לפניי "בקשה להבהרה – תיקון פסק דין", ודינה להידחות.
-
התביעה שנדונה בתיק זה עניינה בהעברת שטח ומספר חניות מהמשיבים לתובעת 1 (להלן: "העירייה"). ביום 29.11.16 נתתי פסק דין ובו קבעתי, כי יש להעביר את השטח לבעלות העירייה לאחר מתן תעודת גמר לנתבעות בהתייחס לפרויקט הבנוי על השטח, ובהתאם לכתב התחייבות להעברת השטח, המציין מועד זה כמועד ההעברה.
-
כחודש לאחר מתן פסק הדין (ביום 26.12.16) הגישו התובעות את הבקשה דנן. על פי האמור בבקשה, פסק הדין נמסר למשרד בא כוחן רק ביום 22.12.16, אז גילו כי קיימות להן מספר השגות על פסק הדין, ואחת מהן נוגעת למועד מסירת החזקה בשטח. התובעות ביקשו, כי פסק הדין יתוקן ואורה לנתבעות למסור למשיבות את השטח לאלתר. הן ביססו בקשתן בטענה שהנתבעים 1 – 3 ו-5 כלל לא סברו, כי עליהם למסור את השטח, רק לאחר קבלת תעודת הגמר, ואין ליתן להם את שלא התבקש (וזאת הגם שהנתבעת 4 העלתה טענה זו). עוד נטען בבקשה, כי כלל לא היתה נתונה לי הסמכות לדון בתעודת הגמר, שכן הדבר בסמכות ועדות הערר או בית המשפט לעניינים מינהליים.
-
מאחר שלמקרא הבקשה עלתה בי תמיהה, בין השאר נוכח העובדה כי אכן מדובר היה בטענה מפורשת של הנתבעת 4, הוריתי לתובעות ביום 26.12.16 להודיע האם הן עומדות על בקשתן, תוך הפנייה לאמור בסעיף 40 לסיכומי הנתבעת 4. אף הוספתי והבהרתי, כי אם אבקש את תשובת הנתבעות הן צפויות לבקש הוצאות בגין הכנת תגובותיהן. או אז השיבו התובעות, כי לדידן מאחר ש"הנתבעת הראשית" לא העלתה את הטענה באשר למועד מסירת החזקה, הרי שמוצע לשמוע את עמדת הנתבעת 1, הגם שהוסיפו כי אם בית המשפט אינו סבור שיש מקום לבקשה יכבדו זאת. נוכח תגובה זו, שאינה לפה או לשם, הוריתי לנתבעים להשיב לבקשה.
-
הנתבעת 4 התנגדה וטענה, כי מדובר בבקשה לשנות ולתקן את פסק הדין לטובת התובעות במסווה של "בקשה להבהרה", זאת בניגוד לכל הליך משפטי תקין באופן שעומד בסתירה מוחלטת להוראות הסטטוטוריות של הדין ולהלכה הפסוקה, ותוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט. לדידה, בקשה להבהרת פסק דין אפשרית רק על ידי רשם הוצאה לפועל, כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ותיקון פסק אפשרי רק בהתאם לסעיף 81 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), אשר אינו רלוונטי לשינוי הדרסטי שמתבקש כאן. הנתבעת 4 הוסיפה, כי יש לדחות את הבקשה לגופה, שכן היא העלתה את הטענה בדבר כתב ההתחייבות ותעודת הגמר, משום שנותן חוות הדעת מטעם התובעות נחקר על סוגיה זו (כאשר ב"כ התובעות לא התנגד לכך בזמן אמת), ובקשת ההבהרה עומדת בניגוד חזיתי למוצגים, לראיות ולעדויות בתיק.
עוד טענה, כי בית המשפט היה מוסמך לדון בסוגיה של תעודת הגמר, שכן מדובר היה אך בשאלה של תנאי מתלה או חיוב שלוב ביחסים החוזיים – תנאי שלא מולא על ידי התובעות. כצפוי, הנתבעת 4 ביקשה כי אחייב את התובעות בהוצאות, ואף הוצאות עונשיות, ובחיוב הוצאות שכר טרחת בא כוחה בצירוף מע"מ.
-
הנתבעים 1 – 3 ו-5 התנגדו גם הם לבקשה וטענו, כי לא מצאו הוראה בדין או הליך המאפשר הבהרה של החלטה כאמור. כן הפנו לתצהירו של נתבע 5, בסעיף 31, בו העלה את הטענה כי אי מתן תעודת הגמר משמעה כי לא הגיע המועד להעברת השטח. מטבע הדברים, הנתבעים ביקשו כי ישולמו להם הוצאות שכר טרחת בא כוחם על בדיקת החומר והגשת התשובה.
-
בתגובה לאמור, הודיעו התובעות, כי בכוונתן לערער על פסק הדין וכי הנתבעות חושבות לעשות כך גם הן. כן ביקשו להודיע, כי "ככל שהנתבעות לא תשכלנה למסור את החזקה בשטח לאלתר, תוך תיאום נושא תעודת הגמר על פי פסק דינו של בית המשפט הנכבד ... נוטלות הן על עצמן סיכונים כספיים ניכרים נוספים" (ההדגשה במקור). עוד נטען, כי הנתבעת 4 אמנם העלתה את הטענה אך גם "זיגזגה" בינה לבין הטענה כי לא התחייבה למסור את השטח, והנתבע 5 חזר בחקירתו מהאמור בתצהירו.
באשר לבקשות הנתבעים לפסיקת הוצאות טען ב"כ התובעות "אין כל מקום לפסיקת הוצאות... שכן הנתבעים הם שגרמו לכך ורצינו לקצר, לייעל ולחסוך אולי חלק מהערעור. כיום המגמה היא לתת עדיפות ליעילות על פני טיעונים דיוניים והיה חשוב לשמוע את עמדתה של נתבעת 1...".
הכרעה