לב ואח' נ' משרד החינוך ואח'

צדדי ג': מיכאל לב ואח'

ע"י ב"כ עוה"ד תהילה פוגל; אילן יונש; אורי קידר ואח'; דוד הלפר; אבי נווה; רפאל שטוב; יאיר עשהאל ואח'; עקיבא ברילנט. 

כללי

1.התובעים, כולם "יוצאים בשאלה" הינם בנים למשפחות חרדיות אשר התחנכו במוסדות חינוך חרדיים המוכרים וממומנים על ידי המדינה. התובעים עותרים כנגד הנתבעים (להלן – המדינה), לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם עקב התרשלות והפרות חובות חקוקות של המדינה, אשר פגעו קשות ביכולתם להשתלב בשוק התעסוקה ולהתקיים באופן עצמאי ובכבוד.

על העובדות, הטענות וההליכים

2.התובעים, בהיותם קטינים, למדו במוסדות חינוך של הקהילה החרדית המתוקצבים על ידי המדינה. על פי הנטען, המדינה התרשלה בכך שהניחה לבתי הספר ולישיבות שבהם למדו לחמוק מחובתם ליישם את תכנית הליבה ולהקנות לתובעים את היכולת הבסיסית לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד. בגין התרשלות המדינה, סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים. אולם, לאחר שבגרו, התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. פערי ההשכלה המהותיים נוצרו בגין התרשלות המדינה בפיקוח על מוסדות החינוך החרדיים אשר עקב כך נפגעה יכולתם לשרת שירות צבאי ונחסמה דרכם אל מערכת ההשכלה הגבוהה וכפועל יוצא, קטנו בצורה משמעותית סיכוייהם להתקיים בכבוד ובצורה עצמאית. נטען, כי לצד התנהלות רשלנית של המדינה, והפרת חובות חקוקות, אשר אפשרו למוסדות החינוך החרדיים לעשות דין לעצמם ולשלול מן התובעים רכישת ידע וכישורים חיוניים, גרמה התנהגות המדינה להפלייתם באופן בוטה באפשרות להשלים את לימודיהם במסגרות מתוקצבות על ידי המדינה. נזקי התובעים נגרמו בשל התרשלות המדינה אשר נמנעה מהקמת ומימון מוסדות חינוך חרדיים המאפשרים לימודי ליבה תוך התנערות מחובתה לפקח על תכני הלימוד הנלמדים בהם. זאת, לצד הפליה כלפיהם בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן – חוק איסור הפליה), בכך שמנעה שלא כדין ממי שעזבו את אורח החיים החרדי, את ההזדמנות להשתתפות בתוכניות סיוע להשתלבות בלימודים ובתעסוקה לבני המגזר החרדי. עוד נטען, להפרת עוולות חוקתיות המצדיקה פסיקת פיצוי בשל הפגיעה בזכותם לחופש העיסוק. לטענתם, נזקיהם מגיעים כדי סך כולל של 11,181,300 ₪ ובכלל זה, נזקים מיוחדים, אובדן השתכרות לעבר ונזק כללי, הגם שמטעמי אגרה ביקשו להעמיד את תביעתם ע"ס 4 מיליון ₪ בלבד, תוך שביקשו לשמור על זכותם לבקש לתקן את התביעה ולהעמידה על סכום גבוה יותר ככל שיעלה בידם לגייס את הכספים הדרושים לצורך האגרה.

3.בכתב הגנתה טענה המדינה בתמצית, כי לא ניתן להטיל עליה כל חבות או אחריות לנזקיהם הנטענים של התובעים, שכן כתב התביעה אינו מבסס כל עילה כלפיה. המדינה הדגישה כי פועלת להעניק חינוך לילדים ובהם גם לתובעים במסגרת הפעלת סמכויותיה כדין, תוך מתן אפשרויות מגוונות ללימודים בבתי ספר שונים לכלל ילדי ישראל. לטענתה, התובעים והוריהם יכולים היו לבחור ממגוון בתי הספר הקיימים, את המוסד הלימודי המתאים להם, להשקפת עולמם ולאורח חייהם, כפי שאכן עשו הלכה למעשה. במצב דברים זה טענה, כי לא היה מקום להגשת התביעה כנגדה, שכן התובעים למדו בבתי ספר על פי בחירתם ובחירת הוריהם וככל שסבורים הם שהלימודים בבתי הספר בהם למדו גרמו להם נזק, היה עליהם להפנות את טענותיהם כלפי הוריהם או כלפי מוסדות החינוך בהם למדו. נוכח האמור ולצד הגשת כתב ההגנה, הוגשה הודעת המדינה כנגד הצדדים השלישיים, הוריהם של התובעים ומוסדות החינוך בהם למדו בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה. המדינה הוסיפה וטענה, כי על טענות התובעים כנגד מדיניותה להתברר בבית המשפט הגבוה לצדק ולא בגדר תביעת נזיקין וסיכמה, כי דין התביעה להידחות על הסף בעניינם של מרבית התובעים, מחמת התיישנות, זאת בשל גילם במועד הגשת התובענה והכל, כמפורט להלן בבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות.

