פלוני נ' עיריית ירושלים

פתח דבר

1. התובע, יליד 22.9.1975, טען שנפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת בשני אירועים. לצדדים מחלוקת בנוגע לנסיבות האירועים ולפיצוי לו זכאי התובע אם תקבע אחריות.

    

   טענות התובע ביחס לאירוע הראשון

2. התובע טען, כי ביום 4.3.2013 בשעה 20:30 לערך, תוך כדי עבודתו ברח' הלני המלכה 5, עת פינה התובע אשפה מעגלה לדחסנית אשפה, החליק משמן ורטיבות שהיו על הקרקע ונזלו מאשפה שהושלכה לתוכה (להלן: "האירוע הראשון"). לטענתו, הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לניקיון המקום בו מצויה דחסנית האשפה, באזור מרכז העיר, בו עוברים עובדי העירייה במסגרת תפקידם ועוברי אורח.

3. בסעיף 5 לתצהירו, תאר התובע את האירוע הראשון: "ביום 4.3.2013, בשעה 20:30 לערך, עבדתי ברח' הלני המלכה 5 בירושלים, פיניתי אשפה בעגלה של 350 ל' לדחסנית אשפה שנמצאת בהלני המלכה, החזקתי את העגלה ותוך כדי שהרמתי את העגלה באוויר החלקתי בגלל שמן ורטיבות שהיו על הקרקע ונזלו מהדחסנית כתוצאה מאשפה שהושלכה לתוכה והייתה נזילה מהדחסנית. גם העגלה שהרמתי נפלה כתוצאה מהנפילה. אמרתי למנהל שלי, יורם מזרחי, כמה ימים לפני שיש נזילה של שמן מהדחסנית אבל לא טפלו בזה ולא תקנו את זה. זו פעולה שאני עושה 3-4 פעמים ביום עבודה. הייתי עם נעלי עבודה ועדיין, החלקתי מהשמן ובנוסף המקום היה גם קצת חשוך. הודעתי ליורם שהחלקתי והלכתי אחרי זה להדסה הר הצופים. חבשו לי את הרגל, מדובר על רגל שמאל. טופלתי בהמשך במרפאת מקור ברוך, ושם עשו לי ניקוז של הדם מהברך. הייתי בחופש מחלה כמה חודשים. חזרתי מחופשת מחלה, אמרתי ליורם שאני רק חזרתי מחופשת מחלה, שיש לי כאבים חזקים ברגל ואמרתי לו שאני לא יכול להרים דברים כבדים. אמר לי שאשתדל לעשות את העבודה. עבדתי רק כמה ימים ואז קרתה התאונה השנייה."

4. התובע העיד, שתפקידו איסוף הזבל מהרחובות, פינוי פחים, טאטוא הרחובות והשלכה לדחסנית כל דבר שברחוב שצריך להיזרק. במסגרת תפקידו העמיס את הזבל לעגלה וכשהתמלאה רוקנה לדחסנית. ביום האירוע עבד ברחוב יפו בכל הסמטאות בצד ימין של הלני המלכה עד לשעה 21:30 (עמ' 4 ש' 31-32 ועמ' 5).

5. התובע הצהיר כי פינה את העגלה כשלוש פעמים לפני האירוע וכשנשאל מדוע דווקא בפעם הרביעית התרחש האירוע השיב: "באתי עם העגלה לכיוון הדחסנית, אני צריך לפנות אותה לדחסנית, כשהרמתי את העגלה החלקתי... תמיד יש שמן... יכול להיות שבגלל שהרמת את העגלה ומהכובד שלך התעקמה לך הרגל. יכול להיות." בכך תיאר את נסיבות האירוע והשיב גם דברים שאינם נוחים לו, שכובד העגלה לא חרג מהרגיל באותו היום.

6. התובע הפנה לתמיכה בגרסתו לטופס ב.ל 250 (עמ' 4 לראיות התובע): "פינה אשפה לדחסנית והחליק ליד דחסנית ונפגע ברגל שמאל." ובמסמך 33 לראיות התובע מביה"ח הדסה הר הצופים: "החליק ונפל בעבודה מאז סובל מכאבים בברך". עוד טען התובע, כי גם בתמונות שצילם לאחר האירוע (עמ' 11-14 לתצהיר ת/1-4) ניתן לראות כי הרצפה שמנונית, מכיון שמדובר בדחסנית שמשמשת עסקים במרכז העיר ואליה מפונים מדי יום אשפה, שמן וכיו"ב.

7. לטענתו, הנתבעת לא הביאה אף לא עד אחד שיסתור את גרסתו ובפרט את מנהלו, מר יורם מזרחי, לו הודיע לפני האירוע כי קיימת נזילת שמן מהדחסנית ולאחריו הודיע לו כי החליק. מר מזרחי יכל להגיע למקום לבדוק את טענות התובע קודם ולאחר האירוע ואולם לא הובאה כל גרסה מהמנהל ועדות התובע ביחס להודעה לפני האירוע ולאחריו, לא נסתרה ולכן יש לקבל את גרסתו במלואה.

   טענות הנתבעת בנוגע לאירוע הראשון

8. הנתבעת טענה, שמחקירת התובע עולה שמדובר באירוע שאירע ללא רשלנותה, כשהתובע לא הוכיח לא את טענתו ביחס לרטיבות או לכלוך ולא את טענתו לעניין משקל העגלה שהרים.

9. התובע ביצע את אותה הפעולה במשך שנים ארוכות ואף באותו יום מספר פעמים והעיד שאינו בטוח מה היתה הסיבה לנפילתו. התובע העיד שלא היה דבר חריג בהרמת העגלה, לא היתה חריגה במשקל ולא היה דבר מה חריג ליד הדחסנית (עמ' 5 ש' 25-32). כן העיד, כי ייתכן שהלכלוך עליו החליק, נוצר עקב פעולתו, שזרק לדחסנית את האשפה מספר פעמים קודם לכן (עמ' 6 ש' 8-11). לטענת הנתבעת, לא ניתן ליצור אזור סטרילי ונקי, ליד דחסנית שמיועדת לזריקת אשפה, שכן, במהלך פינוי האשפה יכולים להישפך שמן, לכלוך וזבל.

10. התובע העיד, שלא ניתן לדעת בוודאות מדוע אירע האירוע הראשון וייתכן ואירעו אירועים שאינם בשליטתו ובוודאי שאינם בשליטת הנתבעת: "ת. יכול להיות השלוש פעמים שהלכתי לפנות את העגלה, שאחד מבעלי העסקים בא עם חבית או שמן וזרק את השמן בדחסנית, יכול להיות, אני לא שם. אני לא ראיתי. אני לא יודע מה יש שם, כל דקה זורקים משהו אחר, שמן, אוכל, זבל. ש. יכול להיות גם שמישהו דקה לפני שהגעת זרק שמן על הרצפה אפילו. ת. נכון. אני לא יודע. אלוהים רק יודע." (עמ' 6 ש' 12-17).

