ת"א 35470-09-12 PMN VERWALTUNGS-UND ואח' נ' ר.

לפני תביעה לסעד הצהרתי, מתן חשבונות ותביעה כספית על סך 1,000,000 ₪. ליבה של התביעה היא עתירת התובעת, חברות שהן נושות של בעלה של הנתבעת, מר א. ר., להצהיר כי תיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הנתבעת נגד בעלה, לגביית חוב מזונות בעקבות תביעת מזונות שהגישה נגדו, הינו פיקטיבי, להורות על הפסקת הליכי הגבייה במסגרתו, לקבוע כי כל ההליכים שננקטו במסגרתו בטלים ולהורות על סגירתו.

הנתבעת טוענת, בין היתר, כי תביעת המזונות שהגישה נגד בעלה כנה, וכך גם תיק ההוצל"פ שפתחה, ובהתאם לדין, יש ליתן לגביית חוב המזונות על ידה קדימות על פני חובות שיש לבעלה כלפי אחרים.

התובעות הן חברות הרשומות בגרמניה, חברות בקונצרן אירופאי העוסק בעיצוב ייצור ושיווק של אופנת נשים תחת סימני מסחר הרשומים על שמו שעיקריהם "OUI", "OUISET", ו- "MISS LAGOTTE" (להלן: "הקונצרן").

הבעלים והמנהל של הקונצרן הוא מר נתן גוטסדינר (להלן: "נתן").

חב' מיס אל אופנה עילית לנשים (1992) בע"מ (להלן: "מיס אל") הייתה זכיינית של הקונצרן והפיצה את מוצרי הקונצרן בחנויותיה. בעלי המניות של מיס אל הם בעלה של הנתבעת, מר א. ר. (להלן: "א.") וגב' ר. ל. (להלן: "ר.").

א. ור. היו ערבים לחובותיה של מיס אל לקונצרן.

ביום 23.8.99 הגישו התובעות 1 ו- 2 תביעה בסד דין מקוצר נגד מיס אל, א. ור. בגין חוב של 6,079,243 מרק גרמני, שהיו שווים באותו מועד לסך של 14,052,170 ₪, בגין סחורה שסופקה בשנים 1998 – 1999 (ת.א. 2369/99 בבית המשפט המחוזי בתל אביב).

בנוסף, הגישו התובעות תביעה לצו מניעה קבוע ולפיצוי בגין שימוש לא מותר בסימני המסחר של הקונצרן לביהמ"ש המחוזי בירושלים, ואשר בהחלטה מיום 22.5.00 הועברה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב (ת.א. 1920/00).

ביום 26.6.00 הגיש מיס אל תביעה כספית על סך 1,031,599 ₪ נגד נתן וחב' Fountain Ltd (ת.א. 2109/00 לביהמ"ש המחוזי בתל אביב.

ביום 6.9.00 הגישה מיס אל תביעה כספית נוספת על סך 10,000,000 ₪ נגד נתן והתובעות 1 ו- 2 בגין נזקים בשל אי אספקת סחורה (ת.א. 2467/00 בביהמ"ש המחוזי בתל אביב).

הדיון בארבעת התובענות שלעיל אוחד, וביום 26.1.09 ניתן פסק דין בתובענה זו (להלן: "התביעה הראשונה") ע"י כב' השופטת ש' גדות ולפיו התקבלה התביעה נגד מיס אל, א. ור. בת.א. 2369/99, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. התביעות בת.א. 2109/00 ובת.א.- 2467/00, נדחו, והתביעה בת.א. 1920/00 התקבלה חלקית באופן שהתביעה לפיצוי בגין הפרת סימני המסחר נדחתה אך התקבלה התביעה לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בסימני המסחר.

התוצאה של התובענה הראשונה הייתה חוב עתק של מיס אל, א. ור. לתובעות.

משך למעלה מעשרים וחמש שנים ניהלו א. ור., במקביל לשותפות העסקית שביניהם, מערכת יחסים זוגית, שכללה גם שותפות כלכלית, קניית נכסים משותפים, החזקת חשבונות בנק פרטיים משותפים, נסיעות משותפות לחו"ל, לרבות עם הילדים, הגם שא. נותר נשוי כל השנים לנתבעת, עמה יש לו שתי בנות, והגשם שהוא חי משך כל השנים תחת קורת גג אחת עם הנתבעת.

