אלמונית נ' עו"ד פלוני

פתח דבר ותמצית פסק הדין

1. על התביעה

   עניינה של תביעה זו הוא שני פרסומים המהווים לטעמה של התובעת עוולות בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. שני הפרסומים הנטענים נעשו על ידי הנתבע, עורך דין במקצועו כלפי התובעת, פסיכולוגית – כאשר היו שניהם שותפים בנציגות קבוצת רכישה נדל"נית. התובעת הייתה שותפה בנציגות ובקבוצה מכוח אחזקת נדל"ן ואילו הנתבע נכלל בנציגות כמייצג שותפים אחרים במקרקעין.

    

2. שני הפרסומים עליהם מלינה התובעת

   לטענת התובעת הנתבע עוול כלפיה פעמיים, כדלקמן:

    

   1. הפרסום הראשון – אמירות במהלך ישיבת קבוצת הרכישה

      לטענת התובעת, במהלך אסיפת קבוצת הרכישה שנערכה ביום 26/1/2013 במשרדי עוה"ד של הקבוצה (שאינו, כאמור, הנתבע) הציג אותה הנתבע כמי שמעלה בכספי הקבוצה וכן טען שהוא "כעורך דין... אינו יכול להשלים עם תופעה כזו" וכי "אינו יכול להמשיך ולעבוד" עם התובעת. עוד נטען כי הנתבע אמר שהתובעת "ניסתה לקחת מכספי הקבוצה לצרכיה".

       

   2. הפרסום השני – אמירות במסגרת מכתב תשובה לתובעת, באמצעות ב"כ 

      התובעת פנתה אל הנתבע, באמצעות ב"כ, במכתב התראה בו נדרש הנתבע לפצותה בתשלום הסך של 400,000 ש"ח. הנתבע השיב למכתב זה תוך שהוא דוחה הדרישה ומציין כי התובעת פעלה "מאחורי גבם וללא ידיעתם של יתר חברי הנציגות" והשתמשה בכספם של חברי הקבוצה. עוד ציין הנתבע כי הדבר משול לעורך דין המשתמש בכספי נאמנות וכי "פעולה זו מהווה על פי דין מעילה באמון ובכספי הלקוחות".

       

3. שתי הערות ביחס לבסיס הטענות

   1. מבלי להיכנס בשלב זה לכל המסכת העובדתית שהובאה בפני בית המשפט, הרי ניתן להציב בתמצית את הבסיס לטענות שהועלו כנגד התובעת.

      לדברי הנתבע – התובעת אספה מחברי הקבוצה כספים הנדרשים להעברה לספקים שונים ואכן העבירה כספיים אלה לספקים. ואולם – התובעת לא העבירה תמיד במועד הנדרש את חלקה שלה בתשלומים אלא רק כאשר זה הועבר לספקים וכטענת הנתבע – התובעת עיכבה העברת חלקה "תוך ניצול ידיעתה על קיומו של עודף בכספי הנציגות". ובמילים פשוטות – בעוד חברי הקבוצה נדרשו לשלם תשלומים במועד ספציפי, הרי הנתבעת עיכבה מספר פעמים תשלומיה עד למועד הרלוונטי בו נדרש התשלום בפועל, ולטענת הנתבע אף עיכבה תשלומים כאשר היה עודף בקופה.

       

   2. במהלך הדיונים בבית המשפט נפרשו עובדות שונות והצדדים הביאו ראיות להוכחת התנהלות קבוצת הרכישה, התנהלות לקוחותיו של הנתבע אותם ייצג ועוד. במסגרת פסק הדין די אם ייאמר כי אכן הוכח שהנתבעת עיכבה מספר פעמים תשלומים, אך גם הוכח שגם כנגד חברים אחרים בקבוצה עלו טענות לפיהן לא שילמו במועד הנקוב.

       

4. הפיצוי הנדרש

   התובעת עותרת לפיצוי בסך של 400,000 ש" ח לצרכי אגרה תוך שהיא טוענת שיש לקבוע פיצוי מוגדל בשל חומרת האמירות, בשל כוונת הנתבע לפגוע, וכן בשל העובדה שלא הצליחה לתפקד במקצועה והכנסותיה ירדו – טענה מופרכת שכלל לא הוכחה.

