה נפסק לגבי עמותה כי עליה להצהיר מה נעשה על ידה כדי לקבל סיוע מחבריה. בעניין זה מפנה הנתבעת לבג"ץ 5270/07 תנועת גיל הזהב נ' ראש הממשלה (פורסם במאגרים, 17.9.2007) ולהחלטה שניתנה בת"א (שלום י-ם) עמותת מרכז להפצת תורה וחסד "גזע חיים" נ' מרכז גני ילדים (פורסם במאגרים, 10.10.2012). לטענת הנתבעת בתצהיר מטעם התובעת לא פורטו מלוא הכנסותיה כנדרש, לא פורט הרכוש ולא ידוע האם אין לתובעת חשבונות בנק נוספים ולא מהן הכנסותיה ומה מקורן. התובעת לא פירטה את שמות כל התורמים והתרומה השנתית שנתנו או התחייבו לתת, לא צירפה את הצעת התקציב שלה וגם לא את דוחותיה השנתיים. בתצהיר נטען כי הכנסותיה בששת החודשים האחרונים הן בעיקר משכר לימוד אולם היא נמנעה מצירוף מספר הסטודנטים, שמותיהם ופירוט שכר הלימוד שהתקבל מכל אחד מהם. לפיכך נטען כי לא ניתן לדעת דבר על היקף ההכנסות האמתי של התובעת. התובעת אף לא פירטה דבר ביחס לפעולות שנעשו על ידה כדי לקבל סיוע מחברי העמותה או מנהליה וגם בכך די כדי לדחות את הבקשה.

הנתבעת מוסיפה ומציינת כי עיון בדיווח על חמשת בעלי המשכורות הגבוהות בעמותה מגלה כי שכרם הממוצע של ארבעת בעלי התפקידים הבכירים בעמותה עומד על קרוב ל- 18,000 ש"ח, פי 2 מהשכר הממוצע במשק, בעוד היא מלינה שאין בידה כל מקור כספי לתשלום האגרה. התובעת גם לא פירשה כיצד הצליחה, ללא אמצעים, לקבל ייצוג משפטי של משרד עורכי דין מכובד, שחזקה עליו שאינו עובד ללא תמורה. עוד נטען כי מכתב התביעה עולה שהתובעת הציגה עצמה כמי שמסוגלת לרכוש את בית הנתבעת – בניין ברחוב המלך דוד בירושלים, שערכו עשרות מיליוני שקלים ושנמכר בסופו של דבר בסכום של למעלה מ- 40 מיליון ₪. התובעת אף התחייבה לשלם לנתבעת מדי חודש 160,000 ₪, בעוד כעת היא טוענת שאין בידה לשלם אפילו את מחצית האגרה בסך 75,000 ₪. התובעת מנהלת פעילות חינוכית ענפה, הכוללת מדרשה ואכסניה לכ-100 תלמידות, ובחרה לעשות כן באחד המקומות היפים והיקרים ביותר בירושלים. אם אין לתובעת אמצעים כספיים לשלם את האגרה כנטען, היה עליה להסכים לתביעת הפינוי שהוגשה נגדה על ידי הנתבעת ולמצוא לה אכסניה פחות מפוארת ופחות יקרה בטרם תבקש כי הציבור יממן את תביעתה.

עוד לטענת הנתבעת התביעה אינה מגלה עילה. התצהיר התומך בבקשה לא מתייחס לעילות התביעה. התביעה מתבססת על טענות שונות ביחס למשא ומתן שלאחריו נחתם חוזה בפועל ביום 19.11.13, הסכם הסותר את כל טענות התובעת. תביעת התובעת הוגשה רק כשנה תמימה לאחר חתימת החוזה, חוזה שכיום היא מעלה טענות שונות בדבר תקפותו. לטענת הנתבעת תביעת התובעת אינה אלא ניסיון עקר להרוויח זמן וליצור משקל נגד כלפי תביעת הנתבעת שהוגשה נגדה בבית הדין לממונות.

עוד לטענת הנתבעת התובעת לא צירפה ולו בדל ראיה להוכחת נזק שכביכול נגרם לה, והסכום של 6,000,000 ₪ נזרק לחלל האוויר ללא כל פירוט והסבר.

עוד נטען כי בסמוך לאחר הגשת תביעת הנתבעת לבית הדין לממונות הודיעה התובעת לנתבעת על כוונתה שלא לשלם דמי שכירות ולקזז, כביכול, את התשלום מהנזקים שכביכול נגרמו לה. לטענת הנתבעת אפילו הייתה לתובעת עילה לתבוע נזק כלשהו מהנתבעת, הרי שזו עשתה דין לעצמה וכבר קיזזה סכומים העולים לאין ערוך על נזק זה.

המדינה מתנגדת אף היא לבקשה, ומפנה לפסיקה לפיה על חברה, כמו על יחיד, להראות כי עשתה מאמצים לגייס את סכום האגרה מסביבתה הקרובה בטרם תבקש כי נטל תשלום האגרה יושת על קופת הציבור. כן מצטרפת המדינה לטענות הנתבעת כי כוונת התובעת לרכוש את הבניין והסכם השכירות שלה עם הנתבעת מלמדים על יכולת כלכלית גבוהה של התובעת, וכי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לגבי מצבה הכלכלי ועליה להציג דוחות מאושרים על ידי רואה חשבון, לפרט את פעילותה הכספית ולפרט מי מממן את פעילותה. עוד נטען כי התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שעשתה ניסיונות כלשהם לגייס כסף מבנקים ולסירובם של בנקים להעניק לה הלוואה לשם מימון תשלום האגרה.