ר. היא בת דודתו של נתן.

כמתואר בפסק הדין בתביעה הראשונה, בשנים הראשונות להליך הייתה ר. בחזית אחת עם מיס אל וא., ובין היתר, טענה יחד עמם כי החוב לתובעות נפרע. בתחילת שנת 2006 שינתה ר. את עמדתה, הודתה בחוב של מיס אל ותמכה במרבית הבקשות של התובעות, ובין היתר בבקשת העיקולים ובבקשות השונות למינוי כונס נכסים שהוגשו על ידן (סעיף 9 לפסק הדין בתביעה הראשונה). ר. הסבירה את שינוי החזית בתצהיר בו מסרה כי הולכה שולל על ידי א., עליו סמכה באופן עיוור, ואשר גרם לה להאמין כי אין חוב לתובעות וכי לימים התברר לה כי א. הונה אותה כפי שהונה את התובעות. את הסיכומים בתביעה הראשונה הגישה ר. בנפרד ותמכה בעמדת התובעות. במקביל הסתיימו היחסים הרומנטיים שהיו בין א. לר..

ערעור שהגיש א. על פסק הדין בתביעה הראשונה נדחה על ידי ביהמ"ש העליון ביום 28.4.11 (ע.א. 1562/09).

א. לא קיים את פסק הדין והתובעות פתחו נגדו ונגד יתר החייבים לפי פסק הדין בתביעה הראשונה תיק הוצאה לפועל שבמסגרתו הן פועלות לגביית החוב.

כשלושה חודשים לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה, ביום 4.3.09 הגישה הנתבעת תביעת למזונות נגד א. לבית הדין הרבני בתל אביב. בתביעה נטען כי זו הוגשה לאחר שלנתבעת נודע, יחד עם כל עם ישראל, מכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות על מערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים של א. ור.. במסגרת תביעת המזונות הסכימו הצדדים לאותה תביעה כי א. ישלם לנתבעת מזונות בסך של 30,000 ₪ לחודש. מאוחר יותר (ביום 3.1.11), הפחית כב' ביה"ד רבני את סכום המזונות, בעקבות בקשה של א., לסך של 25,000 ₪ עקב שינוי לרעה במצבו הכלכלי של א..

לאחר שנודע לתובעות כי הנתבעת הגישה תביעה למזונות כאמור, הגישו התובעו שתי תובענות בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב נגד א. ונגד הנתבעת. הדיון בשתי המרצות הפתיחה אוחד (להלן: "התביעה השנייה"): בהמרצת פתיחה 1160/09 התבקש פסק דין המצהיר כי בית המגורים שברחוב האשל בהרצלייה פיתוח, בו מתגוררים בני הזוג והרשום על שם הנתבעת בלבד (להן: "הנכס"), שייך לבני הזוג בחלקים שווים. בהמרצת פתיחה 1370/09 התבקש פסק דין המצהיר שהנתבעת היא שותפה שווה ומלאה בחובות א. לתובעות וכי השיתוף בחובות חל גם על נכס המגורים.

ביום 2.9.12 ניתן פסק דין בתביעה השנייה (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן). בפסק הדין נקבע כי הנכס נרכש בשנת 1986 ונרשם על שם אחות הנתבעת, הגב' ז'קלין סקדוטו, אזרחית ישראלית, תושבת צרפת. בשנת 1990 הועבר הנכס על שמה של הנתבעת, במתנה ללא תמורה. בשנת 1992 נרשמה על הנכס משכנתא ללא הגבלת סכום לטובת בנק דיסקונט, להבטחת אשראי שניתן לא. בקשר עם עסקיו. המשכנתא נפרעה בשנת 2008. התובעות טענו כי הנכס נרכש מכספו של א. בלבד, עבורו ועבור הנתבעת, וכי הרישום של הנכס על שם הנתבעת בלבד אינו משקף את המצב המשפטי האמתי. א. והנתבעת טענו כי הנכס נרכש על ידי אחותה של הנתבעת וניתן לה על ידה במתנה ללא תמורה, וכי חזקת השיתוף לא חלה על הנכס. כן טענו כי מאחר ומדובר בחוב עסקי וטרם הגיע "מועד קריטי" בחיי הנישואים של א. והנתבעת, שבו מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות, התובעות אינן יכולות להיפרע את חובן מהנכס. התובעות טענו כי המועד הקריטי כבר התרחש בשים לב לתביעת המזונות.