    

5. תמצית פסק הדין

   למען הנוחות והיעילות ידון פסק דין זה תחילה בטענת העוולה בגין הפרסום השני, הוא המכתב לתובעת באמצעות ב"כ. לאחר מכן תהא התייחסות לפרסום הראשון במסגרת ישיבת חברי הקבוצה. לעניין זה יובהר כדלקמן:

    

   1. הפרסום השני במסגרת מכתב התשובה לתובעת באמצעות ב"כ, אינו עונה להגדרת "פרסום" כמשמעה בחוק איסור לשון הרע וממילא אינו מהווה עוולה. זאת ועוד – גם לו היה בגדר "פרסום" הרי עדיין מדובר בפרסום מותר. הרחבה לעניין זה תובא בסעיף 2 להלן.

       

   2. הפרסום הראשון במסגרת אירועי ישיבת קבוצת הרכישה הוכח והוא בגדר הוצאת לשון הרע אשר אין לתובע הגנה כנגדה. הרחבה לעניין זה תובא בסעיף 3 להלן.

       

   3. במסגרת קביעת הפיצוי יש להתייחס לנסיבות העניין, לטענות הצדדים ולפסיקה מקבילה. על כך יורחב בסעיף 4 להלן.

       

6.  בטרם כניסה לנימוקי פסק הדין - הערה ביחס לשמות הצדדים

   קביעות שונות בפסק דין זה מתייחסות לבעלי הדין, מעצם טבען, באופן אישי. משכך ותוך שעקרון פומביות הדיון ניצב לנגד עיני החלטתי כי פסק הדין יפורסם אך ללא שמות הצדדים – תוך הבהרה שהציבור כמו גם עקרון הפומביות לא נפגע בעקבות כך.

    

    

מכתב הנתבעת לתובעת, באמצעות ב"כ, אינו עוולה

1. כללי

    

   1. ביום 16/5/2013, כארבעה חודשים לאחר אירועי ישיבת הקבוצה בה העלה הנתבע טענות כנגד התובעת – פנתה זו אל הנתבע במכתב התראה. באותו מכתב נטען כי דברי הנתבע בישיבה היו בגדר הוצאת לשון הרע ומשכך נדרש הנתבע להתנצל וכן לפצות את התובעת בסך של 400,000 ש"ח תוך שהובהר כי סכום זה הוא לצרכי פשרה בלבד. הפניה נעשתה באמצעות ב"כ התובעת ועל כך בהמשך.

       

   2. הנתבע השיב לתובעת, באמצעות בא כוחה במכתב בו, בין היתר, נרשם כאמור כי התובעת פעלה "מאחורי גבם וללא ידיעתם של יתר חברי הנציגות" והשתמשה בכספם של חברי הקבוצה. עוד ציין הנתבע כאמור כי הדבר משול לעורך דין המשתמש בכספי נאמנות וכי "פעולה זו מהווה על פי דין מעילה באמון ובכספי הלקוחות".

       

   3. לטענת התובעת, אותה אין לקבל, תשובה זו של הנתבע למכתב ההתראה מהווה כשלעצמה הוצאת לשון הרע.

       

       

2. מכתב הנתבע לתובעת, באמצעות ב"כ, נעדר רכיב ה"פרסום" הנדרש בחוק

   1. אחד מיסודות עוולת לשון הרע הוא פרסום דבר לשון הרע "לאדם אחר זולת הנפגע". יסוד זה לא קם בענייננו. אין מחלוקת כי המכתב מוען לתובעת באמצעות בא כוחה, אשר פנה אל הנתבע בכובעו ככזה.

       

   2. בא כוחה של התובעת הוא עו"ד אשר מונה על ידה לייצגה ביחס לטענותיה בדבר לשון הרע מצד הנתבע. למותר לציין כי עורך הדין שמונה מהווה שלוח התובעת על פי דין, ושלוחו של אדם – כמותו. כך בכלל וכך בוודאי כאשר אותו שלוח הוא עו"ד אשר פנה במטרה לקבל תשובה מהנתבע.

       

   3. בתי המשפט נחשפים למצבים בהם בעל דין טוען כי מכתב של עורך דינו אינו בגדר אמירה המחייבת אותו – אך לא למקרים הפוכים בהם בעלי דין מתכחשים לאמירות שהופנו אליהם באמצעות בא כוחם. בפנינו קיימת אמירה לעורך דינה של התובעת, כאשר התובעת מבקשת לטעון טענה מופרכת כי האמירה לא הופנתה אליה לצד שלישי שהוא בא כוחה.