11. הנתבעת טענה, כי בעדותו שמט התובע את הקרקע מתחת טענותיו לרשלנותה שכן אם התובע מודה שיתכן ששניות לפני שהגיע למקום, מאן דהוא שפך שמן או לכלוך במקום, מה היה עליה לעשות? התובע לא יודע מדוע אירע האירוע ואינו יכול בוודאות לקבוע שהיה שמן על הרצפה וכפי שהעיד, שיכול מאוד להיות שהרגל התעקמה כשהרים את העגלה כדי לרוקנה לתוך הדחסנית (עמ' 6 ש' 29-30).

12. משכך, לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח רשלנותה לקרות האירוע הראשון. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את נסיבות התאונה וסיבת נפילתו וממילא, גם אם אירע בנסיבות שפרט התובע הרי שמדובר בעבודה שביצע מידי יום ואף מספר פעמים קודם לאירוע באותו היום בדיוק. לא מדובר היה במצב דברים החריג לאותו יום והתובע העיד שייתכן שדקה או שתיים לפני שחזר עם העגלה המלאה שפך מי מבעלי העסקים שבסביבה זבל.

    בחינת נסיבות האירוע הראשון

13. התובע היה לבד בעת האירוע ולכן לא יכול היה להביא עד על התרחשותו. בנסיבות אלה, מכיון שהתובעת לא הזמינה לעדות את מנהל התובע שיסתור את גרסת התובע בנוגע לנסיבות האירוע וטענותיו בנוגע לסביבת העבודה, הרי שזו לא נסתרה ואף מוצאת תימוכין, במסמכים שנערכו בסמוך לאחר האירוע ומתלכדת בעדותו ולכן יש לקבלה.

14. אף שאישור המעביד על גבי טופס התביעה לדמי פגיעה נסמך על גרסת התובע בלבד, ולא ניתן על סמך אישור זה לקבוע כי המעביד מאשר את גרסת התובע לנסיבות הפגיעה הנטענת על ידו (ת"א 6281/09 שולמית שאול נ' קריזי ליין לא פורסם), הנתבעת נמנעה מהבאת עדים הנוגעים לעניין שבדקו את תקינות הדחסנית ומנהל התובע שאמור היה לבחון את שאירע לאחר שדיווח לו התובע קודם ולאחריו.

15. משכך, עקביות גרסת התובע בטופס ב.ל. 250, בתיעוד בבית החולים אליו פנה מיד לאחר האירוע, בתמונות שצולמו, ובהתחשב בכך שהנתבעת לא הביאה ולו עד אחד מטעמה להפריך את גרסת התובע, יש בה להוכיח את גרסתו לקרות האירוע, שהתריע על נזילה מהדחסנית והחליק מכך עת פינה עגלה אליה.

     

    טענות התובע בנוגע לאירוע השני

16. התובע טען, כי ביום 9.6.2013 בשעה 17:00 לערך, תוך כדי עבודתו, עת פינה ספה יחד עם עובד נוסף כדי לקחתה לדחסנית האשפה, עלה במדרגות ברחוב כשגבו לאחור, מעד מכובד הספה, שנפלה עליו והוא נחבל (להלן: "האירוע השני").

17. בסעיף 6 לתצהירו תאר התובע את האירוע השני: "ביום 9.6.13, שעה 17:00 לערך, תוך כדי עבודתי, היה צורך לפנות ספה בסמטה לפני הלני המלכה. הגעתי וראיתי ספה שנמצאת באמצע הרחוב לפני מדרגות שנמצאות שם. הודעתי ליורם שיש ספה שצריך לפנות אותה ושלח לי עובד בשם אקרם שוויקי שיעזור לי. היינו צריכים בעצם לפנות אתה ספה לדחסנית האשפה. עליתי במדרגות ברחוב כשגבי לאחור, כלומר אני הייתי מקדימה עם הספה, מעדתי מכובד הספה, הספה נפלה עליי ונחבלתי. יודגש שהספה היתה כבדה מאוד ולדעתי היו מתאימים 4 אנשים להרים אותה. הלכתי מיד אחרי התאונה למקור ברוך, נסעתי לשם ברכבת, אמרתי ליורם שנפלה עליי ספה ושאמרתי לו שאני לא מסוגל להרים חפצים כבדים ולכן נפצעתי. הייתי בחופשת מחלה כמה חודשים ואחר כך הייתי אצל רופא תעסוקתי."

18. התובע העיד: "התקשרתי למנהל ואמרתי שאני צריך עזרה, בא חבר שלי, אני הרמתי מצד והוא הרים מצד, אני חזרתי אחורה שתיים, שלוש צעדים והתעקמה לי הרגל ואני נפלתי אחורה. התכופפתי, הספה היתה גדולה, בצד השני היה החבר שלי, הלכתי אחורה במדרגות, הרגל התעקמה. כי היא לא יציבה בגלל התאונה הראשונה... הרגל התעקמה בגלל משקל הספה שהייתה מעל 70 קילו, בערך" (עמ' 9 ש' 17-27).

19. לטענתו, אחריות הנתבעת חמורה כיון שאירע כמה ימים בלבד לאחר שחזר לעבודה מחופשת מחלה כתוצאה מתאונת העבודה הראשונה מיום 4.3.13, כעולה מעמ' 5 לתצהירו: "...נעדר מהעבודה מתאריך 4.3.13 עד תאריך 31.5.13" ומשכך האירוע השני ארע ביום 9.6.13, שבוע ויומיים בלבד לאחר שחזר מחופשת מחלה בשל האירוע הראשון.

    טענות התובע בנוגע לאירוע השני

20. לטענת הנתבעת, אין ליתן אמון בעדות התובע והעד מטעמו שכן מעיון במסמך הראשון לאחר האירוע הוא כלל לא אירע. התובע טען שהאירוע התרחש ביום 9.6.13, כעולה מכתב התביעה, תצהירו ומסמכי המוסד לביטוח לאומי. במסמך נ/1, נרשם שהתובע סובל מכאבים ברגלו מזה שלושה ימים, בעוד שבתצהיר עדותו הראשית הצהיר שמיד פנה לטיפול רפואי, ואולם העיד שכלל לא זוכר אם פנה באותו יום לטיפול רפואי (עמ' 8 ש' 6-11). התובע לא צרף את המסמך הראשון מיום האירוע על אף שטען כי פנה לטיפול רפואי באותו יום ולא בכדי. על פי המסמך נ/1 מיום 9.6.13 שעה 15:56 פנה התובע לקופת חולים ובפני הרופא טען שהוא סובל מכאבים ברגל מזה שלושה ימים.