ביהמ"ש קבע בתביעה השנייה כי המועד הקריטי להתגבשות השיתוף בחובות טרם קרה: בני הזוג ממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת במשך חמישים שנים רצופות וכך הם עושים גם לאחר מתן פסק הדין נגד א. ור., גם לאחר שהתגלה לנתבעת דבר היחסים הרומנטיים שניהל א. עם ר. וגם לאחר שהנתבעת הגישה תביעה למזונות נגד א.. א. לא הוכרז פושט רגל ומצבת הנכסים של א. ור. יכולה במימושה לכסות את מרבית החוב לתובעות. לכן, חיי הזוגיות של א. והנתבעת מצויים בשלב בו התגבש לכל היותר, שיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק ובמרכזם אמנם הנכס, ובחובות שיש להם זיקה לנכסים אלה, אך לא בחובות עסקיים כאמור בתביעה. עם זאת התקבלה התביעה להצהיר כי נכס המגורים שייך לנתבעת ולא. בחלקים שווים, למרות היותו רשום על שם הנתבעת בלבד. כאמור בפסק הדין, זה לא בוסס על עדויות מי מהצדדים אלא במידת הניתן על הראיות האובייקטיביות, תוך שימוש בחזקות ראייתיות, וזאת בשים לב למערכות היחסים האישית שבין הצדדים: העובדה שנתן הוא בן דודה של ר., בני הזוג ר. הנשואים שנים רבות, ומערכת היחסים שבין א. ור. אשר שינתה כיוון לאחר הקרע ביחסים שביניהם. נקבע כי קיימים אותות מרמה רבים המצביעים על כך שרישום הבעלות בנכס על שם הגב' סקודוטו, ולאחר מכן על שם הנתבעת, נועדו לקדם מטרות בלתי כשרות של א., וכי מצבה של הגב' סקודוטו לא איפשר לה לרכוש את הנכס, כל שכן לתת אותו במתנה ללא תמורה לאחותה, הנתבעת, כי לא הייתה כל סיבה שתעשה כן לאור מצבה וכן לנוכח העובדה שבאותה עת שגשגו עסקיו של א., העובדה שא. הודה שניהל את עסקיו תוך הונאת רשויות המס, דבר המהווה טעם לרישום הנכס של שם אחותה של הנתבעת, העובדה שא. השתמש בגב' סקדוטו כ"אשת קש" גם בשנת 2008 עת רכש רכב מסוג אאודי A8 בסכום של מאות אלפי שקלים ורשם משכון על הרכב לטובת הגב' סקדוטו בהתאם להסכם הלוואה כביכול בין הצדדים, העובדה שהנתבעת הגישה תביעה למזונות נגד א. שלושה חודשים בלבד לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה במטרה ליצור חוב מזונות פיקטיבי וכך למלט את נכסיו של א. מהתובעות, כמו גם העובדה שא. והנתבעת לא העידו את הגב' סקדוטו ולא הגישו ראיות לרכישת הנכס על ידה, ובנוסף העובדה שא. עשה בנכס כבתוך שלו ואף שיעבד אותו לצורך עסקיו. א. והנתבעת גם לא הביאו ראיות לכך שכוונתם הסובייקטיבית הייתה שונה מכוונת השיתוף המשתמעת מחייהם המשותפים תחת קורת גג אחת בדירת המגורים ללא קרע או פירוד של ממש.

א. לא שילם לנתבעת סכומים עפ"י פסק הדין למזונות, למעט, אולי, סכומים זניחים, והנתבעת פתחה תיק הוצאה לפועל לשם גביית חוב המזונות.