       

   4. זאת ועוד. מכיוון שהנתבע עו"ד במקצועו הרי שלאחר מינויו של עו"ד מייצג לתובעת, כל פניה של הנתבע ישירות אל התובעת עלולה הייתה לזכותו בתלונה ללשכת עורכי הדין. אמנם בהחלט ניתן לטעון כי בעל דין, שהוא עורך דין, רשאי לפנות ישירות לצד שכנגד כבעל דינו – אך מנגד אין להלין על בעל דין שהוא עורך דין אשר הקפיד להשיב לעורך הדין של הצד שכנגד.

       

   5. משכך, ובהתאם לדין, המכתב שנשלח אל התובעת באמצעות בא כוחה הוא כפניה שנשלחה לתובעת עצמה. אין להתיר מצב בו התובעת מינתה לעצמה שלוח שייצג אותה בסכסוך שעניינו פרסום לשון הרע כלפיה, כמלכודת בפני הנתבע כאשר כל תשובה לאותו שלוח תהווה בגדר הוצאת לשון הרע. מצב כזה, לו יתקבל, יותיר את הנתבע ללא כל יכולת תגובה או התגוננות מול הטענות המועלות כלפיו מצד התובעת, ולכך אין להסכים.

       

       

3. בנוסף – המכתב הוא בגדר פרסום מותר בהתאם לסעיף 13(5) לחוק

   1. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע סייגים לתחולת החוק ומגדיר מהם פרסומים מותרים. סעיף 13(5) קובע כי:

      "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

      ...

      (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"

       

      המכתב אותו שלח הנתבע נכנס לגדר הוראות סעיף זה ועל כך בפסקאות הבאות.

       

   2. בית המשפט דן ן בגבולות החיסיון אותו מעניק סעיף 13(5) לחוק ופירש באופן מרחיב את הביטוי "תוך כדי הדיון" ככזה המתפרש גם על צעדים הננקטים בקשר עם הדיון המשפטי, ובכלל זה חולש על מסמכים הנדרשים לצורך ההליך. לעניין זה נקבע כבר בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974) כך (ההדגשות לא במקור):

      "לאור המילה "בפניהם" בדיבור הנ"ל "תוך כדי הדיון כאמור" אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה"

       

      זאת ועוד - ברע"א 43/11 הרם נ' זקס (מיום 28/08/11) אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי יש מקום להחיל את החסינות שאותה מקנה סעיף 13(5) בחוק איסור לשון הרע גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו, או על מכתבי תשובה להם, ובלבד שמתקיימים כל התנאים שנקבעו בעניין זיידמן.

       

   3. בענייננו, מכתבו של הנתבע נשלח בתגובה למכתב התראה ששלחה אליו התובעת באמצעות בא כוחה. מדובר במכתב אשר ברור על פניו כי הוא נשלח בטרם נקיטת הליך משפטי. במכתב אף צוין כי הוא נשלח בין היתר מכוח הוראת סעיף 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, המטילים על עו"ד חובה אתית לפנות לחברו בטרם נקיטת הליך משפטי נגדו. ככזה, המכתב האמור היה שלב מוקדם בהליך המשפטי, אשר אכן הבשיל לכדי תביעה בסופו של יום.

      מכתב התשובה של הנתבע עניינני וממוקד וגבולותיו אינם חורגים מגבולות הטענות הרלוונטיות לסכסוך שבין הצדדים. משכך, אין ספק כי המכתב נהנה מהחסינות הקבועה בחוק ביחס לפרסום על ידי בעל דין או בא כוחו אשר נעשה "תוך כדי הדיון" במשמעותו הרחבה. משכל המכתב ממילא מהווה פרסום מותר.

       

       

4. סיכום לעניין מכתב התשובה של הנתבע לתובעת באמצעות בא כוחה

   מכתב התשובה אותו שלח הנתבע לתובעת באמצעות ב"כ – לאחר שקיבל התראה ודרישה לפיצוי בסך של 4000,000 ש"ח – אינו בגדר עוולה. אין מדובר בפרסום לצד אחר שאינו הנפגע ואף לו היה מדובר בפרסום כאמור – הרי זה פרסום מוגן בהנתאם לסעיף 13(5) לחוק.