21. לטענת הנתבעת, למסמך זה חשיבות רבה מכיון שמדובר במסמך הראשון בו נרשמה גרסת התובע לאירוע הנטען ועוד בטרם עלה בראשו לתבוע את הנתבעת. אין כל סיבה להניח שהתובע מסר לרופא בקופת חולים דברים שאינם אמת. כל יתר המסמכים מאוחרים לאירוע השני ואילו רק המסמך מיום האירוע, בטרם החליט התובע שברצונו להגיש תביעה נגד הנתבעת מוכיח את נסיבותיו האמיתיות של האירוע או העדר קרותו. במסמך ראשון זה אין הרמת משא אלא תיאור כאבים בברך.

22. משכך, נטען שהתובע לא נפגע ביום האירוע הנטען ביום 9.6.13 ומשזו גרסתו בכתב התביעה, דין התביעה להידחות. במסמך זה יש כדי להראות שהתובע סבל מכאבים ברגל עוד קודם לאירוע התאונה וללא קשר אליה. התובע מעלה מספר גרסאות לאירוע והצהיר גרסה שלא בא זכרה במסמך הראשון, שסותרת לחלוטין גם את גרסת העד מטעמו.

23. התובע טוען שהרים את הספה ומעד עקב משקלה הרב, טענה שלא נטענה בכתב התביעה ולא הוכחה על-ידו. ההיפך, התובע העיד, שכאשר הגיע למקום ראה שמדובר בספה כבדה עבורו ולכן ביקש עזרה ואף קיבל. חברו לעבודה נמנע מלתמוך בטענת התובע שהספה היתה כבדה.

24. בעדותו שינה התובע את גרסתו, ולא הזכיר כי הסיבה להתעקמות הרגל היא משקל הספה אלא ייחסה למצבו הרפואי עובר לאירוע והאשים את הרופא שאישר לו לשוב לעבודה. רק בשלב מאוחר יותר מעלה התובע טענה, שלא הוכחה, כי משקל הספה היה כבד. גרסה זו אינה נכונה ונועדה לצורכי המשפט.

25. התובע כלל לא מעד עקב כובד הספה אם בכלל נפל. בטופס ההודעה לתשלום דמי פגיעה נ/2 נכתב: "במהלך העבודה הרים ספה לדחסנית, החליק וחש כאבים ברגל שמאל". נכתב "החלקה" גרסה שונה לחלוטין מ"מעידה" או התעקמות רגל.

26. העד סותר מהותית את גרסת התובע. בעוד שהתובע העיד שכל הספה נפלה עליו גרסת העד אינה אפשרית (עמ' 3-4) מכיון שאם דרך הרמת הספה במדרגות היתה כפי שתיארו התובע והעד מטעמו, העד לא יכול היה לראות את התקפלות הקרסול שכן הספה מסתירה את הרגל. בניגוד לטענת התובע, העד טוען שהספה לא נפלה על התובע אלא נשמטה מידו.

    בחינת נסיבות האירוע השני

27. התובע העיד כי מיד לאחר שנפצע פנה לטיפול רפואי (עמ' 6 ש' 31) ולתמיכה בוצע צילום מיום התאונה 9.6.13 כעולה מתיעוד רפואי בו נכתב "9.6.13 – צילום ברכיים: תלישה בקונדייל מדיאלי משמאל" (עמ' 39 לתצהיר התובע) וכן במסמך שסומן 40 לראיות התובע: "בדיקה גופנית מתאריך 9.6.13: "ברך נפיחות קלה במישוש הגבלה ביישור הברך". בנוסף, טען כי בטופס ב.ל. 250 (עמ' 15 לראיות התובע) הודעה של בעל דין אודות האירוע.

28. התובע טען, כי עצם הציון במסמך מיום האירוע: "פגיעה בברך שמאל לפני 3 ימים בעבודה" אינו מוריד ואינו מעלה כי האירוע השני ארע 3 חודשים לאחר הראשון וכפי שהבהיר התובע בעדותו (עמ' 11 ש' 9-20) והעיד "אני לא אשם מה כתב הרופא" (עמ' 9 ש' 4). יש לקבל את טענת התובע בעניין זה שכן הדבר מתיישב עם השוואת ההדמיות: בצילום רנטגן מיום 4.3.13 (עמ' 30 לתצהיר התובע) צוין: "צילום ברך- ללא עדות לשבר או פריקה" ובצילום מיום 9.6.13 "צילום ברכיים: תלישה בקונדייל מדיאלי משמאל".

29. עדות העד שוויקי מאשרת את נסיבות האירוע השני (עמ' 3 ש' 29) וחיזק את גרסת התובע שהמנהל יורם מזרחי, התקשר אליו והורה לו לסייע לתובע ואליו התקשרו לאחר האירוע להודיע על קרותו. באי הבאת עדים מטעמה לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה להפריך את גרסת התובע.

30. החלטתי כי התובע הוכיח את גרסתו לקרות האירוע השני, נסמכת על עקביות גרסתו בעדותו ועדות העד מטעמו שאישר את קרות האירוע. בנוסף, תיעוד רפואי מיום האירוע צילום ובדיקה שנעשו ביום 9.6.13 ויומיים לאחר האירוע, בהם צוין שהתובע פנה לטיפול רפואי ונבדק ביום האירוע. ובעיקר שהנתבעת לא הביאה ולו עד אחד להפריך את גרסת התובע.

     

    דיון והכרעה בסוגיית האחריות

31. הלכה פסוקה היא כי מעביד חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה הכוללת את החובה לספק מקום עבודה בטוח, להנהיג שיטת עבודה ראויה, להדריך את העובד, בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים ולפקח על ביצועה הנאות של שיטת העבודה, תוך יישום הוראות הבטיחות (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). נקבע כי: "מעבידים, חייבים לספק לעובדיהם מקום עבודה בטוח, שיבטיח כי שלומם לא יפגע במהלך העבודה. חובה זו מתבטאת בנקיטת אמצעי זהירות סבירים, שימנעו בנסיבות העניין היפגעות מכל אותן סכנות הכרוכות מטבע הדברים בעבודה ושהמעביד צריך היה להיות ער להן...המעביד צריך היה לצפות סכנה זו, להעיר את תשומת ליבו של העובד באשר לקיומה של סכנה זו ולהנחותו כיצד לבצע את העבודה כך שיצומצם ככל האפשר הסיכון" (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין, לא פורסם).