בעקבות תוצאות פסק הדין בתביעה השנייה, ולאור תביעת המזונות ופתיחת תיק ההוצל"פ בתביעת המזונות על ידי הנתבעת, הגישו התובעות את התביעה שבכותרת. תביעה זו הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 13.9.12 קבע כב' השופט י' אטדגי כי מאחר והתביעה היא למתן צו הצהרתי לפיו תביעת המזונות שהגישה הנתבעת ותיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבותיו הם פיקטיביים ומאחר והתובעות העמידו את סכום התביעה על סך 1 מיליון ₪, הרי שהסמכות העניינית לדון בתביעה, נתונה לבימ"ש השלום. בהתאם, הורה כב' השופט אטדגי, על העברת התביעה לבימ"ש השלום מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש] התשמ"ד 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

יחד עם התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על הליכי גבייה בתיק ההוצל"פ שפתחה הנתבעת בתביעת המזונות. ביום 28.9.12 ניתן צו ארעי, וביום 26.5.13 ניתן ע"י כב' השופט א' צימרמן צו מניעה זמני המונע העברת כספים שנצברו בתיק ההוצל"פ לטובתה של הנתבעת בתביעת המזונות עד להכרעה בתביעה.

בכתב התביעה התבקשו הסעדים הבאים:

להצהיר כי תביעת המזונות של הנתבעת נגד א. היא תביעה פיקטיבית.

להצהיר כי תיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הנתבעת לשם גביית "חוב" המזונות מא. הנו פיקטיבי, להורות על הפסקת הליכי הגבייה במסגרתו, לקבוע כי כל ההליכים שננקטו במסגרתו בטלים ולהורות על סגירתו.

להורות לנתבעת להעביר לתובעות, על חשבון חובו של א., את כל הכספים שנגבו בתיק המזונות בצירוף הפרשים עד ליום התשלום.

מאחר ולתובעות אין מידע ביחס להיקף הכספים שנגבו על ידי הנתבעת שלא כדין במסגרת תיק המזונות הפיקטיבי, יש להורות לנתבעת למסור לתובעות דין וחשבון מלא על הכספים שגבתה בתיק ההוצאה לפועל בתיק המזונות או עקב תביעת המזונות.

מטעם התובעות העיד מר א. ל., בנה של ר., המייצג את הקונצרן בארץ, ומטעם הנתבעת העידו היא עצמה וא..

הנתבעת טוענת, כטענה מקדמית, כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה. לטענתה, פסק הדין ניתן על ידי בית הדין הרבני, ורק הוא רשאי לבטל את פסק הדין בשל כך שפסק הדין הושג, כביכול, במרמה.

בטענתה זו התובעת אינה מדייקת בסעד המבוקש על ידי התובעת בתביעה זו, כפי שיפורט להלן, ולמצער, בנסיבות העניין הספציפיות אין ממש בטענת הנתבעת בדבר היעדר סמכותו של בימ"ש זה ליתן את הסעד המבוקש בכתב התביעה.

ראשית, התביעה, כאמור, הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי, אשר העביר את הדיון בה לבימ"ש זה, מטעמים של סמכות עניינית, עפ"י סעיף 79 לחוק בתי המשפט. הנתבעת לא השיגה על החלטה זו. משכך, בימ"ש זה קנה סמכות לדון בתביעה.

סעיף 79 לחוק בתי המשפט קובע:

"(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה...

(ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד".

לפיכך, לנוכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט והחלטתו של כב' השופט אטדגי, מצויה התביעה בסמכותו העניינית של בימ"ש זה.