    

    

אירועי ישיבת 23/1/2013 הם בגדר הוצאת לשון הרע

1. כללי

   ביום 23/01/13 נערכה אסיפה של חברי קבוצת הרכישה במשרדי עוה"ד של הקבוצה ברמת גן. התובעת טענה כי במהלך אותה פגישה הנתבע הציג אותה כמי ש"מעלה בכספי הקבוצה" וטען כי בתפקידו כעו"ד הוא אינו יכול להשלים עם תופעה שכזו ואינו יכול להמשיך לעבוד עם התובעת. עוד לטענתה אמר הנתבע כי התובעת "ניסתה לקחת מכספי הקבוצה לצרכיה". לטענת התובעת דברים אלה שנאמרו על ידי הנתבע בנוכחותם של חברי הקבוצה ועורכי הדין שלה, מהווים לשון הרע ועליו לפצותה בגינם. חומרה יתרה יש לטענתה בעובדה שהדברים נאמרו מפיו של הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו.

    

2. הוכח כי האמירות אכן נאמרו

   יש לקבל את טענות התובעת באשר לאמירות השונות לאחר שהוכח שאלה נאמרו. הוכחה זו נתמכת בדברי התובעת עצמה אך גם נתמכת בשורה של הוכחות חיצוניות כדלקמן:

    

   1. ראשית הוכח שהאמירות נאמרו, שכן אף הנתבע הודה בכך

      הנתבע לא הכחיש לחלוטין את פרסום הדברים אשר יוחסו לו בכתב התביעה, אך טען שהדברים הוצאו מהקשרם והובאו בציטוטים חלקיים. לשיטתו הדברים שאמר לא נאמרו באופן שבו הציגה אותם התובעת בכתב תביעתה, אלא נאמרו "ברוח זו", תוך הסבר לפיו אילו היו נעשים מעשים כאלה על ידי עו"ד בחשבון נאמנות היה הדבר מהווה מעילה.

       

   2. שנית, הוכח שהאמירות נאמרו – לאור דברי הנתבע עצמו בחקירתו הנגדית

      אין מחלוקת על כך שהנתבע ייחס לתובעת שימוש בכספים של חברי הקבוצה לצרכיה האישיים. בסיום שמיעת הראיות ברור כי האווירה שנוצרה בסיום הישיבה בה נאמרו דבריו של הנתבע הייתה כזו שהתובעת מועלת בכספים. הנתבע אף אישר במהלך עדותו כי המילה "מעילה" נאמרה על ידו בגרסה כזו או אחרת, תוך שלשיטתו הוא אמר שמעשיה משולים למעילה (עמ' 29 ש' 3-5 לפרוטוקול).

       

   3. שלישית – הוכח שהאמירות נאמרו לאור מכתבו של הנתבע מיום 21/5/13

      מכתבו של הנתבע מיום 21/5/13 הנזכר בסעיף 2 לעיל מלמד היטב על גרסת הנתבע ביחס לאירועי הישיבה – כפי שהייתה במועד סמוך לאירועים עצמם.

      והנה באותו מכתב לא הופיעה התכחשות גורפת לאירועי הישיבה כפי שהוצגו על ידי התובעת באמצעות בא כוחה. יתרה מכך – במכתב אשש הנתבע טענות התובעת ביחס לאירועי הישיבה כאשר ציין כך (ההדגשות לא במקור):

      "מבחינתי (ואני עדיין עומד על דעתי) הדבר משול לעורך דין אשר משתמש בכספים אשר מוחזקים על ידו בנאמנות למטרות אישיות שלו. פעולה מסוג זה מהווה על פי דין מעילה באמון ובכספי הלקוחות"

       

      ועוד טען הנתבע כי התובעת השתמשה בכספי חברי הקבוצה "לממן את הוצאותיה האישיות תוך ניצול מעמדה". כלומר – מכתבו של הנתבע תואם לגרסת התובעת באשר לאירועי אותה ישיבה.