     

32. על מעביד חלה חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי הבטיחות הטובים ביותר. כמותם, טיבם ומידתם של אמצעי הזהירות תלויה בשכיחותו ובחומרת הסיכון שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו (ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון פ"די מז(3) ע' 225). חובת המעביד היא, בין היתר, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, לספק לעובד כלי עבודה ומכשירי עבודה נטולי סיכונים, להעמיד לרשות העובד משטח עבודה בטוח ותנאי עבודה בטוחים לצורך ביצוע עבודתו וגם לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, אף מבחינת האמצעים בהם על התובע להשתמש לצורך ביצוע עבודתו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ. קרבון פד"י מה(2) עמ' 593).

     

33. לטענת הנתבעת, גם אם יקבל בית המשפט את גרסת התובע, שנפל כשהרים את העגלה על מנת לפנות את האשפה לתוך דחסנית, אין באירוע כדי להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת. התובע טען שהאירוע הראשון אירע כשנפל עת פינה עגלה מלאה באשפה לתוך דחסנית. התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2008 וביצע את אותה העבודה במשך שנים עובר לאירוע הראשון. התובע תיאר בסעיף 3 לתצהירו את עבודתו אצל הנתבעת ובעדותו שמדובר בעבודה קבועה אותה ביצע מידי יום ביומו. לטענת הנתבעת, לא אירע דבר מה חריג ביום האירוע הראשון והתובע פינה מספר פעמים את העגלה לתוך אותה דחסנית עוד עובר לקרות האירוע הראשון. נטען, כי התובע עצמו אינו יודע כיצד אירע האירוע הראשון והעיד שייתכן ועקם את הרגל כשהרים את העגלה ואף ייתכן כי אחד מבעלי העסקים דקה לפני שהגיע שפך את האשפה שלו ויצר לכלוך. עבודת התובע כרוכה בפינוי אשפה. מדובר באזור עבודה שמעולם לא יכול להיות סטרילי ועל התובע, מטבע הדברים, להיזהר במהלך עבודתו. הנתבעת אינה יכולה לשמור על אזור עבודה נקי מלכלוך כלשהו בנסיבות המתוארות על ידי התובע.

34. לעומתה, התובע טען, ביחס לאירוע הראשון כי הנתבעת הפרה את הוראת תקנה 3 לתקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (אסיפות) התשמ"ט-1989 בכך שלא דאגה לניקיון השטח בו מצויה הדחסנית, היות והנוזלים ושיירי האשפה שהיו מצויים במקום היוו "מכשול והפרעה לבטיחות". עוד טען, כי הנתבעת לא דאגה להצבת שלטי אזהרה כי במקום האירוע קיימת סכנת החלקה. הנתבעת הפרה את פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל-1970, בסעיף 54 לפקודה המחייב אותה לדאוג לגידור מקום העבודה. עוד טען, כי שהה במקום שהיה בחזקת הנתבעת ובשליטתה, לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה ולנזק שנגרם לו, ואירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, מהמסקנה שנקטה זהירות סבירה, ולכן בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח-1968, על הנתבעת הנטל להוכיח שלא התרשלה.

35. יש לקבל את טענת התובע, כי בנסיבות האירוע מתקיימת עוולת הרשלנות, מכיון שהונהגה שיטת עבודה בלתי בטיחותית, ללא השגחת ופיקוח גורם הממונה עליו. בנוסף חל כלל הדבר מדבר בעד עצמו, סע' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מכיון שמעדות התובע עולה שאין לו ידיעה ברורה לסיבה המדויקת שגרמה להחלקה והמעידה ובהיעדר תנאי בטיחות שהתבטאו בכך שהעבודה בעת האירועים היתה ללא פיקוח והשגחה של מנהלו. מכיון שלא הובאה עדות מטעם הנתבעת יש לקבוע כי לא ניתנה לתובע כל הדרכה לעבודה בכללה ואף לא לאלו שעבד בה ונפגע. לנתבעת חובה להדריך וגם לפקח על יישומה בפועל ואולם היא לא הוכיחה שניתנה הדרכה בנוגע לסכנת החלקה ונשיאת משאות ונערך פיקוח.

     

36. ביחס לאירוע השני, טען התובע, כי הנתבעת לא סיפקה כוח אדם ואמצעי עזר מתאימים לביצוע עבודת נשיאת משא כבד, כשעזרת עובד נוסף לא הספיקה. הנתבעת שלא הדריכה אותו כיצד לשאת משא הפרה את תקנות 2 ו-3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים תשנ"ט-1999), לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא פיקחה על עבודתו בעת האירוע ודרשה ממנו לבצע עבודה שמעבר לכוחו הפיזי ולהכשרתו המקצועית ותפקידו, בחוסר זהירות. לטענתו, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח-1968, על הנתבעת הנטל להוכיח שלא התרשלה.

     

37. הנתבעת לא הוכיחה כי ניתנו הנחיות לתובע בנוגע לדרך ביצוע העבודה. מאחר ונקבע כי האירועים התרחשו כגרסת התובע, הרי שהנתבעת הפרה חובות חקוקות בבטיחות בעבודה. על הנתבעת הוטלה החובה למסור לתובע הוראות עבודה מדויקות, כדי לוודא שלא יפעל בדרך מסוכנת; להעמיד לרשותו סביבת עבודה בטוחה ואמצעים בטיחותיים לביצוע העבודה, לפקח על מעשיו, ולוודא שאינו פועל באופן מסוכן, כפי שעבד בפועל. היה על הנתבעת לבחון כיצד התובע מבצע את העבודה כדי לוודא שמבוצעת באופן בטוח.

     

     

38. לא הובאו מטעם הנתבעת ראיות כלשהן לפעולות שנעשו למנוע את האירועים. מדובר באמצעים פשוטים וזולים, כבדיקה שגרתית של הדחסנית שאינה נוזלת, תאורה מספיקה ובחינת גישות אליה וכן מנוף להרמת הספה באירוע השני, שייתכן ולו ננקטו היו מסירים הסכנה ולכן התרשלה הנתבעת כשלא פעלה כאמור. בנוסף, התובע העיד בנוגע להעדר תדריכי בטיחות לסכנת החלקה ובהתחשב בכך שהנתבעת לא הביאה ולו עד אחד מטעמה להפריך את גרסת התובע, יש בכך להוכיח את טענותיו.

39. בנסיבות אלה, משהוכח ונקבע כי התובע נפגע בשני האירועים ומנהל הנתבעת לא העיד על הפעולות שננקטו ביחס לכל אירוע, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית, המוטלת עליה כמעביד, להנהיג שיטת עבודה ראויה, להדריך את העובד, בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים ולפקח על ביצועה הנאות של העבודה תוך יישום הוראות הבטיחות.

