כמיסה נ' החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ

בפני בקשת המבקש/הנתבע לפסלות שופט.

1. המדובר בתביעה לסילוק יד של הנתבעים מהמרינה בהרצליה ולצידה תביעה כספית ע"ס 157,333 ₪. אלה מכחישים כי נמנעו מתשלום למשיבה וגורסים כי זו לא הפקידה המחאות שניתנו לה וכי בוצע תשלום במזומן חלקי המוכחש על ידה.

בבקשה נטען בין היתר כי בדיון שנערך ביום 11.6.18 גיליתי דעתי כי הצדק עם המשיבה ודעתי ננעלה, וכי הדבר מוצא ביטוי בין היתר בהצעת פשרה שהועלתה בדיון. כן נטען כי לא איפשרתי למבקש לדבר וכי התעלמתי מטענות ההגנה.

המשיבה מתנגדת לבקשה והגישה תגובה מפורטת. הוגשה תשובה לתגובה.

2. דין הבקשה להידחות.

3. סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984 קובע כי בית המשפט יפסול את עצמו כאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. חשש כזה מתקיים כאשר עולה מהנסיבות ש"קיימת אפשרות מאד מסתברת שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הראויה" (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 380)).

חשש כזה אינו קיים במקרה דנא. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 קובעת כי בקדם משפט רשאי בית המשפט להציע הצעת פשרה. ההלכה הפסוקה קובעת כי העובדה שהוצעה כזו איננה מקימה עילת פסלות (ע"א 7265/98 חליחל נ' ברסקי, פ"ד נב(5) 477). זאת, במיוחד כאשר ההצעה מועלית בקדם המשפט וטרם שמיעת ראיות (ע"א 5692/04 מוסך המרכבה (חולון 1992) בע"מ נ' אלינובק (21.10.04)). נקבע כי בשלב זה אין השופט מגבש דיעה במחלוקת וכשופט מקצועי חזקה עליו שבטרם הסתיים ההליך לא יבוא לכלל הכרעה סופית(ע"א 4601/07 חמדה נ' כיאל (7.1.08)).

4. בדיון שהתקיים נשמעו טענות הצדדים כדבעי. נוהל בפרוטוקול כדין. עלה לכאורה בדיון וכן מכתבי הטענות כי נראה שאין חולק כי בכל הנוגע לתקופה מושא כתב התביעה, אכן לא שולמו התשלומים הרלוונטיים למשיבה זולת תשלום במזומן (לטענת המבקש) בסך 25,000 או 26,000 ₪, סכום המהווה חלק קטן יחסית מסכום התביעה. עוד יש לזכור כי התביעה כללה סעד של סילוק יד.