       

3. האמירות שנאמרו בישיבת הקבוצה – אכן מכפישות

   אין ספק שאמירה המייחסת לאדם מעילה היא אמירה מכפישה. אדם השומע אמירה המייחסת מעילה לאדם המופקד על כספים מכוון מחשבתו מידית למעילה בכספים עליהם הוא מופקד. בענייננו אף לא היה מדובר ברמיזה, אלא הנתבע הבהיר שהדבר משול לעו"ד המועל באמון ובכספי לקוחותיו.

    

   מעילה בכספים אינה מוסיפה כבוד למועל והאשמה במעילה כאמור בהחלט מכפישה ופוגעת. כך בכלל וכך ביתר שאת כאשר ההכפשה מובאת מפי עו"ד האמון על הדין ופירושו. אין מדובר באמירה אקראית של הדיוט משפטי – אלא בהאשמה המובאת מפי בעל מקצוע שתחום עיסוקו הוא המשפט.

    

    

4. אין הגנה לאמירות הנתבע

    

   1. לטענת הנתבע, האמירות בישיבה נאמרו כהסבר לרצונו להתפטר מהנציגות. עוד טוען הנתבע כפי שצוין בסיכומיו כי "מצא עצמו מסייע שלא בידיעתו להתנהלות אסורה, שכן חתם על תשלומי לספקי הקבוצה, חתימה המבליעה בתוכה אישורו ומצג כאילו הסתיים במלואו איסוף כספי חברי הקבוצה הנחוץ לביצוע התשלום".

      במלוא הכבוד – לו סבר הנתבע שאין מקום שיחתום ויאשר תשלומים לספקי הקבוצה – הרי יכול היה לעשות כן במסגרת תפקידו ואין בטענה זו כדי להצדיק הכפשת התובעת במעילה בכספים, הכפשה השקולה להאשמה בגניבת כספים.

       

   2. התובע טען כי עומדות לזכותו ההגנות השונות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ובכללן – אמת דיברתי; עניין אישי; חובה לפרסם על פי דין; והגנת תום לב לה הוא טוען ואשר אינה עומדת בפני עצמה. הגנות אלה אינן עומדות לנתבע ועל כך יפורט להלן.

       

       

   3. לא קמה הגנת אמת דיברתי

       

      1. במהלך שמיעת הראיות הוכח כי אכן היו פעמים ספורות בהן התובעת העבירה כספים לחשבון קבוצת הרכישה באיחור ולאחר המועד שנקבע לגביה. זאת ועוד – הוכח כי התובעת דאגה לברר מועד התשלום לספקים ולהעביר תשלומים בסמוך לכך. לצורך העניין אצא מהנחה שאף היו תשלומים שהועברו לספקים בעוד התובעת מעבירה כספים לקופה המשותפת באיחור.

          

      2. אך במלוא הכבוד לא הוכחה מעילה קרי גניבה של התובעת, לא הוכח שימוש בכספי הקבוצה החורג מהעברת תשלומים באיחור. לא כל העברת תשלום באיחור בהכרח תחשב לגניבה או מעילה – ובוודאי אין מקום לקבוע כקביעה הבאה מפי עו"ד כי האיחור בתשלום משמעו מעילה בכספים.

          

          

      3. הצדדים העלו טענות שונות ביחס להתנהלות קופת קבוצת הרכישה. מטענות אלה עולה תמונה ברורה לפיה האיחור בתשלומים לא היה רק נחלת התובעת וכי אפילו גם כנגד שולחי הנתבע אותם ייצג בקבוצה הועלו טענות של איחור בתשלום. משמע – אין מדובר בהכרח בתובעת המועלת בכספי הקבוצה, אלא בתובעת המעבירה כספים לעתים באיחור – בדומה לטענות שהועלו כלפי חברי קבוצה אחרים.

          

      4. הנתבע הפנה לכך שהתובעת ביקשה למסד האפשרות לאיחור בתשלום והעלתה רעיון למתן סיוע הדדי לחברי קבוצה המתקשים לשלם במועד. הנתבע ציין כי הצעה זו נדחתה. אכן דחיית ההצעה מלמדת כי לא היה נוהג מוסדר בעניין ואף מלמדת כי הקבוצה לא הסכימה שהתובעת תאחר בהעברת תשלום לקופה המשותפת. עם זאת שוב יודגש כי ההעברה באיחור אין דינה, מיניה וביה, כדין מעילה בכספים וכי על הנתבע היה להיזהר בלשונו טרם האשים את התובעת במעילה כאמור.