     

40. משכך יש לקבוע, שהנתבעת חבה בנזקי התובע, שנגרמו בשל סביבת ושיטת עבודה לא בטוחה, העדר פיקוח, העדר מתן הוראות מספיקות והעדר העמדת אמצעים בטיחותיים לביצוע העבודה.

     

     

     

     

     

    רשלנות תורמת

41. בנסיבות העניין עולה השאלה, האם יש לזקוף אשם תורם כלשהו לחובת התובע. כידוע, לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524). נטיית בית המשפט הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד שתוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות. עם זאת, מקום בו תרם התובע ברשלנותו, לאירוע התאונה, יחויב בתרומת רשלנות (ע"א 655/80 קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 596). כאשר נמצא כי המעביד הפר חובה חקוקה, יוטל על הטוען לאשם תורם של העובד לעבור רף גבוה יותר, שייזקף לחובת העובד רק אם יוכח כי הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שיצר את הסיכון מכוח החלטתו החופשית, ולא פעל בתוך הסיכון שיצר מעבידו על-ידי הפרת החובה החקוקה: "לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם לתוצאה המזיקה" (ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3), 505).

     

42. שני המבחנים העיקריים שנקבעו בפסיקה, לבחינת אשם תורם, הינם מבחן "האדם הסביר", דהיינו האם אדם סביר היה נזהר יותר מהנפגע ומבחן "מידת האשמה המוסרית" שעיקרו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, זה מול זה, בכדי להעריך את מידתם ומשקלם (ע"א 417/81 רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72).

     

43. כמפורט לעיל, התובע העיד, כי ביצע את שהורה לו מנהלו שלא נכח במקום כדי לפקח על הבטיחות על-אף שהתובע התריע בפני על נזילה מהדחסנית קודם לאירוע ועל משא כבד באירוע השני. דווקא מסיכונים כגון אלו שנתקל התובע באים להגן אמצעי והוראת הבטיחות בעבודה. הנתבעת טענה כי בניגוד לטענות התובע, התובע עבר הדרכות בטיחות קודם לאירועים. האירוע הראשון אירע ללא קשר לקיום או אי קיום הדרכות כאלה ואחרות אלא בשל אופי עבודת התובע שעוסק בפינוי אשפה. ואולם, בסעיף 11 הצהיר התובע "לפני התאונות לא זכור לי שנערכו לי תדריכים של בטיחות, אבל אחרי התאונות כן עשו לי תדריכים. איך להרים מכולה בצורה נכונה, בטיחות כשמשאית חוזרת לאחור, אבל על חפצים כבדים ועל החלקה אף פעם לא תדרכו אותי גם לפני התאונה וגם אחריה." גם עדות התובע בעניין זה לא נסתרה על כל המשמעויות הנגזרות מכך. הנתבעת לא הוכיחה שניתנה הדרכה ושלא נערך פיקוח על סביבת העבודה.

     

44. אף שהתובע עובד ותיק שהחל את עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2008 וביצע את אותה העבודה במשך שנים עובר לאירוע הראשון, הרי שאין בכך להקל בחובת הנתבעת לדאוג שסביבת עבודתו תהא בטוחה ויבצעה באופן שלא יפגע בה. התובע העיד שהנזילה מהדחסנית לא היתה חד פעמית ועל כן היה על הנתבעת לדאוג לשיטה בה תימנע החלקתו ולהזים את הטענה בעדות בנוגע לבדיקת טענותיו ולתקינות הדחסנית. כך גם ביחס למשאות כבדים היה על הנתבעת לדאוג לשיטת עבודה בטוחה בעזרת מנוף ככל שנדרש ולהגעת גורם מפקח שישקול את אמצעי נשיאתו. משהוכח כי הופרו חובות חקוקות הנוגעות לבטיחות עובד בעבודה אין להטיל על התובע אשם תורם.

     

    הנזק

    הנכות הרפואית

45. פרופ' פינסטרבוש, מומחה בתחום האורטופדיה מטעם התובע, העריך כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 28% עקב פגיעתו בתאונות - 20% מיוחס לפגיעה ברצועה הצולבת הקדמית לפי סעיף 48(2)ב לתקנות המל"ל ולפגיעה ברצועה האורכית הפנימית, בשיעור 10%, לפי סעיף 48(2)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות").

46. פרופ' נרובאי, מומחה אורתופד מטעם הנתבעת, העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין האירוע השני וביחס לראשון העריך שלא נותרה נכות רפואית צמיתה.

47. וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות בשיעור 20% ביחס לאירוע השני בלבד כשביחס לאירוע הראשון קבעה שלתובע לא נותרה כל נכות רפואית צמיתה.

48. ד"ר ליטוין, המומחה שמונה על-ידי בית המשפט בתחום האורתופדי כתב בחוות דעתו בפרק "דיון ומסקנות": "מדובר בגבר בן כ-42 אשר נפגע פעמיים בברכו השמאלית בעת עבודתו (4.3.13). התוצאה הסופית של שתי הפגיעות היא קרע מלא ברצועה צולבת קדמית וקרע חלקי (דרגה 1 מתוך 3) רצועה אורכית פנימית ... סביר יותר שבתאונה הראשונה נפגעה הרצועה האורכית הפנימית ואילו בתאונה השנייה נקרעה הרצועה הצולבת הקדמית. ...מניסיוני של כ-34 שנות עיסוק בנושא ברכיים בעיקר כולל נושא רצועות ואי יציבות לא נתקלתי באדם צעיר שברכו הפגועה קורסת תחת עומס הגוף. לכן אינני יכול להסכים עם הערכתו של פרופ' נרובאי. להערכתי מדובר ב-20% נכות בגין קרע רצועה צולבת קדמית לפי סעיף 48(2)ב לתקנות המל"ל ו-10% נכות בגין הקרע החלקי (דרגה 11 מתוך 3) של הרצועה האורכית הפנימית כ-1/3 מסעיף 48(2)א קובץ תקנות המל"ל."

     

49. יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר ליטווין, הנהנית ממעמד עדיף בשל היותו מומחה מטעם בית המשפט (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא פ"ד נו(2) 936). אין חולק כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (לא פורסם) ניתן ביום 24.11.05) ורשאי לסטות מהערכות המומחה אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה (ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583) אף שהתערבות מעין זו חריגה. התערבות בית המשפט ללא כל חקירה תיוחד למקרים נדירים ביותר, בהם הטעות גלויה וידועה על פני הדברים ולא זהו המקרה. משכך יש לקבוע, כי בעקבות האירועים, נותרה לתובע בברכו השמאלית נכות אורטופדית צמיתה משוקללת בשיעור 28%.