שנית, התובעות לא עתרו לביטולו של פסק דין המזונות שניתן על ידי בית הדין הרבני הנכבד. אין מדובר בבעל דין המבקש, לאחר שניתן פסק הדין, לבטלו, בטענה שבעל הדין שכנגד השיג את פסק הדין במרמה או לבטל פסק דין כאמור שנתן תוקף להסכם פשרה שבין הצדדים בתיק, בטענה שהושג במרמה שנעשתה ע"י בעל הדין שכנגד. תביעה כזו לביטול פסק דין, היה על בעל הדין להגיש לאותה ערכאה שנתנה את פסק הדין. בית הדין הרבני עשה מלאכתו נאמנה ודן בסכסוך שהיה לכאורה בין הצדדים שלפניו. פסק דינו של בית הדין הרבני הנכבד עומד על כנו והוא שריר וקיים ביחסים שבין בני הזוג. במסגרת הסכסוך לכאורה שבין בני הזוג, לא הובאו לפני בית הדין הרבני היחסים שבין בני הזוג או מי מהם לבין התובעות שלפני. לכאורה, מחלוקות כאלה גם לא היו אמורות להיות מובאות לפני בית הדין הרבני, ולא היה בידי התובעות להביא מחלוקות אלו לפניו. משכך, לכאורה, גם כעת לא היה ביכולתן להביא את הטענות שבתביעה זו לפני כב' ביה"ד. לתובעות אין כל ענין ביחסים שבין הנתבעת לבין בעלה, והן כאמור, לא עתרו לביטול פסק הדין אלא עתרו להכריז על המהלך שהנתבעת נקטה בו, כפיקטיבי, או, למעשה, להכריז על קדימות החוב שלהן לחוב המזונות של הנתבעת.

לאור האמור לעיל, נדחית הטענה המקדמית של הנתבעת בדבר סמכותו של בימ"ש זה לדון ולהכריע בתביעה.

הנתבעת הרחיבה בכתב בטיעוניה וכן בחקירת העד מטעם התובעות, בשאלות שהיו רלבנטיות בתביעה הראשונה ובתביעה השנייה, אולם אין בהן כדי לשפוך אור על המחלוקת נשוא התביעה שלפני והיא האם תביעת המזונות שהגישה הנתבעת נגד א. היא תביעת סרק, שלא באה להבטיח את מזונותיה שכן אלו לא עמדו בסיכון כלשהו, אלא כדי לסייע בידי א. (ובידה) ולהרחיק את נכסיו של א. מהישג ידן של התובעות שלזכותן פסק דין.

אקדים ואומר כי מחומר הראיות שלפניי עולה כי לא היה בין הנתבעת לבין א. קרע כלשהו, ומזונותיה ממנו לא עמדו בסיכון איזה שהוא, שיש בו כדי להסביר את הגשת תביעת המזונות, אלא לשם מטרה אחת בלבד: חסימת דרכן של התובעות לגבות את הכספים המגיעים להן עפ"י פסקי הדין.

הנתבעת וא. נשאו זה לזו ביום 5.5.61 ומאז היו נשואים ברצף והתגוררו ברצף תחת קורת גג אחת. בכתב התביעה בתביעת המזונות טענה הנתבעת: "לפני כשנה, לאחר כ- 47 שנות נישואין, נודע לתובעת (יחד עם כל עד ישראל) כי שותפתו לעסקים של הנתבע... הייתה גם שותפה בנתבע עצמו (גופא) וזאת למעלה מ- 30 שנה! את הדברים חשפה השותפה בעצמה על פני 2 עמודים כפולים + שער במוסף ממון של שבת של העיתון ידיעות אחרונות". כן טענה התובעת בתביעת המזונות כי בעלה עשה חיל בעסקיו אלא שרשם את כל הרכוש על שמו, ואילו על שמה של התובעת רשום רק בית המגורים שקיבלה במתנה מאחותה, וכי לחברה שבבעלותו היה סכסוך משפטי עם בן דודה של שותפתו, ושותפתו, עקב הסכסוך הרומנטי שהיה לה אתו, חזרה בה מעדותה בבית המשפט, חצתה את הקווים כדי לתמוך בצד שכנגד, וכי על פי פסק הדין שניתן רק עתה, ביום 26.1.109, חויבו א. והשותפה לשלם לבן דודה של שותפתו סך של 23,000,000 ₪.

מהאמור לעיל עולה כי בכתב בתביעה תלתה התובעת את הצורך בתביעת המזונות בכך שהתברר לה כי בעלה ניהל קשר רומנטי עמוק וממשוך עם ר.. למרות זאת, הנתבעת לא הגישה את תביעת המזונות אלא שנה וחודש לאחר פרסום הכתבה (שהתפרסמה בפברואר 2008).