          

         לאור כל האמור לעיל לא הוכיח הנתבע הגנת "אמת דיברתי".

          

      5. גם טענת הנתבע לפיה התובעת פעלה בניגוד לסעיף 13(א) לחוק הנאמנות הקובע, בין היתר, כי נאמן לא יפיק לעצמו טובת הנאה מנכסי הנאמנות או מפעולותיה ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לטובתו שלו – גם טענה זו אינה מקימה הגנת "אמת דיברתי". האיחור בהעברת הכספים לקופת הנאמנות אינו בהכרח "הפקת טובת הנאה מנכסי הנאמנות". החוב לקופת הנאמנות אינו שקול לגניבה מהקופה ולמעילה בכספיה.

         אך יותר מכך – אפילו בסיומו של הליך פלילי או אזרחי שהיה ננקט היה נקבע כי התובעת שאיחרה בתשלום הפיקה תועלת מנכסי הנאמנות – הרי קביעה זו חייבת להתבסס על ראיות מוצקות ואין להפריח לחלל אויר מקורבי התובעת האשמה חמורה של מעילה בכספים – כאילו האשמה זו מבוססת ונכונה.

          

          

      6. הגנת אמת הפרסום בוחנת את מידת ההתאמה שבין המציאות האובייקטיבית לבין תיאורה בפרסום [להרחבה ר' ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 857]. על מנת להוכיח את טענתו בדבר "אמת דיברתי" היה על הנתבע להיכבד ולתמוך גרסתו באופן חד משמעי המשכנע כי אכן מעלה התובעת בכספים. כך לא נעשה.

         שוב יודגש כי נתתי דעתי לכך שהוכח שהתובעת אחרה, כאמור, בחלק מהתשלומים; עוד נתתי דעתי לכך שהוכח כי התובעת הקפידה לבדוק ולוודא אל מול נציגת החברה לה הועבר התשלום בדבר המועד בו יש להעביר התשלום על מנת שתוכל להפקיד כספים לקופת הקבוצה. פעולות אלה קוממו את הנתבע, אך שוב ייאמר כי אין בהם ובאיחור כשלעצמו כדי לקבוע שהוכח הכתם הפלילי של מעילה בכספים – אשר הנתבע מכנה בסיכומיו כגניבה.

          

   4. התייחסות לטענת ההגנה לפיה חלה על הנתבע חובה לפרסם האמירות

      הנתבע טוען כי בשל תפקידו כחבר נציגות הקבוצה וכן בא כוחם של חלק מחברי הקבוצה הרי שומה היה עליו לפרסם אשר נאמר בישיבה ומשכך קמה לו הגנה בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. הנתבע מפנה עוד לסעיף 9(א)(3) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 הקובע כי בנאמנות בה פועלים יותר מנאמן אחד, יהיו הנאמנים אחראים לפעולותיהם יחד ולחוד, פרט לנאמן שהתנגד לפעולה או לא ידע עליה. לטענת הנתבע, סעיף זה הטיל עליו את החובה להסתייג מהתנהלותה של התובעת ואילולא עשה כן היה מפר הוא את חובת נאמנותו לקבוצה וחב אף הוא באחריות להם.

      אין לקבל טענות אלה של הנתבע. יודגש כי החובה לפרסם איחורי התשלום של התובעת, כמו גם החובה למלא תפקיד הנאמן יכולה וצריכה הייתה להתבצע ללא הבעת דעה ערכית וקביעה מעין משפטית לפיה התובעת מועלת בכספים. החובה לפרסם עובדות מסוימות אינה מתירה ליווי העובדות בהכפשות או בקביעות המייחסות עבירה פלילית שכלל לא הוכחה – לא במועד האמירה ולא במהלך הדיון.

       

      הנתבע יכול וצריך היה לצאת ידי חובתו על ידי ציון העובדה שמדובר במספר קטן של איחורים בהעברת התשלומים על ידה ובהיקף כספי מוגבל ולא היה מקום בהטחת האשמות פליליות מכפישות ולא מבוססות ההופכות איחור בתשלום למעילה בכספים.