     

    הנכות התפקודית, הפסד שכר וגריעה מכושר השתכרות

50. ההלכה הפסוקה קובעת, כי ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מהנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות. (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, לא פורסם, מיום 25.3.12). אמנם, בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על-פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכויות מסוימות דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות. עם זאת, יש לדון כל מקרה לגופו כאשר לעניין זה יש לשקול את טיב המגבלה יחד עם טיב עיסוקו של הנפגע והמאמצים הנדרשים ממנו (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799).

     

51. עוד נפסק, כי נוכח מגמת ההאחדה בדיני הנזיקין, קיימת נטייה לזהות נכות רפואית עם הנכות התפקודית בהיעדר ראיות אחרות (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו, לא פורסם, 31.1.2008). נכות תפקודית משמעה מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד הכללי, והיא באה להצביע על מידת ההגבלה שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע, בכל תחומי החיים. הנכות התפקודית נקבעת על-פי מכלול הראיות והנסיבות. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש לבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעת הנכות על עיסוק הנפגע בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל של ממש יינתן לראיות הנוגעות לשינויים שחלו בפועל בשכר הנפגע (ע"א 4919/09 עזאם נ' בר לא פורסם, ניתן ביום 14.6.11).

     

52. הצדדים חלוקים בנוגע לנכות שנותרה לתובע ולהיבטיה התפקודיים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחה ושמעתי את עדות התובע בפני, השתכנעתי בדבר הקושי שתיאר בביצוע עבודות פיזיות.

     

53. התובע לא נחקר על סעיפים 8-9 בתצהירו: "8. בשתי התאונות נפגעתי בברך שמאל ונגרמו לי קרעים בשתי הרצועות. שתי התאונות טופלתי בביה"ח הדסה הר הצופים ובמקור ברוך. אחרי התאונה הראשונה בוצע לי ניקוז של הרבה דם מהברך. טופלתי אחרי כל אחת מהתאונות בתחבושות, פיזיותרפיה, משככי כאבים, מכשיר לרגל. טופלתי חודשים ממושכים לאחר התאונות. בשנה האחרונה אני לא מקבל טיפול, אני מרגיש שאין איך לטפל בי.

    9. יש לי כאבים חזקים בברך שמאל, אני מרגיש קושי רב בעליית וירידת מדרגות, הרגל חלשה, הרגל לא יציבה, קשה לי הרים דברים כבדים אבל אני נאלץ לעשות את זה במסגרת העבודה שלי. קשה לי מאוד לבצע את העבודה שלי, שהיא עבודה פיזית בה אני צריך ללכת הרבה, להרים דברים כבדים, להתאמץ. אם אני עושה קניות קשה לי לסחוב, קשה לי בהליכה ממושכת, אני סובל מכאבים בלילה שלפעמים מעירים אותי מהשינה. קשה לי לכרוע בעת התפילה. בנהיגה ואב לי שאני לוחץ עלה קלאצ'. אני מרגיש שהרגל שלי ריק חלולה וברור לי שהפגיעה הזו זה לא משהו שיעבור וכל החיים אני אסבול ממנה. גם איכות החיים שלי וגם התפקוד בעבודה השתנו בעקבות התאונות. סובל ממצב רוח לא טוב. וגם סובל מכאבים ביחסי מין. אני גם עצבני יותר. קשה לי לעלות על סולם, קשה לי להזיז דברים בבית, להרים בלון גז, קשה לי לשחק עם הילדים שלי. לפי התאונה יכולתי לצבוע את הבית והיום אני כבר לא מסוגל, הייתי בעבר עושה עבודות אינסטלציה ואני לא יכול היום בגלל הכאבים."

54. מתצהיר ועדות התובעת 2, אשת התובע עלה: "אם ל-6 בגילאים: 9, 4, 15, 16, 17 ו- 20... הברך שלו היתה נפוחה מאוד, עזרתי לו לחבוש את הרגל... עזרתי לו לעשות מקלחות כי פחדתי שהוא ייפול... הוא מתקשה בעליית וירידת מדרגות, סובל מכאבים קשים בקור, כאבים תוך כדי השינה, מתקשה בנשיאת דברים כבדים... לא יכול לעזור לי בבית.. מצב הרוח שלו לא טוב... הוא עצבני וחסר סבלנות... התקשה מאוד בקיום יחסי מין וסבל מכאבים משך תקופה ארוכה וגם סבל מבעיות רגשיות."

55. ביחס לשכרו, צרף התובע לתצהיריו תלושי משכורת לשנת 2013 וכן טפסי 106 בין השנים 2010-2016 מהם עולה כי הכנסת התובע בשנת 2010 - 85,959 ש"ח, בשנת 2011 - 97,943 ש"ח, בשנת 2012 - 97,890 ש"ח, בשנת 2013 - 104,562 ש"ח, בשנת 2014 - 116,426 ש"ח, בשנת 2015 - 107,810 ש"ח, בשנת 2016 - 122,809 ש"ח.

56. הנתבעת טענה, כי נכותו הרפואית של התובע נעדרת כל משמעות תפקודית. כשש שנים לאחר קרות האירועים, התובע ממשיך בעבודתו באותו תפקיד וללא כל פגיעה בשכרו. עבודתו מחייבת אותו בהליכה ושימוש ברגלו, ובכך יש לחזק את הטענתה שלנכותו הרפואית אין כל השפעה תפקודית.

57. ביחס לבסיס שכר התובע, טענה הנתבעת, כי מנתוני המל"ל עולה שעובר לאירועים השתכר התובע סך ממוצע 8,172 ש"ח ברוטו לחודש. התובע צירף לראיותיו את נתוני שכרו לשנת 2013 בלבד מהם עולה ששכרו לאחר האירועים לא נפגע ולא נגרמו הפסדי שכר כלשהם ולא צפויים להיגרם לו הפסדי שכר כלשהם בהיותו עובד הנתבעת מזה שנים ארוכות.

58. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי שהימנעות הנתבעת מהבאת ראיות שבהישג ידה בנוגע לבסיס שכרו, שלא הוצגו, תומכת בגרסת התובע ונזקפת לחובת הנתבעת. משכך יש לקבוע כי בסיס שכרו המעודכן של התובע הינו 10,500 ש"ח.