בנוסף, מהאמור לעיל, עולה מבין השיטין, כי מה שהחריד את הנתבעת, והמריץ אותה להגיש את התביעה הוא לא הקשר הרומנטי ארוך השנים אלא העובדה ש"השותפה" חצתה את הקווים, תמכה בגרסת הצד שכנגד, ופסק הדין שניתן זה עתה בו חויבו א. ור. בסכום עתק.

בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת אודות שיהוי זה בהגשת תביעת המזונות, בהתחשב בזרז (טריגר) להגשתה שהיא מציינת, והוא פרסום הכתבה שבאמצעותה נודע לה על יחסיו של א. עם ר. והעידה כי ביקשה "לחשוב על זה קצת". לנוכח הזעזוע של הנתבעת כתוצאה מהגילוי שבכתבה תמוה כי נזקקה לתקופה של למעלה משנה על מנת להגיש את התביעה. מנגד, כאמור, הוגשה התביעה כשלושה חודשים בלבד לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה, דבר המחזק את המסקנה כי תביעת המזונות הוגשה עקב פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ולא עקב גילוי היחסים שבין א. לבין ר..

במסגרת הדיון בהמרצת הפתיחה העידה הנתבעת כי א. משלם את כל הוצאות הבית, בסך שלמעלה מ- 10,000 ₪ לחודש וכן נותן לה 3,000 ₪, ואת הכספים שהוא מקבל מביטוח לאומי, ושכר דירה מהדירה שבבעלותו שברחוב דיזנגוף. בדיון בצו המניעה העידה הנתבעת ביום 7.1.13 כי כרגע א. לא יכול לשלם שום דבר וכי האמירה שלה שהוא משלם למעלה מ- 10,000 ₪ בחודש איננה נכונה. למרות זאת בדיון בצו המניעה שהיא ביקשה בתביעה שבכותרת, העידה ביום 29.4.13 שא. משלם את כל הוצאות הבית (עמ' 10 לפרוטוקול). גם בחקירתה הנגדית במסגרת ההוכחות העידה מחד גיסא שא. לא משלם כלום מאחר ואינו יכול לשלם, ומאידך גיסא, כי הוא משלם את הוצאות הבית. מכל מקום לא הובאה על ידי הנתבעת ראייה כלשהי לתשלומים איזה שהם שהיא עושה בעצמה או באמצעות אחרים שאינם בעלה, לשם תשלום הוצאות הבית. גם א. העיד בחקירתו הנגדית כי הוא משלם את הוצאות הבית, לגרסתו, משום שלמעשה הוא חי בבית לבד שכן הנתבעת אשתו מבלה את כל היום אצל בנותיה ורק בערב מגיעה הביתה לישון.

הנתבעת אינה מכחישה כי ידעה שנים רבות לפני הגשת תביעת המזונות על יחסים רומנטיים של א. עם אחרות, ולעניין זה העידה במסגרת המרצת הפתיחה כי אין זה סוף העולם וכי הוא לא היחידי "שהולך עם אחרות... א. לא החסיר ממני כלום... כל ערב הוא היה לן בבית זה שהוא היה נוסע עם ר. לעבודה בשבילי זה היה עבודה אם נסעו מידי פעם אני לא עד כדי כך טיפשה ותמימה, אז היה משהו אבל הביתה הוא חוזר לבנות שלו, לנכדים שלו לחברים שלו וזהו". לגרסתה ההבדל היה בכתבה בכך שאז הוברר לה שמדובר בקשר ארוך ומתמשך ובעל משמעות, וכתוצאה מכך נזעקה להגיש את תביעת המזונות.

ראשית, יש לצפות כי גרסה כזו, המפרטת שבאופן כללי ובמובהק נהג א. "ללכת עם אחרות" וכי הנתבעת לא ראתה בכך אסון שכן שב בסופו של דבר הביתה למשפחתו, אך כי עתה היא מגישה תביעה למזונות בשל יחסים משמעותיים וארוכי שנים, הייתה מופיעה בכתב התביעה למזונות, ולא כך הוא.