       

       

       

       

   5. התייחסות לטענת ההגנה לפיה חלה על הנתבע הגנה בשל "עניין אישי כשר"

      הנתבע טוען אף להגנה מכוח הוראות סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. בהתאם לטענה זו הרי חשיפת אי הסדרים הכספיים נעשתה גם לצורך הגנת עניינו האישי הכשר כנאמן וכעו"ד.

       

      גם טענה זו דינה להידחות מנימוקי הדחיה המופיעים בסעיף 3.4.4 לעיל. לא אמירות בדבר איחורים בתשלום או אפילו תיאום מכוון של האיחורים הן אלה בגינן הוגשה התביעה. האמירות אשר הביאו לתביעה הן אלה שייחסו לתובעת מעילה בכספים וכפי שכבר הורחב – מעילה בכספים לא הוכחה ובכל מקרה לא היה על הנתבע להטיח האשמות חמורות אלה ללא כל ביסוס.

       

       

5. סיכום לעניין אירועי ישיבת קבוצת הרכישה

   הוכח כי הנתבע הטיח בתובעת האמירות המיוחסות לו. הוכח כי האמירות מכפישות ולא הוכחה כל הגנה כנגדן.

    

    

הפיצוי בו יש לחייב את הנתבע

1. התובעת עותרת למתן פיצוי בסך של 400,000 ש"ח תוך שהיא טוענת כי הכפשות הנתבע נעשו בנסיבות מחמירות. עוד טוענת התובעת כי בשל ההלם מדברי הנתבע הפסיקה לעבוד כפסיכולוגית ולראיה מציגה כי הכנסותיה השנתיות ירדו מסך של 69,281 ש"ח בגין 11 החודשים הראשונים של שנת 2012 לסך של 49,035 ש"ח בשנת 2013.

    

   במלוא הכבוד אין כל בסיס לטענות התובעת בדבר ירידה בהכנסות בשל אירועי הישיבה. ההכנסות השנתיות אשר גם כך יש גבוהות מהן הצטמצמו בסך של כ – 20,000 ש"ח בלבד ואין כל הוכחה לקשר סיבתי בין אירועי הישיבה לבין צמצום ההכנסות.

    

2. בעת קביעת הפיצוי התייחסתי לפגיעה הנטענת בתובעת ולכך שלא הוכחה כל פגיעה ממונית; עוד התייחסתי לנסיבות האירוע ולעובדה שהתובע פעל, אף אם שגה, כעו"ד מייצג של בעלים במקרקעין; לא מצאתי זדון בפעולות הנתבע והגם שטענותיו נדחו, הרי לא הוצב המסד לחיוב בפיצוי מיוחד בשל התנהלותו.

    

   בנוסף יש להתייחס לפסקי דין שניתנו במקרים אחרים לעיתים אף חמורים מאלה בגינם הוגשה התביעה שבפני. לעניין זה אפנה אל ת"א (ת"א) 43432-04-14, אפרים לחובר נגד אליהו חרמוש (מיום 13/2/17) שם נקבע פיצוי בסך של 10,000 ש"ח בגין אמירות המייחסות מתן שוחד וכן אמירה לפיה התובע הוא "חולה נפש הזקוק לאשפוז"; עוד אפנה אל ת"א (נצ') 7633-09-15, דב הירש נגד אילנה קטן אברהם (מיום 8/2/17) שם נקבע פיצוי בסך של 15,000 ש"ח בגין אמירות המייחסות לתובע ביצוע עבירות; בנוסף ר' ת"א 66892-03-15, שפיר מגורים ובניין נגד שיפוני (מיום 5/2/17) שם נקבע פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין אמירות המייחסות לתובע מעשים עברייניים.

    

3. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי יש להעמיד הפיצוי בו יחוייב הנתבע על סך של 10,000 ש"ח.

    

    

סיכום וסוף דבר

התובעת הוכיחה כי הנתבע עוול בעוולה של הוצאת לשון הרע במסגרת אמירות שנאמרו בישיבת קבוצת רכישה בה היא חברה. התובעת לא הוכיחה עוולה במכתבו של הנתבע אליה באמצעות בא כוחה.

מכוח העוולה שהוכחה יש לחייב הנתבע בנסיבות העניין בתשלום פיצוי בסך של 10,000 ש"ח.

אשר על כן אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 10,000 ש" ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 2/7/2013. בנוסף אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד תשרי תשע"ח, 04 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.