     

59. התובע מתפרנס מעבודה המצריכה מאמץ פיזי ומשכך נודעת לנכות השפעה ניכרת. כאשר מדובר בנכות אורתופדית בינונית בברכו, אין לכאורה מקום לסטות מהכלל לפיו קיימת זהות בין הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות. כאמור, יש לדון כל מקרה לגופו כאשר לעניין זה יש לשקול את טיב המגבלה עם טיב עיסוק הנפגע והמאמצים הנדרשים ממנו. נכות התובע מורכבת מנכויות חלקיות לפי תקנה 48(2) הברך לתקנות הקובעת: (א) אי יציבות צדדית קשה (הברך מתעקמת תחת כובד משקל הגוף לצד אחד) - 30%. (ב) אי יציבות אחורית-קדמית עם התעקמות הברך תחת כובד משקל הגוף - 20%.

     

60. בהתחשב בכך שמדובר בנכות אורתופדית, שהינה ממין הנכויות להן השלכה תפקודית מובהקת, המורכבת משתי נכויות בינונית וקלה וכולה ממכלול הראיות - הנכות הרפואית שנקבעה בעלת משמעות תפקודית מלאה.

     

61. באשר להפסד שכר בעבר, התובע טען שלא עבד באופן מלא כששה חודשים לאחר התאונה ומשכך יש לחשב את הפסדו: 6*10,500 בסך 63,000 ש"ח. הנתבעת טענה שהפסד שכר בעבר הינו נזק מיוחד המחייב הוכחה בראיות של ממש. התובע לא צירף ולו בדל של ראיה להוכחת הפסדיו הנטענים גם לא הצהיר על כך בתצהיר. אין די בכך שהתובע לא עבד לאחר האירועים אלא עליו להוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר. אין די באישור ההיעדרות של התובע שכן התובע קיבל שכר מלא מהנתבעת בעת היעדרויותיו.

62. כידוע, נזק מיוחד טעון הוכחה, והתובע לא עומד בנטל להוכחת מלוא טענותיו להפסד שכר בעבר ומשכך יש לקבל את טענת הנתבעת.

63. התובע חזר לעבודתו לאחר האירוע אף שממכלול הראיות עולה כי נפגעה יכולת עבודתו הפיזית הנדרשת בניקיון רחובות. את הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד יש לחשב בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה ביחס לפגיעה אורתופדית כתוצאה מהאירועים שגרמו לפגיעה בכושר השתכרותו.

64. בנוגע לאובדן כושר השתכרות לעתיד, טען התובע, כי לאור נכותו הרפואית והתפקודית בשיעור 28% יש לחשבה: 10,500 ש"ח * מקדם היוון 209.45 * 28% נכות המשקפת גריעה מכושר ההשתכרות בסך 615,783 ש"ח.

65. לעומתו, טענה הנתבעת, כי בשים לב לשיעור נכותו של התובע והעובדה שבפועל, נכותו חסרת כל משמעות תפקודית, יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי להפסדי שכר בעתיד ופנסיה בסך 50,000 ש"ח.

66. בהתאם להכרעתי בנוגע לנכות התפקודית, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחה ושמעתי את העדויות בפני, מצאתי כי יש ליתן משמעות לעדותו בדבר הקושי שתיאר ביחס לכאבים וההגבלות שמשפיעים גם על תפקודו בעבודה וקושי בביצוע חלק מהמטלות בעבודתו ויכול לגרוע במידת מה מכושר השתכרותו אף אם הדבר לא בא לידי ביטוי כעת.

     

67. מהנתונים שהביא התובע בנוגע לשכרו עולה כי יש לקבל את טענת הנתבעת כי שכרו לא נפגע עקב האירועים. עם זאת, לא ניתן להתעלם כליל מהאפשרות שבפני התובע 23 שנות עבודה ועלולה להתרחש ירידה בשכרו והוא עלול להיפלט לשוק העבודה ולהתקשות במידת מה למצוא עבודה במומו. התובע עשוי להתקשות במציאת מקור פרנסה חלופי בגילו ומצבו הבריאותי וההפסד שייגרם לו עשוי להיות בשיעור גבוה משכרו לכל חודש בו לא יעבוד.

     

68. בנסיבות אלה ובשים לב לבסיס השכר שנקבע, בהתחשב בנכות התפקודית של התובע כפי שנקבעה על ידי ובהתחשב ביתר נתוניו של התובע, אעריך את אובדן כושר השתכרותו לעתיד על בסיס נגזרת גבוהה מחישוב אקטוארי. זאת לאור טיב הנכות ואופי עיסוק התובע, הדורש עבודה פיזית המאמצת את רגלו הפגועה, אי הוכחת יציבותו במקום העבודה הנוכחי והחשש שיפלט לשוק העבודה ויתקשה להשתלב בעבודה אחרת לאור גילו, הכשרתו ונכותו. בהתחשב בכך שבפניו 23 שנים עד לגיל הפרישה והעובדה שעד כה לא נפגע שכרו ולא ניתן לדעת מתי יתרחש, יהא זה נכון לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בנוגע למגבלתו הינו כ 3/4 מתחשיב אקטוארי. מאחר ובסיס שכרו הינו 10,500 ש"ח, יש לפצותו בסכום של 498,166 ש"ח במעוגל בגין גריעה מכושר ההשתכרות הכולל פיצוי נוסף בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% מהפסד השתכרותו.

    נזק לא ממוני

69. בשני האירועים נפגע התובע, לטענתו, בברכו השמאלית. התובע טען, כי באירוע הראשון נחבל, נמתחה רצועת MCL בברכו השמאלית ונגרמו שטפי דם. בעקבות פגיעתו טופל בפיזיותרפיה ממושכת שלא היטיבה את מצבו. באירוע השני טען שנחבל בברכו השמאלית ונגרמה לו, לפי צילום ברכיים מיום 9.6.13, תלישה בקונדייל מדיאלי משמאל. ביום 6.8.13 נערכה לו בדיקת MRI בה אובחן קרע מלא של הרצועה הצולבת הקדמית וקרע MCL חלקי בדרגה 1. הוא טופל ממושכות בפיזיותרפיה ורופא תעסוקתי הורה לו לשוב לעבודה חלקית משך תקופה ארוכה.

70. התובע טען כי נוכח פציעתו בשני אירועים, היותו בחופשת מחלה כששה חודשים וטיפולי פיזיותרפיה יש לפסוק סך 200,000 ש"ח. לעומתו טענה הנתבעת כי יש לפסוק בגין הנזק הלא ממוני 50,000 ש"ח.

71. הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל מעוררת קושי לכמת לפיצוי את שיעור הנזק (ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 17). בית המשפט שוקל את טיב הפגיעה, הפרעתה לחיים התקינים, הכאבים הכרוכים בה והמגבלה הנובעת ממנה. לתובע נגרמה נכות אורתופדית בשיעור 28% בשני אירועים ולה השלכות על חייו. בהתחשב בשיעורי הנכות הרפואית בכל אחד מהאירועים ובטיב הנכות, אני פוסקת לתובע בגין כאב וסבל סכום של 131,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני הכולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הפיצוי משקף בעיקרו את הכאבים שתכפו את התובע בסמוך לאחר כל אירוע ואת הכאב והמגבלות הנובעים מהפגיעה.