שנית, גם לגרסתה של הנתבעת היא ידעה שא. נהג לנסוע לחו"ל עם ר., ומחומר הראיות שלפני עולה כי אין מדובר בנסיעות חשאיות או כאלה שהוסוו כנסיעות עבודה, אלא נסיעות שנערכו עם הילדים במסגרת חופשות. כמו כן השתתף א. בהתמדה ולאורך שנים בכל האירועים המשמעותיים בחיי ילדיה של ר.. בנסיבות אלה לא ייתכן שהנתבעת לא ידעה על קשר משמעותי וארוך שנים של א. ור., ולא היה בכתבה כדי לחדש לה דבר בעניין זה.

הנתבעת עצמה בעדותה לא נתנה הסבר מהו הדבר שהשתנה בחייה, למעט פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, ואשר גרם לה להגיש את תביעת המזונות, אלא נתנה תשובות סתמיות ומתחמקות. כך למשל, כאשר עומתה עם גרסתה בהמרצת הפתיחה לפיה התנהלותו האמורה של א. 'אינה סוף העולם' עם גרסתה כאן לפיה "מבחינתי זה סוף העולם" העידה בעמ' 41 לפרוטוקול:

"ש. את אמרת לבית המשפט שאת ידעת שלבעלך יש רומנים. וידעת שהוא מנהל מערכות יחסים מחוץ לנישואים. וידעת את הדברים האלה כמה וכמה שנים לפני שהוגשה התביעה שלך. אז אני שואל אותך, מה השתנה?

ת. מה השתנה?

ש. כן.

ת. שאני פשוט לא זוכרת כלום.. לא זוכרת כלום. אני השתדלתי לשכוח והצלחתי לשכוח".

גם גרסתה לפיה לא ידעה על שיתוף הפעולה הכלכלי של א. עם ר. שנעשה מאחורי גבה, תוך ניהול חשבונות משותפים, קרסה משהתברר כי כבר בשנת 2004 קיבלה מא. שיק מהחשבון המשותף של ר. שהיא טוענת שלא ידעה על קיומו. אין לקבל את גרסתה לפיה לא שמה לב שמדובר בשיק מחשבון משותף של א. ור., ואין גם לקבל כי א. היה נותן לנתבעת שיק מחשבון משותף פרטי (להבדיל מעסקי) שלו עם ר., אם אכן היה מסתיר מהנתבעת את אופי יחסיו עם ר..

המסקנה מהאמור לעיל היא כי יחסיו של א. ור. היו גלויים לכל, וגם לנתבעת, וכי לא הגילוי האמור הוא שגרם לה להגיש את תביעת המזונות.

גם לאחר הגשת תביעת המזונות על ידי הנתבעת, מתן פסק דין בהסכמה בתביעה זו, והעובדה שא. לא שילם לנתבעת על-פי פסק הדין והיא פתחה נגדו תיק הוצל"פ לא שינתה מכך שבני הזוג ממשיכים להתגורר באותה דירת מגורים. הנתבעת אמנם טוענת כי היא מתגוררת בקומה אחת ואילו הוא – בקומה אחרת וכי הם לא מדברים ביניהם ולא אוכלים יחד ארוחת ערב, אולם גם גרסה זו מוטלת בספק רב שעה שהנתבעת הודתה כי לפני הדיון בתובענה ישבה עם א. לשתות קפה במזנון בית המשפט. תמוה כי בני הזוג יעשו כן בעוד הם נמנעים מלדבר אחד עם השני ולאכול ביחס בביתם שלהם.