4.בגדר ההודעה לצדדים שלישיים טענה המדינה, כי ככל שבית המשפט ימצא שיש מקום לפסוק פיצוי לתובעים, זכאית המדינה לשיפוי מהורי התובעים וממוסדות החינוך בהם למדו התובעים בזמנים ובמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה. בהגנתם להודעה, כפרו הצדדים השלישיים באחריות המדינה כלפי התובעים ולחילופין, באחריותם כלפי המדינה.

5.כאמור, לצד הגשת כתב ההגנה, הוגשה בקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות, בעניינם של אלה שגילם במועד הגשת כתב התביעה היה מעל לגיל 25. לטענתה, בהתאם לנטען בכתב התביעה, אחריות המדינה בשל העדר לימודי ליבה והעדר פיקוח על מוסדות החינוך החרדיים בתקופה הרלוונטית, התגבשה במהלך תקופת לימודיהם ולכל המאוחר עד לבגרותם, עת סיימו את לימודיהם במוסדות החינוך החרדיים. דבר הנזק נודע לתובעים לכל המאוחר עם סיום לימודיהם כאמור ובשים לב לקטנותם, חלה התיישנות על תביעתם לכל המאוחר, בהגיעם לגיל 25. בעניין זה הבהירה, כי אף שהנזק הנטען התגבש והיה ידוע לתובעים בהיותם קטינים, הרי שמירוץ ההתיישנות הסתיים 7 שנים לאחר גיל 18, קרי: בהגיעם לגיל 25. מכאן, משהוגשה התביעה ביום 20.9.2015 זו התיישנה בנוגע לכל אחד ואחד מהתובעים שבמועד זה גילו מעל גיל 25, ומשכך, דין התביעה בעניינם של אלה להידחות מחמת התיישנות.

6.בתגובתם לבקשה טענו התובעים כי טענת ההתיישנות אינה רלוונטית ככל שמדובר בפיצויים בגין הפלייה. עוד נטען, כי על שאר העילות בכתב התביעה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1978 (להלן – חוק ההתיישנות), שעניינו כלל הגילוי המאוחר וזה הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין המאריך את תקופת ההתיישנות בעוולות בהן נגרם נזק, עד עשר שנים מיום אירוע הנזק. לטענתם, חלה בענייננו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שלפיה נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכולים היו למנוע אותן. על יסוד תצהירים מדגמיים שצורפו לתגובתם וכפי שנטען בהרחבה בכתב התביעה, הוטעם כי התובעים, רובם ככולם, הגיעו לגיל 18 כשהם בורים לחלוטין בנוגע להבנת הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהעדר לימודי ליבה בתקופה הרלוונטית בה למדו בישיבות במסגרת חרדית המקבילה ללימודים תיכוניים. כמפורט בתצהירים הדומים במהותם, נטען כי נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לאתר את מקור הנזק והיקפו. כך למשל תיאר תובע מס' 3 בתצהירו כי למד בישיבה לצעירים עד לשנת 2003, שם קיבל חינוך תורני בלבד, וכי במועד סיום הלימודים בישיבה לא ידע דבר על ההשכלה הנדרשת לרכישת מקצוע וכי בשנים 2005-2008 שירת בצה"ל ורק לאחר מכן החליט להשלים את לימודיו. כך גם תובע מס' 5 שתיאר תיאור דומה, לפיו לא ידע דבר על השכלה גבוהה או על השכלה הנדרשת לרכישת מקצוע ולאחר סיום לימודיו בישיבה, בהיותו בן 16, התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות עד מועד גיוסו לצה"ל. רק לאחר שהשלים בגרות מלאה בשנת 2013 הבין כי נגרמו לו נזקים וכי כיום הוא סטודנט למשפטים. וכך גם תובע מס' 6 שגרס כי לא ידע דבר עם סיום לימודיו בישיבה על השכלה גבוהה וזאת עד לאחר סיום שירותו הצבאי; ורק במהלך לימודיו במכינה של מכללת תל חי הבין את הנזקים שנגרמו לו עקב כך שלא למד את מקצועות הליבה בתלמוד תורה ובישיבה. על יסוד תצהירי מקצת מהתובעים, נטען כי יש בהם כדי לבסס את התנהלותה הרשלנית של המדינה בכל הנוגע לחובתה ומחדלה בפיקוח ואכיפת יישום תכנית לימודי היסוד במוסדות החינוך הרלוונטיים ולענייננו, על העדר מודעותם של התובעים בדבר הנזקים שנגרמו להם במהלך לימודיהם במוסדות החינוך החרדיים. בסיום נטען לזכות הגישה לערכאות, אשר מקימה חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול את הזכות או לצמצמה, אשר חלה גם לעניין פרשנות ויישום הוראות חוק ההתיישנות, אשר אינן מביאות לביטולה של הזכות המהותית אלא רק לחסום את הגשתה בחסימה דיונית. על יסוד כל האמור, נטען שמן הצדק לא לאפשר למדינה ליהנות מטענת התיישנות בענייננו, שכן הפגיעה בתובעים ובזכותם לגשת לערכאות גדולה במיוחד ואינה מוצדקת בעליל. בהמשך צורפו תצהירים נוספים של תובעים שאף הם טענו כי עמדו על הנזקים שנגרמים להם רק בשלב מאוחר, לאחר שהשלימו את לימודיהם ועברו את בחינות הבגרות ובגיל מאוחר יחסית.