    עזרת הזולת

72. התובע טען, שבסמוך לאחר כל אירוע נזקק לעזרה צמודה למשך מספר חודשים בכל פעולות היום יום ובפרט בחודשים הסמוכים לתאונה ועד היום וכי נכות זו תגבילו משמעותית בגיל מבוגר יותר. בששת החודשים שלאחר התאונה העריך את עזרת אשתו בסך 5,000 ש"ח לחודש, דהינו 30,000 ש"ח עזרה לעבר ובסך של 1,000 ש"ח לחודש מיום התאונה ועד היום בסך 72,000 ש"ח. עוד העריך את העזרה לעתיד בסך 1,000 ש"ח לחודש לפי מקדם היוון 3% 205.12* 1,000 בסך 205,120 ש"ח. משכך עתר לפיצויו בעבר ולעתיד בסך 307,120 ש"ח.

     

73. הנתבעת טענה, שהתובע לא העסיק עזרה בשכר עובר לאירועים, לא נזקק לעזרה כלשהי ושב לעבודה מלאה. טענות אשתו לא הוכחו בראיה. מכיון שמדובר בנזק מיוחד ביחס לתקופות העבר והתובע לא העסיק עזרה כלשהי אין מקום לפסוק לו פיצוי. בשים לב לשיעור נכותו על אף העובדה שחסרת כל משמעות תפקודית טענה כי יש לפסוק פיצוי גלובלי בסך 5,000 ש"ח.

     

74. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 20,000 ש"ח לעזרת הזולת לעבר. הפיצוי לעבר נקבע בהתחשב בתקופת אי הכושר, תיאור המצב הרפואי המשליך באופן חלקי על כושר תפקודו הכללי, טיב הנכות הרפואית ומתוך ההנחה כי בתקופה הסמוכה לאחר האירועים, נזקק במשך מספר חודשים, לעזרה מוגברת מעבר לחובתה המוסרית של אשתו. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. רק סכום זה מהווה את הטבה מכיון שבעתיד אין לדעת האם אשתו תהא המטיבה.

     

75. בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הצורך בעזרה בעתיד עליו לבחון את טיב הנכות, מצבו הכללי של הנפגע ואת גילו. מחוות-דעת ד"ר ליטוין עולה כי הנכות גורמת להפרעה מסוימת בתפקוד. הפגיעה אינה מונעת מהתובע לבצע את מרבית הפעולות הנדרשות ממנו בעבודה ובחיי היום יום. משכך אף שכיום באפשרות התובע לבצע את פעולות היומיום הרגילות ללא קושי משמעותי (למעט פעולות המצריכות מאמץ פיזי חריג), הרי שיש להניח כי השפעת הנכות בעתיד תקשה עליו התפקוד ותכביד עליו ביחס לאדם שלא סבל מפגיעה דומה וקיים חשש שיזדקק לעזרה מוגברת מסוימת בשל מצבו. בנסיבות אלה החלטתי לפסוק לו סכום על דרך האומדן 45,000 ש"ח לעתיד המשקף פיצוי לפי מפתח ממוצע של כשעה עזרה שבועית, ומשקלל את ההנחה כי כיום אינו זקוק לעזרה רבה אולם עלול הוא להזדקק לה בעתיד.

     

    הוצאות רפואיות ונלוות

76. התובע טען, כי עבר טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים וביקורות אצל רופאים ויש לפצותו בסך 60,000 ש"ח. נוכח הפגיעה ברגלו, יזדקק להוצאות ניידות מוגברות בסך 180 ש"ח לשבוע והוצאות ניידות כ- 750 ש"ח לחודש ומקדם היוון 205.12 בסך 153,840 ש"ח וכי הוצאות ניידות לעבר: 750 ש"ח לחודש * 6 שנים (72 חודשים) בסך 54,000 ש"ח.

77. הנתבעת טענה, כי התובע לא צירף קבלות כלשהן על הוצאתיו בעבר על אף שחלפו מאז התאונות כשש שנים. התאונות הינן תאונות עבודה, התובע ממילא זכאי לקבל החזר מלוא הוצאתיו מהמוסד לביטוח לאומי ולכן אין לפסוק לתובע פיצוי כשלהו בראש נזק זה.

78. מכיון שהאירועים הוכרו כתאונות עבודה התובע זכאי להחזרת הוצאותיו הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי. בהתחשב בכך שמחד, לא הוצג תיעוד מלא למכלול ההוצאות ומאידך טיב הפגיעה וההנחה כי התובע נדרש להוצאות נלוות לפחות בחלקן לטיפולים רפואיים והביקורים אצל רופאים לצורך טיפול ומעקב רפואי כלולים בסל שירותי הבריאות, החלטתי לפסוק לעבר בדרך האומדן סך 5,000 ש"ח.

79. הפגיעה בברכו של התובע, מצדיקה מתן פיצוי בגין הוצאות ניידות עודפות, מעבר לאלה שהיה התובע מוציא לולא פגיעתו. אין ספק כי הפגיעה תצריך אותו להשתמש בתחבורה בהיקף גבוה יותר משל אדם רגיל. לטענת התובע, כבר כיום הוא מתקשה בהליכה מרובה והיקף צורך זה יחמיר עם השנים. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות מוגברות, לעבר ולעתיד וכולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הפיצוי משקלל את התקופות בהן זקוק היה התובע להוצאות נסיעה מוגברות (בסמוך לאחר התאונה), וכי עם חלוף השנים צפוי הוא להגדיל את הזדקקותו, אף אם כיום לא כך הם פני הדברים.

    ניכויי תגמולי המל"ל

80. מהסכום שנפסק לתובע בסך 729,166 ש"ח יש לנכות את תגמולי המל"ל אשר שולמו וישולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות דעת האקטוארית בסך 369,160 ש"ח ללא דמי הפגיעה מכיון שלא חושב הפסד שכר לעבר. יש לקבל את טענת התובע כי על כל סכום הפיצוי ללא הניכוי על הנתבעת לשלם שכר טרחת עו"ד מהטעמים שנטענו בסיכומיו ובהתאם לפסיקה שאוזכרה ובהיעדר טיעון בסיכומי הנתבעת ביחס לכך.

     

     

     

    סיכום

81. מהאמור עולה, כי דין התביעה להתקבל ועל הנתבעת לשלם לתובע את הפיצוי בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כדין (על כל הסכום כולל תגמולי המל"ל) והוצאות המשפט בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, ו' אב תשע"ט, 07 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.