במהלך חקירת היכולת שנעשתה לא. במסגרת תיק ההוצל"פ של התובעות נגדו, התברר כי בידיו מצוי כרטיס אשראי השייך לנתבעת. בדיון לפני הרשם דורון יעקבי ביום 21.3.13 העידה הנתבעת שנתנה לא. את כרטיס האשראי משום שהיו לו שני חובות קטנים של איתורן ושל פלאפון. מאידך בדיון לפני העידה כי נתנה לא. את הכרטיס על מנת שישלם חובות שהיו להם של חשמל ומים. כאשר עומתה עם גרסתה הקודמת, גם בעניין זה לא נתנה הסבר סביר כלשהו, אלא העידה:

"אני נתתי לו כי רציתי לתת לו באותו יום. אז מה קרה? מה קרה? הוא רצח? הוא קיבל ממני את הכרטיס והוא החזיר לי אותו" (עמ' 52 לפרוטוקול).

ושוב, תמוה שאישה אשר מגלה לתדהמתה כי בעלה היה במערכת יחסים רומנטית משמעותית, ארוכת שנים, הכוללת שיתוף כלכלי עם אחרת, ומגישה תביעת מזונות בשל מחסור כספי חריף, נותנת לבעלה, שאינו משלם את חוב המזונות, את כרטיס האשראי שלה. הסבר סביר יותר למצב זה הוא שיתוף פעולה של הנתבעת עם בעלה לצורך הרחקת כספו ונכסיו מנושיו.

מכל האמור לעיל עולה כי תביעת המזונות לא הוגשה לשם מזונותיה של הנתבעת אלא כדי להרחיק את התובעות מכספו ורכושו של א., קרי: מדובר בתביעה למראית עין בלבד, וכך גם תיק ההוצל"פ שנפתח על ידי הנתבעת בתביעת המזונות. משכך, אין לתת לחוב זה קדימות ביחס לחובו של א. כלפי התובעות.

חלק ניכר מסיכומי הנתבעת (כמו גם כתב ההגנה והתצהירים מטעמה ומטעם א.) עוסק בחוסר הצדק בין היחס שניתן לה בהליכים אלו לבין היחס המתחשב, לשיטתה, שניתן לר., וטענות שונות שהיא מעלה כנגד בא כוח התובעות, עו"ד צוקרמן. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת כנגד עו"ד צוקרמן. למעשה הטרוניה האמתית של הנתבעת היא כלפי ר., אשר הפכה את עורה כלפי א., ובגין כך, לטענת הנתבעת, הפסיד א. בתביעה הראשונה אשר יצרה את החוב הגדול. לא ראיתי מה מצאה לנכון לבוא בטענות כלפי עו"ד צוקרמן בעניין זה. אשר ליחס מפלה של התובעות בינה לבין ר., הרי שזה אינו רלבנטי למחלוקות נשוא תביעה זו. למעלה מהצורך אציין כי לטענת התובעות, ועפ"י עדותו של מר ל., בניגוד לא., ר. ממשה את כל רכושה ושילמה את כל שיכלה בגין פסק הדין שניתן נגדה. משכך, לא נדרשות התובעות לנהל נגדה הליכים נוספים. כך או כך, כאמור, לעניינים אלה אין דבר וחצי דבר עם שאלת כנות תביעת המזונות שהגישה הנתבעת נגד א. (או העדרה) על מנת ליצור חוב שהוא בקדימות לחוב של א. כלפי התובעות.

הנתבעת בסיכומיה מעלה טענות שונות כלפי גרסת התובעות ביחס לסכומים שהנתבעת גבתה במסגרת תביעת המזונות ותיק ההוצל"פ שפתחה בגינו, אולם היא עצמה נמנעה מליתן פירוט זה, למרות שהוא מצוי ברשותה.

לאור כל האמור לעיל צו המניעה הזמני שניתן יהיה לצו קבוע ולחוב התובעות תינתן קדימות ביחס חובו של א. כלפי הנתבעת עפ"י תביעת המזונות ותיק ההוצל"פ שהיא פתחה נגדו בגינו.

מו כן אני מורה לנתבעת למסור לתובעות תוך 45 יום פירוט של הסכומים שגבתה במסגרת תיק ההוצל"פ האמור או במסגרת תביעת המזונות, בצירוף אסמכתאות, ולהעביר לתובעות כל סכום שגבתה כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום שגבתה את הסכום ועד למועד התשלום ע"י הנתבעת לתובעות בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעות הוצאות משפט לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעות ועד למועד התשלום ע"י הנתבעת בפועל.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.